אנחנו – הפועל באר שבע: תגליות

אתמול בלילה, בסביבות עשר, גיליתי שהיה משחק ממש טוב שלנו. היינו כל כך טובים ועדיפים על באר שבע, שזה גרם לחלק מהאוהדים להיות ממש בהיי, ולחלק מכתבי הספורט להכריז שהם ראו "קבוצה מאומנת", שמפגינה "יכולת טובה, שמראה שיש אור בקצה המנהרה"!

מדהים. ככה פתאום, משום מקום, מקבוצה מאכזבת ש"לא חל בה שום שינוי" מהעונה שעברה, הפכה מכבי תוך פחות משבוע לקבוצה מאומנת עם יכולת טובה, ואולי אפילו יש לה תקווה! הניסים שקורים בזכות שיחות המוטיבציה של יעקב שחר, זה לא ייאמן.

*

אבל למה גיליתי את זה רק אחרי המשחק? באופן קצת פרדוכסלי, משום שבמהלך המשחק עסקתי בלרשום את כל מה שקורה על המגרש. הטילו עליי מהעיתון לסקר את המשחק, מיציע העיתונאים, מה שהכניס אותי מיד למוד "אובייקטיבי" (חולצה שחורה שלא תומכת באף צד! מלבד בצד של עודף המשקל שלי), וכנראה גרם לי גם לפספס את השיפור הגדול שחל במשחק שלנו ואת העדיפות הברורה שלנו על באר שבע. על אלה שמעתי רק מעיתונאים אחרים במסיבת העיתונאים, ומחברים איתם דיברתי בדרך חזרה הביתה.

יש כמה הסברים אפשריים לפספוס המוזר: א. בגלל שהייתי חייב להיות אובייקטיבי, זה גרם לי ל"הטיית יתר" לטובת באר שבע ולא הצלחתי לראות כמה אנחנו הרבה יותר טובים מהם. ב. בגלל שהייתי עסוק בלרשום כל אירוע ואירוע שהתרחש במגרש, פספסתי את זה שמלבד האירועים שהתרחשו במגרש, היינו הרבה יותר טובים מהם. ג. לא היינו יותר טובים מהם.

והשיפור במשחק שלנו? ובכן, בזה אין שום דבר חדש.

*

אני אלך על ג' (ואתם מוזמנים לשכנע אותי שאני טועה, ובאמת היה משחק פנומנלי שלנו. ואולי בשידור החוזר אראה דברים אחרים). לפחות לפי מניין האירועים – ולפחות בזה אפשר לסמוך עליי כי באמת רשמתי כל אירוע ואירוע – אני לא חושב שהיינו טובים מהם. "אבל שלטנו במשחק", אמרו לי החברים. אז זהו, שהשליטה במשחק לא באמת חשובה. שליטה במשחק, החזקה בכדור – אלו רק כלים בשביל להשיג מטרה. מה שחשוב הוא לסכן את השער, במטרה להבקיע. אפשר לשלוט במגרש במשך כל המשחק ולהפסיד, ואפשר לשחק על מתפרצות ולהביס. הקבוצה העדיפה במשחק היא זו שסיכנה יותר את יריבתה.

לא היינו מסוכנים מבאר שבע. בעיני היה משחק שקול, ודי שווה כוחות. למעשה, המצבים המסוכנים ביותר, לדעתי, היו שלהם: ההצלה של חיימוב מרגלי בן בסט; ההחמצה של האסלבנק מחמישה מטרים אחרי שמליקסון החופשי לגמרי העביר לו רוחב; הבעיטה לחיבורים של אוגו בסיום. אנחנו הסתפקנו בעיקר בבעיטות ונגיחות מעל השער ובהתקפות מתפרצות שנראו בהתחלה מסוכנות, אבל נגמרו רגע לפני שהפכו לכאלה.

*

אבל כן, אנחנו משחקים טוב. זו פשוט לא איזו תגלית חדשה בשביל מי שעוקב אחרי המשחק של הקבוצה ללא דעות קדומות לגבי רוטן, אלאך או שחר. יש שיטת משחק, יש הנעת כדור טובה, יש תנועה בלי כדור, יש תרגילים. יש יד מכוונת.

יש דרך. וזה משהו שהיה חסר במכבי כבר הרבה שנים. כל מיני מאמנים שבאו והלכו מחיפה ניסו להנחיל את הדרך שלהם בקבוצה, אבל לא היו עקשנים מספיק או סבלנים מספיק, או שלא קיבלו מספיק גב מההנהלה; או שהדרך שלהם פשוט לא היתה טובה. את השמות של הנכשלים כולנו יודעים. רוני לוי הוא דוגמה נדירה לאחד שכן הצליח להנחיל דרך וגם קיבל קרדיט וזמן, והדרך שלו אפילו הביאה תארים. אבל זו היתה דרך שלא היתה מקובלת על האוהדים שלנו, ולדעתי בצדק. מי שהתרגל לכדורגל יפה ומלהיב לא יכול פתאום להתפשר על משחק אפור ומשעמם, גם אם זה מביא פעם בכמה שנים איזה גביע.

