כשהכל השתבש ליוסי אבוקסיס/ מתי סין-קרונה

ניקיטה רוקביצה קיבל כדור קצת חזק באגף שמאל. הדקה היתה החמישים למשחק. הכדור עבר מעל ראשו והגביר את אפקט ליקוי הירח בשמים. ניקיטה לא הגיע לכדור. הוא אפילו לא ניסה להגיע לכדור, רק סימן בתנועות ידיים למוסר שהוא מצפה שהכדורים שיקבל יהיו כאלה שאפשר להשתלט עליהם במהירות של ארבעה וחצי קמ"ש לאזור סטרילי נטול מגנים. או אז, חשב לעצמו ניקיטה, יוכל להראות את האיכויות העצומות הגלומות בו.

שתי דקות אחר כך יצא ניקיטה רוקביצה ונכנס במקומו גילי ורמוט.

הדקה היתה החמישים ושתיים. לוח התוצאות הראה 0-0. יוסי אבוקסיס עדיין לא ידע שתוכנית המשחק שלו תשתבש עד כדי כך שטלפונים מתוכנית הבוקר של רסקין יעירו אותו בשש וחצי ועוזרת הפקה בת 19 שהתקמבנה על מספרי טלפון של כל סלבריטאי הארץ תבקש ממנו לדקלם בחיוך שאפשר לראות גם ברדיו "בוקר טוב ישראל".

אבל אז הוא הכניס את מתן חוזז, ילד בן 18 שעוד מזמין שיפודי פרגיות אצל בוסי בשוק התקווה, ולוזון הפתיע אותו עם מעבר למערך של ארבעה שחקני הגנה במקום מערך שלושת הבלמים בו פתח, והכל השתבש. הכל השתבש כי מאמן שמכין קבוצה לתיקו ומנצח, הוא בדיוק כמו מאמן שמכין קבוצה לתיקו ומפסיד. זה לא עובד רק בטופס הווינר, אלא גם באוסול של הליגה. אבוקסיס יודע שאם בנה על ארבע נקודות משני משחקים ראשונים, הניצחון הזה הוא כולו הפסד בשבת באשקלון למאמן לא פחות מניפולטור ממנו.

אז הוא אומנם חייך יפה ברדיו אצל רסקין בבוקר, וסיפר שמתן חוזז עשה בלילה סיפתח על חלוויאת אצל בוסי, אבל ראשו היה עמוק בתוך הדיכאון של שבת הקרובה ואיך יובל נעים עומד להטביע אותו בבריכה של הקטנים באצ'קלונה.

נפלאות דרכי הכדורגל. דקה חמישים ושתיים, השחקן הגרוע במגרש מוחלף על ידי מי שהיה צריך להיות שם מלכתחילה. המערך הפחדני של שלושה בלמים מוחלף למערך בו קבוצה שמכבדת את עצמה צריכה לשחק נגד בני יהודה, והתוצאה…

לו ניסה רקוביצה להגיע לכדור, לולא הסתיר הכדור לגמרי את הירח, לו היתה לנו קבוצה כמו שצריך, אזי מתן חוזז היה מקבל עדיין חצי מנה פרגית אצל בוסי, אבוקסיס היה ישן עד מאוחר ואני לא הייתי צריך להתנחם בבוקר בנחצ'ה היימן ורחל שפירא שקוראים לי לתת עוד צ'אנס למכבי ולשיר עוד שיר למענה.

*
מתי סין-קרונה

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

FAQ מי: שאלות נפוצות לעצמי לקראת העונה ב"מצד שני". ותשובות

אז מה, עוד עונה של מכבי ב"מצד שני"?

לא. העונה אני לוקח קצת הפסקה. פסק זמן. מתרחק קצת.

מה, לא תכתוב פוסטים העונה?

לא יודע, אולי אכתוב פה ושם אבל הרבה פחות. לוקח קצת נשימה.

למה בעצם?

