פרשת השבוע בירוק: חקת/ מתי סין-קרונה

פרשת "חקת" (ספר במדבר)

אמ;לק: אוטוטו נכנסים לארץ. אנחנו על הסף. נשארו עוד שני מחנות אימון, כמה שיטוטים בדיוטי פרי, קצת קזינו ומכבי נכנסת לעונה החדשה.

בפרשת חקת אנו נפרדים, לפני הכניסה לארץ, מאהרון וממרים אחותו ואחות משה. אט אט מתחילים ללכת כל בני דור המדבר לעולמם ולקבוצות אחרות. לארץ יכנס דור חדש שלא ידע את מצרים.

גם במכבי העניינים מתנהלים לרוב פחות או יותר ככה. מי שהתחיל את מחנה האימון הראשון לא בהכרח יהיה זה שיעלה בהרכב במשחק הראשון של העונה – אליו מגיעים שחקנים שבקושי עשו אימון אחד עם החולצה הירוקה. וכך, מעונה לעונה עוברים פה דורות על גבי דורות שלא ידעו מה זה להיות מכבי.

העם שוב מתלונן, ואלוהים בכעסו שולח נחש כדי להכיש את בני ישראל. אחרי שמשה מתחנן אליו שיסלח לעם המתלונן, אלוהים מתרצה ומורה למשה להכין דגל גבוה ועליו נחש נחושת. כל המרים את ראשו אל הדגל עם נחש הנחושת ירפא מהכשת הנחש, שכן הראה במבטו מעלה את נאמנותו לה': "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ–וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי“ (כ"א, ט').

אריק בנאדו הביט אל דגל מכבי בנאמנות שנים כה רבות, עד כי צווארו נתקע במנח תרנגול. זה כנראה לא הספיק לו כדי להירפא הפעם מהנחשים שהכישו אותו במסדרונות מכבי.

הקרב על העיר סיחון חושף את שיטת המשחק של בני ישראל לכיבוש ערים יריבות. הנעת כדור סבלנית בהגנה עד שכל כלי המלחמה של היריב עולים למעלה, יוצאים מהעיר ומעמדות ההגנה שלהם. או אז תוקפים בני ישראל את יריביהם ומכים אותם נחרצות עד ששער העיר מתפנה ונפתח לפניהם ללא קושי, שם אפשר לשאול את השוער מאיזה צד הוא רוצה שיכנסו לעיר: “וְלֹא-נָתַן סִיחֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה, וַיָּבֹא יָהְצָה; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל, לְפִי-חָרֶב; וַיִּירַשׁ אֶת-אַרְצוֹ" (כ"א, כ"ג-כ"ד).

מי שאימץ את שיטת המשחק של בני ישראל ושכלל אותה לרמות של גמר גביע העולם, היתה דווקא נבחרת גרמניה של 1974. לסיבה העיקרית שלשמה בני ישראל נקטו בשיטה הזו – אי פגיעה בבלתי מעורבים – הגרמנים פחות התחברו במהלך ההיסטוריה. גם אנחנו לפעמים שוכחים אותה.

כמו בפרק מהסדרה "הלב”, העם מחפש את באר המים שאבדה לו כשנפטרה מרים. שלא כמו בסדרה, בה מרקו, עם הקוף על כתפו, מוצא את שחיפש רק אחרי 50 פרקים וקיץ ארוך, בתורה העם מוצא את הבאר תוך כמה פסוקים ומיד מתחיל לשיר לה את שיר הבאר.

מרקו שלנו, עם הקופים על כתפיו, עוד יוליך אותנו את הדרך לבאר שאיבדנו. וכשנגיע לשם הוא ידאג שנשתה ממנה. ואנחנו נדאג לשיר לו שירים.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי, התגעגעתם אז באתי. ייבשתי אתכם שבועיים, בונבונים של ואסילי, מדברי תורה! דברי מים חיים! ודברי רכש ושכר!

איי איי איי אפורי חולצות שלי. תבינו, רכש קל להגיד. אבל מי נמצא בצד השני, בצד המביט על הרכש כמו מראה? השכר יא חושילינג דרבנן, השכר. והשכר, ירוקיי ורבותיי, הוא שכר ועונשו; ואין לנו כסף לכל שזופי הרגליים שבאים פה לעקוץ.

