איך לאהוד קבוצה שאתה שונא?

אני שונא את מכבי חיפה. כן, שונא אותה.

זה לא אומר שאני לא אוהד אותה. אני אוהד אותה כבר בערך שלושים שנה וכנראה שזה כבר לא יעבור לי. אם זה היה עובר לי, מן הסתם הייתי אדיש אליה. אבל כרגע אני שונא אותה.

שאלתי את עצמי איך ארגיש כלפי הקבוצה במשחק הראשון אחרי הבגידה של יעקב שחר. לא ידעתי אם אני רוצה שנפסיד, כדי ששחר ייענש, או שאני רוצה שניתן הצגה וננצח, ורק כשהמאמן החדש יגיע נתחיל להפסיד. כדי שלשחר יהיה מאוד ברור מה הוא עשה כאן.

*

התשובה היא שלא היתה תשובה חד-משמעית. מה שהרגשתי היה מוזר, מורכב. כשהבקענו שמחתי, אבל בעיקר בשביל שון ויסמן. ובאותו זמן קצת התבאסתי כי הנה, שחר רימה אותי ולא קרה לו כלום. וכשבית"ר השוו, גם שם היתה תערובת של רגשות. קצת שמחתי כי שחר בטח עצבני עכשיו. וקצת התבאסתי כי הנה, שוב הם לא מצליחים להחזיק יתרון, הכלומניקים האלה.

ההרגשה האמביוולנטית נמשכה גם בגול האחרון ובשריקת הסיום. לא התבאסתי מאוד, מצד שני גם לא הייתי בעננים. כשקצת העזתי לשמוח, בעיקר לשמוח לאידו של שחר, מיד עלתה בי המחשבה: "על מה אתה שמח בעצם? זה לא שעכשיו הוא יבין שהוא עשה טעות ויחזיר את אלאך ורוטן ויודיע ש'בעצם הקבוצה כן זקוקה להם, והדרך שהם התוו היתה נכונה ורק נבהלתי לרגע אבל הנה אני חוזר בי, סליחה מכולם, בואו נמשיך את מה שהתחלנו'".

מה שיקרה זה פשוט שיגיע מאמן אחר ויקרו דברים חדשים וכולם ימשיכו הלאה ורק אני אשאר עם הכעס שלי, כמו שנשארתי אז עם הכעס על הפיטורים של קרלסן. אלא שהפעם, בניגוד לאז, שחר כבר לא יביא מנהל מקצועי חדש וכבר לא תהיה לי אפשרות להגיד שהנה, הוא מבין שהוא טעה אבל עכשיו יהיה יותר טוב.

*

הבעיה היא כנראה שלי. אני לא מסוגל להגיד אוקי, אז נגמר ההולנדים, עכשיו מתחיל משהו אחר, בוא נראה איך זה הולך. זה כנראה איזה פאק אצלי. אני רואה חברים שלי, אוהדים גם הם, שהרגישו גם הם שרומו על ידי שחר. אבל זה לא הפריע להם לעודד אתמול את הקבוצה ולרצות בכל מאודם שהיא תנצח. ואני קצת מקנא בהם, על היכולת הזו להפריד בין הכעס על הבעלים לאהדה לקבוצה. מקנא ולא כל כך מצליח להבין.

כי ההרגשה שלי היא שנבגדתי. שחר הבטיח לי, לנו, שהוא יעשה משהו אחד, כי המשהו הזה טוב לקבוצה, ואז הלך ועשה משהו אחר. וכל האמון שנתתי בו, שגרם לי להתלהב ולהאמין ולקוות, ולשכנע אחרים שעכשיו יהיה אחרת – כל זה הפך לבדיחה.

וזה לא סתם שבגד בי מישהו מקרי שנתתי בו אמון. זה מישהו שאהבתי והערצתי ובמידה רבה אני חב לו הרבה מהרגעים המאושרים בילדותי. אז מה עושים עכשיו עם מישהו כזה? איך מתייחסים אליו עכשיו?

ומה עושים עם הקבוצה? הרי אני אוהד את מכבי חיפה, לא את מכבי יעקב שחר. היא היתה לפניו ותתקיים אחריו, לא? ואני לא חייב לאהוב אותו, אבל אני יכול להמשיך לעודד את הקבוצה – ואפילו מחויב לעשות את זה, כאוהד. לא?

