הטור על מכבי, על התקשורת ועל לוזון ב"הארץ": הרחבה והסברים

בהתאם למהירות בה העונה הלכה למחוזות המוכרים מהעונה שעברה, גם ההפסקה שלי מכתיבה על מכבי לא ארכה זמן רב. הרגשתי שהיא צריכה אותי. לכן פרסמתי הבוקר טור ב"הארץ" על מכבי (אם אין לכם מינוי לעיתון, אתם יכולים להיכנס דרך פה מהנייד ולא תיתקלו בחומת תשלום. אגב זה נכון לכל הכתבות בספורט הארץ, אז תעשו לייק לעמוד, כדאי). הטור עורר תגובות רבות ובמקום לענות לכל אחד בנפרד (אני חייב לישון קצת, כתבתי לתוך הלילה) – הנה הרחבה שאולי תעזור להבהיר את מה שכתבתי שם.

*

מה שאני מנסה לומר בטור הוא שהדבר שמועדון מכבי חיפה צריך יותר מכל הוא יציבות. פיטורים של לוזון יביאו לה בדיוק את ההיפך: עוד "מהפכה", עוד החלפה של כל הסגל, עוד "דף חדש". גרוע מכך – הם גם ישימו את החותם הסופי על הפיכתה של הקבוצה לביץ' של הכתבים החיפאיים.

לעניות דעתי המקצועית, לוזון הוא לא מאמן טוב מספיק בשביל מכבי. למעשה הייתי צריך להתגבר על קול פנימי חזק מאוד שאמר לי "עזוב אותך. שתוק. תן לו ללכת. ואחר כך, אחרי שהוא יילך, תתעסק בבעיות של הקבוצה". אבל הקבוצה חשובה לי יותר מלוזון. והמהלך הנכון עבור הקבוצה, לדעתי, הוא להשאיר את המאמן, ובמקביל ולהוסיף עוד מימד קריטי של יציבות למועדון, בדמות מנהל מקצועי.

ואני ארחיב.

*

בעיני הדבר הכי הרסני במכבי, הבעיה הכי גדולה של הקבוצה, הוא לא הסגל, לא מאמן הכושר ולא המאמן, אלא המעטפת השבירה – סף הסיבולת הנמוך שלה, מהראש ועד הרגליים של השחקנים. ישנה הקבלה מופלאה בין אנשי המקצוע לאנשי המעטפת במובן הזה. בדיוק כשם שהשחקנים עולים למשחק מלאי אופטימיות והתלהבות ברצון לכבוש, וכל דקה שעוברת היא כמו עוד משקולת קטנה על כתפיהם ורגליהם, כך המועדון כולו יוצא לעונה חדשה מלא אופטימיות וציפיות, בטוח שהוא יכבוש את העולם. ואז מתחילה המציאות, ובכל דקה שעוברת וזה לא קורה "מיד" – כיבוש גול או כיבוש הליגה – מתחיל הלחץ לפעול. במגרש אלו האוהדים שמתחילים לרטון ולהתלחש, ובמגרש התקשורתי אלו הכתבים החיפאיים. אותו לחץ רק מקשה על השחקנים והמאמן להתנהל נכון, ואז הם מתחילים לעשות טעויות. עושים טעויות – חוטפים גול. הגול הזה מגביר עוד יותר את הלחץ ואת הטעויות – חוטפים עוד גול. מפסידים, חוטפים בוז מהקהל, ומיד בסיום המשחק התקשורת מתחילה עם ה"בוז" שלה: הביקורת החריפה, פמפום חוסר שביעות הרצון של השחקנים, פיזור אי הוודאות סביב מעמד המאמן וכל הג'אז הזה.

עכשיו, הבוז הזה, לפחות מצד הקהל, מוצדק לחלוטין. הקהל בחיפה מאוד רוצה שהקבוצה תצליח. הוא רוצה לדחוף את הקבוצה, הוא בא למשחקים והוא לא מפסיק לעודד. ואז הקבוצה מאכזבת, והוא מתאכזב, ובצדק. זו זכותו המלאה. וצריך להזכיר שיש גם יש מקרים בהם בוז יכול להעיר שחקנים ולגרום להם להתאמץ יותר.

