טעון, שיפור. / מתי סין-קרונה

בזמן האחרון אני מאוד טעון. מאוד מאוד טעון. המצב במדינה מדאיג אותי ורוחות של מלחמה מלטפות את ראשי בגסות ומוסיפות מועקה על היום יום התובעני בעבודה, העיסוק בספר, הדאגה למשפחה והמצב הקשה שאני רואה מסביב. ומכבי. איפה הראש למכבי? אומנם אני שם כשיש משחק ואני בתוך זה, אבל במסביב אני פחות עוקב. במושגים שלי אפשר להגיד שאני בכלל לא עוקב.

ביום רביעי היה לי יום עמוס. אומנם הייתי בבידוד של יום וחצי, אבל גם מהמיטה בחדר עשיתי אלף דברים בבת אחת בעבודה ועם הספר, שהתווספו לדאגה והמצב הקשה שאני רואה מהחלון. ומכבי? איפה היה הראש למכבי. כל היום התברדק לי במח עד ששכחתי שיש משחק בשמונה בערב.

לקראת ערב, מבעד לדלת, בזמן ששוחררתי מבידוד ויצאתי לנשום אוויר של סאונה במרפסת, כמו מנסה למצוא נחמה תחת חיקו של השטן, שמעתי את הדברים שראש הממשלה אמר על מערכת אכיפת החוק ונטרפתי מבפנים עד שכמעט לא יכולתי יותר לשאת. חשבתי, איך אסיים שוב את היום שלי בוער מתוך המחשבות על מה שקורה לנו, מה שנהיה מאיתנו, ולא אמצא מנוחה ולא אוכל להירדם, ורק בלפור במוצאי שבת עם משה ישלח אותי לנמנום חטוף.

כי בבלפור במוצאי שבת, אגיע עד לגדר עם סיגריה ביד, ואלך הלוך ושוב ואסתכל על הצד שמנגד מרוצף בשוטרים טרוטי עיניים, ואביט בשלטים שתלויים בכניסה לבית ראש הממשלה שלי, וארגיש כמו מול צלם בהיכל. ואסתובב שוב אל הכיכר ואראה את כל ההמון היפה הזה, העם הפשוט והנהדר שלי עם שלטי הקרטון, ואקרא אותם אחד אחד, ואמחא כפיים, ולא אצעק, ורק הלב ישיר מתוך המסכה: ״ד מ ו ק ר ט י ה, ד מ ו ק ר ט י ה, ד מ ו ק ר ט י ה״. ואסתובב אל משה ואגיד לו: ״משה אנחנו מנצחים, משה זה שלנו. שבוע הבא כבר לא נהיה פה, שבוע הבא נחגוג בדדו.״ ומשה יהיה שמח, משה ידע שעשה משהו היום למען העתיד. וליבו יתמלא תקווה שהמלחמה תסתיים בקרוב ולאחריה הוא יחזור הביתה וישב עם הילדים ואשתו לספר להם על הקרבות של אבא בכיכר הדמוקרטיה והניצחון הגדול על ביבי, ואיך מול כל כוחות השחור הוא הציל את המדינה מסגר. ואז נרד לאוטו ונגיד תודה רבה לשוטרים ששמרו עלינו, ונתכנן ביחד את העתיד, ואיך כשבעוד שנים, כשהנכדים שלו לא יאמינו לו, הוא ירים לי טלפון ויתן להם לשמוע אותי מעיד: ״סבא שלכם ואני הצלנו את המדינה מסגר בבלפור, ואפילו אם היה מתחיל הכדורגל ואפשר היה ללכת למשחקים לא היינו הולכים, כי בלפור היה אז חשוב יותר ממכבי כמו שהנבחרת חשובה יותר ממכבי״. ומשה מצידו יצעק לטלפון ועיניו המחנכות יופנו אל נכדיו: ״הנבחרת אף פעם לא יותר חשובה ממכבי, בחיים לא! רק בלפור״. והנכדים יסתכלו על סבא בגאווה לפני שיכנסו לבידוד.

ואז נזכרתי שיש משחק. השעה היתה שלוש דקות לשמונה. משא ומתן קצר עם אשתי והתקבלה החלטה שאני אראה את המשחק בטלוויזיה בחדר והיא תתרווח על ההישרדות HD בסלון. חזרתי לבידוד של החדר שהרגע יצאתי ממנו. ניסיתי להזמין את הערוץ. השעה כבר שמונה דקות אחרי שמונה (כתבתי משא ומתן קצר עם אשתי, התכוונתי משהו כמו רבע שעה). אי אפשר להזמין ת׳ערוץ, תקלה זמנית. טלפון להוט, חוזרים אלי בווטסאפ, אני עם השלט והנייד מג׳נגל. לא הולך, כן הולך, תן סיסמה, קח מחיר, תעשה, תלך, תבוא, 24 דקות אחרי שמונה אני מול מכבי בטלוויזיה סוף סוף.

בדקה התשעים וחמש, כשהאושר מילא את חלל החדר, התקשרתי ליניב. ״וואלק יניב, איזה כיף זה כדורגל? איך אני מרגיש נקי עכשיו, מטוהר מכל הזוהמה שמעפשת לי כבר תקופה ארוכה את הלב. תראה יניב איך הם מחייכים השחקנים של מכבי, תראה וואלק יניב, איזה כיף זה כדורגל?״

יניב דפק את ה״יששש יששש יששש״ הצרוד והמתוק שלו, והתחיל לספר לי על מה עבר עליו היום ועל איך שהנצחון על הבוסנים בא לו בול בזמן ואיזה שער של שרי. ואני חייכתי לעצמי כמו שלא חייכתי הרבה זמן. ומתוך החיוך הזה נזכרתי שבמוצאי שבת אני ומשה בבלפור, והנה זה בא אוטוטו, ו-וואלה יהיה הרבה קהל מול בית הנאשם, ואנחנו הולכים לנצח ועוד יכול להיות טוב פה, באמת יכול להיות טוב פה. יגיע עוד רכש, יש קבוצה. איזה כיף זה כדורגל.

מתי סין-קרונה

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, שאלות ברומו של אדם, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s