האוהד צופה במשחק נבחרת

משחק הנבחרת הגורלי הוא הזדמנות טובה להעלות לבלוג סיפורון שפרסמתי במדור שלי ב"הארץ" (שכרגע בהפסקה ארוכה, שלא לומר הקפאה עמוקה). עוד סיפורונים על האוהד הפרובינציאלי תוכלו למצוא בבלוג וגם כאן יש אחד

***

האוהד יושב לו על הספה, מולו הטלוויזיה. לפניו, על השולחן, קערית עם גרעיני אבטיח, ולידה קערה ריקה לקליפות. הוא אוהב גרעיני אבטיח. בהתחלה אהב את הרעיון שהוא מצליח לפצח גרעיני אבטיח. עם הזמן למד לאהוב גם את הטעם. ליד הגרעינים – בקבוק בירה. את הבירה עוד לא למד לגמרי לאהוב, היא מרה לו. אבל הוא ממשיך לנסות. זה טעם נרכש, אז הוא רוכש אותו, בתשלומים. בירה, גרעינים. כך צריך לראות משחק כדורגל!

משחק הכדורגל הוא של הנבחרת הלאומית, והאוהד קצת מתרגש. כן, הוא קורא את הכתבות במדורי הספורט; הוא נמצא ברשת החברתית. הוא יודע שהנבחרת גרועה, חלשה, נרפית, נלעגת, לא מעניינת אף אחד. ובכל זאת, ככל שהמשחק מתקרב, הוא מתרגש. אותו היא כן מעניינת. הוא אוהב אותה. הוא מקווה שהיא תנצח – לא, לא סתם תנצח: הוא מקווה שהיא תספק משחק אדיר, הצגה, קונצרט, משחק לפנתיאון. כזה שיגרום לכולם לאהוב אותה, לרצות בהצלחתה; ואולי, אפילו, לגרום להם גם קצת להתבייש על שלעגו לה.

כן, הוא פרובינציאלי. הוא יודע שכך היו קוראים לו ברשת החברתית אם היו יודעים שהוא מתרגש לקראת המשחק, לקראת משחקים של הנבחרת בכלל. הוא יודע שכמה ממשחקי הנבחרת היו בין החוויות המרגשות בחייו; יש לו אפילו סימן שיעיד על כך. פעם, באחד הניצחונות הגדולים ביותר של הנבחרת, הוא כל כך שמח בשער הניצחון שקפץ משמחה על המיטה של הוריו, וחטף מכה חזקה באחורי הראש מהמנורה שהיתה תלויה מעל. זה כאב, אפילו השאיר איזו צלקת, אבל הוא כמעט לא שם לב. הוא היה מאושר. גם אם צעק מכאב, זה נבלע בצעקות השמחה.

אז כן, פרובינציאלי, שיהיה, חושב האוהד לעצמו. במוחו צץ זנב מחשבה – אולי פרובינציה היא בכלל לא מקום במרחב, אלא נקודה בזמן; אולי הוא לא פטריוט של ארצו, אלא של ילדותו. אבל המחשבה שוקעת מהר ומתפוגגת, כי המשחק כבר עמוק בתוך המחצית הראשונה, והנבחרת דווקא משחקת לא רע. אמנם טרם הבקיעה, אמנם קצת מפוזרת, אבל כבר היתה הזדמנות אחת, וברגע שיהיה גול הכל בוודאי ישתחרר, הנבחרת תתחבר בבת אחת ותיתן הצגה לפנתיאון. ואז ההם ברשת החברתית יתביישו בעצמם בשקט, או שישבחו ויהללו את הנבחרת, במחשבה שאף אחד לא זוכר איך לעגו לה רק לפני כמה שעות. אבל הוא זוכר, ועוד איך הוא זוכר, וגם אם לא יגיד כלום – הוא ייתן להם איזה מבט, כזה שמבהיר שהוא זוכר; לא שהם יוכלו לראות, מפרידים ביניהם צגי מחשב ועשרות קילומטרים, אבל הוא ייתן את המבט כך או כך.