יש כמה סיבות. הראשונה היא שבערך באמצע העונה שעברה התחלתי לכעוס על הקבוצה וזה גרם לי להתרחקות רגשית ממנה, שלא הסתיימה עד עכשיו. וחוץ מזה, אני רוצה קצת לנוח. כבר כמה שנים שאני כותב אחרי כל משחק, וגם לפני זה כתבתי המון על הקבוצה. אז אני צריך קצת מנוחה.

הפסקה בכתיבה על מכבי, אוקיי. אבל עשית מינוי, כן?

לא. השנה לא עשיתי. זה גם הכעס על הקבוצה, ועוד סיבות.

אילו סיבות למשל?

הולך להיות לי ילד. אז לא יהיה לי כל כך זמן לזה.

בשעה טובה. רגע, למה בעצם אתה כועס על הקבוצה?

כי אני מרגיש שקצת איבדו שם דרך. שבכל קיץ עושים מהלכים נכונים, אבל הם לא מחזיקים אפילו עונה אחת. ואני מרגיש קצת מרומה, שמוכרים לי חלומות יפים בשביל שאעשה מינוי, אבל לא עושים את מה שצריך בשביל להגשים אותם.

מה למשל?

למשל בכל מה שקשור למנהל המקצועי. אחרי הרבה זמן הבינו שם שצריך מישהו שמתכנן לכמה שנים ולא רגע קדימה – לא חייב להיות תפקיד "מנהל מקצועי", אבל כן צריך להיות מישהו שיודע לחשוב לטווח ארוך ולבצע – אז הביאו מישהו, אבל אז לא נתנו לו את הזמן והסבלנות לעבוד. מכרו לנו "תהליך", נתנו בזה אמון, קנינו מינויים, ואז הפסיקו את זה אחרי חצי עונה. אבל על כל זה כתבתי כבר אז, כשהעיפו אותו.

אז אתה עדיין חושב שקרלסן היה טוב?

לא חשבתי אז ואני לא חושב היום שהוא היה טוב. אני חושב שלא נתנו לו מספיק זמן כדי שנדע אם הוא טוב או לא. מנהל מקצועי זה לא מאמן, לא מעיפים אחרי חצי עונה כשקצת לא הולך. אז מינו כאילו מנהל מקצועי אבל התייחסו אליו כמו אל מאמן. זה לא רציני.

אבל יש אוהדים שקוראים לו היום "שרלטן" ופרשנים שחושבים שהוא היה כישלון מהדהד.

בסדר, אז כמה אנשים ביציע קוראים למי שהיה סקאוט ראשי בלברקוזן והנובר ובנה את מונאקו "שרלטן". שיהיה. והפרשנים… הם גם העיפו את אובארוב ואת טישיירה ואת פאולו סוזה. הם צריכים להגיד משהו, אז הם אומרים. וכשאומרים משהו רע אז בדרך כלל זה מביא יותר כניסות.

אז אם הם טועים והוא כן היה טוב, למה הוא נכשל?

שוב, אני לא חושב שהוא נכשל, אני חושב שהוא לא קיבל מספיק זמן לעבוד. הוא הציב יעד של שנתיים לחזור להתמודד בצמרת, וקיבל חצי עונה. אי אפשר לשפוט מנהל מקצועי ככה. ושוב, אני גם באמת לא יודע אם הוא טוב כמנהל מקצועי. אבל הוא בהחלט לא קיבל את ההזדמנות להוכיח את עצמו. עושה רושם, גם מהראיון עם אסף בן דב, שהוא לא ידע להסתדר עם התקשורת, והיא מצדה חיפשה אותו בכל הזדמנות והצליחה בסוף להפיל אותו.

