אנחנו – בני סכנין: הפסד במאני טיים, שהוא סיבה קטנה לתקווה (שלוזון יילך, ששחר יבין)

לא אגזים ואומר שההפסד הזה הוא נקודת אור בחושך שבו נמצאת הקבוצה בשבועות האחרונים. אבל כן, אני מוכרח להודות שיש בו בהחלט צד חיובי. כי לאחרונה לא עובר יום בלי כותרות באתרים ובעיתונים – לוזון אמר, לוזון נזף, לוזון כעס, לוזון איים, לוזון רוצה להביא את, לוזון מתכוון לשחרר את, לוזון ולוזון ולוזון. אני לא אומר שהמאמן שהכניס את הרגל בדלת של מכבי ומאז מתנהג כמו בעל הבית הוא זה שמדליף לתקשורת, או שהעוזר שלו עושה את זה כדי שהוא לא יצטרך; אין לי שום הוכחה. אבל עושה רושם שגם אם נניח שזה לא הוא, המצב הזה בהחלט לא מפריע לו, והוא לא עושה כלום כדי להפסיק את ההדלפות, כמו שמצופה ממאמן במכבי. וזאת, שוב, בהנחה שהמדליף הוא לא הוא, נמני או אחד מאנשיהם.

ולמה שלוזון לא ידליף? זה משרת אותו שנוצר הרושם שקרלסן הוא כבר מזמן לא פונקציה במועדון, למרות שהוא עדיין תחת חוזה; זה משרת אותו שלא מונה מנהל מקצועי חדש, ושהרוח הנושבת מבין השורות היא שהוא לא יהיה מוכן לקבל מנהל כזה, ואם בכל זאת ימונה מישהו הוא נכנס מראש לתפקיד כברווז צולע; וזה משרת את לוזון שחדשות לבקרים מופיעים ציטוטים מפיו ומפי "גורמים" לגבי מי יישאר בקבוצה בעונה הבאה, מי לא ומי צפוי להגיע. כי זה מכונן אותו כדמות הקובעת בקבוצה בכל הנוגע לעונה הבאה, מנהל מקצועי או לא.

הדבר היחיד שלא משרת אותו זה ההפסד היום. וזה, לאור (ליתר דיוק, בצל) כל מה שקורה במועדון וסביבו לאחרונה, הוא מבחינתי סיבה קטנה לתקווה.

*

כי אם אנחנו יודעים משהו אחד על שחר, זה שהוא שונא להפסיד. והוא לא חושש לפטר מאמנים כשהוא מרגיש שהוא הפסיד יותר מדי, שזה כבר נהיה "בושה". ולהפסיד לסכנין במשחק בית, במאני טיים – וכבר אמרנו אחרי בית"ר שבמאבק על כרטיס לאירופה, כל משחק נגד מתמודדת ישירה על הכרטיס הוא הכי מאני טיים שיש – זו כבר בושה. בטח כמו שנראינו היום.

אולי אני אופטימי אבל בניגוד לקולות ששמעתי, אני סבור שהמקום של לוזון בקבוצה בשנה הבאה עדיין לא מובטח. נכון, הוא חתום לשנה וחצי; אבל למיטב הבנתי הקבוצה דאגה להכניס סעיף יציאה בקיץ, כך שלא תצטרך לשלם לו פיצויים במקרה של פיטורים בקיץ. הפסד כמו זה שהיה היום מקדם את השימוש בסעיף היציאה.

האם יפטרו את לוזון בקיץ? אני לא חושב שמישהו יודע, גם בתוך המועדון. זה תלוי כמובן במטרות שהציבו לו ובתוצאות שישיג. אם נגיע לאירופה, ברור שיישאר. אם לא נגיע, זה תלוי ביכולת שלנו. אבל גם אני טועה ומקומו מובטח גם בשנה הבאה, מה שכן בטוח זה שהקייס של לוזון לפיו הקבוצה לא צריכה מנהל מקצועי מעליו – חלש הרבה יותר אחרי משחקים כמו היום.

*

לא רציתי לשפוט את לוזון כשהגיע. חששתי (ועדיין) מהשפעה של הדעות הקדומות שלי עליו על השיפוט שלי – בעיקר דעתי על הקרבה המשפחתית שלו (שסידרה לו לפחות ג'וב אחד בקריירה, אם נהיה לארג'ים). רציתי לשפוט אותו על פי יכולת ותוצאות בלבד. אבל עכשיו עברו כבר מספיק משחקים בשביל לחוות דעה. ועכשיו אפשר כבר לקבוע שלוזון הוא לא איזה עילוי יוצא דופן שבשבילו שווה להתפשר בנושאים אחרים.

