פרשת השבוע בירוק: דברים/ מתי סין-קרונה

פרשת "דברים" (ספר דברים)

באיזה שהוא מקום, יעקב שחר הוא בן דמותו של משה רבנו, עבור מכבי. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אמנם, אבל קווי מתאר מסוימים משיקים ביניהם.

שנייה. רגע. לפני שאתם נקרעים עליי מתחת לצעיף הירוק שלכם – תנו מבט בטבלה.

חמישה שבועות לפני מותו, בין א' בשבט ועד ז' בהדר, עומד משה לפני העם ונואם את נאומו האחרון, המתפרס על פני ספר דברים כולו.

עוד חודש וקצת ייכנס העם לארץ, אחרי ארבעים שנות מדבר וארבע מאות ושלושים שנות עבדות, ויממש את זכותו האלוהית על ארץ ישראל. משה לא יהיה שם איתם. בתום נאומו הוא ימות על ההר ולא יזכה להיכנס עם עמו אל המקום אותו הבטיח אלוהים לאברהם.

אבל כעת, הוא לא מתעסק בזה. במקום להתבוסס בתסכולו על שלא יזכה להיכנס לארץ, במקום לשבת ולגסוס בצל הר נבו, בגיל 120 מגיע משה לשיאו. אולי לשיא הגדול ביותר שהגיע אליו אדם אי פעם. הוא יורד מבמת ההיסטוריה עם יצירה על שמו, שזוכה להיות מאוגדת לצד ארבעת ספרי הקודש של התורה שנכתבו על ידי אלוהים, ולהוות ביחד את היצירה הגדולה והחשובה ביותר בתולדות האנושות.

לאורך 34 פרקי ספר דברים, משה מתווה לעם את חזונו ואת משנתו עבור בני ישראל, השותים את דבריו בצמא. הוא מראה להם את הדרך הנכונה לקראת עתידם, תוך הפקת לקחים נוקבת וחדה מן העבר. הוא מעביר את השרביט בברכה למחליפו יהושע, ומסיים את תפקידו בחסות האל, כמנצח הגדול של העם היהודי, כמנצח הגדול של העולם החופשי, כמנצח הגדול של כל מי שדוגל בחירות, בשוויון בפני האל ובאהבת אדם.

ובשיאו זה נאסף משה אל אבותיו, והופך לבכיר האישים בתולדות העם בפרט והמין האנושי בכלל.

*

אני מאוד אוהב את יעקב שחר. אני רואה בו אישיות מעוררת הערצה. כתבתי את זה כבר אחרי שהתארחתי אצלו לראיון עבור הבלוג, יחד עם ניר ויניב, לפני גמר הגביע של 2016. ואם לא כתבתי, אז אהבתי והערצתי אליו ניכרה אז מתוך דבריי.

ברור לי שיעקב שחר הוא לא "מכבי חיפה”. שמכבי חיפה היא הרבה יותר מאישיות כזו או אחרת, שיש לפניו ושיהיו גם אחריו. שיש לו מניות, אבל גם ערבון מוגבל. הוא לא מושלם, הוא עשה ועושה טעויות, הוא לא תמיד האיש המתאים, מגיע לנו לפעמים יותר.

אבל בהרבה מובנים יעקב שחר הוא עבורי ה-"משה רבנו" של מכבי חיפה.

*

או שלא.

ספר דברים הוא האתגר בו צריך לעמוד יעקב שחר כדי להיזכר לנצח. כדי לגרום לנו לשכור מנוף שיעמוד בפינה הצפון מערבית מחוץ לאצטדיון, יוריד את אותיות שמו המואר של הגביר מבתי הזיקוק וישים במקומם, באותיות גדולות פי חמש ועוצמת תאורה גדולה פי עשר, את שמו של שחר בקידוש לבנה.

וכדי שזה יקרה, הוא צריך לקום ולהגיד לאן אנחנו הולכים, קיבינימאט! מה החזון. במה טעינו ועכשיו אנחנו עושים טוב יותר. מה יש מעבר, אחריו, שיבדל לחיים ארוכים, אבל בכל זאת כבר 11 שנה מעבר לגיל הפנסיה, שיהיה בריא.

הלוא מכבי היא מפעל חייו. לא למכוניות ולא לכסף יש נשמה. ועל כן הוא צריך להחליט קודם כל עם עצמו, בחשבון נפש חד ונוקב: האם נוכחותו עדיין מועילה לה למכבי, או שהגיע זמנו לרדת מבמת ההיסטוריה ולסלול ולפנות את הדרך לבא אחריו. כי מגיע לנו יותר! יותר ממה שאכלנו בשמונה השנים האחרונות, יותר ממה שספגנו והושפלנו. ואילו היה נותן לי כאן ועכשיו חזון, אילו היה מוכיח באמת ובתמים שקיים תהליך – אותן מילים שמהלכות עלינו קסם ושגרמו לי להאמין שאכן הן קיימות, הייתי ממשיך ללכת אחריו ולתת לו גיבוי להנהיג אותנו כמה שירצה, גם עוד ארבעים שנה.

אבל אין חזון, ואין תהליך. והרומנטיות בהשוואה בין משה רבנו ליעקב שחר כנראה מגוחכת כל כך עד שבא לי להסתלבט על עצמי מאחורי הצעיף.

*

או שיש.

ואולי השנה זו השנה. והחבורה הזו – המחוברת והמגובשת, שחסר לה עדיין עוד טוויסט אחרון, עוד איזה שניים שלושה שחקנים בכירים שינהלו אותה, אבל ניצוצות ממה שהיא יודעת ראינו על הדשא ביום חמישי מול שטרסבורג – תפתיע את כולם ותעוף גבוה גבוה כבר השנה. ופירות החזון והתהליך שלא הצלחנו לראות, כי עבדו בשקט, ולנו לא היתה כבר סבלנות, מבשילים כאן תחת רגלינו, סמויים מכל רדאר תקשורתי, והאימפריה אוטוטו מרימה את ראשה והעטרה חוזרת ליושנה, ולאחריה ייזכר יעקב שחר לתמיד כמשה רבנו של מכבי חיפה. ונאמר אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "בְּצֻרֹת, חוֹמָה גְבֹהָה–דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ" (ג', ה')

תרגום אונקלוס: ככה כן בונים חומה.

הפיוט השבועי

הנה משה רבנו של המוזיקה המזרחית. "יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע”. נתפלל שיהיו אלו רק דברים טובים. שבת שלום.

מתי סין-קרונה

לכל פרשות השבוע בירוק >>>