והנה הגול! אבל לזכות הנבחרת היריבה. בסדר, לא נורא, מרגיע מיד האוהד הפרובינציאלי את עצמו, לא קרה כלום. אך בשניות הבאות הכעס צף – מה זה ההגנה הזאת, איזה חור, מה הם עושים באימונים לעזאזל; לבסוף הוא נרגע. גול אחד שלנו והכל מתהפך. הוא כבר לא חושב על הרשת החברתית, על איך ההם יתביישו; הוא מסתכל יותר על השעון בפינת המסך. יש מספיק זמן, הוא חושב לעצמו, זו רק הדקה הארבעים.

*

זו רק הדקה השישים, אומר לעצמו האוהד בדקה השישים. כבר עשו הרבה בכדורגל בהרבה פחות זמן, עוד שלושים דקות זה נצח, הוא חושב, אבל הוא כבר קצת עצבני. על המשחק המפוזר של הנבחרת, על חוסר התיאום, על ההגנה המחוררת, הנה, עכשיו כמעט הבקיעו לנו עוד שער, במזל ניצלנו. הוא שם לב שהשחקנים כבר לחוצים, חסרי ביטחון להחריד; הקהל חסר סבלנות, האווירה באיצטדיון, הוא מזהה ממרחק מאות קילומטרים ומעלית, לא כל כך טובה. האוהד מתוח, מפצח גרעינים על אוטומט, מלטף בבלי דעת את הצלקת באחורי ראשו, טוב, אולי המשחק הזה לא ייכנס לפנתיאון, אבל כרגע נסתפק גם בסתם מהפך. גם זה יהיה מרגש, ישאיר טעם טוב, מי יזכור אז את שער החובה.

עוד חור בהגנה, היריבה מבקיעה שוב. מהפך לא יהיה פה, גם תיקו לא מאוד סביר. יודעים מה? עכשיו האוהד גם לא ממש רוצה שזה יקרה. אם כבר, להיפך – הוא מקווה שיהיה עוד גול לטובת היריבה, שתהיה תבוסה. האוהד כועס מאוד עכשיו, הוא מתעצבן על המאמן, למה לא זימן לסגל את השחקן המעולה ההוא, למה דווקא את האידיוט הזה? למה הוא מקבל החלטות לא מקצועיות? הכל פה זה אינטרסים, הוא חושב לעצמו, חבורה של אינטרסנטים, קומבינטורים, חאפרים. האוהד מתחיל לשנוא את המאמן, ולתעב את השחקנים. איזה משחק נרפה, חלש, נלעג! אילו שחקנים גרועים! הוא מקווה מאוד שיחטפו עוד גול, שיתבייש בעצמו המאמן, שיתביישו בעצמם השחקנים, שיתביישו העסקנים, שיתביישו כולם.

הדקות האחרונות. האוהד כבר לא כל כך מרוכז במשחק, הוא רוכן קדימה, מפצח בבלי דעת עוד ועוד גרעינים, ערימת הקליפות מתנשאת והולכת, על הבירה כבר וויתר, הוא שקוע עכשיו בטלפון שלו, ברשת החברתית, קורא את הבדיחות על הנבחרת. מצחיקות דווקא, באמת חבורה של פחים, הוא מצחקק לעצמו מול תמונה לעגנית, לוחץ על הלייק, כותב תגובה – לא רעה דווקא, גם עוקצנית, גם משחק מלים שנון. חולפות שניות בודדות וכבר יש לו שני לייקים, הוא נשען אחורה על הספה, הטלפון ביד, הלייקים לעקיצה שלו מתחילים להצטבר. הוא מתחיל להרגיש קצת יותר טוב עכשיו.

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ובינתיים בעולם, כללי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s