הולנד Vs יחזקאל/ מתי סין קרונה

– מתי ממשיך לטייל בעולם, והפעם בהולנד. הנה קורותיו –

שדה התעופה

ההולנדים כל כך גבוהים שעשו לנו ביקורת דרכונים כשהטייס כרז: עוד 2 דקות לנחיתה.

נחתנו. אדמת אירופה עדיין ספוגה בדם יהודים ואני שכחתי בבית את הכדורים נגד כולסטרול.

הלכנו להביא את האוטו. קיבלנו רכב ידני. אני מחפש את הקלאץ' ואת רשת ב', עוד מעט נותנים חדשות.

יום ראשון

הולנד כל כך יפה שנדמה שהולנדים יוצאים לחוץ לארץ רק כדי להגיד לעצמם שאצלם יותר יפה. נוסעים בין כפרים ציוריים. זו לא דרך, זה ציור שמן על בד קנביס 40X60 במכירה פומבית בסותבי'ס. אני אומר להילה שכשאהיה עשיר אני אקנה לה את הציור עם הסוס ואשים לה בחדר. הילה אומרת שהיא כבר לא בגיל שצריכה אבא עשיר אלא בעל עשיר. מרגיש שאיחרתי את הרכבת איתה. לפחות יש את גלי שאפשר לקנות את עולמה עם ברד. מצד שני, למה לעבוד כל כך קשה בשביל ברד? גלי מתערבת בשיחה: "גם אני רוצה ציור כזה בחדר אבל לא עם סוס, עם חד קרן".

– "אבא ילך לעבוד, גלי, ויקנה לך ציור עם חד קרן", אומר לה.

היא שוב מסופקת עד הגג.

סאלי מתעוררת מאחור: "מה איתי? מה אני מקבלת?"

קניון גדול נגלה מרחוק.

"את רואה, סאלי? כל זה שלך". עוצרים. היא לוקחת את הויזה ונכנסת.

יום שני

אמסטרדם. בירת הפלורליזם העולמית. עיר בה אין הבדל דת, גזע, מין וצבע עור, אבל נגועה בגזענות קשה כלפי סחים. נסו לדוגמא לחצות במעבר חציה במרכז העיר כשהמוח צלול והרצונות, המטרות והכוונות ממוקדות בגדה השנייה של הרחוב אליו אתם רוצים להגיע. ובכן, כן… לחצות את הכביש. לצד השני… אחרי זוג האופניים הבא. טוב הבא הבא. טוב הבא הבא הבא. טוב חלאס תנו לעבור את הכביש! איזה עצבים.

וכולם מסביבי רגועים, ממתינים, מביטים ברוכבי האופניים ברחמים. "הנה אנשים שצריכים להגיע לאנשהו", אומרים לעצמם בלב נחמץ.

יש לי חבר שעשה רילוקיישן לאמסטרדם כדי לעמוד במעבר החציה ולחכות. כבר שלוש שנים הוא לא עבר ולא כלכך אכפת לו. "מעבר חציה ורוד רואים דרך עיניים אדומות", הוא אומר לי. "יש לך מזל", אני עונה לו, "שהקופי שופ בצד הזה של הכביש. אם הייתי מעביר לך אותו לצד השני היית מתחנן לקבל חודש מילואים בעזה ולא לעמוד כאן".

הוא צוחק. וממשיך לצחוק. וממשיך.

"וואו", אני אומר לעצמי, "סוף סוף הצליחה לי בדיחה, ואפילו לא התכוונתי". הוא עדיין צוחק ונותן לי חיבוק גדול.

כעבור שעתיים אני מצליח לעבור סוף סוף את הרחוב ומשאיר את החבר בצד השני של הכביש. אני מנופף לו לשלום, נראה לי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו.

יום שלישי

אני שונא אדריכלים. בעיקר את אלה שמציגים תמונות של מרכז התחבורה בארנהיים כדוגמה למה שהם מתכוונים לתכנן באור עקיבא.

