אנחנו – מכבי תל אביב: לא, אבל

האם רציתי שנפסיד היום למכבי תל אביב?

לא
מה פתאום. בכל המשחקים האחרונים לא היה לי אכפת שנפסיד, אפילו רציתי בזה, למען המטרה כמובן – שלוזון יילך. אבל מכבי תל אביב? אני שונא אותם, ושונא להפסיד להם. רק לחשוב על השמחה השחצנית של האוהדים שלהם, רק לחשוב על הזחיחות שלהם ברשתות החברתיות. ולמרות שידעתי שאם ננצח לוזון יקבל קרדיט ומחמאות מכולם – בטח מכל הכתבים המקורבים שמקבלים ממנו ידיעות כל היום ורק מחכים שהוא ייתן להם סיבה להחזיר, ומן הסתם גם מראשי הקבוצה – למרות זאת רציתי שנבקיע, רציתי שננצח, רק כדי לראות את הפנים של הצהובים מצהיבות, רק כדי לראות את הלחיים שלהם מתכרכמות, ואת הראש שלהם מורכן.

אבל
אם היינו מובסים, הייתי פותח את אתרי הספורט ויושב עם האצבע על כפתור ה"רענן", לוחץ שוב שוב; ואם בעקבות התבוסה היו מפטרים את לוזון אז היא לא היתה מעניינת לי את הביצה. בדיוק כמו שכשלקחנו גביע על הראש שלהם בעונה שעברה, הדבר האחרון שעניין אותי היתה התבוסה לפני. יש מעט דברים ששווים תבוסה למכבי תל אביב. אלו שניים מהם.

האם שחר נעלם/ לא שולט במועדון?

לא
באחד הפוסטים הקודמים כתבתי על כמה חששות: ששחר נעלם מהשטח, שגורמים במועדון מנצלים את הוואקום, שעלולים להשתלט לנו על המועדון בלי שנשים לב. אז לא – שחר פה, כולל המאבטחים שדואגים שלא יגידו עליו מלה רעה, והוא נראה בריא לגמרי ושולט בעניינים.

אבל
הוא כבר לא שחר של לפני עשרים וחמש שנה. הוא לא איש עסקים אלמוני ומלא אמביציה עם חלומות גדולים. הוא אדם מבוגר, מוכר ומכובד בקהילה, שרוצה לשחק עם הנכדים וליהנות מהקבוצה שנתן לה הרבה במשך השנים. הזדקן, מה לעשות. כמו כולם. אבל במכבי יש דור חדש של אוהדים, שלא ידעו את השנים היפות, והם רוצים גם. הם לא מסתפקים בזיכרונות, בהערכה ובהכרת תודה. הם רוצים את מכבי הגדולה שהם שמעו עליה, ולגמרי מגיע להם. אבל שחר עייף. וכשהמבוגר האחראי עייף יש צעירים רעבים ומלאי אנרגיות שמנצלים את העייפות שלו, ועושים בקבוצה כבשלהם. אין לו כוח לעצור אותם. וככה זה נראה: שאין בעל בית, או שבעל הבית שיש לא שם לב שהבית עולה באש. לא בטוח מה יותר גרוע.

האם שחר מחזיק את מכבי רק בשביל הפרסום?

לא
בעיני זו חוצפה להגיד את זה עליו. הוא השקיע בקבוצה כל כך הרבה זמן, מחשבה, תכנון, רגש ומאמץ – וזה בלי לדבר על הכסף – שיש לו זכויות בה לא פחות מכל אוהד, בלשון המעטה. אכפת לו מהקבוצה – מי שלא אכפת לו ממשהו לא משקיע בו כל כך הרבה שנים, על חשבון זמן עם המשפחה, על חשבון זמן שהוא היה יכול לבלות בשיט יאכטות מסביב העולם. הוא אוהב את הקבוצה, לא פחות ממני ולא פחות מכל האוהדים, ואם אפשר לאמוד אהבה – אז כנראה גם שיותר מרבים מאיתנו.

אבל
מי שהתרגל לכל כך הרבה פרסום, יתקשה לוותר עליו. שחר רגיל להיות במרכז העניינים, באור הזרקורים. הוא רגיל לקבל את תשומת הלב, הוא רגיל למעמד שהשיג, ולכוח שנלווה לו. למה שיוותר על כל זה? אתם הייתם מוותרים? טובת הקבוצה? מן הסתם הוא סבור שהוא יודע מה טובת הקבוצה, ושהוא עושה מה שצריך בשביל שיהיה לה טוב. הוא בוודאי לא חושב שהוא פוגע בה. אבל – וזו השאלה החשובה – האם יש מישהו, לא אוהדים, אלא מישהו שהוא סומך עליו, שאומר לו שייתכן שהוא כבר לא בנוי לתחרות הזאת? שמיטש ואלונה משחקים במגרש אחר, והוא כבר לא יכול – ואולי אפילו כבר לא היה רוצה, מבחינת האנרגיות שצריך להשקיע – להתחרות איתם במגרש הזה?

יש איזה אנטי קליימקס בלפרוש כשאתה דועך. אחרי שנים כל כך יפות, אני מניח ששחר היה רוצה ללכת כגיבור, לא כמי שאיחר להרפות. במשך שנים שמחתי שהוא לא מעביר את המועדון לילדיו, כי סמכתי עליו, ואותם לא הכרתי. עכשיו אני חושב שאם היה מעביר אותו אליהם, יכול להיות שלהם היה נמאס מהר יותר, ורגשית הם היו קשורים למועדון פחות, ואולי היו מוכרים אותו או מעבירים אותו יותר בקלות.

אז מה עכשיו? פשוט נחכה עד שזה ידעך וייגמר? לא יודע.

האם אמחה נגד שחר, אקרא לו ללכת?

לא
אני לא מסוגל. וכרגע אני גם לא רוצה. אני לא רואה אלטרנטיבה טובה יותר. אם היתה כזו, אולי הייתי מתלבט. כל עוד אין כזו (ולדעתי אלה שמוחים נגד שחר צריכים למקד את האנרגיות במציאת אחת) – אסתפק בזה שהמועדון עומד על תילו, גם אם שיאו כרגע מאחוריו.

אבל
אני לא רואה את עצמי מגיע למשחקים בשנה הבאה. כל משחק במצב של המועדון כרגע רק גורם לי להתרחק רגשית יותר מהקבוצה. אני לא מדבר על מרד מנויים או מחאה. שכל אחד יעשה את החשבון שלו. אני פשוט מניח שלא רבים יביעו אמון במועדון, שכרגע נראה כמזלזל בהם.

ואולי זה מה שידחוף את שחר לעשות משהו אחר. אחרי הכל, קצב מכירת המנויים היה תמיד הדרך העיקרית בה התנהל הדיאלוג בין המועדון לאוהדים.