בחיפה לא. בגלל שהכל שם כל כל חסר ביטחון – במיוחד כשברקע מאיים כל הזמן ניסיון העבר עם ה"מהפכה" הקבועה המרחפת מעל – המעטפת סביב השחקנים שבירה ופריכה במיוחד. היא אולי עושה קולות של כוח וביטחון, אבל כמו שבמכוניות אם המכה לא נספגת בפח, היא מוקרנת פנימה אל הנוסעים – כך בחיפה המעטפת לא יודעת לספוג את האכזבה והמחאה של האוהדים והתקשורת, ומקרינה אותן מיד אל אנשי המקצוע.

כאוהד, אני יודע היטב שזה אחד הדברים המתסכלים עבור הקהל. כי הוא מבין שלשחקנים אין ביטחון, והוא מבין שהבוז אולי פוגע בקבוצה – אבל אין לו שום דרך אחרת להביע את התסכול שלו (מלבד לא לקנות מינוי בקיץ, אבל גם זה לא באמת עוזר והאפשרות שזה יביא להכרה של המועדון בבעיות היא קלושה). לכן אחרי משחקים אפשר לראות ביציע חלקים מהקהל שורקים בוז, וחלקים אחרים מודים לשחקנים, מעודדים אותם ומוחאים כפיים. ושני הצדדים צודקים.

זו בטח לא אשמתם של האוהדים שהמערכת כל כך פריכה ושבירה. התסכול שלהם מובן עוד יותר על רקע השכנוע מצד אותה מערכת, רק כמה שבועות לפני, לקנות מינוי לעונה החדשה כי "הפעם אנחנו גדולים וחזקים; הפעם זה יהיה אחרת".

*

את התקשורת, לעומת האוהדים, אני מאשים בטור בכוונה תחילה לפגוע בקבוצה, כדי להראות שהיא יותר חזקה ממנה ושאי אפשר למדר ולנתק אותה מהמועדון בלי תגובה הרסנית.

כאן אסתייג ואומר: יכול להיות שלפחות על חלק מכתבי הספורט עובר תהליך דומה לזה שעובר על האוהדים – ראשית, גם הם ברובם אוהדי הקבוצה. גם הם מאוכזבים שהתוצאות לא מגיעות מיד. שנית, ייתכן שהם מרגישים קצת שותפים לפשע בכך ששוכנעו, או שכנעו את עצמם, שהפעם זה יהיה אחרת, ואז עזרו לקבוצה לשכנע בכך את האוהדים בכתבות לפני תחילת העונה. עכשיו לא רק שהם מרגישים קצת מרומים, אלא שהם גם מרגישים שעזרו לרמות אחרים; וכמו שהפושעים והחוטאים הכי גדולים הופכים לחוזרים בתשובה הכי גדולים, גם הם מרגישים שהם צריכים לכפר על "פשעיהם" כלפי הקהל. הקרבן המיידי, הקרבן הקל ביותר בסביבה, הוא הקבוצה הכושלת. אני יכול להבין את התחושה הזו של העיתונאים – בין השאר משום שהרגשתי אותה על בשרי בעונה שעברה, ומי שעוקב אחרי הבלוג יודע.

ואחרי ההסתייגות, אני בכל זאת משוכנע שבחיפה מתנהל קרב תמידי נסתר בין הקבוצה לכתבים בשאלת "מי חזק יותר". הקרב הזה אף מדי פעם צץ על פני השטח, כמו בציוץ ההוא של יוני הללי על הפלת הנורווגי, או אותה שיחת טלפון מגוחכת של רדיו חיפה עם דודו בזק. תקשורת הספורט בחיפה חזקה, חזקה מכל מערכות תקשורת הספורט המקומיות האחרות. חזקה מדי. זה משרת את הקבוצה בקיץ, כשהיא רוצה למכור מינויים ומשתמשת לשם כך בתקשורת. אבל אז האחרונה הופכת לחרב פיפיות ומערימה ים של ציפיות על הקבוצה.

