בית"ר ירושלים – אנחנו: מקרטעים, אבל ביחד

הייתי די נינוח לפני המשחק, וחשבתי שזה מעיד על האדישות היחסית שלי כלפי גורל הקבוצה. רק לא הייתי בטוח אם זה בגלל שאני עדיין לוקח ברצינות את עניין ה"התהליך", ואני ממשיך לקיים את חלקי בהסכם הלא כתוב עם המועדון – מקבל בשלוות נפש כל מיקום שנשיג העונה, בתנאי שבעונה הבאה נרוץ לאליפות; או שבדיוק ההיפך – שאני כבר לא מאמין במחויבותו של המועדון להסכם הזה בינינו, וכל הבלאגן עם לוזון ומה-שזה-לא-יהיה שקורה שם עם קרלסן ייאש אותי לגמרי.

לא העמקתי חקר ברגש שלי, כלומר בהיעדרו. פשוט היה לי נחמד שלשם שינוי אני רגוע לפני משחק. יכול להיות בכלל שהסיבה לרוגע שלי היתה הרינונים על כך שבית"ר הולכת לפתוח לנו רגליים – כי טביב ושחר/ כי הם רוצים אותנו בפלייאוף העליון בשביל הרווחים האפשריים/ סתם כי לא נשאר להם על מה לשחק. היו גם דיווחים שיחס הווינר על ניצחון שלנו ירד דרמטית בימים האחרונים, מה שהעיד על התרחשויות בכיוון הזה. בכל מקרה, די האמנתי שבית"ר לא תילחם יותר מדי – למה להם להתאמץ כשאת המקום שלהם בפלייאוף הם כבר הבטיחו.

אבל ההחלטה לתת לנו לנצח כנראה לא הגיעה לאוזניהם של שחקני בית"ר – או שהם הימרו בווינר על עצמם. כי אני מתקשה להאמין שחן עזרא כל כך מדויק שהוא יכול לבחור לפגוע בדיוק בקורה תוך כדי משחק, ונדמה לי שהוא כן ניסה להבקיע בבעיטה ההיא. גם הלחץ על השער שלנו לקראת הסוף, או הבחירה להמשיך לשחק כששחקן שלנו פצוע ברחבה, היו עדות לרצון של הבית"רים לקחת את שלוש הנקודות. קבוצה שלא רוצה לנצח יודעת מצוין לנצל כל הזדמנות להשהות ולעכב את המשחק. בית"ר לגמרי נראתה כמי שרוצה להכריע אותו.

אם כך, כמו בסרט הנשכח והאדיר "שלושה אמיגוס", בו חושבים הגיבורים כל הזמן שהם נמצאים בצילומי סרט וכולם יורים מסביבם קפצונים, עד שאחד מהם נפצע מקליע והם מבינים לפתע שהתגרו כל הזמן באנשים שבאמת רוצים להרוג אותם, ומחזיקים בתחמושת החיה לעשות זאת – כך גם אני הפנמתי רק תוך כדי משחק שאנחנו לא ננצח פה "בכל מקרה", שיש פה משחק אמיתי; והתחלתי לפצח את גרעיני האבטיח בתכיפות מוגזמת.

*

לא היינו טובים. למעשה, היינו רעים. אם המשחק היה "טוב" כמו שאמר בוני המתיש במחצית הראשונה, זה היה רק בזכות בית"ר – שתקפה וסיכנה וגם הפקירה בהגנה. אנחנו לא היינו ממש פקטור, בעצם כמעט לאורך כל המשחק, שהיה תלוי בעיקר ביכולת הריכוז מול השער של הירושלמים.

אפשר להצביע אולי על שלושה-ארבעה שחקנים שלנו שהיו בסדר: גארי (שיתחיל לנסות לתקוף יותר, הוא לא מבין כבר שאת המגנים הישראלים אפילו הוא יכול לעבור די בקלות?), אלושי (שהיה פעיל מתמיד, תמך יפה בהתקפה ונתן את אולי המשחק הכי מרשים שלו עד עכשיו), איולפסון (שסיפק משחק לא רע, מלבד ההחלקה ההיא). וגם בן דוד היה בסדר, יחסית לציפיות.

ועמרי גלזר כמובן. מעל כולם, מילולית. בכל פעם מחדש אני מופתע מהביטחון שלו, וכשזה מצטרף ליציאה מצוינת לכדורי גובה, לזינוקים מעולים וליציאות מצוינות באחד על אחד – בכלל לא ברור לי למה לויטה חזר על חשבונו להרכב. גלזר טוב ממנו בהרבה, לדעתי הוא גם מהשוערים הטובים בליגה, וגם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב הוא צריך להיות השוער הראשון שלנו בעונה הבאה.

