פרשת השבוע בירוק: נשוא/ מתי סין-קרונה

פרשת "נשוא" (במדבר)

אמ;לק: פרשת נשוא, הארוכה מבין פרשות התורה (176 פסוקים), מתחילה בתפקידיו של גרשון בן לוי, עליהם סיפרנו בשבוע שעבר. גרשון זה יזכה לכבוד חתונתו הממשמשת ובאה, בחוזה עד גיל חמישים. בכך ישלים 20 שנה במכבי, מגיל 30 עד 50. כפי שנכתב: "נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן–גַּם-הֵם… מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, עַד בֶּן-חֲמִשִּׁים שָׁנָה-" (ד', כ"ב-כ"ג).

ההכנות לעונה הבאה נמשכות. משה עורך מפקד בין בני לוי ממשפחות גרשון וקהת, כדי לבדוק כמה מנויים יש לשמור עבורן, ובכמה יש לעלות את מחירי המנויים כדי לכסות את ההשקעה על שני הטאלנטים של מכבי. לאחר מכן מתפנה אלוהים לארגן את מחנה האימון, היוצאים אליו ומטרות המחנה.

אמנם המקרא טוען שיש לנפות מבין היוצאים למחנה את המצורע, הזב והטמא, שנאמר: "וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ" (ה', ב'), אך רש"י בחוכמתו מבין שאם כך, למחנה האימון יצאו רק האפסנאי והמעסה. לכן הוא מרכך בפרשנותו את ציווי ה' ומסביר שאת המצורעים אכן יש לזרוק מחוץ למחנה שילכו לחפש קבוצה אחרת. ואילו הזבים, כל אותם שחקנים שעלו מהנוער או הגיעו מהשאלה, יכנסו לסגל ויצאו למחנה האימון אך רק כדי לשבת ביציע. ואילו הטמאים, שיש להם חוזה לעונה הבאה אבל אין סיכוי שימצאו קבוצה, יצאו למחנה וישבו על הספסל. הרכב הם לא יראו.

אחרי שהתורה עוסקת בדיני סוטה, בו נקבע על פי המשפט העברי, ובחסות מצדדיו, שהעונש בשל קצה קצהו של חשד באישה שבגדה בבעלה הנו שאצטדיון שלם יכריז על בגידתה בקול, עוסקת התורה בדיני המתנזר מכדורגל במהלך הפגרה.

באם אדם החליט להתנזר מכדורגל, ובכדי שהתנזרותו תחשב בעיני ה', עליו לעשות זאת לתקופה של לפחות 30 ימים ומעלה. לא לשתות יין, לא לאכול ענבים, לא להסתפר ולא להיטמא למת. טעמה של הפרישות מטומאת מת הוא משום שהטומאה מורה על חולשת כוח השכל, ואדם הרוצה לעבוד את בוראו בשלמות ראוי לו שישמור על טהרתו. על כן, בימינו על המתנזר מכדורגל להתנזר גם מלחיצות ה"רענן" באתרי הספורט השונים בציפייה למשיח שיוחתם במכבי. הלוא הוכח שכל המשיחים של אתרי הספורט הינם משיחי שקר ואין הם קיימים אלא כדי להסיט אותנו מעבודותינו במהלך ימי הפגרה – הימים היחידים בשנה בהם אפשר לעבוד כמו שצריך, בלי לחשוב על מכבי – ואם קיימים הם, גדול ורב הסיכוי שאין הם מקיימים.

הדרשה השבועית: תכוליי ורבותיי, בשבוע שעבר, פרשת "במדבר", כתב פה מחבר האמ;לק על חיבתו של הקדוש ברוך הוא, אל יושבי עדות המזרח באצטדיון וחשיבות עבודתם לפניו.

האמנם, גורי אריות שלי, אין בלתם של יושבי כותל המזרח להשם יתברך? ומה בדבר חשיבותם של יושבי עדות אשכנז במערבי או הקופים הירוקים מאפריקה שבצפון? ומה בדבר הגיבורים השמים טריז ומשמרת בינינו לבין עובדי העבודה הזרה הבאים למשכננו בדרום? יא חושילינג דרבנן, האפשר לבטל את שרותיהם בקודש של אחינו מכל רוחות האצטדיון?

אוחז אני בספר קודשנו, בפרשת "נשוא", וקורא על נשיאי שבטי ישראל מכל קצוות האצטדיון הבאים להקריב מנחה לה'. ומגיע הראשון, נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה, ומקריב קערת כסף ומזרק כסף ובהם סולת בלולה בשמן למנחה; כף זהב מלאה קטורת; פר אחד; איל אחד; כבש אחד; שעיר עזים אחד, ועוד שני פרים, חמישה אילים, חמישה גדיים וחמשה כבשים. אתם ודאי אומרים לעצמכם עכשיו, "פששש, איזה מלך נחשון בן עמינדב, וברור שחביב הוא בעיני ה' לעומת השאר, וואלק כמה מתנות הוא מקריב להשם יתברך ואיזה חשק עושה לנו הבשר הזה דווקא כשהגיע החג של האשכנתוזים עם כל הגבינות שלהם".

ממשיך לקרוא, והתורה מספרת שיום אחר כך מגיע השני, נתנאל בן צוער, נשיא שבט יששכר ומקריב.
ומה מקריב לה' אותו נתנאל ? בחייאת השידוך לרקדניות של אתי פולישוק שהבטחתי לארגן לכם – גם הוא מקריב אותו הדבר כמו קודמו.