האמת, אני לוקח על עצמי חלק מהאשמה בזה. מלבד הפיטורים של רוני לוי שלא באו להם טוב, הבנתי שהעיתונאים בחיפה גם לא ממש אהבו את הניסיון של קרלסן לדבר עם האוהדים בלי התיווך שלהם, וקצת נבהלו מההשלכות האפשריות של הצלחה שלו – אותן פירטתי בזמנו בטור ב"הארץ" – על המשרות שלהם. אז כן, זאת בהחלט בעיה בשביל מנהל מקצועי לא להסתדר עם התקשורת; אבל אני חושב שזה גם התפקיד של המועדון לבודד אותו מהעיתונאים, בטח אלה החיפאים, אם מבינים שזה הכרחי להצלחה. ודווקא הבינו את זה בעונה שעברה, ומבינים את זה גם העונה. בינתיים נראה שמצליחים לבודד את לוזון ואפילו עוברים על הוראות מנהלת הליגה בשביל זה. נדמה לי שקרלסן לא קיבל מהמועדון את אותה מעטפת. במובן מסוים, לוזון נהנה עכשיו מהכישלונות של המועדון בכל הנוגע לקרלסן.

והסגל שקרלסן בנה? אתה לא חושב שהוא היה גרוע?

הוא לא היה מאוזן, אבל דברים כאלה לומדים ומתקנים תוך כדי תנועה. אני חושב שאם היו נותנים לו את ההזדמנות, קרלסן היה מתקן בקיץ את הבעיות שהתגלו – וזו בדיוק העבודה שלו, להסיק מסקנות מהטעויות ככל שהוא מכיר יותר טוב את המועדון. ואולי הוא לא היה מתקן. את זה כבר לא נדע.

בכל אופן אני לא חושב שהסגל היה גרוע, אני חושב שהיה סגל טוב מאוד – בטח לא פחות טוב מהסגלים של בית"ר ירושלים, מכבי פ"ת וסכנין, שסיימו לפנינו. אני חושב שלפחות רוב הזרים היו טובים – שחקן העונה בפולין, בלם נבחרת איסלנד, ושחקן שהיה הטוב אצלנו בעונה שעברה ואחד הטובים בליגה. לדעתי הם לא קיבלו את התנאים להצליח, והמלחמה של העיתונאים בקרלסן בטח לא עזרה להם.

בקיצור, אי-היכולת לתת זמן, סבלנות ומעטפת טובה למנהל המקצועי – זו הבעיה של מכבי חיפה?

למכבי יש כמה בעיות וקטונתי מלדעת ולהבין את כולן. אחת המרכזיות בהן היתה החשיבה לטווח קצר; המחשבה שאפשר להתמודד עם הכסף של מכבי תל אביב והעבודה הנכונה בבאר שבע, באותם כלים איתם לקחנו אליפויות לפני עשר שנים.

אז אתה חושב שאין למכבי סיכוי להצליח?

לא, אני ממש לא חושב כך. אני חושב שלפחות חלק מהאנשים שם כן מבינים את הבעיות של הקבוצה. עשו שם מהלכים נכונים (גם) הקיץ, במיוחד במלחמה בתקשורת הספורט שפוגעת בקבוצה – גם הבידוד שלה מהשחקנים וגם הפיטורים של מדליפים מתוך המועדון. ויש שם את אסף בן דב, שלדעתי עושה עבודה טובה ומבין מה הבעיות של הקבוצה. אם יתמידו עם הכיוון הנכון ויתנו לו סיוע, בהחלט יכולים להצליח.

והסגל מספיק טוב בשביל להצליח?

בעיני זו אף פעם לא רק שאלה של סגל. סגל שנראה לא משהו על הנייר יכול לעשות נפלאות ולהיפך, ויש לזה מספיק דוגמאות בארץ ובעולם. מה שקורה לאורך עונה בקבוצה הוא תוצר של כל ההתנהלות שלה, מהבעלים ועד האפסנאי. הסגל הוא רק חלק מזה. כמובן שיש גורמים מרכזיים יותר ופחות ליכולת של השחקנים על הדשא, אבל בעיני כשהרמות הן דומות אז זה יותר תלוי במאמן מאשר בסגל.

