פרשת השבוע בירוק: וירא/ מתי סין-קרונה

פרשת וירא (בראשית)

אמ;לק: בשבוע שעבר נקרענו מצחוק מהאפשרות שמכבי תזכה באליפות ושאברהם יהיה אבא בגיל 100. השבוע, אחרי עוד הפסד ועוד כמה תקתוקים בשעונה הביולוגי המקולקל ממילא של שרה אימנו, שני התרחישים הופכים למדע בדיוני. ובכל זאת, מדע בדיוני זה עדיין סוגה עילית, ואם יצחק נולד לאשה בלי מחזור, גם למכבי יש סיכוי עדיין לזכות באליפות או לפחות לנצח במחזור הבא.

יצחק נולד, ומיד מתחיל הפרק הראשון בסדרה הבלתי נגמרת – "מלחמת הכוכבים" בין בני ישראל לבני ישמעאל. השיא הדרמטי של הפרק הוא כמובן עקדת יצחק, והמאכלת שתכף חורכת את בשר הנער בתאור שמתקרב בזעזועו לסרטונים של דאעש (ואילו היתה חותכת, הוא היה עולה על הסרטונים האלה – הלוא תמיד הספר עולה על הסרט). אבל הרגע של הפרק, הנקודה בה מתהווה הקונפליקט בן אלפי השנים ומאות הפרקים, היא הסצנה בה אלוקים מצווה את אברהם:
"קח לך את בנך…"
– ואברהם תוהה לעצמו "אבל יש לי שניים".
– "את יחידך…"
– "אבל יש לי שניים"
– "את אשר אהבת…"
– "אבל אני אוהב את שניהם".
– "את יצחק". בחייאת אברהם, מה לא ברור לך! יצחק!
ובסצנה הזו, בה נקבע בצורה שלא משתמעת לשתי פנים מי מבין שני הבנים יזכה בברית האלוהים, מתחילה היריבות שלא תגמר לעולם.

עוד בפרשה: אלוקים שוב קם במצב רוח של לשרוף ת'מועדון, הפעם של סדום ועמורה. אברהם מנהל איתו משא ומתן בניסיון להניא אותו מלהיפטר מכולם: אולי ימצא לנכון להשאיר איזה קשר עם פוטנציאל, דובר צדיק ועוזר מאמן שיודע לסדר יפה את הקונוסים. אלוהים בוחר להשאיר דווקא את האפסנאי – לוט, שאיפסן אצלו יפה את המלאכים שבאו להרוס את את העיר. המלאכים שמבריחים את לוט ומשפחתו מהעיר מבקשים מהם לא להביט אחורה, פן יגלו שלאלוהים יש כבר פצצת אטום איתה יחריב את העיר, בעוד האדם עדיין לא המציא את הרוגטקה. אשת לוט, כמו אוהדי מכבי מול ערוץ 5 גולד, מעדיפה להביט אחור ולעמוד לעד כנציב מלח מול כל הספקטקולריה, במקום להסתכל קדימה אל העתיד הלוט בערפל.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי, הנה הנה הגיע זמן העקדות. אתם יושבים פה בבית המדרש, עם הקליפות של הבוטנים על חולצת השבת, יא חושילינג דרבנן, ומחכים שישימו לכם מישהו על המנגל, שיחתכו בבשר החי. "איה השה לעולה?" אתם שואלים את כתבי החצרות, ומחפשים את מי שיתן את הדין.

ירוקיי ורבותיי, פעמיים קורא מלאך ה' לאברהם כשידו כבר מקרבת את המאכלת לעקוד את בנו יצחק ואומר לו: "אברהם אברהם, אל תשלח ידך אל הנער".

וכי למה קורא פעמיים המלאך אל אברהם? משום שמידותיו של אברהם על פי תורת הנסתר הינן מידות חסד ואהבה, ומידות אלה יש בהן צורך בעולם מבחינת "כל המרבה הרי זה משובח". גם שמו של יעקב יקרא פעמיים בסמיכות בהמשך התורה, שכן מידותיו של יעקב הינן מידות הרחמים, שיש גם בהן לשפע את העולם. אך יצחק, יצחק ירוקיי ורבותיי, לא נזכר שמו בתורה פעמיים בסמיכות. וכי למה? הלוא מידותיו של יצחק הן מידות הדין והיראה, החשובות לקיום העולם לא פחות מהחסד והאהבה והרחמים. אך בניגוד אליהן, בונבונים של ואסילי, מידות הדין והיראה אינן מידות שיש להרבות בהן, אלא להשתמש בהן במתינות ובקפדנות ובשום שכל ולא להגזים בהן, כי אז שופכים המים עם התינוק ולא משיגים את המטרה.

הלוא פיטרנו למכביר והעלינו קורבנות לרוב כדי לשנות את מצבנו המתסכל ולא הוטב. לכן, כעת חיה, אינעל דינק דאורייתא, יש למתן את ההתלהמות, להפסיק לזרוק בוטנים על הקבוצה ולחשוב טוב טוב את מי צריך לעלות על המנגל. ולפיכך ירוקיי, עד שנחשוב, וכדי להעביר את ההכרעה למשחק הבא – בו ננצח בעזרת השם בדרך לאליפות – ובכפוף לכך שגם השם יתברך היה צריך לאכול משהו אחרי שיצחק הורד מן המזבח ולכן הקריב לו אברהם איל שקרניו הסתבכו בסבך, סידרתי לכם איזו ליטרת בשר כדי להרגיע את הרעב ואת התסכול, הבאתי פה איזה עיתונאי שקרן וגם את השופט האיבן שפטוטה מיום שני כדי להעלות אותם על המנגל ולדרוש בפיטוריהם. אנא התכבדו בנתחיהם העסיסיים וסעדו לבכם, והרביתם בחסד ובאהבה וברחמים עד שני הקרוב ונאמר אמן, כן יהי רצון.

הציטוט השבועי:”וַיִּגְדַּ֥ל הַיֶּ֖לֶד וַיִּגָּמַ֑ל " (פרק כ"א פסוק ח')

תרגום השבעים להולנדית: בצוק העיתים, שחקנים צעירים ומוכשרים כבר לא מוכנים להגיע למכבי, אלא בוחרים להיות לגמלים בבאר שבע.

הפיוט השבועי

"ביום בו יפתח השער, אפרוש ידי לאל עליון" כתב יפה אהוד מנור ללחן הנפלא של מאיר בנאי זצ"ל.
אבל בינתיים, עד שיפתח השער, אנחנו שוב במוד של עוקד ונעקד על מזבח אי-ההצלחה.

 *
מתי סין-קרונה