רשומונדיאל/ מתי סין-קרונה

(מתי היה שליח הבלוג במונדיאל ברוסיה, ואלו חוויותיו שעלו בעמוד הפייסבוק של "מצד שני" – קצת באיחור אבל מוטב מאשר לא מתי. ובקרוב: עונה חדשה של מכבי! ואולי אפילו נכתוב בה)

1

כמויות הוודקה כאן גורמות לי להרהר על תורים להשתלת כבד. אני יושב שיכור על הספסל, משחק עם הבבושקה שקניתי לגלי ושר בלופ: "אדם בתוך עצמו הוא גר, בתוך עצמו הוא גר, אדם בתוך…" עד שמגיע לבבושקה הקטנה ונאבק חסר אונים בגוש עץ מלא שלא מוכן להיפתח.

"אבנר", אני צועק חסר אונים, "לא מצליח לפתוח, זה מקולקל".

"סטופ שאוטינג", מהסה אותי אבנר באנגלית קריית חיימית.

"למה, אבנר?", ממשיך לצעוק לו בעברית הפגנתית, "לרוסים בארץ אסור לדבר רוסית?".

שני גרמנים שדומים שתי טיפות מים לסבא שלהם חוצים את קו השיחה ביני לבין אבנר. אני משתתק והראש מתמלא מחשבות בגרמנית למרות שהמילים היחידות שאני מבין בשפה הזו זה ראוס ושופל.

2

בתוך קרון רכבת נדחסים שלושה גברים ושלוש נשים עם לחיים צבועות מצד אחד בדגל סוריה ומהצד השני דגל ברזיל, והם מקבלים בקריאות קצובות חבורת גברים עטופים בדגלי איראן שנכנסת בתחנה. "איראן, איראן!", קוראים לעברם ששת הסורים. הגברים האיראנים מנפחים חזה ומחליקים שערם בקריצה לעבר מספר בנות רוסיות הנדחקות לדלת. "רוסיה, רוסיה!", הם מחניפים בקריאות לרגש הלאומי של הבנות. הבנות מצחקקות במבוכה מפלרטטת, בעוד אחת הנשים הסוריות מבקשת להחזיר אליה את תשומת הלב העולמית שמתרקמת מעל מתלי האחיזה ברכבת ומתחילה לקרוא: "פלסטין, פלסטין!".

שקט מסתרר בקרון וכל הקלחת הבילאטרלית מפנה את מבטה אלינו. אני זע בחוסר נוחות, בגבי ליציאה. הדלתות מנחשות אותנו ונפתחות מעצמן בתחנה, אנחנו יוצאים דוממים בלי הרבה טקס בישבן, ולפני שכל האינטרקונטיננטליה הזו מאיימת לשרוט אותנו כאן וכאן אני צועק לעברם: "יאללה חיפה!", ומשאיר אותם להתמודד עם הבעיה לבד מול הדלתות הנסגרות באבחה חדה, כשהרכבת ממשיכה בלעדינו.

3

ככל שאיכות המצלמות מאפשרות תמונה חדה ואמיתית יותר, כך התמונות שאנחנו מקבלים יותר ויותר מזויפות.

מסתובבים בכיכר האדומה. חצי מיליון איש, מיליון וחצי מצלמות ומעט מאוד שוטרים. ובכל זאת העין של האח הגדול פקוחה מתמיד. האקר רוסי יושב בחפ"ק המשטרה ומיירט את התמונות והקולות ממכשירי הסלולר הפרוצים של ההמון המשווע להעלות סטורי מרגש לאינסטגרם מהכיכר – הישר לקרמלין, שם פוטין יושב על כורסת הזהב שלו ומחליט מי לא בא לו טוב בעין כדי לסגור עם המדינה שלו חשבון (אם תשמעו שביבי מגיע בקרוב לשיחה קשה בקרמלין, תדעו שזה בגלל שזרקתי בדל סיגריה ברחבה של אנדרטת החייל האלמוני וצחקתי על טקס חילופי המשמרות המגוחך מול האנדרטה).

ובינתיים המצלמות מתקתקות ומתקתקות תמונות ידועות מראש של התגודדויות רב לאומיות ושירה לא ספונטנית בקצב אחיד של שם המדינה המועדפת, כשכל הבלוף הזה נועד להשביע את התאבון הבלתי נשלט ללייקים, שמבטא פחות את הריגוש הפנימי המתבטא ב-"וואו איפה אני נמצא" וביתר שאת את הריגוש החיצוני של "וואו תראו איפה אני נמצא ותאכלו ת'לב".

לוקחים הפסקה מהטיול כדי שעמית יעלה סטורי לאינסטגרם. פעם ההפסקות האלו נועדו להחלפת פילם, כמו חיילים שנעצרים בקרב להחלפת מחסנית. את התמונה לסטורי הוא תכנן כבר מהבית, הביא צעיף של מכבי ותכנן לכתוב "הכיכר האדומה, ירוקה". אנחנו בוחרים את התמונה הנכונה ומתווכחים על הכיתוב. הוא בוחר להעלות את הכיתוב עם עשרה סימני קריאה ועשרים לבבות ירוקים. למרות שהוא קרח הוא מתנהג קצת כמו ילדה עם קוקיות בהופעה של עומר אדם. מנהלים משא ומתן על כמות סימני הקריאה והלבבות, הוא מתבאס שהורדתי אותו לסימן קריאה אחד ובלי לבבות. מבחינתו לא שווה כל הטיול הזה. מתחנן שאוותר לו. אני מתעקש. הוא מחשב כמה לייקים ילכו לו לאיבוד על כל סימן קריאה ולב ירוק. הוא פונה אל הלב שלי, הלב שלי ירוק! אבל לא. לא מוותר. הוא מכין בלב כבד את התמונה להעלאה לסטורי. "בשביל כמות הלייקים שאקבל על התמונה הזו לא הייתי צריך להגיע עד לפה, מספיק הייתי מעלה תמונה של מיקה הקטנה אוכלת מקרוני".