והמאמן לדעתך מספיק טוב?

לא יודע. לפי מה שנראה עד עכשיו – לא. אבל בינתיים הוא כאן, אז שיהיה לו בהצלחה.

אתה באמת מאחל לו בהצלחה או שאתה רק אומר את זה ובעצם מחכה שהוא יילך כדי שתוכל לחזור להתרגש מהקבוצה?

אם מכבי תיראה טוב ותצליח, אז אני בטוח שאתגאה ושאשמח, ולא משנה עם איזה מאמן. האהבה למכבי בכל זאת חרותה בי מילדות. אז בטח, הלוואי שנצליח ואוכל להתגאות במכבי שוב.

בטוח בטוח? איך למשל הרגשת עד עכשיו כלפי מכבי, בניצחונות בגביע הטוטו למשל?

אני חייב להגיד שכרגע אני באמת מרגיש מרוחק מהקבוצה, ובהתאם גם לא התרגשתי יותר מדי מהמשחקים עד עכשיו. לא את כולם אפילו ראיתי. כאמור, אני צריך הפסקה.

ויכול להיות שכן תרגיש טוב אם הקבוצה תיכשל? כי "אמרתי לכם" וכל זה?

יכול להיות. אני מקווה שהניכור והכעס שלי לא גדולים עד כדי כך. אבל זו עוד סיבה שאני לוקח קצת הפסקה מהתעסקות בקבוצה, ואני מנסה לעשות את זה גם ברשתות החברתיות. אני לא רוצה להיות מאלה שמחכים שהקבוצה שלהם תפסיד בשביל ללעוג לה. אם אני לא לגמרי איתה, אז עדיף שלא אהיה באזור בכלל. בטח לא אתחיל לעודד קבוצות אחרות שינצחו אותה.

ואם דווקא השנה מכבי תיתן עונה גדולה?

אני מניח שאם אשאר מרוחק, זה יבאס אותי שאחרי כל כך הרבה זמן שהייתי שם בכישלונות, אני לא נהנה מההצלחה. אבל מי יודע, אולי תוך כדי העונה אני אתחבר שוב לקבוצה, אולי היא תלהיב אותי. ואם בכל זאת אמשיך להיות קצת מרוחק ממנה, והיא תצליח – אז שייהנו כל האחרים, במיוחד כל האוהדים הצעירים. לי היו את שנות האושר שלי, אני לא יכול להתלונן.

רגע, ואם היא תיתן עונה גדולה, זו תהיה הוכחה שטעית ובעצם אין שום בעיה בקבוצה?

אני מקווה שכבר אין בעיות בקבוצה כי טיפלו ומטפלים בהן. זה שהיו בעיות זה ברור – גם בן דב ויעקב שחר עצמו הודו בזה. יש שאלה אחרת שעולה ברשתות – האם הבעיה בקבוצה היא כזו שאי אפשר לטפל בה נקודתית; כלומר שהיא נעוצה בראשי הקבוצה, ולא תיפתר עד שהם יתחלפו. אני רוצה להאמין שלא. אני מאמין שעם ההחלטות הנכונות, ראשי הקבוצה הנוכחיים יכולים עוד להביא אותה לצמרת. אבל אחרי כמה שנים של הבטחות והפרות, אני מודה שהאמון שלי בהם התערער, ושאני כבר קצת סקפטי לגבי האפשרות שזה יקרה. וברור לי גם שהדרייב של ראשי הקבוצה להתמודד עם בעיות ולהצליח הוא לא אותו דרייב שהיה להם לפני שלושים שנה. הגיוני שעם הזמן נהיה יותר קשה להתמודד, ממש כמו שנהיה יותר קשה לרזות או להיכנס לכושר ככל שנהיים יותר מבוגרים. אני חושב שגם יעקב שחר עצמו כבר מבין את זה.

לא הבנתי. אז עברת או לא עברת למחנה של ה"יענקל'ך"?

