מכבי תל אביב – אנחנו: רק דברים רעים

בניגוד למשחק מול באר שבע, אין לי היום יותר מדי תלונות ללוזון. לעומת המשחק ההוא, הפעם לא באנו בגישה השחצנית שלא מכירה בהבדלי הרמות, לא בזבזנו את כל הכוח על ההתחלה בלחץ-שווא גבוה למעלה, ולכן – בניגוד למשחק בטרנר – גם נשארנו לעמוד על הרגליים לאורך כל המשחק. נכון, המשחק היום הוכרע כבר במחצית הראשונה, כשמול ב"ש כביכול נכנענו בשנייה, אבל אז זו היתה רק דחיית הקץ, ומשהגיע, הפכנו מיידית לשטיח. היום הובסנו, אבל אני מרגיש שלפחות ניסינו להתחרות עם שכל, כשאז סתם היינו טמבלים זחוחים.

*

למה שכל? כי היה ברור שהם יישבו עלינו מהפתיחה, ושמה שאנחנו יכולים לעשות זה בעיקר לנסות לא לספוג ולהגיע למחצית בשלום, מתוך ידיעה שהלחץ הוא עליהם וככל שיעבור הזמן השעון יתחיל לעבוד נגדם. זו לדעתי היתה גם המחשבה של לוזון, שבחר להמשיך עם עוואד בהרכב כדי "לבזבז" אותו במרדף אחרי הבלמים של ת"א במטרה להתיש אותם ככל האפשר, להכניס את עטר ודמארי הרעננים כשההגנה התל אביבית טיפה יותר עייפה, ואז להשקיע את מירב המאמצים ההתקפיים.

מובן שלנוכח הבדלי הרמות – בעיני אלו נעוצים גם בסגל השחקנים אך בעיקר בהבדלים המנטליים בין הקבוצות (כלומר החיבור, הביטחון והמומנטום) – ההצלחה של התוכנית היתה תלויה לא רק ביכולת הגנתית טובה שלנו, אלא גם ביום שיתפסו הצהובים. למרבה הצער, לא רק שטל בן חיים היה הפעם באלמנט שלו, אלא שנדמה לי שגולסה ובניון – ויוסי במיוחד – הגיעו חדורי רצון להוכיח לנו שטעינו כש"וויתרנו עליהם" (למעשה הם ויתרו עלינו, גולסה אפילו פעמיים, אבל ספורטאים טובים בלשכנע את עצמם בדברים לצורך הפקת אמביציה).

עם טב"ח באלמנט, גולסה ובניון ביכולת שיא וכשהשאר מסביב מסייעים (אלברמן היה טוב ודור מיכה נהדר. אגב, מיכה אפילו לא מגעיל במיוחד, והייתי שמח לראות אותו בירוק מתישהו) – לא היה לנו הרבה סיכוי. גם ניצול המצבים של תל אביב היה מצוין (אני זוכר הצלה אחת של גלזר – אדירה, אבל אחת – במחצית הראשונה), וירדנו למחצית בפיגור גדול מדי.

*

במחצית השנייה, לפי התוכנית של לוזון (כפי שאני רואה אותה, כאמור), היינו אמורים להתחיל לתקוף ולנסות להבקיע. עטר נכנס במקום עוואד שעשה את שלו ונטע החליף את בריק, שכנראה התעייף גם הוא. ואכן, בזכות זה שלא בזבזנו את הכוח בלחץ סרק במחצית הראשונה, באמת המשכנו לשחק, ולרגע זה נראה שאולי יש לנו בכל זאת מה למכור – אבל תל אביב צופפה מצוין ולא עשתה טעויות. לכך נוספה גם הפציעה של ואליינטה, שכפתה על לוזון חילוף הגנתי ולא אפשרה את ההכנסה המתוכננת של דמארי. ואז הגיע השלישי, וזה היה גמור.

אז אין לי טענות ללוזון. התוכנית היתה סבירה והכירה ביחסי הכוחות. הדבר היחיד שהייתי עושה אולי שונה ממנו זה לשמור גם את ורמוט לחצי השני, כמו שהוא עשה עם עטר. אבל זו, לדעתי, אחת הבעיות האקוטיות שלנו העונה – אם ורמוט בחוץ, אין מי שיעמיד חלוץ מול השוער במקרה שאנחנו יוצאים למתפרצת. אז ורמוט בזבז את רוב הכוח במחצית הראשונה, ואת המעט שנשאר לו בזבז בשנייה על הביף (הלא ממש מובן לי) עם גולסה.