עד שיוכיח אחרת, נראה שהוא פחות או יותר בליגה של אבוקסיס, אלי כהן, מנחם קורצקי. יכול להעביר עונה עם קבוצה בלי להחריב אותה. אין לו מספיק תארים (כלומר אין לו אף תואר) כדי שנוכל להשוות אותו למאמנים כמו רן בן שמעון, אלישע או אפילו רוני לוי. הוא בוודאי יותר מאמן ממולנסטין, שהיה חתיכת פלופ (ואני לא נוהג להשתמש הרבה במונח הזה, שהוא בדרך כלל לא הוגן בעיני). הקבוצה יותר מאורגנת בתקופה שלו מאשר בתקופה של מולנסטין, יש יותר תיאום בין השחקנים ויותר סדר. בטח פחות כדורים ארוכים מדקל קינן לחלוצים, מורשתו של ההולנדי. ואפילו נראינו ממש טוב פעם אחת, מול בית"ר, קבוצה בינונית שמשחקת פתוח.

הוא מאמן, אבל לא טוב במיוחד. בינוני עד סביר. ואנחנו זקוקים לא רק למאמן טוב, אנחנו זקוקים לעילוי. בשביל להיאבק על אליפות עם מכבי תל אביב (שהכיסים הבלתי נגמרים שלה מעניקים לה יתרון אוטומטי על כל קבוצה), ועם הפועל באר שבע (שמחזיקה ביתרונות השקט, הסבלנות והריחוק מהתקשורת שמעניק הנגב, וההתלהבות שיש תמיד כשמשהו חדש נבנה) – בשביל זה צריך למקסם כל יתרון שיש לנו. בשביל זה צריך להוציא 100% מהסגל שיש לנו.

והסגל שלנו לא רע בכלל. הוא לא היה רע בתחילת העונה והוא כבר ממש טוב עכשיו. ובכל זאת, לוזון מוציא ממנו אפילו לא קרוב ל-50%. הערב הוא הוציא ממנו הפסד בית לסכנין. וזה לא מספיק בשבילנו.

מן הסתם, עם מאמנים אחרים הייתי יותר סבלני. אם היה גם מנהל מקצועי בטוח שהייתי יותר סבלני. כי הייתי יודע שלפחות יש שם מישהו שחושב קדימה. אבל כמו שהמועדון נראה בשבועות האחרונים, עם כל ההדלפות והשמועות, בדיוק כל מה שפחדנו ממנו כשלוזון הגיע – אם המאמן הוא לא עילוי אז הוא לא שווה את הבלגן הזה. ונגדיל ונאמר שלוזון לא רק אינו מאמן עילוי – אלא שהוא גורם בהתנהלותו נזק ממשי למועדון.

*

מה היה היום? לוזון זרק את כל הכלים הכבדים שלו למגרש. דמארי, עטר, ורמוט – זו התקפה מהחלומות. כלומר, אם מסדרים אותם כמו שצריך, כלומר – שמים את ורמוט באמצע כדי שיכניס לשניהם כדורים. אבל לוזון היה חייב להתחכם ודחף את ורמוט הצידה לאגף הימני. וכך איבדנו את השחקן הכי טוב שלנו העונה, והיחיד שיודע לסדר לחלוצים מצב מול שוער.

קהת תקוע באישיוז חוסר הביטחון שלו; ואצק הצטרף אליו שם לאחרונה, וכבר שבוע שני שהוא חתום על גול נגדנו; החילוף של איולפסון בגארי נראה יותר כמו ניסיון של לוזון להוכיח שהוא יודע יותר טוב, ולא היתה לו שום משמעות אמיתית, ריאן לא תרם כלום באגף. לא נראינו משהו בהגנה, אבל זה לא היה משנה כלום אם היתה לנו התקפה. לא היתה. ככה זה כשיש לך שחקן אחד שיודע לעשות התקפה – וגם אותו אתה מעלים במטה קסם.

גם החילופים של לוזון נראו יותר כמו חילופי התחנפות לקהל – צעירים וזה. לא הכנה, לא ניהול משחק, לא חילופים. כלום לא היה היום. ואני מקווה ששחר ראה את זה, והתעצבן. האם הוא רוצה עוד עונה עם מאמן בינוני? ועוד כזה שלא מוכן לקבל מנהל מקצועי מעליו?

*

אני לא חושב שבהכרח אנחנו לא יכולים להצליח עם לוזון או מאמנים כמוהו. אני רואה את זה פחות או יותר כך: במצב הליגה כרגע (כלומר כשיש מלבדנו שני מועדונים גדולים שרוצים אליפות), עם שחקנים טובים ומאמן בינוני אנחנו יכולים להיאבק על האליפות, נגיד, פעם בעשר שנים. בשנה אחת מתוך עשר שתי היריבות הגדולות שלנו יכולות לתפוס שתיהן שנה רעה, או שאחת תתפוס שנה רעה והשנייה תתרכז באירופה; ובאותו זמן אצלנו הכל יתחבר בצורה יוצאת דופן.

