לא שיעור ולא קומה/ מתי סין-קרונה

הכניסה לירושלים רצופה שלטים המבשרים על אירוע מתקרב ויוצרים תחושה שהעיר כולה מתמרקת לכבודו. ירושלים תמיד מתמרקת לכבוד איזה אירוע, מטאטאת את הלכלוך אל שיפולי ההרים, מחביאה את הסכסוך מתחת למצבות בתי הקברות הרבים שבה, מתכחשת לעובדה שהרצון לחיות בה לא עומד בקנה אחד עם הרצון להילחם עליה ו/או להיקבר בה.

בראש השלטים, בצידם הימני והשמאלי, הבעזרת השם והבסיעתא דשמייא של עיריית ירושלים: שני סמלים ממותגים של העיר שנועדו לייצג אותה ככזו שציר הזמן שלה נמתח מהעבר העתיק אל העכשיו המודרני, מהכותל ועד גשר קלטרווה.

מתחת למותגי העיר, במרכז, לוגו מנצנץ של ההתאחדות לכדורגל. הלוגו הושק בשנת 2008. אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות דאז, סיפר על הליך המיתוג מחדש במסיבת עיתונאים שנערכה לרגל חשיפת הלוגו: "זה הזמן לחבר את כל האלמנטים של השינויים שעברנו בשנה האחרונה בהתאחדות. הבאנו לכאן פנים חדשות, זכינו בתקן הבינלאומי ISO 9001, עשינו עבודת מחקר ומיתוג ארוכה ויסודית, ראינו מה נהוג בעולם ואיך נהוג למתג חברות עסקיות מודרניות בספורט ובעולם העסקים". מנכ"ל ההתאחדות אורי שילה הוסיף באותו מעמד: "מעולם לא נעשה בהתאחדות הליך של מיתוג. המיתוג מבטא את רוח השינויים ורוח הדברים בהתאחדות, המתבטאים בחזון, במטרות ובערכים: מקצוענות, שקיפות, דינאמיות והישגיות".

תשע שנים עברו מאז השקת המותג, והציטוטים מאותה מסיבת עיתונאים חגיגית הם סיבה מספיק טובה לקרוא לאמיר דורון ומרדכי אלון להתאחד לעוד ספר בסדרת "הוצא מהקשרו". בעקבות דבריו של אבי לוזון ביררתי קצת לגבי תקן ISO 9001 שיו"ר ההתאחדות לשעבר כל כך התפאר בו. הנה על התקן מתוך ויקיפדיה, לא נגעתי: "זהו התקן הרחב ביותר, הוא מקיף את כל מחזור חיי המוצר. זהו התקן הראשון מתוך שלושה תקנים הדנים במערכת איכות, שבה משתמשים לצורך הבטחת האיכות החיצונית. 'הבטחת איכות חיצונית' היא המונח המקובל לפעילויות שמטרתן לתת ללקוח ביטחון, שמערכת האיכות של הספק תוודא מראש שהמוצר או השירות יתאימו לדרישות האיכות המוצהרת".

ובכן, אחד מהשניים: או שייקחו להתאחדות את תו התקן על אי עמידה בו; או שיוכיחו שדרישות האיכות המוצהרות לגבי נבחרת ישראל וההתאחדות לכדורגל כל כך נמוכות, ומחזור חיי המוצר הוא כל כך קצר, שכל משחק הוא בעצם עלייה לקבר.

מתחת לסמל ההתאחדות מוטבע על השלט התאריך הלועזי של האיוונט: 9.10.17. יום די משעמם בהיסטוריה העולמית. מה כבר קרה באותו יום לפני? 103 שנה – תום המצור על אנטוורפן, 77 שנה – לידתו של ג'ון לנון ו-50 שנה – מותו של צ'ה גווארה. חוץ מכמה וטרנים בלגים, יואב קוטנר ותריסר אוהדי הפועל מתלהבים עם חולצה אדומה והדפס של צ'ה, אין אף אחד שרואה לנכון לציין את היום הזה. נדמה שירושלים וההתאחדות מצאו תאריך מעולה להיכנס להיסטוריה ולזכות בהכרה עולמית וארצית.

עד השנה ייזכר ה-9.10 כיום שבו לא קרה כלום. מה-9.10.17 ייזכר היום הזה כיום שבו… כאן אנחנו יורדים שורה בשלט כדי לדעת מה הולך לקרות ב-9.10.17. העיניים מרפרפות קלות כלפי מטה ומגלות את הכיתוב: "נבחרת ספרד".

ובכן, נבחרת ספרד. אין ספק, אחת הנבחרות הטובות בעולם, אם לא הטובה ביותר. נבחרת שבשורותיה משחקים בעיקר ספרדים, אם כי בזמן האחרון התחוור לנו שלא רק – כל ילד בגן שתשאלו אותו מי השחקן הטוב ביותר בנבחרת ספרד, יגיד לכם בידענות: "מסי".

טוב, נבחרת ספרד. ככה: נבחרת ספרד.