המאמן הנוכחי שלנו עושה רושם של מאמן טוב, ששיטת המשחק שהוא רוצה להנחיל יפה ומלהיבה; ושל אדם עקשן מספיק כדי לכפות את הדרך הזאת, וחזק וגאוותן מספיק כדי לא להיכנע לביקורות, וסבלני מספיק כדי לא להתייאש גם כשזה לא הולך בפעם הראשונה, השנייה והשלישית.

ולא פחות חשוב, עושה רושם שהוא מקבל את מלוא הקרדיט ממי שמינה אותו; וגם שמי שמינה אותו זוכה לאמון מלא של שחר. וכל אלו הן בשורות נפלאות למכבי.

רוטן הוא בטח לא איש של מהפכות. הוא אדם של שינויים קטנים, שאת ההשלכות שלהם רואים לאורך זמן. הוא לא ממהר להשליך שחקנים חדשים למים. הקבוצה חשובה יותר מכל שחקן, לא חשוב מה שמו וכמה כסף עלה, וכל שחקן חדש צריך להשתלב בשיטה ובקבוצה ולהוכיח את מקומו. הוא לא ממהר להחליף שחקנים אחרי משחק או שניים קצת פחות טובים, הוא נותן להם זמן להוכיח את עצמם; וגם תוך כדי משחק, הוא נותן לשחקנים שפתחו בהרכב את הזמן להוכיח שאפשר לתקן, להשתנות, לכפר ולהתעלות (מלבד מקרה או שניים בהם כנראה באמת חטף את החורפה).

במסיבת העיתונאים שאלתי אותו אם החילופים היחסית-יותר-מוקדמים אתמול היו בתגובה לביקורות עליו, או שיש שינוי במדיניות החילופים. הוא ענה שהמדיניות היא לנצח במשחק, והמטרה של החילופים היא לסייע בכך. אני אוהב את התשובה הזו (ובכלל את התשובות שלו, והיחס שלו למשחק. ובגדול אני ממש מחבב אותו). מאמנים שמחליפים רק בשביל שיהיה איזה חילוף, איזה שינוי, כי המשחק לא טוב כרגע, בלי לתת את הדעת כמה זה באמת יועיל לקבוצה, הם מאמנים שיעשו מהפכה בהרכב ובסגל כי כמה תוצאות לא טובות, ולא משנה אם המהפכה עלולה לרסק לגמרי את הקבוצה. ומי כמונו למוד מהפכות ויודע כמה הן עוזרות. עכשיו אנחנו מקבלים טעימה מקצת יציבות אמיתית. לפחות לי, זה טעים.

דוגמה טובה לדרך של רוטן אפשר לראות אצל מאבוקה. הקמרוני מקבל שוב ושוב הזדמנויות, למרות שהוא חוזר וטועה, גם במשחקים חשובים. ואתמול כבר היה אפשר לראות אותו משחק טוב מאוד, גם בהגנה וגם בהתקפה. ביטחון של שחקן לפעמים חשוב יותר מהפוטנציאל שלו על הנייר, ומי שבונה את הביטחון הזה הוא המאמן. אם התהליך שעובר מאבוקה ישתלם בסוף, הקרדיט לאדם אחד בלבד, זה שעומד על הקווים.

וקריאות ה"תתפטר" בסוף? הן הביכו אותי, אבל יודעים מה? טוב שהיו. הן רק המחישו את העליבות של חלק מהאוהדים שלנו. הבהירו שיש אצלנו כמה מאות אוהדים שיותר פוגעים בקבוצה שלנו מאשר מסייעים לה. יש אוהדים, ולא רק ביציעים אלא גם ברשתות החברתיות, שכל כך הרבה זמן היו נעולים על פוזיציה מסוימת, שהם כבר לא מסוגלים להשתחרר ממנה, ויש מצב שהם כבר לא זוכרים מי הם בלעדיה.

(וחבל, בעיקר עבורם. כי כל הכיף בלאהוד הולך ככה. וגם כי אם וכאשר נצליח, הם לא יוכלו לשמוח באמת. עמוק בפנים הם יידעו, גם אם לא יודו בכך בקול רם, שהם פגעו בקבוצה שלהם, בגלל אגו או סתם קיבעון).

*

וחוץ מזה? חיימוב, ריינן, נטע כמובן. אזולאי, עוואד ואפילו רוקאביצה היה בסדר, יחסית לעצמו העונה, אם כי שווה לשקול להוריד אותו קצת לספסל (עבור סומא?). אני אפילו חושב – בניגוד לאחרים ששמעתי – שגם אם קראמר עוד לא הבקיע בליגה, הוא כן עושה עבודה חשובה במשיכת תשומת הלב של ההגנה וגם בהורדות כדור והכנה לאחרים.

אבל שמות ספציפיים פחות חשובים. יש קבוצה. כולם רואים כבר שיש קבוצה? יופי. עכשיו לקחת נקודות.