גם הדינמיקה הזו משרתת במידה מסוימת את שני הצדדים: התקשורת מצטיירת כנשכנית וביקורתית ומקבלת הזדמנות להתנער מתדמית המשת"פית עם הקבוצה שעטתה בקיץ; ובקבוצה, מצדה, יש גורמים שבהחלט מעדיפים שהאוהדים יחשבו ש"השנה הושקע כל כך הרבה כסף", "ניתן צ'ק פתוח" – ומי שאחראי לכישלון הוא המאמן. וזה עוד לא כישלון, כן? הליגה רק התחילה. אבל עכשיו, בדינמיקה המתפתחת הזו, זה כבר בדרך הבטוחה להיות כישלון. זו כרוניקה של כישלון ידוע מראש.

אני חושב שיש גורמים בקבוצה שמבינים את הבעיה המסובכת והטריקית הזו, אסף בן דב בראשם. כבר בעונה שעברה הוא ניסה לבודד את הקבוצה מההשפעה ההרסנית של התקשורת. זה עבד רק לתקופה מסוימת, רק כל עוד הקבוצה הצליחה. ברגע שהקבוצה התחילה להפסיד וכדור השלג התחיל להתגלגל, גם אדם חזק כמו בן דב לא יכול היה לעצור אותו.

אני מאמין ביכולותיו של בן דב. אני חושב שהוא יודע שהאתגר שעומד בפני הקבוצה הוא להיות חסונה מספיק בשביל לעמוד בלחץ הזה ולא להתפרק. את האשמה בהתפרקות אולי יהיה אפשר להפנות בשלב הראשוני, כמו בשנה שעברה, אל הסגל, המאמן, המנהל המקצועי וכו'. אבל בטווח הארוך, זה לא מאפשר לקבוצה להצליח. אני חושב שבן דב הוא איש ישר, הגון ואקאונטבול. כזה שלא יברח מאחריות אלא יעשה הכל כדי שהמועדון ינצח במלחמה הזו, ואם יראה שהוא לא יכול, הוא יעזוב ולא יישאר ויטייח את הבעיות רק בשביל לשמור על הג'וב.

כמו שכתבתי בטור, ייתכן שהקבוצה צריכה לעבור עונה אחת עם אותו מאמן, ולא משנה איך היא תיגמר. היא צריכה לעבור לפחות כישלון אחד בלי להתפרק – ולו רק בשביל להראות לעולם, לתקשורת ולאוהדים שזה אפשרי וזה בסדר. והיא צריכה את זה גם בשביל להבין זאת בעצמה. כמו ילד קטן שמתחיל ללכת, נופל ובוכה – אולי במקרה שלה זה דומה יותר למי שנפגע ברגליו ולומד מחדש לחזור ללכת – היא צריכה ללמוד שליפול זה לא אומר שהכל נגמר וצריך להתחיל מההתחלה, אלא שאפשר לקום מהנפילה ולהמשיך בדרך מאותה נקודה.

עם זאת, ייתכן שזה כבר לא אפשרי בעידן שחר. בהחלט ייתכן שהתשוקה שלו להישג מיידי, לעונה אחת מוצלחת שתשכיח את רצף הכישלונות האחרון ותאפשר לו לפרוש כגיבור ולא כמי ששיאו הרחק מאחוריו, לא משאירה לקבוצה את האופציה להיכשל ולקום שוב, וכופה עליה את הלחץ התמידי ואיתו את השבירה החוזרת ונשנית.

אבל אני אופטימי מטבעי, ואני מאמין שבן דב יצליח להכריח את המועדון להתמודד ברצינות עם הבעיות במקום לברוח לעוד "מהפכה". בשביל זה הוא צריך את התמיכה של האוהדים ושל מי שהקבוצה חשובה לו. כפי שכתבתי בטור, אני חושב שמנהל מקצועי הוא קריטי לקבוצה, ולא רק מסיבות מקצועיות אלא בשל היציבות שמינוי כזה יעניק למועדון. אבל כל עוד אין מנהל מקצועי, אסף בן דב הוא הדמות היציבה במועדון. אסור לו להיכשל, אסור לו לוותר וללכת ובטח שאסור לגרום לו ללכת, כי אז המועדון יהיה באמת בצרות.

*

זהו. מוזמנים כמובן להגיב, להסכים, להתווכח, לבקר ולחזק, בעיקר לחזק, כולנו זקוקים לחיזוק בסופו של דבר.