מעפיל לגמר/ מתי סין-קרונה

מוסקווה – 10 שעות

היא מעבירה בי מבט בוחן כמו שאף פעם לא העבירה בי אישה. בוחנת אותי מקצה שיערה לבנה סוררת לקצה קצהו של זיף לבן שנח לי על הגרוגרת. מעבירה את מבטה אל התמונה מהדרכון. יולי 2009. כמה השתניתי. בכל מבט של עשור אחורה יש באדם יופי שלא הבחין בו בזמן אמת. די סקפטי למצוא יופי כזה ב-2029 כשאתבונן בתמונת הדרכון שאחדש עוד שנתיים. היא מעבירה זכוכית מגדלת על התמונה, על הדפים המוטבעים מנורה, מנסה למצוא שמץ של זיוף בתוך כל הזיוף שמהווה דרכון. זיוף של חיים שהגיעו מעולם אחר מוטבע בסמל שלטוני שנועד להתכתב מעל ראשי עם סמל שלטוני מקביל. אחרי כמה דקות ארוכות של בחינה מדוקדקת ושתי חותמות היא מסמנת לי לעבור, מכניסה אותי בשערי אמא רוסיה ונותנת לי תחושה שאני צריך אותה יותר משהיא צריכה אותי. רק כך ניתן לשלוט בחצי עולם למשך 70 שנה.

ובפנים, בתוך שערי הברזל של המאה הקודמת, ניבטת במלוא תפארתה עיר שהיא בעצם כיכר אחת המשתרעת על מאות קילומטרים שעוטפת את המבקר בה מאופק עד אופק באלפי מבני ענק אדירי ממדים. עשרה קבין של בטון ומלט נחתו על העולם, תשעה נטלה מוסקווה כדי להוות מפגן אדיר של עוצמה. הבטון והמלט, כפי שזיהה אלתרמן בשירו על פי לחן רוסי (נלבישך שלמת בטון ומלט), הם הדוקטרינה לשליטה אידאולוגית בעם. מוסקווה לקחה את הדוקטרינה הזו הכי רחוק שאפשר, עד כי נדמה שהמתייר בה עושה זאת מתוך כניעה מוחלטת לעיר שלא מתמסרת, לא קורצת לו להישאר, לא דואגת לצרכיו, אלא מכווינה אל שהאדם מתאווה אליו מתוך צורך עז, קמאי והישרדותי שישלטו עליו, שיפרסו עליו חסות, רעה ככל שתהיה, אך עוצמתית ככל שניתן. אדם יכול לחיות ללא אלוהים רק אם יהיה לו תחליף. מוסקווה היא הדבר הכי קרוב לאלוהים שעיר יכולה לספק.

שטוקהולם – 46 שעות

בניגוד למוסקווה, שטוקהולם מאמינה באדם. כל כך מאמינה באדם שהיא שואלת אם יש לו דרכון רק כמתעניינת בשלומו. אם זה לא היה נשמע חצוף, היא גם היתה שואלת אם לקח את הכדורים הבוקר ואם בריאותו טובה. בשטוקהולם לא היתה כותבת לאה גולדברג את "דירה להשכיר"; אף אחד כאן לא היה מבין את הנמשל.

עוד לא יצא לי לבקר בעיר כל כך יפה, שיופיה מתחרה רק ביופיים של תושביה. יופי פנימי, יופי חיצוני, כולם כאן יפי הבלורית והנפש. זה אולי גם מה שיערער אותה עוד כמה שנים. 16% מתושבי שוודיה לא נולדו בשוודיה והמספר הולך וגדל. שטוקהולם (כמו כל אירופה, אבל שטוקהולם במיוחד, היות שבניגוד לרוב אירופה שוודיה היא מדינה שלא נלחמו בה כבר 200 שנה) היא מקרה בוחן סוציולוגי, האם אפשר לחיות יפה ולא רק מכוער כדי למות יפה בשעה היעודה. על פניו נראה שהאוכלוסייה הזרה בשטוקהולם מנסה להתערות. יש אולי גטאות אבל ראיתי ילדים מכל הצבעים הולכים יחד לבית ספר ולומדים על אותם מלכים נורדיים שבנו את המדינה היפה הזו על אלפי הארכיפלגים שלה.

שטוקהולם צודקת (בינתיים). היא אולי העיר היחידה בעולם שהצדק שלה לא משתקף מחלונות בניין בית משפט מונומנטלי, אלא דווקא מעשרות אלפי הלבנים החומות של בית העירייה, שם מבקרים מדי שנה ב-12 בדצמבר התורמים החשובים ביותר לתרבות העולמית בטקס הענקת פרס נובל. המבנה הנפלא נראה כמו מגדלור היושב על חוף העולם ומבקש לבשר לו שכאן נמצא קרש ההצלה שלו. לציניקן תיראה שטוקהולם כערש הנאיביות העולמית, המקום בו הנחמדות והאנושיות היא המטבע הרשמי. בארץ מרבים להביא את שוודיה כדוגמא לכך שהיא לא דוגמא למזרח התיכון. בפעם הבאה שתשמעו את זה, תרחשו בוז למי שבעצם טוען שחיוך וגישה סוציאלית לכל אדם לא יכולה לעשות את העבודה, אפילו במעט.