הם יושבים מול המצגת המפונפנת שלהם, התמונות של המבואה דמוית הלוויתן הנבלע במבנה הטרמינל דמוי הגלים מוקרנות על מסך בחדר הישיבות של ראש עיריית אור עקיבא, ואיתם ההסברים המלומדים איך מונומנט כזה ישתלב במע"ר ההולך ומתרקם על חורבות דוכן הפלאפל ההיסטורי בעירו.

וזה תמיד תופס אותם, את הגבירים המוניציפליים, כמו שתפס בזמנו המושג המטומטם: "רחוב הולנדי". מה לא מובן להם? הם לא רואים איך הארנונה של תושביהם הולכת לבלי שוב עבור סיורים לימודיים של האדריכלים ששכרו בהולנד? הרי זו כולה פאקינג אור עקיבא, עיר שהקשר היחיד שלה להולנד זה השכנות עם כפר הדייגים הציורי ג'סר אל זרקה. איך מונומנט כזה, ממדינה שייבשו בה חצי משטח היבשה שלה בגשם שוטף עם מגבים וסללו בשטח היבש אלפי קילומטרים של אוטוסטרדות, יכול להשתלב במדינה בה כמה זקנים עדיין מתפארים שהם ייבשו את החולה בידיים וסללו בשטח היבש דרך צרה בשביל שניתן יהיה לפזר אוכל למיליוני עגורים, וכל זה בחום של 40 מעלות? (בחייאת דינק, למה עבדתם כלכך קשה, הייתם מחכים כמה שעות בצל האקליפטוס, החולה היתה מתייבשת לבד מהחום).

ולא שאני מנסה להקטין את המדינה שלנו חס וחלילה (מקווה שאין סעיף נגד זה בחוק הלאום), אלא פשוט להבהיר משהו קטן לכל אותם אדריכלים חסרי אינסטגרם שאין להם מה לעשות עם התמונות שצילמו בסיור הלימודי בהולנד: תעשו טובה, תנסו לתכנן משהו שמתאים לנו, שמשתלב במרקם האוכלוסייה, באקלים, בצפיפות, ברעיון. תוסיפו את החזון שלכם לחוק הלאום אולי. תישנו על זה לילה ותחלמו שמרכז התחבורה החדש במע"ר של אור עקיבא הוא דמוי דוכן פלאפל ענק אליו באים לאכול דמויות של כל אזרחי ישראל, בלי הבדל דת גזע ומין, שמחכים לקו האוטובוס היחיד שיוביל אותם לכפר הדייגים הציורי ג'סר אל זרקה.

אולי יזרקו אתכם מחדר הישיבות של ראש העיר, אבל בינינו, הרי אתם יודעים שבסופו של דבר, בסוף בסוף, כשהצבעי יסיים את פס הצבע האחרון והחשמלאי יתקין את השקע בקצה המסדרון, והפיגומים יוסרו והשר יגזור את הסרט – ככה זה ייראה.

ומה רע בזה? אני דווקא אוהב פלאפל.

יום רביעי

עוד פטנט שאנחנו מנסים ללא הצלחה להעתיק מההולנדים זה שבילי אופניים. רוכבי אופניים בהולנד קדושים יותר מפרות בהודו. יש להם זכות קדימה גם על מטוסים נוחתים. טוב, בסדר, הם היו כאן קודם, עוד משנות השמונים של המאה ה-19 – לפני כלי הרכב, לפני המטוסים, נדמה שגם לפני הולכי הרגל.

מוזר, אבל אין פה כמעט מדרכות להולכי רגל. זה היה די הגיוני בעבר כשקבקבי העץ המגוחכות שלהם היו באופנה ואנשים הרעישו בהליכתם ברחובות יותר ממה שאוזניים של הולנדי ממוצע יכול להכיל (שזה בערך שני דציבל פחות מרעש שעושה ילד ישראלי בן שמונה על ריטלין), אבל היום כשההולנדים פרשו ותלו את קבקבי העץ לקישוט בסלון של כל תיירי העולם, אין סיבה שלא לתת איזו רצועת מדרכה קטנה גם להולכים על שתיים, שלא לדבר על נכים בכיסאות גלגלים שאותם נראה ששכחו פה לגמרי.