תשאלו מה, מי, למה? כלום. נבחרת ספרד. ב-9.10.17, מתחת לסמל ההתאחדות לכדורגל שמתחת לסמלי ירושלים העכשוויים – "נבחרת ספרד". שיהיה. אולי נבחרת ספרד יוצאת לסיבוב הופעות כמו להקת רוק, כמו הארלם גלובטרוטרס, כמו קרקס מדראנו; אולי היא באה לשבת אצל הנשיא בסוכה, לדון עם ראש הממשלה על נושאים מדיניים. נבחרת ספרד, חברים! נבחרת ספרד!

איפה נבחרת ספרד אתם שואלים? נרד עוד טיפה בשלט והפרסומאים הנבונים, שידעו שהשאלה תגיע, מודיעים לנו: "איצטדיון טדי, ירושלים". מושלם. קצר, קולע, חד. אמנם אם ירושלים היתה באמת מה שהיא צריכה להיות ומה שמצפים ממנה, היתה העיר אמורה לקבל בקרירות אוקטובר האופיינית לה את נבחרת ספרד, אולי אפילו היה מובן מעליו שבדרך לשדה התעופה במדריד ייתלו שלטים: "נבחרת ספרד בדרך לירושלים". אבל לא. ירושלים היא זו שמתהדרת בכל מי שמוכן לעלות אליה, לא הפוך.

טוב, יורדים שורה למטה, והלוגיקה של השלט מתחילה להשתבש: "בואו לעודד את נבחרת ישראל", כתוב שם ואין לך מושג מאיפה זה בא. מה קשורה נבחרת ישראל לכל ההו-הא הספרדי שעולה לירושלים, ומדוע לעודד אותה? פתאום השלטים מקבלים צביון של מודעת אבל; חוטים נקשרים, היגיון עושה שכל ואתה מתחיל להבין שהאירוע הוא כנראה בכלל אירוע הזדהות של נבחרת ישראל עם מה שקורה בספרד. ייתכן שנבחרת ספרד פורקה ומתה וגם היא מבקשת להיקבר בירושלים?

אתה מתחיל לקרוא את השלט מההתחלה וזה ברור כשמש: עיריית ירושלים וההתאחדות לכדורגל בישראל קוראים להגיע להלווייתה של נבחרת ספרד, באיצטדיון טדי בירושלים, בתאריך שלא קרה בו שום דבר מיוחד אף פעם והפעם באמת קורה בו משהו. הציבור מוזמן לעודד את נבחרת ישראל האבלה.

"איזה עם אנחנו!", אתה אומר לעצמך ומתמלא בגאווה על היכולת שלנו להכיל כאב של אחרים. עכשיו אפשר להבין למה זומן יוסי בניון לנבחרת – הוא שיחק שם, בטח לו כואב הכי הרבה. שוב יבכה יוסי, כמה רגיש.

ואז מגיעה החוצפה הגדולה מכולן. בשורה האחרונה, מעל דגלי ישראל וספרד המתנופפים באחווה זה לכיוון זה, כתוב: "לפרטים ורכישת כרטיסים", ומתחת – כתובת אתר האינטרנט של ההתאחדות.

פרטים אני מבין, אבל ממתי מוכרים כרטיסים להלוויה? נכנס נסער לאתר ההתאחדות ומגלה: יש משחק. משחק! נבחרת ישראל נגד נבחרת ספרד. לא הלוויה ולא ניחום אבלים. והשלטים בכניסה לירושלים בעצם באים להזמין אותנו בהתרפסות ופחיתות כבוד שלא נראו כאן מאז אורן חזן ביקש סלפי מדונלד טראמפ – לבוא קודם כל לראות את נבחרת ספרד ורק אחר כך, אם בא לנו לעודד את נבחרת ישראל, אז יהיה אחלה אם נפרגן ליוסי בכפיים בסוף המשחק אחרי התבוסה.

השלטים האלה מבזים ומשפילים את נבחרת ישראל, את ההתאחדות לכדורגל ואת העיר ירושלים הרבה יותר מכפי שביזה ערן זהבי את סרט הקפטן. השלטים האלה לא הופקו בלהט המשחק אלא נהגו ואושרו בחדרים ממוזגים ועברו את כל הדרגים המקצועיים במשרד הפרסום, בהתאחדות ובעירייה עד שנתלו במאותיהם. לו היו השלטים הללו דרושים כדי להאיץ ולשכנע את הקהל לקנות כרטיסים מילא, אבל הכרטיסים למשחק בין ישראל וספרד אזלו הרבה לפני שהוכנו השלטים.

מצטער שאני שוב חוזר למאיר אריאל, אבל איך אפשר בלי השאלה המתבקשת: "הזו גאולה? הזה כבודה?"

מדרש יונתי, שיר תוכחה על העיר ירושלים. אילו היה חי היום היה אולי מוסיף בית על השלט העלוב והמבזה שנתלה בחוצות ירושלים ובמבואותיה, ומספר יותר מכל "איך ירושלים מתייפייפת ורוקדת ברבים, משתתפת, בטח משתפשפת, עוטיה על עדרים".

*

מתי סין-קרונה