בכלל, ראו על גילי שגם הוא, כמו בניון וגולסה, מאוד רוצה להוכיח לאקסית. רק שבניגוד אליהם, לא היה מי שיעזור לו: אלושי היה די חלש והתמקד, לעומת המשחק מול בית"ר, בהגנה; ואצק – כמו ביותר מדי משחקים לאחרונה – לא היה קיים; ורוקאביצה אמנם היה טוב יחסית לרוב העונה שלו (לא קשה) וראו עליו את ההשפעה החיובית של המשחק מול בית"ר – אבל הוא שחקן שטוב בעיקר בלרוץ לשטחים מתים, והיום פשוט לא היה מי שישלח אותו לשם.

*

לבי על ואליינטה, שהיה טוב מאוד ולדעתי, אם היה ממשיך באותה יכולת עד סוף המשחק, אולי עוד היה יכול לקבל הזדמנות נוספת להישאר בעונה הבאה. אבל במקום להוכיח שהוא ראוי לחולצה, הוא הוכיח בדיוק את מה שבגללו החליטו לשחרר אותו – שהוא פציע מדי. חבל לי עליו, שחקן מצוין ונשמה גדולה.

*

מה כן אפשר לקחת מהמשחק הזה? רק דברים רעים. אם אני לא טועה, זה היה ואצק שאיבד את הכדור בשער הראשון, והוא האחראי הכמעט בלעדי לו – כי איבד אותו במקום כזה שמשאיר את ההגנה חשופה לגמרי במצב נוח להתקפת תל אביב. בגדול, קמיל שוב לא הופיע למשחק חשוב, וזה לא סימן טוב בכלל. כבר ראיתי ממנו העונה משחקים בהם הוא היה מצוין – חזק, טכני ואלגנטי ברמות שאין כמעט בליגה – אבל אלו היו מעטים מדי בשביל קבוצה שרוצה להיות ברמות הכי גבוהות של הליגה. אני מקווה בשבילו שירים את הרמה שלו לקראת סוף העונה, אחרת הוא לא יצדיק את ההשארה שלו.

בן דוד היה מזעזע, אבל ממנו אין לי יותר מדי ציפיות. מקגלמאכר, לעומת זאת, אני מצפה להרבה יותר. גארי בדרך כלל מתבלט גם כשהשאר חלשים, אבל היום הוא איבד את בן חיים לא מעט פעמים, ושני השערים הגיעו מהצד שלו. אי אפשר להגיד שהוא אשם בהם, אבל לפחות בשער השני אפשר להגיד שהוא היה יכול וצריך להיות יותר אחראי.

אם בכל זאת רוצים איזה גיץ של אור, אז בריק היה היותר סביר באמצע שלנו, וגלזר הראה בהצלה ההיא את הפוטנציאל האדיר שלו (ובטח שאין לו חלק בשערים). עטר, לעומת זאת, סיפק במחצית שניתנה לו בדיוק את התצוגה שגורמת לי יותר לתעב את האישיות שלו מלהעריך את יכולתו, והמאזן הזה מראש עדין מאוד.

זה בסדר שחלוץ מחפש את השער, אבל נראה שעטר לא סתם מחפש אותו אלא שמבחינתו לא קיים שום דבר מלבדו. שחקנים עושים תנועה מסביבו, מתפנים ורצים לשטחים מתים, והוא לא רואה אף אחד בעיניים (במיוחד במשחקים כאלה, כשמראש הוא נכנס עצבני). האמת? עם כל הכבוד ליכולות הבאמת יוצאות דופן שלו, די נמאס לי להיות תלוי במצב הרוח של האדון. אני מקווה שימצאו בעונה הבאה מישהו קצת יותר יציב במקומו, כי כשעטר טוב הוא מצוין – אבל כשהוא רע הוא לא רק גרוע, אלא גם הופך את כל מי שמסביבו לעצבניים הרבה יותר ולהרבה פחות יעילים (ו"כל מי שמסביבו" כולל גם את האוהדים באיצטדיון ואותי בבית. הייתי יכול לגמור לכתוב את הפוסט הזה כבר לפני חצי שעה).

*

זהו. לגבי היחסים האישיים שלי עם הקבוצה, למי שעוקב – אני לא יכול להגיד שלא היה אכפת לי היום. בהחלט התבאסתי על הגולים וקיוויתי שנשווה וננצח. מה שכן, במקרה הזה אני לא בטוח אם זה בזכות מכבי או בגלל היריבה – לא יודע אם יותר רציתי שאנחנו ננצח או שמכבי תל אביב תפסיד. במקרה הרצונות השתלבו. שניהם לא התממשו. בכך שלפחות באר שבע ניצחה ולא גרמנו במו רגלינו לצמצום הפער בפסגה, ננוחם.