גמר הליגה האירופית, איצטדיון החברים בסולנה – 3 שעות

והיה גם משחק. כדורגל הוא הזדמנות להכיר תרבויות שונות, עמים, מנהגים. להבין משהו על שוני בין בני אדם שהתפתח על ידי משחק הזהויות. משחק בין מנצ'סטר יונייטד לאיאקס אמסטרדם זה הרבה יותר מעוד משחק, זו התמודדות בין אסכולות תרבותיות כבדות משקל כשמצד אחד מצדדי ההתמסטלות מאלכוהול שבאו מאנגליה, ומן הצד השני מצדדי ההתמסטלות מקנאביס שבאו מהולנד.

ובהתמודדות הזו לא רק שניצחו מצדדי האלכוהול בתוצאה 0-2 וזכו בגביע, אלא גם הרוויחו ביושר את ההאנגאובר של הבוקר אחרי, בעוד יריביהם התנחמו בבאנגאובר מלא ליחת שיעול מבאסת.

כדורגל הוא גם הזדמנות לדבר ולכתוב על כל מה שבא לך כשאין לך מה לכתוב על כדורגל. כי בעצם היה משחק, ושחקנים התרוצצו על הדשא הנפלא באיצטדיון החברים (כך הוא נקרא) בשטוקהולם מול מעל 50000 איש, אבל בסך הכל לא היה במשחק הזה כלום חוץ מתוצאה בת שני שערים לזכות הקבוצה העדיפה יותר, שופט טוב ופיהוק אחד גדול. אילו הייתי בבית, הייתי ודאי נרדם על הספה בסלון ובודק בבוקר מה היתה התוצאה, כי מה כבר אפשר לצפות משני מאמנים שאחד זכה לכינוי "המיוחד" כי הוא המאמן היחיד בעולם שעולה להתקפה רק בראיונות לתקשורת; שהתמודד מול מאמן שהפסיד, רק שנה לפני, אליפות למאמן שעד אז רגע השיא שלו היה שלא הקשיב לאיזי שרצקי, וגביע למאמן שנחשב לגאון טקטי בעיניהם של אישי כדורגל בכירים כמו דורון בן דור, איציק אהרונוביץ' ויוני הללי.

אז כדורגל מי יודע מה, לא היה שם בבירת שוודיה, אבל האכזבה הגדולה ביותר היתה הקהלים של שתי הקבוצות. אילו מכבי היתה משחקת בגמר הליגה האירופית, עם אוהדיה שהאסכולה התרבותית שלהם היא התמסטלות מלהביט על עצמם שרים, היו ודאי אלפי שוודיות צובאות על שגרירות ישראל כדי לקבל ויזה להתנדב בקיבוץ חיפה או קיבוץ מכבי או איך שקוראים לקיבוץ של היפים והשזופים האלה בירוק.

אבל איפה אנחנו בגמר הליגה האירופית ואיפה אוהדי הקונצרטים של שתי הקבוצות שהתמודדו בגמר. שום אקסטזה לא היתה, שום טירוף שיאה למשחק גדול. כמה שירים ברמה של "אל אל ישראל" והביתה. הדבר המסעיר ביותר שקרה אחרי שמנצ'סטר זכתה בגביע היה מרוץ של ארבעה שחקנים פצועים של מנצ'סטר, מדדים על קביים, רצים לעבר חבריהם המחובקים כדי לבקש מהם שלא ישכחו את העלאת קצבאות הנכים במשא ומתן עם ההנהלה על הבונוס עבור הגביע.

וכך, כשבתום המשחק התרוקן האיצטדיון בשקט, כמו נערך בו כרגע טקס יום הזיכרון לחייל האלמוני, עמדתי כמעט לבד באיצטדיון הריק והתמסטלתי מים הכסאות. עצמתי עיניים, דמיינתי את הקהל של מכבי ושרתי: "כל החיים איתך מכבי, עד יומי האחרון". פסיכיאטר שוודי שעבר במקום הביט בי בדקדקנות וקבע, אחרי שבדק מה אני מדמיין שם מאחורי עיניים עצומות, שיש לשלוח אותי להסתכלות. ואני נשבעתי שלהסתכלות אלך רק כדי לראות את מכבי.

רכבת אקספרס לשדה התעופה – 20 דקות

ברכבת לשדה התעופה, בשיחה עם אוהד מנצ'סטר, התברר לי שהחגיגות המאופקות של אוהדי מנצ'סטר היו בגלל הפיגוע בעיר יומיים לפני. שמעתי על הפיגוע, גם עמדתי עם כולם באיצטדיון בדקת הדומייה, אבל הקהות המחשבתית שלי, האגואיזם הלאומני שדורש רחמים רק על כאב עמו, לא נתן לי לראות מעבר לפופיק הנהנתני שלי. לא לקחתי צד במשחק עצמו, מבחינתי היתה זו התמודדות בין עובדי עבודה זרה לעובדי כוכבים ומזלות (שזה בעצם אותו דבר); אבל באותו רגע, בדיעבד, שמחתי על שמנצ'סטר יונייטד לקחה את הגביע. טפחתי על שכמו של החבר ממנצ'סטר ובטון דיפלומטי מלא פאתוס מזויף אמרתי לו: "ניצחתם אתמול לא רק את איאקס אמסטרדם. אתמול ניצחתם גם את הטרור"*.

*המשפט האחרון הוא פרי דמיוני בלבד. אין שום קשר בין היכולת שלי לכתוב משפט בעברית לבין חוסר היכולת לדעת איך אומרים אותו באנגלית.

*
מתי סין-קרונה