מכבי אלטנוילנד/ מתי סין קרונה

קראתי את הדברים רוויי ההתנשאות, ענודי הרולקס ועטופי הפרווה של איתי מאירסון ב"הארץ" כלפי אוהדי מכבי חיפה. קראתי בתיעוב, בגועל, קראתי והגוף בער ורק רצה להגיע אל ה-מיהואחושבת'צמו הזה עד למערכת "הארץ", לזרוק על עצמי ברישול מכוון את הפאסון העברייני שלי, להתקשר לאורתופד לראות אם יש לי גב לכל צרה שלא תבוא, לעלות למשרדים בשוקן, לשאול את הופמן "איפה הוא הצהוב הזה?", להיכנס לו לחדר, לבוא אליו קרוב קרוב עם הראש מוכן לנגחה וללחוש לו באוזן: "מאירסון יא בן של… אמא שלך! וואלה אתה צודק". ואז לאסוף את עצמי מתוך הדאווין, להשיל את הפאסון, להתקשר לאורתופד ולהגיד לו שהבנתי כבר שאין לי גב, אבל גם עמוד שדרה לא מרגיש שיש לי, להשתבלל בתוך עצמי בשמאלניות מלאת אשמה וללקק את פצעי הצדק המבאסים של אותו מאירסון מ"הארץ".

*

כי מה הוא בעצם כתב שם אם לא את האמת המרה לגבי רוב אוהדי מכבי: היחס למכבי תל אביב הוא שנאה שמגדירה אותנו כביכול. לפעמים אנחנו כלכך ניזונים מהשנאה הזו כמו היינו אוהדי הפועל תל אביב רחמנא ליצלן, או מצביעי מפלגת ימין שנשאלים מדוע הצביעו כפי שהצביעו ועונים: "כי אנחנו שונאים ערבים".

קחו למשל את המילה "נאצים" שנזרקת לגביהם כלאחר יד. המילה הנוראה הזו עם הקונוטציות הנוראיות שלה משמשת חלק גדול מאוהדי מכבי כדי לתאר את מכבי תל אביב. עזבו את מה שאני חושב על מי שאומר את זה, זה דיון אחר; אנחנו מבטאים את יחסנו לדמון הזה שנקרא מכבי תל אביב בצורה הקיצונית ביותר שיש, עם המילה הזו, שנלקחת ממעמקי לקסיקון ביטויי השנאה. או קחו את שיר האוהדים הנפלא: "כל החיים איתך מכבי". כמה אהבה ורגש נשזרים בין המלים ומושרים בכמעט לחישה, כסוג של התייחדות המונית של קהל עם קבוצתו, כמו תפילת ערב שבת מרוממת אל ונפש, ואז מגיע השיא – הנקודה שבה הלחישה הופכת לצעקה גדולה, הוורידים מתנפחים ושיא האהבה למכבי נפרץ אל חלל האצטדיון, שיידעו כולם! שיידעו מה? שיידעו ש…"יישרפו הצהובים!". איזה גירוי חושים אנחנו חווים עם המשפט הזה, גירוי שעולה אלפי מונים על החוויה המיסטית שעברנו עם מילות השיר, חלקנו מרגיש כמו סאדיסט שאולץ עם מילות השיר לעשות אהבה בתנוחה מסיונרית, עד שמפרגנים לו איזו שבירת רגל ושריפת צהובים בסוף האקט.

יש תחושה בקרב אוהדי מכבי שככל שנפגין שנאה עמוקה יותר למכבי תל אביב, כך נמצב עצמנו כאוהבי מכבי שרופים. אם כך, מגיע לנו מה שכתב עלינו מאירסון. כי ההפך מאהבה, כך אומרים, היא לא שנאה. ההפך מאהבה היא אדישות. ולנו במכבי אין את הפאסון הזה של אדישות, אין את ההתייחסות הפרופורציונלית לכולה עוד קבוצת כדורגל. מאירסון השווה אותנו ליהודים שמדמיינים שהעולם כולו נגדנו, כשבעצם את אף אחד בעולם אנחנו לא מעניינים, וואלה צודק.

מכבי, כמו ישראל, היא מעצמת הכדורגל הגדולה במזרח התיכון, שמתנהגת עדיין כמו איזה שטעטל גלותי. כי את מי אנחנו שונאים? קבוצה שהביאה נגדנו מספר שיא של 12,300 אוהדים, ואם האיצטדיון היה גדול יותר היתה מביאה אפילו כמעט 13,000? הרי מבחינתנו 13,000 אוהדים זה מספר נמוך אפילו למשחק נוער.

ואל מי אנחנו מתייחסים, לקבוצה שבימים הקשים שלה בכל שני כיסאות ישבו ארבעה מועדוני אוהדים יריבים? ומה אנחנו עושים סיפור כל כך גדול מסמל עם נשמה של חנות כלבו אמריקאית, בעוד אנחנו מסמלים כל כך הרבה – לאומיות רב-תרבותית, אמירה חברתית, אורגינליות אנושית שבאה לידי ביטוי בפשטות פריפריאלית, שמבינה שהמקום שלה במרחב הוא הוא המקום האמיתי; קבוצת הכדורגל היחידה מהעיר היחידה בארץ שמקיימת הלכה למעשה את חזונו של הרצל לגביה כפי שמופיע ב"אלטנוילנד". אנחנו מכבי, מי הם בכלל?

*

אהבתם ת'שורה האחרונה, אה? "אנחנו מכבי, מי הם בכלל?". איך הכנסתי להם. אבל במה הכנסתי להם, במשפט שהם המציאו? אוי כמה זה עלוב.

ולמה אני כותב לו למאירסון הזה, ומגיב ומתעצבן, אם לא בגלל שגם אני רואה צל הרים כהרים? הרי עצם ההתייחסות שלי למה שכתב היא התייחסות של נפגע, של מי שכואבת לו ההשפלה שחווה בכל אות שנכתבה כלאחר יד. כי כל אות ומילה היו כואבות כמו אלף קריאות "נאצים" כלפיהם. כי כל אות ומילה היו כמעט נכונות ו"נאצים" הם אף פעם לא יהיו, כמו שלא יהיו ולא היו אף פעם יותר מעוד קבוצת כדורגל שאין בה שום ייחוד, שאין בה כלום חוץ מקצת שום דבר. שאף פעם לא תהיה מכבי.

***

5 נקודות אור מהמשחק נגד מכבי תל אביב:

– עברנו את ראש השנה ורק 4 הפרש ממקום ראשון.

– יש מגן שמאלי: סולליך.

– הצלחנו לגנוב נקודה מקבוצה של אלירן עטר.

– עומר דמארי נראה מצוין באימון שחרור שעשו לו על המגרש.

– יותר עלוב מאיך שנראינו כבר אי אפשר. מפה יכול להיות רק יותר טוב.

*

מתי סין-קרונה