עם שחקנים טובים ומאמן טוב, אנחנו יכולים לעשות את זה פעם בחמש שנים. עם שחקנים טובים ומאמן שהוא עילוי ממש, גם מקצועית וגם ניהולית – נניח ברק בכר או גרנט – אנחנו יכולים לעשות זאת פעם בשלוש שנים ואפילו פחות. עם שחקנים טובים, מאמן טוב ומנהל מקצועי טוב, שיודע לבנות תוכנית שמבוססת על היתרונות שכן יש לנו על קבוצות אחרות, אנחנו יכולים להתחרות כל שנה. כרגע יש לנו רק שחקנים טובים ומאמן בינוני. אגב, מאמן טוב הוא זה שהופך שחקנים טובים לשחקנים מצוינים.

אנחנו צריכים אחד משניים: או להביא מאמן עילוי, או למנות מנהל מקצועי שיבנה תוכנית לשנים. ולתת את לו את הסמכויות, הזמן והסבלנות לעבוד.

*

אבל הבעיה שלנו היא רחבה יותר מסוגיית המאמן: יש על המועדון שלנו, זה כבר ברור, לחץ שאין באף מקום אחר. התקשורת המקומית צברה אצלנו בשלושים השנה האחרונות כוח אדיר, שיש אולי רק לתקשורת בתל אביב. בהתחלה התקשורת הזאת עזרה לנו: היא סייעה – בדרבון שלה, בציפיות שהציבה, במיתוג של הקבוצה (שהביא אלינו את הישראלים הכי טובים) – לבנות בחיפה כוח גדול, כזה שיכול להתחרות בתל אביביות, ואפילו לעלות עליהן. אבל עם הזמן, מה שהיה טוב הפך לקוץ בתחת. תחשבו על הקהל באבי רן, כמה הוא דוחף ועוזר לשחקנים כשמצליחים ונראים טוב, ואיך הוא יכול להפוך למשקולת על רגליהם כשלא כל כך הולך. בדיוק אותו דבר עם התקשורת המקומית. לכל דבר יש שני צדדים.

הבעיה הזו, שלא קיימת בבאר שבע – מה שמסייע לה לשמור על שקט תעשייתי ולבנות מועדון גדול (ובאותה מידה לא היתה קיימת בקרית שמונה בזמנו, מה שסייע גם לה) – היתה קיימת גם בתל אביב. שם הצליחו לפתור אותה: הם הביאו צוות זר – מאמן, עוזרים ומנהל מקצועי זרים – שלא קשורים לתקשורת המקומית, לא זקוקים לה ולא חייבים לה כלום. בתחילת השנה עשינו דבר מאוד נכון כשהעתקנו מהם את המודל הזה. אבל ברגע ששחר היה יכול, הוא זרק אותו לפח.

אני לא יודע מה היתה הסיבה בגללה קרלסן הועזב. השאלה בעיני היא לא מה הוא עשה, אלא האם ג'ורדי קרויף היה מועזב על ידי גולדהאר בגלל סיבות דומות, או שלקנדי היתה יותר סבלנות. מהעובדה שגולדהאר כבר שנה שנייה שופך הרבה יותר כסף מכל בעלים אחר בישראל, מפסיד את האליפות (כנראה) לקבוצה עם חצי מתקציב קבוצתו, ועדיין לא נראה שהוא מתכוון להיפטר מקרויף – אני מסיק שהוא היה נוהג אחרת.

לי נראה ששחר היה צריך רק תירוץ כדי להעיף את תור, והוא כנראה קיבל את התירוץ הזה, או השיג אותו ביוזמתו. ברור ששחר רוצה להיות מעורב בניהול הקבוצה. הוא תמיד היה, והוא חושב שהוא תמיד צריך להיות. יכול להיות שהוא חושב שהוא "הוכיח לאוהדים", עם הכישלון כביכול של קרלסן, שמנהל מקצועי "זה לא מה שחסר בחיפה". ממש כמו שהוא "הוכיח להם" בזמנו שראובן עטר לא צריך להיות המאמן. ההבדל הקטן הוא שמנהל מקצועי לא יכול להישפט אחרי חצי שנה. אבל את זה כבר טחנתי מספיק בפוסטים קודמים.