מה פתאום. אני אשמח אם זה יהיה דווקא שחר שיצליח להחזיר עטרה ליושנה ולהביא את מכבי שוב למאבקי הצמרת ולאירופה. זה יהיה סיום יפה לקריירה שלו. ובאופן כללי, אני לא חושב שאי פעם אקרא לו ללכת. אני מרגיש שאני חייב לו הרבה מהשנים היפות שלי.

אוקי. אז בקיצור אתה לא הולך לכתוב השנה בבלוג?

אני לא מתחייב לכלום. זה הכיף כשיש לך בלוג משלך, אתה לא חייב לאף אחד שום דבר. אם יבוא לי, אכתוב ואם לא אז לא. כרגע נראה לי שאכתוב הרבה פחות השנה, אבל יש מצב שפתאום אקבל אנרגיות חדשות ואכתוב. נראה. וכמובן, יש גם את יניב ואת מתי, שאני מקווה שיכתבו יותר ולא יתנו לבלוג לדעוך.

ואיך אפשר יהיה לדעת אם אתה או הם כתבתם משהו?

אפשר להכניס את כתובת המייל פה למעלה משמאל, איפה שכתוב "קבלו מיילים על פוסטים חדשים!", ולקבל התראה כשאנחנו כותבים משהו. ואפשר כמובן לעשות לנו לייק בעמוד הפייסבוק שלנו או לעקוב אחריי בטוויטר, בטח אשתף שם פוסטים חדשים שלנו כשיתפרסמו כאלה.

ואיפה עוד אפשר לקרוא או לשמוע על מכבי?

או. אז יש כמובן את עופר פרוסנר בבלוג שלו בדה באזר, ויש את MhfcBall בבלוג הטקטי ובחשבון הטוויטר שלו, ויש את הבלוג של מתן גילור. ויש את הפודקאסט "נובחים בירוק" של מתן ושל עמית פרלה, שהייתי חלק ממנו בעונה האחרונה ואולי עוד אחזור להיות.

ואיפה אפשר בכל זאת לקרוא דברים שלך?

ב"ספורט הארץ", יש לי שם מדור דו-שבועי שנקרא "בעובי הקורה", ואפשר גם שם להירשם לקבלת מיילים על פוסטים חדשים שלי.

אבל יש חומת תשלום!

נכון, אבל אם נכנסים ללינק דרך פייסבוק (כל הלינקים משותפים בעמוד הפייסבוק של "ספורט הארץ"), בנייד – אין חומה.

בקיצור, אתה לא הולך לשום מקום.

אני כן. אני הולך לעשות לביתי.

טוב, סתם רצית להגיד את זה.

נכון.

רגע, אז מה לדעתך יהיה עם מכבי השנה?

הנבואה ניתנה לשוטים.

אז…

0-3 ירוק!

זה לא מתאים פה.

אה. אז אליפות ירוקה! או לפחות משהו שיהיה אפשר להתגאות בו.

פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , | 10 תגובות

נובחים בירוק – ספיישל: נובחים על ועם אסף בן דב

פרק ספיישל של הפודקאסט "נובחים בירוק", של מתן גילור, עמית פרלה ואני, עם מנכ"ל מכבי חיפה אסף בן דב. שיחה בת כשעה על רוב מה שעניין, או יותר נכון בעת הזו – הציק – לנו במכבי של השנה שעברה ושל עכשיו. תודה לאסף בן דב שהסכים להתראיין ושהיה פתוח, כן וענה על כל מה ששאלנו, גם אם לפעמים התשובות לא היו לשביעות רצוננו. מוזמנים להאזין! היה מעניין. אני חושב.

(עדכון: אחרי הספיישל הקלטנו פרק שמסכם ומנתח את הראיון. האזינו)

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, זה ראיון!, טקסטלס, ירוק עד, כללי, ספסל האורחים, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , | 3 תגובות

ילדה, סוכר/ יניב אבירן

ערב יום שישי, אני מוצא את עצמי שוכב במיטה בחדר מיון, בפריז. כמה אירוני זה שבארץ האקלרים והמקרונים אני חווה צניחות סוכר שלא מפסיקות. דווקא עכשיו, דווקא פה, מר גורלי.

