פרשת השבוע בירוק: נח/ מתי סין-קרונה

פרשת "נח" (ספר בראשית)

אמ;לק: מחזור משחקים אחד עבר מאז ברא אלוקים את העולם ועד שהחליט לזרוק את כולם לים ולמנות איזה איש אדמה שיעזור לו לבצע חריש עמוק ולהצמיח הכל מחדש. דרישות התפקיד: שיהיה צדיק ושלא יעבוד עליו, למה עקצו אותו מספיק. נח ממונה לתפקיד, ממציא את המחרשה ומתחיל בתהליך שנמשך 120 שנה, בסופו הוא מסיים לבנות רק מתקנים ואז ניגש להקים נבחרת.

הוא בוחר לו רנדומלית זוג פרות, זוג ממותות, זוג עורבים, זוג יציעים מלאים בקופים ועוד זוגות זוגות של עגלים למיניהם שאפשר להעביר בהעברה חופשית לתוך התיבה. עם הקאדר הזה הוא לא ייקח אליפות, גם אם זו עומדת להיות ליגה עם קבוצה אחת; אבל זה יספיק לו כדי לשרוד ת'מבול ולהישאר בליגה.

אחרי 150 יום של בונקר בתיבת החמש, נח מחליט לשלוח את העורב למתפרצת. העורב מסתובב סביב ה-16 וחוזר להגנה. נח הולך על כל הקופה ושולח את היונה לכבוש שער. היונה, מצדה, במקום לכבוש עושה שלום. אחרי המבול אלוהים די מבסוט שנח הצליח להישאר בליגה, וכורת עם בני האדם והחיות ברית שתבטיח שאף אחד לא ייפגע עוד מעולם ממבול באומרו: "וַֽהֲקִֽמֹתִ֤י אֶת-בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא-יִכָּרֵ֧ת כָּל-בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹא-יִֽהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ" (ט׳, י"א), פסוק המוכיח שאי אפשר לטעון שמוות משיטפונות הוא מאלוקים. כאות לברית, אלוקים מניף בענן את הדגל הראשון ביקום: דגל הגאווה בצבעי הקשת.

בהמשך הפרשה נח מגלה את האלכוהול, שידפוק לעד את הכדורגל האנגלי. חם, בנו האמצעי של נח, מנסה להסתלבט עם אחיו על ערוות אביו השתוי כמו היה שחקן מכבי תל אביב עם מצלמה בחדר ההלבשה – ונענש.

ה' לא רואה בעין יפה את מעשה בני האדם המקימים בבבל מגדל גבוה כדי להתגודד סביבו ולהישאר מאוחדים במקום אחד. הוא יודע הרי שכדי שתהיה סיבה לכדורגל נבחרות, יש להפיץ את האדם על פני הגלובוס. הוא מבולל את שפתם של בני האדם ושולח אותם לאלף הרוחות. את שפתו של שלומי ארבייטמן הוא מגדיל לעשות ומבולל פעמיים.

בסוף הפרשה התורה מונה את עשרת הדורות משם, בנו של נח, ועד האב והאם הראשונים שלנו – אברם ושרי.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי! שוב אנו פושטים את מדינו הירוקים, המרוטים כמו טווס אחרי פגישת עבודה עם אינדיאני, ולובשים את בגדי חג האבלות התכולים-לבנים של נבחרת ישראל.

בטח שאלתם את עצמכם לא פעם, תכוליי ורבותיי, מדוע אנחנו היהודים לא טובים בכדורגל. הלוא יש לנו כמו לגויים שתי רגליים, הקולמוס המקוצץ שלנו אינו אמור לפגוע כהוא זה ביכולת שלנו לעצור כדור ולבעוט, והאף הארוך דווקא עוזר למרכז את הכדור על הראש בנגיחה.

נוהגים לטעון בטעות שהסיבה היא שכאן בארץ כולם עושים צבא וזה מפריע לנו להתקדם בכדורגל, כאילו להיות מש"ק ממטרות בבסיס חיל הים גרם פעם למישהו להפסיד אימון. על מי אתם עובדים יא חושילינג דרבנן, להפעיל ממטרה בבסיס חיל הים זה כמו להתקין אזעקה בבניין של המשטרה.

אז מה בכל זאת, תכוליי ורבותיי, עושה אותנו כל כך גרועים בכדורגל עד כי הנבחרת תקועה במדבר הספורטיבי עשר שנים יותר ממה שבני ישראל היו תקועים במדבר סיני? ובכן, בונבונים של השם: המצוות! אינעל דינאק דאורייתא, המצוות! הן אלה שמונעות מאיתנו לפרפר את אומות העולם ברחבת השער כמו היו לולבים בשמחת בית השואבה.

השם יתברך הלוא ציווה את הגויים ב-ז' מצוות בני נח, מה קוראים אותם הערלים ברשעותם: "כל ה-ז'". רק שבע מצוות מספיקות לו לבורא עולם כדי להעביר את בועלי הנידות האלה טסט. ומה אנחנו? תרי"ג! תרי"ג תכוליי ורבותיי. 613 מצוות. או במילים: שש מאות ושלוש עשרה מצוות אנו צריכים לקיים כדי לקבל את הצ'ק של הזכייה הגדולה מאבינו שבשמיים.

איך, איך קהל נכבד נהיה טובים בכדורגל אם אנחנו עסוקים כל השנה בשילוח הקן, בשמיטת קרקעות, הבאת ביכורים, הפרשת מעשר והטמעת מצורעים. איך יהיה לנו זמן להקפיץ כדור ברגל כשיש להניח על ראש ויד? איך נרד לגליץ' על הדשא בשבת בלי לחטוא במלאכת קוצר? ואיך נשתוקק לנצח במשחקי בית אם אסרו עלינו לצער את הגרים אשר בשערינו? על כן, אחיי בני ישראל, אין אנו יכולים גם להצליח בכדורגל וגם לשמור את מצוותיו. לפיכך, כל עוד נמשיך להגיד שמע ישראל בתחילת המשחק ולהוציא כיפה מהרגל אחרי גולים – לא נגיע לשום מקום. וואלק סוכריות של בית רבן, כדי לנצח – על המגרש אין אלוהים! אלא רק כדור ברשת. זה פיקוח נפש האוהדים. אז יאללה עשו כמצוותו על הגויים ופרו ורבו שערים ברשתותיהם, ונאמר אמן, כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "וַיִּקַּ֩ח שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת-הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֨ימוּ֙ עַל-שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ" (פרק ט', פסוק כ"ג)

תרגום השבעים לאוסטרית: שני בלמים שיודעים את העבודה ומקבלים את התקפות היריב כשגבם לשער, בלי לרדוף אחרי החלוץ עם הפנים לשער, יכולים להספיק כדי לכסות על ערוותה התמידית של הנבחרת הנעוצה בעובדה שאף פעם אין לה שני בלמים טובים שיודעים לעשות את העבודה.

הפיוט השבועי

חווה אלברשטיין המקסימה והבעות הפנים הנפלאות שלה לא מצליחות להחביא את הפחד והחרדה מהיום שקופיף אחרון ינופף לו לשלום וישאיר את האיצטדיון בחיפה לבדו מרוב ייאוש. זה לא יקרה.

*
מתי סין-קרונה