אבל גם סוגיית הניהול המקצועי לא עומדת בפני עצמה. אני לא חושב שבהכרח צריך מנהל מקצועי, ובאר שבע עושים אחלה עונות בלי כזה. העניין הוא שאצלנו סוגיית הניהול המקצועי קשורה בטבורה לסוגיית מעורבות התקשורת. המינוי של קרלסן בא יחד עם החלטה לבודד את הקבוצה מהתקשורת, והוא קשור לה הדוקות. הוא שם את המפתחות, את הידיעה מה קורה בקבוצה ומה הולך לקרות בה, ובקיצור את הכוח – בידיים של מישהו שלא חייב כלום לתקשורת, ומתכוון להשאיר את זה ככה. את ההחלטה הזאת הכתבים המקומיים בחיפה לא היו יכולים לסבול. הם חייבים שיהיו להם אנשים במועדון שידליפו להם. אחרת הם מאבדים את הכוח שצברו במועדון במשך שלושים שנה. זו לא ספקולציה; יש לזה ראיה ברורה וחותכת בדמות הציוץ ההוא של יוני הללי, שהודיע קבל עם וטוויטר שיש להיפטר "מהנורווגי" – שלא עשה לו כלום, למעט זה שלא הדליף לו כמו אחרים. ואכן, הם הצליחו. נפטרו מהנורווגי.

***

והנה העניין המרכזי: בכל פעם שכתבו לי פה או שראיתי דעות לפיהן "הכל רקוב בקבוצה", או "הדג מסריח מהראש", לא הסכמתי לעסוק בזה. אמירות כאלה הן כמו להגיד ש"על הקבוצה מוטלת קללה". לא מאמין בדברים כאלה. תנו לי דברים קונקרטיים, בעיות שאפשר לפתור, לא אמירות כלליות. אני חושב שעכשיו מתחיל להתחוור (לי) מה הדבר הקונקרטי שגורם לקבוצה "להסריח מהראש":

(הדברים הבאים הם ספקולציה בלבד, שזרעיה ננטעו בראשי על ידי המגיב NR, שהוא גם חבר, ושנשמעת לי יותר ויותר הגיונית ככל שהזמן עובר)

לכתבים המקומיים יש יותר מדי השפעה על שחר. יכול להיות שהם אפילו בקשר יומיומי איתו. בהחלט ייתכן שהוא מרגיש חייב להם – שכן הם עזרו לו לבנות את המותג, עברו איתו כברת דרך במהלכה שימשו לו צינור כשצריך, פרסמו מה שהיה נחוץ כשהיה נחוץ ונמנעו מלפרסם כשהתבקשו לא לעשות זאת. אם תרצו, זה הצד השני של היתרון הגדול של שחר – והוא באמת יתרון גדול בעיני – היציבות. לכל דבר יש שני צדדים, וזה החיסרון של מי שנמצא בקבוצה אחת כבר שלושים שנה: הוא כבר נטוע עמוק בתרבות המקומית, ובמקרה שלנו זה אומר התרבות המקומונית.

יכול להיות ששחר כבר לא מסוגל לבודד את התקשורת המקומית מהקבוצה. הוא קשור בה עמוקות. אז משמח אותי לשמוע שבמועדון מחפשים מנהל מקצועי חדש, ואני מקווה שהוא זר, כי אולי זה אומר שיש שם מספיק גורמים (בן דב?) שמבינים את החשיבות של הפחתת ההשפעה של התקשורת על המועדון. ויכול להיות גם ששחר עצמו מבין את זה, מבין שעליו לוותר על הניהול המקצועי, בשביל להיפטר מהלחץ של הכתבים, איתו הוא לא יודע ולא יכול להתמודד. היה נראה שבתחילת העונה הוא הבין את זה, אבל מתישהו באמצע, עם ההפסדים והתגברות הלחץ והטלפונים, הוא נכנע, אולי לטבעו שלו. כשאתה לא משוכנע שבאמת צריך מנהל מקצועי ואתה חושב שאתה מספיק טוב בשביל זה, ובמקביל אתה לא רואה תוצאות מיד, הכי קל להיכנע.

מבחינתי, שחר חייב להבין את זה, וחייב להצליח להתגבר על טבעו. כי ממש כמו שמי שגדל עם התקשורת המקומית ומרגיש חייב לה אולי לא יוכל כבר להתנכר אליה, כך ייתכן שמי שגדל על שחר ומה שהוא עשה בשביל הקבוצה לא יוכל לעולם להתנכר אליו ולקרוא לעזיבתו.

ובכל זאת, אני אוהד של מכבי, ורק אחר כך אוהב ומעריך את שחר. ולכן אנחנו מגיעים לפרשת דרכים. או ששחר יוכיח שמבחינתו – למרות הטעויות עם קרלסן – הוא עדיין דבק בהחלטה לקחת צעד אחורה ולתת לאנשי המקצוע לנכש מהמועדון את כל העשבים השוטים שמפריעים לו לצמוח; או שאני (ואני תמיד מניח שיש גם אוהדים אחרים שדומים לי) לא אוכל להגן עליו יותר. וגרוע מכך, לא ארצה.