לא. כי אני לא יכול להפריד בין יעקב שחר לבין הקבוצה. השחקנים הם שליחי המאמן, והמאמן הוא שליח המנהל המקצועי, והמנהל המקצועי הוא שליח הבעלים (שהוא כרגע גם המנהל המקצועי). כולם יחידה אחת עם איברים שונים. ואם אני מרגיש שהראש בגד בי, אני לא יכול להמשיך לעודד את הידיים.

וזה אולי נחמד ורומנטי להמשיך את התרשים ולומר שהבעלים הוא שליח האוהדים. כי הקבוצה שייכת קודם כל להם. אבל זה לא נכון, לא היום. אולי פעם. הקבוצה שייכת לבעלים, ועובדה שהוא לא שאל אף אחד מהאוהדים לפני שהוא העיף את המנהל המקצועי והמאמן.

אז כרגע אני מרגיש נבגד ומרומה, על ידי יעקב שחר, שהוא בעצם מכבי חיפה. ואם הקבוצה שלי בגדה בי ורימתה אותי, איך אני אמור לעודד אותה? את מי אני מעודד בדיוק? את מה? את הצבע הירוק?

ומתי אוכל לחזור לאהוד את הקבוצה שאני אוהד? מתי שוב ארגיש שאני אוהב אותה? כששחר יילך? כשהכעס ישכך? אולי כשנחזור לנצח, אולי כשנשיג איזה הישג, איזה כרטיס לאירופה או משהו?

כי בכדורגל, שהוא תמיד קצת מקרי וקצת כאוטי ומאוד תלוי-מומנטום, זה בהחלט יכול לקרות. וכשזה יקרה, האם רצף הניצחונות הראשון, או איזה 0-3 מרגש על מכבי תל אביב, יחזיר אותי לזרועות הקבוצה, כאילו מעולם לא בגדה באמוני?

לא יודע.

*

וזה גם מה שיש לי להגיד לגבי הבלוג. אני כותב את הבלוג ממקום רגשי. אני לא חייב שום דבר לאף אחד, אני לא מקבל על זה שום דבר, אני אפילו לא עושה יותר מדי מאמץ להפיץ אותו. הדלק היחיד שלי הוא הקבוצה (טוב, גם סטטיסטיקת הכניסות לבלוג, והתגובות. כי בלתי אפשרי לכתוב אם אף אחד לא קורא).

הקבוצה משמחת אותי כשהיא מנצחת וגורמת לי לכתוב. והיא מרגשת אותי כשהיא נלחמת ובכל זאת ומפסידה, וגורמת לי לכתוב. ומכעיסה ומעציבה אותי כשהיא גרועה, וגם זה גורם לי לכתוב. הכל מתוך הזדהות עמוקה איתה. אבל עכשיו אני לא מזדהה איתה. כי אני מרגיש שאני רוצה בהצלחתה אבל היא, כשלוחה של הבעלים, לא רוצה כל כך בהצלחתה אלא רוצה בעיקר בהצלחת הבעלים. ואם אני לא מזדהה איתה, אני לא רוצה לכתוב עליה. להיפך, אני רוצה להתרחק ממנה, ותקראו לי כשהיא חוזרת להיות מכבי חיפה שלי.

זה מה שאני חושב על מה שקרה: שיעקב שחר יודע טוב מאוד מה נכון וטוב לקבוצה. והוא בעצמו אמר את זה והודה בזה. אבל באיזשהו שלב הוא הרגיש שהמחיר שהוא משלם עבור מה שטוב לקבוצה גבוה מדי. לא רצו שהוא יהיה בחדר ההלבשה! המנהל המקצועי לא מוכן שהבעלים יכתיב לו אם ומתי לפטר את המאמן! ומה שווה מנהל מקצועי אם אנחנו לא מכתיבים לו?

ושחר לא מוכן לזה. הוא קנה צעצוע, הוא רוצה לשחק בו. ויכול להיות שהוא רק רוצה כבוד. כמו שהוא קורא לעצמו "נשיא", הוא יביא מאמן ישראלי שיבין, כי הוא ישראלי, את הקטע של הכבוד, וייתן לשחר להיות בחדר ההלבשה ולפעמים גם ייתן לו להכתיב שהשחקן ההוא הולך ושהשחקן ההוא יקבל מספיק דקות כי הבעלים מחזיק ממנו. ושחר יהיה מרוצה וכולם יהיו מרוצים, במיוחד מכבי תל אביב והפועל באר שבע.