"אני מבטיח שאעלה את התמונה עם הסיפור אצלי בפייסבוק כדי שתקבל עוד 3 לייקים", עונה לו. הוא מתרצה ואנחנו מתחילים להתווכח אם צריך פסיק או נקודה בין "הכיכר האדומה" ל"ירוקה". מוותר לו. הוא שם פסיק. בינתיים הקרנבל בשיאו, המצלמות מתקתקות, החלום שלשמו הגענו לפה מתרקם מולנו בעוד אנחנו עם הפנים לסלולרי, ממתינים ללייקים.

4

מסתובב פה בסמטה קטנה במוסקבה ברוחב 100 מטר. נזכר שפעם קראתי על כפר קטן בסין בן מיליון תושבים. עוד נזכר בדיונים על רוחב הרחוב הראשי בבית שמש החדשה. היו ויכוחים האם צריך לפחות 10 מטרים רוחב עבור כביש דו מסלולי דו נתיבי, חניות בשני הצדדים, מדרכות ושביל אופניים, או שאפשר להסתפק ב-8 מטרים ולהוסיף נתיב תחבורה ציבורית.

מוסקבה מפתחת אצל האדם שאיפות אימפריאליסטיות, גורמת לו להרגיש שצריך יותר מרחב מחיה. נראה לי שכשאחזור לארץ אתחיל לתכנן את כיבוש סוריה, מצרים וירדן כדי לרווח קצת את החיים שלנו ושתהיה לנו לפחות נבחרת במונדיאל. פה במוסקבה אנשים יכולים לחיות חיים שלמים בלי לחצות אפילו פעם אחת את הצד השני של הרחוב, בעוד אצלנו בצד השני של הרחוב זו כבר מדינה אחרת כשבאמצע שדה מוקשים.

בינתיים, עד שנסיים את תכנוני ההשתלטות על המזרח התיכון, נכנס לבקר במוזיאון היהדות והסובלנות. הבטחתי לעצמי שאגיע לכאן בין המשחק של פולין אתמול למשחק של מרוקו היום – טיול של חול המועד בין הגפילטע פיש של סדר פסח (קיקי אמר אחרי המשחק שמאז הסדר לא ראה כלכך הרבה פולנים מבואסים) לבין המימונה הגדולה בעולם של היום.

בתוך המוזיאון גלובוס אינטראקטיבי ענק בו מפוזרים ריכוזי היהודים בעולם שלפני מלחמת העולם השניה. מביט עליו ורואה מה הסיבה שגם את המונדיאל כמו את המקום הזה וכמו כל דבר בעולם אני רואה דרך עיניים יהודיות-ישראליות צרות.

נכנס לביתן הסובלנות שם מוקרנים סרטונים קצרים שצילמו אנשים מעמים ומקומות שונים בעולם. גם להם יש את העיניים ואת זווית הראייה ואת הסיפור. מקשיב להם והולך לראות את פורטוגל נגד מרוקו בעיניים קוסמופוליטיות של אזרח העולם.

*

זה החזיק כמה דקות עד תחנת הרכבת, שם שמעתי שלושה מרוקאים מדברים מרוקאית כל כך מוכרת שהייתי בטוח שאני בדרך לאצטדיון באשדוד.

5 ואחרון

טוב צריך לחזור. נראה לי בדיוק בזמן לפני שנגמר להם פה האלכוהול. כבר יש דיווחים על מחסור גדול בבירות, ומה שחסר למארגנים זה מיליוני סחים מסתובבים ברחובות ומחפשים מוזיאונים. בבולשוי בלט יש אולי 4,000 מקומות ורק מקסיקנים יש כאן 60,000.

אנחנו עוזבים באמצע אורגיה גדולה של שמחה, מעל ומעבר למה שציפיתי (והיו לי ציפיות). לא נתקלנו באלימות. מעט מאוד אנטישמיות, קצת גזענות מצד הפולנים כלפי הסנגלים (נהמות). הרבה ביטחון ברחובות. כן, יש גם הטרדות מיניות שחייבים לטפל בהם (בעיקר בהמון), אבל בגדול נשים יכולות לנוע ללא פחד.

מסיים את הטיול בביקור במוזיאון הניצחון הרוסי במלחמת העולם השנייה. צועד בדגם רחוב הרוס מהפצצות. יוצא אל תוך ביתן הניצחון. מציורי הענק המספרים על הניצחון הגדול לא נחסכים נהרות הדם בהם הוא טבוע.

בניגוד למה שחושבים עליו, הכדורגל הוא אי של שלום, דרך מעולה לנקז מורסות של שנאה אם רק מכוונים אותו נכון. "די לגזענות" זו הסיסמא שמוטבעת פה על כל כרטיס Fan Id שעל צוואר אוהדי הכדורגל. מעל הכיתוב תמונות פוטו רצח מכוערות במיוחד, ומעל הצוואר המון פנים יפות שמשוועות לניצחון ללא דם על מגרש כדורגל.

*

מתי סין-קרונה