ואנחנו כמו אנחנו, שולחים גם את מתכנני הכבישים והתנועה, יחד עם אדריכלי הנוף המתקנאים בחבריהם אדריכלי בינוי הערים, לסיורים לימודיים בהולנד. ואלו חוזרים נפעמים ומסטולים אל שולחנות השרטוט בארץ ומתחילים לסמן שבילי אופניים בכל רחוב שמוביל משומקום לאפמקום בגבעות רמת בית שמש ורכסי מג'דל כרום, כי מה שהולך בהולנד יכול ללכת גם בארץ – בדיוק כמו הכדורגל או לגליזציה לסמים קלים (דרך אגב, בהולנד כבר לא נותנים אישורים לקופי שופס חדשים). ומרוב התלהבות רואים המתכננים בעיניהם האדומות איך הם מגשימים את חזון ישעיהו, ועבור שבילי האופניים חסרי הפשר שמתהווים תחת שרטוטיהם, כדי שיהיה נוח לנסוע בהם כמו בהולנד השטוחה, הם משפלים בתכנונם כל הר וגבעה והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה.

ובכל זאת ולמרות זאת, כמה ילדים מניאקים עם אופניים חשמליים דורסים על מדרכת הולכי הרגל כל הומו-ספיינס שנקלע לדרכם. כי מה שטוב בהולנד גם בהולנד לא מי יודע מה טוב (200 רוכבי אופניים נהרגו בהולנד בשנה הקודמת, ובנוסף קיימים קשיים רבים של חניה, פקקים ושטחי מחיה של אופניים-הולכי רגל-רכבים פרטיים בערים הגדולות, בשל השימוש התכוף באופניים), ומה שטוב לארץ אולי מוטב שיהיה טוב לארץ.

אז מלה קטנה גם למתכנני הכבישים והתנועה: תעשו טובה, לפני שאתם מקצים עוד רצועת ארץ לשביל אופניים ריק מגלגל, תתאמצו ותחשבו על משהו שבאמת נחוץ בדרך ומתאים לארץ. כמו למשל: שביל לכלבים ובעליהם שידרכו בחרא של עצמם, או שביל קליפות התפוזים כדי שיהיה מקום מוגדר לזרוק זבל, או שביל לנשים ושביל לגברים על אותו צד של מדרכה עם מחיצה באמצע לשכונות חרדיות פלורליסטיות, או אולי שביל שמתחיל כאן בין סניף בנק למעיין, לא סלול, לא תמיד מסומן, שביל שמתחיל כאן – שביל ישראלי, שביל ישראל.

יום חמישי

המדינה הזו מלאה במים. יש פה מים כמו חול. איזה חול, יש פה מים יותר מחול, יש פה מים כמו ים.

יש פה כל כך הרבה מים שרננה רז תהיה פה מובטלת ותתקיים מביטוח לאומי ובכל זאת יישאר לה עור פנים מושלם.

2,500 מעגנות יש רק באמסטרדם. 2,500! בישראל יש מעגן אחד, מעגן מיכאל, וגם הוא רק קיבוץ (סתם, בישראל יש קצת פחות מ-30).

בחיטהורן תקן החניה הוא סירה אחת לכל בית. אין חניית מכוניות כי אין כביש, יש רק מים. משחר ההיסטוריה בני אדם התיישבו לצד מקורות מים, אבל כאן הגזימו לגמרי. מאז שטבעו עשרה ילדים באליפות חיטהורן בים-יבשה אסרו לשחק כאן את המשחק, כי אין מספיק יבשה לעמוד עליה.

בכל אופן, אם היו צריכים כאן מצילים לכל שפע הימים, הגדות והחופים, הכלכלה ההולנדית היתה מתמוטטת. על פי התקן יש פה צורך במספר מצילים קטן רק במעט ממספר עורכי הדין בישראל. במקום זה, וכדי שהכלכלה תמשיך לצמוח, מלמדים פה את הילדים לשחות מגיל צעיר ולהתפלל.