ואתם בוכים ומתאוננים על רכש ושואלים “בשביל מה הבאתם אותנו לאירופה למות שם כל כך מהר? בדיוק כפי שעם ישראל בוכה ומתאונן על כי הוציא ה' אותנו ממצרים והשאיר אותנו בלי טיפת WOTER על פנינו, שנאמר:”וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת" (כ', ה').

ירוקיי ורבותיי, לא הבכי על הרכש ולא הנהי על המים יביאו אותנו למקום שאנו צריכים להיות בו – אלא רק האמונה. האמונה היא תכלית כל המעשים שיש לעשות כדי להגיע מעלה מעלה.

ראו את משה רבנו הגדול ואהרון אחיו. אלוהים מבקש מהם לסור אל הסלע הקרוב, ולעיני כל העם לדבר עם הסלע שיצאו ממנו מים, להרוות את צמאונם. ומה עושה משה? הוא לא מאמין שדיבורים אל הסלע יעזרו, אז הוא מוציא מקל ודופק בסלע פעמיים. ו-וואלה, גם זה הולך: יוצאים מן הסלע מים חיים אל העם הגווע – כבחזקת המועט המחזיק את המרובה.

בא הקדוש ברוך הוא אל משה ואהרון, כמו היה שוטר אל שני יוצאי אתיופיה שהלכו מכות, ואומר להם:”אמרתי דיבורים!, מה באתם לי ישר בהתפרעויות, דופקים מקלות בסלע? לא מאמינים לי שבדיבורים זה גם יכול ללכת?".

כן כן, ירוקיי ורבותיי, על שום חוסר האמונה של משה ואהרון בקדוש ברוך הוא, גוזר עליהם ה' שלא יזכו להיכנס אל הארץ המובטחת לעם ישראל, באומרו: "יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם" (כ"ב, י"ב).

על כן יש לומר, סוכריות מנטה של בית רבן: כדי שניכנס אל האצטדיון בתחילת העונה ולא נחרים ונראה את מכבי מחוצה לו על המסך של הסמארטפון הלא כשר – אכן יש צורך ברכש ובשכר לרכש; אך קודם כל יש להאמין, אינעל דינק דאורייתא, להאמין! כי עם האמונה בכוחנו ובחוזקנו וביכולותיו של שי בן דוד כמגן שמאלי לאליפות, גם מכבי הזו, ירוקיי ורבותיי, יכולה להוציא מים מן הסלע לעמנו הירוק, הקדוש והגווע.

הפקפוק ביכולתנו הוא שורש כל הרע. הוא זה שגרם לאלוהים לגזור על משה ואהרון שלא יכנסו לארץ. ועל כן, בסיכום מחנות האימונים וההכנות לעונה הבאה יש לבחון את שחקנינו הקדושים במידת האמונה בהצלחתנו, ומי שלא מאמין ביכולתנו לקחת אליפות גם בלי רכש ובלי משיח בן דוד באגף שמאל, כבחזקת המועט המחזיק את המרובה, אין לו מקום בקבוצה ובהרכב. ורק המאמינים הם אלו שיזכו ללבוש את החולצה הירוקה בזמן שמרקו מכה בסלע ומוציא ממנו מים חיים ואליפות וגביעים ושמחות לרוב ונאמר אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר, בִּגְבֻלוֹ; וַיֵּט יִשְׂרָאֵל, מֵעָלָיו" (כ', כ"א)

תרגום אונקלוס: סיקור המשא ומתן של שחר עם בוזגלו, פרק 17 – הקרע: בוזגלו מבקש שיתן ליעקב (ישראל) אביו לפחות לעבור במשרדים של וולוו כשהוא שם ("נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר, בִּגְבֻלוֹ"). יעקב (ישראל) שחר בתגובה, מוריד אותו מעליו ושולח אותו לחתום בהפועל.

הפיוט השבועי

לרונה קינן יש דיסק חדש בשם "זמן התפוז", על קריסת השמאל בישראל. שמש רעה של תמוז עלתה השבוע (תמוז הוא החודש בו הסיטרא אחרא מסתובב חופשי בעיר). אבל אם נפתח אוזניים ונקשיב טוב טוב, נשמע שיר ישן מנגן בלחש עמום: "שחר חדש". אל תפסיקו להאמין, יבוא שחר חדש. שבת שלום.

מתי סין-קרונה

לכל פרשות השבוע בירוק >>>