*

דבר אחד אומר לזכות שחר: הפעם הוא לא השקיע יותר מדי מאמץ בניסיון לערבב אותנו. אם בעבר היינו זוכים למתקפות מתוזמנות של עלילות והשמצות על המפוטרים, נכון לכרגע אנחנו זוכים לשקט מגזרת המועדון. יש שיאמרו שקט מוזר. אולי אפילו קצת מתביישים שם? נכון, בידיעות הרשמיות קיבלנו את השקר הצפוי לפיו אלאך "לקח אחריות", אבל זה כבר מוגזם לצפות שיכתבו באתר הרשמי "אמנם הטפנו לסבלנות ודיברנו על תהליך אבל נגמר לנו מהר ומה נעשה, הבוס לא נהיה צעיר יותר".

שחר יודע שבקרוב יפרוש, והוא לא רוצה לפרוש ככה. הוא רוצה איזה הישג אחרון לפני שהוא הולך. שיזכרו אותו כבעלים ההישגי שהוא היה פעם, ולא הבעלים של הקבוצה הכושלת שמכבי חיפה היא בשנים האחרונות. אז אין לו כבר סבלנות לתהליכים ולבנייה, גם אם עמוק בפנים הוא מבין שהם נחוצים. הוא חושב שאולי מספיק לו הניהול המקצועי שלו, שכבר עבד פעם (אם כי רק כשפיני זהבי היה לידו וגם הביא לו זרים טובים. לאור הקאמבק של זהבי בזמן האחרון, מעניין אם זה הולך לחזור); לצד מאמן מנוסה.

ואני חושב שכמעט לכל קבוצה אחרת זה אולי באמת מספיק. אבל עם מה שסובב את מכבי חיפה, הלחץ מהתקשורת המקומית והארצית והבחישה של המקורבים והסוכנים והרעש התמידי במערכת, צריך גם מעטפת שמבודדת היטב את הקבוצה – מעטפת שדווקא התחילה להיבנות, עד שלשחר התחשק לחזור לשחק בצעצוע.

*

ואולי אני טועה. ואולי הקבוצה באמת תחזור להיות גדולה עם איזה גוטמן או רוני לוי. ואולי שחר מבין שאם מוותרים על בנייה איטית של קבוצה צעירה ומגובשת וחכמה, צריך כתחליף לשפוך הרבה כסף ולהביא כמה כוכבים גדולים, שבסופו של דבר יעשו הבדל איכותי. ואולי בשנה הבאה, אם לא כבר בינואר, נראה את שחר של הרכישות הגדולות חוזר, ואת הקבוצה שלנו חוזרת לגדולתה.

ומה אעשה אז? איך ארגיש? האם אחזור להזדהות עם הקבוצה? האם אחזור לסקר את המשחקים בבלוג?

לא יודע. באמת לא יודע. אבל השאלה החשובה יותר בעיני היא מה יקרה אם נמשיך להיכשל, להפסיד, לצפות בקיץ ולהתאכזב כבר בסתיו. האם אהפוך לאחד מאותם אוהדים מרירים שלועגים לקבוצה ברשתות החברתיות? שמלאים ארס ורעל כלפיה (או כלפי הבעלים שלה, אותו דבר), ועוקצים אותה בכל הזדמנות?

את זה אני בבירור לא רוצה. ולכן החלטתי להפסיק לכתוב על הקבוצה. כי מה שייצא לי עליה עכשיו זה או פוסטים מתבכיינים כמו זה, "אוי אוי אוי בגדו בי" ו"אוי אוי אוירימו אותי", וכמה אפשר להתבכיין, אנשים רוצים להמשיך הלאה; או ארס ורעל וסרקזם ולעג, וכזה אני לא מוכן להיות.

*

ולמה אני לא מצטרף למחאה נגד שחר? קודם כל, אני כן. עצם זה שאני מפסיק לתמוך בו ולהגן עליו זה מבחינתי מחאה. המחאה הקטנה שלי. שנית, אני לא חושב שהמחאה אפקטיבית. המחאה עשויה להיות יעילה רק אם תגיע לפסים מסוימים, שאני לא רוצה שתגיע אליהם (אגב, תמיד חשבתי שאם המוחים ישקיעו חצי מהאנרגיה שהם משקיעים במחאה נגד שחר במציאת משקיע שירצה לקנות את הקבוצה, זה יקדם הרבה יותר את העזיבה).

אם יהיה מישהו שיגיד שהוא רוצה לקנות את הקבוצה, יכול להיות שאקרא לשחר ללכת. בינתיים, אחכה בסבלנות לפרישה שלו. ואולי בשלב מסוים אחזור לעודד את הקבוצה, ואולי גם לסקר את המשחקים שלה. ואולי לא. לא יודע.

אוף.