ילדה, סוכר/ יניב אבירן

ערב יום שישי, אני מוצא את עצמי שוכב במיטה בחדר מיון, בפריז. כמה אירוני זה שבארץ האקלרים והמקרונים אני חווה צניחות סוכר שלא מפסיקות. דווקא עכשיו, דווקא פה, מר גורלי.

פתאום נכנסת רופאה – או ילדה שגנבה לאמא שלה את המדים והקליידוסקופ, לא בדיוק בטוח. גם היא, מתוקה אמיתית, מסתכלת עליי במבט מהוסס ובאנגלית של פרזנט סימפל מסבירה לי שהם לא יודעים למה זה קורה והכי טוב והכי כדאי שאני אחזור למלון, לנוח כמה שאפשר.

"אבל דוק, איך אפשר לנוח עכשיו עם המחשבות עלייך? בואי איתי ליזראל, תעשי עלייה, נתחתן ואני אקנה לך בית על החוף של נתניה. הים שם כחול כמעט כמו העיניים שלך", רציתי להגיד. במקום זה יצא לי: "אבל דוק, יש לי טיקט לפינאל של הרולן גרוס מחר. מה לעשות?".

"אוווו! רולא גארו?! יו מאסט גו!", היא אמרה.

אני מקשיב להוראות של רופאים.

***

הגעתי למתחם המגרשים של הרולאן כשבתיק יש לי ממתקים ושוקולדים בכמות של שכבה שלמה שיצאה לטיול השנתי במדבר יהודה. רק שלא יפול הסוכר גם היום.

בכניסה למתחם חיכה לי דייל נגישות, שלקח אותי ואת הכסא שלי לאורך שטיח אדום עד לכניסה הנגישה, ומשם ליציע הנגיש במגרש פיליפ שארטייה הגדול. טוב, לא כל כך יציע, יותר כמו על החימר, מאחורי שלטי הפרסומת. אם הסוכר לא יהרוג אותי היום, אולי סרב תועה כן.

חשבו כאן על הכל. ביציאה מהמגרשים מחכה אפילו שאטל חינם ונגיש, הלוקח את הנעזרים בכסאות הגלגלים עד לתחנת המוניות, שם מחכות מוניות נגישות במחירים לא כ"כ נגישים, אבל בהחלט ח"ח על הרגישות.

בכלל, הופתעתי מאוד מרמת ההתאמות והמודעות לנגישות בכמה ימים שהסתובבתי בפריז. הרחובות, המדרכות, החנויות, התחבורה הציבורית, כולם מותאמים ונוחים לניידות. אה, חוץ מהאייפל, שם אנשים בכסאות גלגלים לא יכולים להגיע למעלית המובילה לראש המגדל, אלא רק עד לקומה השנייה. מעצבן. אני אפילו שוקל להרים קמפיין מחאה בעניין – "נכה, לא חצי מגדל".

***

הכל כאן יפה ברולאן, מרשים, מסודר, מאורגן. כנראה מאורגן מדי. אין פינה לא ממומנת ע"י ספונסר כזה או אחר והכסף כאן הוא חסות הכל.

המים בחסות אביאן והקפה בחסות לוואצה, הבגדים בחסות לקוסט והזמן בחסות לונגינס, הנעליים אדידס, הזיעה בחסות רקסונה, הראלים הארוכים בחסות וולטרן והקצרים בחסות קליניקה און. מזג האוויר, הוא בחסות השטן. חום אימים.

וזה קצת ביאס אותי כשגיליתי שהספורט הלבן הזה הוא בכלל ירוק. שאין באמת מקום אפילו לשמחה ספונטנית אמיתית. זה קרה בנאום הזכייה של ילנה אוסטפנקו. ילדה בת 20 שהרגע זכתה בתואר עליו חולמת כל טניסאית בכל גיל, מודה בהתרגשות עצומה לקהל, למאמנת שלה, לאמא שלה שמלווה אותה לכל משחק ומסיימת כמעט בבכי כשצועקת "נתראה בשנה הבאה!!!". פתאום, ניגש אליה אחד הלקוסטים המבוגרים ולוחש לה משהו באוזן. הילדה לוקחת שוב את המיקרופון ואומרת: "וכמובן תודה לספונסרים פג'ו, פליי אמרייטס, ביאנפי פאריבס…" הקהל צוחק, אני קצת פחות.

***

והיה גם משחק. משחק טוב, הפכפך, מותח אפילו, שבסופו ניצחה סינדרלה שכולם למדו לאהוב בהיעדרה של האלופה האמיתית.

בכלל, לא מעט פעמים במהלך המשחק חשבתי על מכבי, על כדורגל, על האצטדיון שלנו. שופט הכסא פה מבקש שקט. נראה אותו אומר את זה לצפוני. הילדה מרימה את הגביע ואני חושב בלב – יופי, אבל אל תאבדי את הראש עכשיו, תוכיחי את עצמך גם בשנה הבאה. דרך, תהליך, מה שצריך.

וככה, עוד לפני שהספקתי לספור עד 40, הכל נגמר. מצאתי את עצמי יושב במגרש מתרוקן, חושב על עוד חוויה עצומה שנכנסה לספר הזכרונות. אין ספק שזכיתי להיות שם. הסוכר בסדר. נגמר מתוק.

*
יניב אבירן