את זה צריך ללמוד בישראל: במקום כל כך הרבה עורכי דין אולי נלמד מגיל צעיר לשמור על החוק. כי כיפה בבית משפט ותפילה בלבד לא תספיק.

יום אחרון

זהו גם זה נגמר, להתראות אמסטרדם, להתראות אפטלינג, זוולדה, ארנהיים, חואה וולואה, וולנדם, מארקן, אוטרלו, חיטהורן, הנזל וגרטל והילד עם האצבע בחור של הסכר. היו שלום, תודה שנתתם לי לעשן איפה שבא לי (סיגריות, מה אתם חושבים), ושהכסף ששדדתם אותי על חניה יהיה לכם לגראס רפואי.

אחותי אמרה לי לפני כמה זמן שמה שהכי מסקרן אותה בחוץ לארץ זה איך אנשים חיים, איך נראה סדר היום שלהם, איך נראים הבתים שלהם מבפנים, מה הם אוכלים?

היא שאלה אם זה נורמלי.

עניתי לה שבניגוד אליה, מה שמעניין אותי בחוץ לארץ זה איך אנחנו חיים. איפה אנחנו נמצאים על הסקאלה ללא הנתונים של ה-oecd אלא בעיניים שלי. כמו ילד שמתבונן סביבו לקבל אישור אם מה שהוא עושה זה בסדר, חוץ לארץ מאפשרת להסתכל סביב ולבדוק אם מה שאנחנו עושים זה בסדר. לא שאלתי אותה אם זה נורמלי, אני די משוכנע שכן, לפחות לגביי.

אז עכשיו חוזרים ושלומי שבן מסכם את תחושותי ושר: "לי בעליבות הזו בסדר" וממשיך לדייק: "יושב אצל יחזקאל על החוף". ולמרות הכל גם הולנד vs יחזקאל: יחזקאל מוביל.

שדה התעופה

בלדה לגב תחתון

סיפור שהיה באמת בשדה התעופה בסחיפול

מילים מקוריות: דן אלמגור

לחן: אפי נצר

הם התקדמו לאט, עם גב דפוק ידוע,

המזוודות שמונה, פקעו עד גדותיהן,

פתאום הורם משקל, צעק "איי!" הפצוע,

אני כבר בא ענה לו החבר.

נשבר הגב תחתון, אמר אז הפצוע,

בוא שתה קצת אתופן ענה לו החבר.

שמונה המזוודות, משקלן אינו ידוע,

צריכות ליעדן להגיע בהקדם,

השאירו אותן כאן, אמר אז הפצוע.

ומה עם הבגדים? שאלה אשתו של החבר.

תציל לך ת'גב, ביקש אז הפצוע,

וכל המתנות? תהה אז החבר.

והם נותרו שניהם, עם שמונה מזוודות

והם נותרו שניהם לבד בלי אתופן,

אנחנו מזדקנים מלמל אז הפצוע,

מזוודה גדולה נטל אז החבר,

נדפק לך הגב! צווחה אשתו של הפצוע,

עזבי הוא מתבכיין, לעגה אשתו של החבר.

בנמל התעופה חבר עם גב קרוע,

ושמונה מזוודות, כוס אמא שלהן,

אתרום לך חוליה, נשבע אז הפצוע,

לכיסא הגלגלים נרתם אז החבר,

שלך עד גב תחתון בכה אז הפצוע,

לתור של הנכים כיוון אז החבר.

פתאום מטוס ממריא, כסא נכה פנוי לו,

דיילת חתיכה ופרסר מְלחץ,

היא תעשה לנו מסאז', צהל אז הפצוע,

הפרסר התערב – תשכח זה לא יקרה,

הגב הגב שלי, ייבב אז הפצוע,

תעשה לי קצת מסאז' בכה אז החבר,

הגב הגב שלי.

הגב הגב שלך.

הגב!!!

*

מתי סין-קרונה