מי שלא קופץ, חוגג

טור שפורסם השבוע ב"הארץ" במסגרת המדור שלי "בעובי הקורה", ומובא גם פה עבור חסרי המנוי (תעשו, זה שווה. באחריות)

*

את המקום בו ניתן לחזות בשיא היצירתיות האנושית לא תמצאו באמנות, או בבידור, או בפרסום. אין תחום בו מושקעות יותר אנרגיות יצירתיות מאשר הכדורגל. לא בכל מה שקשור להבקעת גולים – אלא בחגיגה שאחרי. מה לא עשו שחקנים אחרי שהבקיעו גול? עשו הכל. עשו "ירי באקדח", "ירי ברובה", "ירי בנשק אוטומטי", "ירי בחץ וקשת"; הורידו חולצה, הרימו חולצה, החליפו חולצה, שמו מסיכה; הוציאו מהמכנסיים מוצץ, הוציאו מהגרביים כיפה, הוציאו מהנעליים שיחות טלפון; שלפו את דגל הקרן, שלחו אגרוף לדגל הקרן, השתינו כמו כלב על דגל הקרן. צחצחו זה לזה את הנעליים, דגו זה את זה, זרקו רימון זה על אלה, הפילו ב"באולינג" זה את אלה; הקדישו את הגול לאבא, הקדישו אותו לחבר המת, הקדישו לאלוהים, הקדישו ל"שמנמונת"; שכבו, רקדו, זחלו, קפצו, גלשו, שחו. כולם מכירים את חוק מספר 34 שאומר ש"אם זה קיים, יש את זה בפורנו". מעטים מודעים לסעיף קטן 34 ג(א): אם כדורגלן מסוגל לחשוב על זה – חגגו ככה גול.

מהי החגיגה הכי פופולרית? יש את הריקודים האפריקאיים, כמובן – אם מחשיבים אותם כקטגוריה אחת. זו חביבה עליי במיוחד, שכן אחד מזכרונותיי הראשונים הוא הריקוד של רוז'ה מילה הקמרוני ליד דגל הקרן באיטליה 90', אחרי שחטף והבקיע להיגיטה השחצן. גם חגיגות הירי-בכלי-נשק-למיניהם היו תמיד פופולריות בקרב שחקנים ברחבי העולם – הן אולי ביטוי לשאיפות התת-מודע של השחקנים כלפי הקהל ההפכפך; וגם האווירון הישראלי של אלון יצא לטיסות בינלאומיות רבות. בשנים האחרונות אין יותר חגיגות פופולריות – פשוט כי עכשיו הן נקראות "ויראליות". בין אלה ניתן למנות את "לעשות לב עם האצבעות", "לנשק את המצלמה" וה"דאב", שמזוהה בעיקר עם פול פוגבה וזוכה להצלחה בגילאים צעירים ואצל שם מהאח הגדול. אבל חגיגת השער המצליחה בכל הזמנים היא ללא ספק "העריסה". בבטו היה המפורסם הראשון שעשה אותה – ומאז, כל שחקן שנולד לו צאצא מודיע על כך לעולם עם נדנוד הידיים המוכר.

בכל הזמנים אמרנו? עד הזמן הזה. כי בשנים האחרונות צצה אופנה חדשה, והיא מידבקת כמו סטרפטקוקוס באופן-ספייס ממוזג. חגיגת השערים החדשה היא לא לחגוג בכלל. זכאים לחגוג אותה רק מי שמבקיעים מול קבוצותיהם הקודמות: זה כרטיס הכניסה למועדון האקסלוסיבי. היא מאוד פשוטה לביצוע: יש להרים שתי ידיים באוויר בתנועת כניעה וללבוש מבט אדיש ככל האפשר, שחס וחלילה לא יחמוק חיוך אל השפתיים. זה הכל. יש כתמיד את אלה שמהדרים, ולובשים פרצוף עצוב ממש; בגדול הכלל הוא – כל המרבה להמעיט בשמחה, הרי זה משובח.

אך מה שנראה לנו כ"לא-חגיגה" למעשה אינו כזה כלל: זו חגיגה בפני עצמה – "חגיגת האשמה". הרי מה חוגג פה השחקן, אם לא את רגשות האשמה שלו על כך שהבקיע מול קבוצתו לשעבר? הוא מרגיש כל כך אשם, כל כך מנוול וכפוי טובה ואגואיסט, שנקיפות המצפון מצליחות להתגבר אפילו על השמחה הגדולה שבכיבוש! לכאלו רמות של רגש חד, אותנטי, חורך, לא הגיעו גם הגדולים שברומנטיקנים! האין זו בפני עצמה סיבה לחגיגה אמיתית?

ואני חושב ש"חגיגת האשמה" היא שער (הבנתם?!) לעולם שלם של אפשרויות. את האשמה עצמה אפשר לקחת הלאה וקדימה – למה להסתפק בפרצוף עצוב, כשאפשר להגדיל ולזעוק בכאב? כן, לבטא בכל הכוח, בלי בושה, את הרגש העמוק הזה שדוקר בלב כשאתה כובש מול קבוצתך לשעבר (או לשעבר לשעבר, לא משנה, אחת מהקבוצות שעברת בהן)? לצרוח, ליילל, לקונן, לייבב: אף מחווה אינה מוגזמת כשחשים כאב כזה. אפשר לקרוע קריעה, אפשר ללבוש שק ואפר; אפשר לנהוג כמנהג השיעים, להחביא במכנסיים שרשרת ברזל ושוט, ועם כיבוש השער לשלוף אותם ולהלקות את עצמך עד זוב דם! אם נוטים יותר לנצרות קיימת, כמובן, האפשרות של צלב במכנסיים וחפיסת מסמרים בנעליים; אבל לא נהיה גרפיים מדי.

וגם מנהגי האבלות הם רק אפשרות חדשה אחת שנפתחת בעקבות "חגיגת האשמה". כי אם כבר לא שמחה, אז למה רק אשמה? אפשר לחשוב גם על רגשות אחרים להביע כשחוגגים שער. למה לא, למשל, בושה (הכובש בורח לחדר ההלבשה ונשאר שם מרוב בושה)? או פחד (הכובש בורח לחדר ההלבשה, ונשאר שם מרוב פחד)? או הפתעה (הכובש בורח לחדר ההלבשה – ושם מחכה לו מסיבת הפתעה!)? געגועים, טינה, סקרנות, פליאה! ריקנות! כמה אפשרויות! מי ידע שגול יכול להוביל למנעד כזה של רגשות?

ואפשר, אתם יודעים, גם סתם לשמוח. כל אחד בדרכו. אישית חיבבתי במיוחד את החגיגה של יונתן כהן מבני יהודה בחצי גמר הגביע השבוע, מעין קפצוצי צ'רלי צ'פלין עליזים; אבל גם הקפיצה-וסיבוב-מטופש-עם–אצבע-מורמת-באוויר של משה גלאם היתה חגיגה מקסימה בעיני. בכלל, קפיצות נראה לי כמו ביטוי אותנטי לשמחה. אבל מי אני שאחליט בשביל מישהו איך לשמוח? כל אחד ומה שעושה לו טוב.

רק דבר אחד: אל תגידו לי שאתם מתבאסים שהבקעתם גול. לזה אני לא מאמין. רוצים באמת לשכנע אותי שמצער אתכם לכבוש נגד קבוצתכם לשעבר? יש לזה פיתרון ממש פשוט: תחמיצו.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, כללי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s