ומגיע למחרת הנשיא השלישי ומה הוא מקריב? בחייאת חליפת הפומה של ערב שבת – אותו הדבר כמו קודמו. וככה הרביעי והחמישי וגם הנשיא ה-12, אינעל דינק דאורייתא, מקריב אותו הדבר להשם יתברך!

ובכן תכוליי ורבותיי, מה באתי לומר? שגם אם טעטא בחר את בחירותיו ומנה את החביבים עליו יותר, זה לא משנה את העובדה שכל האצטדיון כולו, מכל צדדיו וכיווניו הנם עבדי השם ועובדי השם באופן שווה. כי הרי שבטי ישראל משולים לאיברי גוף האדם. ויש איברים חשובים פחות כמו הלב, וחשובים יותר כמו הרצועה הצולבת – אך כל האיברים מהווים גוף שלם שמשרת את האדם באופן שווה ובדבקות גדולה.
ואפילו אם המנוי שחידשתם השבוע לא עלה לכל אחד אותו המחיר, הכרטיס שמונח בכיסו האחורי של מכנסכם, נושא אצל כולנו בדיוק את אותו הסמל המוטבע עליו: סמל מכבי. וכולנו עבדיה באופן שווה.

והנה הנה תכוליי ורבותיי, השבוע שוב אנו מורידים את בגדי העונה שעברה, וכדי שלא נישאר עירומים עד שיוצג סט התלבושות של העונה החדשה, לבשנו את בגדי התכלת לבן החגיגיים לקראת עלייתה של נבחרתנו על מדשאותיה המדממים של אירופה.

וגם כאן יש להדגיש ולומר, שכל בני ישראל מתכנסים לשבוע המילואים למען אותה מטרה, וכולם משווים בלבם וברצונם את הצלחתה של הנבחרת שתגיע מעלה מעלה, וכולנו כאחד מקריבים את אותו קרבן למלך המלכים לברכה והצלחה בכל מעשי רגליהם של כדורגלנינו הבכירים, אך אתם ירוקיי ורבותיי, ברור שאתם בונבונים של ואסילי, החביבים ביותר בעיני ה'. ועל כך נאמר אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם, לְכָל-עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד: קַרְשֵׁי, הַמִּשְׁכָּן, וּבְרִיחָיו, וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו.." (ד', ל"א)

תרגום השבעים לאוסטרית: תפקידו העיקרי של שחקן שעלה מהנוער במחנה האימון – להזיז שערים ממקום למקום.

שיר השירים והשערים (פינתו של דני דבורין): "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ" (ז', א')

"שו שו שולמית, כפר סבא בלאומית". במילים אלו היו ודאי מקדמים בשירה אדירה אוהדיה של הפועל כפר סבא את עלייתה לליגה הראשונה, אילולא העובדה שהליגה הלאומית הנה כבר שנים הליגה השנייה, ואת מקומה של הליגה הראשונה תפסה ליגת הבורסה לניירות ערך. לאורך שנים ארוכות היה שיר זה השיר שליווה את הקבוצות העולות לליגה הראשונה במעמד עלייתן.

אתם שואלים עצמכם, ודאי, מי היתה אותה השולמית עליה שרים. ובכן, היסטוריון הרדיו דני דבורין, עבדכם הנאמן, מוסר ששולמית זו, מהשיר המוכר כל כך והמושר בפי כל אוהדיה השמחים של העולה הפלונית אלמונית לליגה הבכירה, הינה שולמית אלוני זכרה לברכה, ששימשה ב-30 בנובמבר 1957 כמגישת החדשות ברשת ב' של קול ישראל. ובשידור טעתה שולמית בשמה של הקבוצה שנשרה זה הרגע ממאבקי ההישרדות חזרה לליגה הארצית, ומסרה לעם ישראל, שמכבי יפו היא זו שנשרה לליגת המשנה, ולא הכח תל אביב שהובסה באותם רגעים אפס חמש על ידי יפו.

טופצ'ה אביגדור האגדי, ממייסדיה של מכבי יפו צילצל מיד בזעם אל מרכזיית קול ישראל, בה ישב עבדכם הנאמן, וצעק אל השפורפרת את המשפט האלמותי: "שו שו שולמית מכבי יפו בלאומית". והשאר, כפי שכבר הבנתם, היסטוריה.

אני סרתי אל חדר מגישת החדשות ממרכזיית הטלפונים בה שהיתי, ובישרתי לה את הידיעה שהעביר לי זה עתה טופצ'ה אביגדור האגדי. ובמזג רוח פיוטי משהו דיווחתי לה את הפסוק הנ"ל משיר השירים: "שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך".

הפיוט השבועי

חג מתן תורה לפנינו. בעבר היו שרים ביציעי קרית אליעזר: "שישו ושמחו בשמחת תורה, ותנו כבוד למכבי חיפה". מאז, המילה כבוד בשירי האוהדים נזכרת רק כקנטור לעגלות על הדשא בפואמה הידועה: "אין לכם כבוד".

אומנם אנחנו בחג מתן תורה ולא בשמחת תורה, והזמנים אינם לשם שמחה בעיקרם אלא לשם לימוד והכנה לשנה הבאה, אבל כבוד לתורה, וכבוד למכבי יש לתת תמיד, כמאמר השיר: "אשורר שירה לכבוד התורה, ולכבוד חיפה, מכבי חיפה, מכבי חיפה".

עוד נחזור ונשיר את שירי כבודה של מכבי, במהרה בימינו. שבת שלום וחג שמח לכולם.

מתי סין-קרונה

לכל פרשות השבוע בירוק >>>

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע, תקשורת השרוכים, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s