אבל כל השאר היו די גרועים. דקל היה היסטרי. ראו את זה כבר בטקס הטלת המטבע, כשמול איינבינדר הנינוח והמחויך הוא היה רציני עד אימה. בהתחלה נתתי לו את הנחת "הוא מאוד מרוכז", אבל עם כל הרחקה איומה שלו הלך והתחוור שהוא פשוט בלחץ מטורף. יש מצב שהוא היחיד בקבוצה שלוקח קשה את שיחות הנזיפה של שחר.

נטע היה חלש מאוד. ואצק היה חלש מאוד. עטר היה חלש, רוקאביצה היה נורא. כמעט כולם היו חלשים – ובכל זאת, נראינו כמו קבוצה. לא חזקה במיוחד, לא מבריקה במיוחד, אבל קבוצה. לחץ מתוזמן ומתואם, רגעים קצרים של הנעת כדור שנראתה ממש כאילו עבדו עליה באימונים (!), עזרה וחיפוי טובים בהגנה (עד שלכולם נגמר האוויר). נראינו כמו מכונה – חורקת, מקרטעת, מקרקשת, אבל משהו שעובד ביחד, ולא כל חלק מושך לכיוון אחר. מדהים מה שמאמן נורמלי יכול לעשות.

לא ראיתי משהו מיוחד מגיא לוזון עד עכשיו. מאז שהוא הגיע עוד לא היה משחק שלנו שאפשר להגיד שהיה ממש "טוב". אבל הוא לפחות מאמן – מישהו שגורם לשחקנים לעבוד; וגורם להם לעבוד ביחד. זה נראה כמו קבוצה. עדיין לא הייתי רוצה לראות אותו אצלנו בשנה הבאה. אני חושב שכל מאמן (סביר, לא פלופ נוראי כמו מולנסטיין) יכול לגרום לנו להיראות כמו קבוצה; ואני מעדיף מאמן זר על ישראלי – בגלל הלחץ התקשורתי בחיפה והסכנה המתמדת לחדירה של אנשי תקשורת וגורמים אינטרסנטיים למועדון. אבל מה שמגיע מגיע – וללוזון מגיע קרדיט על ניצחון חשוב. ומגיעה לו גם מחמאה על זה שסוף סוף יש לנו משחק לחץ לא רע. לא שאנחנו יודעים לנצל אותו כמו שצריך, אבל גם לחטוף את הכדורים זו התחלה טובה.

*

גם ורמוט היה חלש, חלש מאוד אפילו. אבל גם במשחק חלש הנוכחות שלו על המגרש עשתה הבדל – השחקנים פשוט יודעים לאן להסתכל, אל מי ללכת. הכדורים הולכים אליו, ובדרך כלל – היום זה פחות עבד במחצית הראשונה, מלבד מקרה אחד מסוים מאוד – הוא גם מצליח לנווט אותם הלאה היטב. את החשיבות שלו ראו דווקא בדקות האחרונות. היתה קצת פאניקה, מובנת, אבל הניסיון והשקט שלו קצת הרגיעו אותה. הוא פשוט היחיד שמשדר שהוא יודע מה הוא עושה ומה צריך לעשות (טוב, גם גארי). מה שכן, נמאס לי לקום וליפול על היכולת של גילי. אנחנו צריכים עוד כאלה, ודחוף.

אני לא יודע כמה השילוב המוגבר של ריאן לאחרונה הוא עניין של אינטרסים וסוכנים (הבנתי שהוא מיוצג על ידי דהאן, שמייצג גם את לוזון וכו'). האמת? אני מתקשה להאמין שלוזון כל כך טיפש שיעשה את זה בצורה כזאת שקופה. אני מעדיף להאמין שלוזון באמת מעריך את ריאן – והיום ראינו גם למה: הוא לא שיחק טוב, הוא איבד כמעט כל כדור שהגיע אליו והוא הרס לנו כמה מצבים טובים – אבל הוא אולי היחיד שעושה את הלחץ שלוזון רוצה מהשחקנים. רץ מהבלם למגן ובחזרה ממנו לבלם, לא מוותר. אני לא חושב שהוא אפילו מתקרב להיות ראוי לחולצת ההרכב שלנו, אבל אני חושב שדרכו לוזון מסמן לשחקנים האחרים מה הוא מצפה לראות מהם.

*

ועכשיו, רעננה. וצריך לא רק לנצח אלא לעשות את זה עם כמה שיותר שערים. בואו נראה אם לוזון יכול לבנות לא רק קבוצה הירואית ולוחמת, אלא גם אחת חכמה, שיודעת לתקוף וליצור מצבים.