פתאום נכנסת רופאה – או ילדה שגנבה לאמא שלה את המדים והקליידוסקופ, לא בדיוק בטוח. גם היא, מתוקה אמיתית, מסתכלת עליי במבט מהוסס ובאנגלית של פרזנט סימפל מסבירה לי שהם לא יודעים למה זה קורה והכי טוב והכי כדאי שאני אחזור למלון, לנוח כמה שאפשר.

"אבל דוק, איך אפשר לנוח עכשיו עם המחשבות עלייך? בואי איתי ליזראל, תעשי עלייה, נתחתן ואני אקנה לך בית על החוף של נתניה. הים שם כחול כמעט כמו העיניים שלך", רציתי להגיד. במקום זה יצא לי: "אבל דוק, יש לי טיקט לפינאל של הרולן גרוס מחר. מה לעשות?".

"אוווו! רולא גארו?! יו מאסט גו!", היא אמרה.

אני מקשיב להוראות של רופאים.

***

הגעתי למתחם המגרשים של הרולאן כשבתיק יש לי ממתקים ושוקולדים בכמות של שכבה שלמה שיצאה לטיול השנתי במדבר יהודה. רק שלא יפול הסוכר גם היום.

בכניסה למתחם חיכה לי דייל נגישות, שלקח אותי ואת הכסא שלי לאורך שטיח אדום עד לכניסה הנגישה, ומשם ליציע הנגיש במגרש פיליפ שארטייה הגדול. טוב, לא כל כך יציע, יותר כמו על החימר, מאחורי שלטי הפרסומת. אם הסוכר לא יהרוג אותי היום, אולי סרב תועה כן.

חשבו כאן על הכל. ביציאה מהמגרשים מחכה אפילו שאטל חינם ונגיש, הלוקח את הנעזרים בכסאות הגלגלים עד לתחנת המוניות, שם מחכות מוניות נגישות במחירים לא כ"כ נגישים, אבל בהחלט ח"ח על הרגישות.

בכלל, הופתעתי מאוד מרמת ההתאמות והמודעות לנגישות בכמה ימים שהסתובבתי בפריז. הרחובות, המדרכות, החנויות, התחבורה הציבורית, כולם מותאמים ונוחים לניידות. אה, חוץ מהאייפל, שם אנשים בכסאות גלגלים לא יכולים להגיע למעלית המובילה לראש המגדל, אלא רק עד לקומה השנייה. מעצבן. אני אפילו שוקל להרים קמפיין מחאה בעניין – "נכה, לא חצי מגדל".

***

הכל כאן יפה ברולאן, מרשים, מסודר, מאורגן. כנראה מאורגן מדי. אין פינה לא ממומנת ע"י ספונסר כזה או אחר והכסף כאן הוא חסות הכל.

המים בחסות אביאן והקפה בחסות לוואצה, הבגדים בחסות לקוסט והזמן בחסות לונגינס, הנעליים אדידס, הזיעה בחסות רקסונה, הראלים הארוכים בחסות וולטרן והקצרים בחסות קליניקה און. מזג האוויר, הוא בחסות השטן. חום אימים.

וזה קצת ביאס אותי כשגיליתי שהספורט הלבן הזה הוא בכלל ירוק. שאין באמת מקום אפילו לשמחה ספונטנית אמיתית. זה קרה בנאום הזכייה של ילנה אוסטפנקו. ילדה בת 20 שהרגע זכתה בתואר עליו חולמת כל טניסאית בכל גיל, מודה בהתרגשות עצומה לקהל, למאמנת שלה, לאמא שלה שמלווה אותה לכל משחק ומסיימת כמעט בבכי כשצועקת "נתראה בשנה הבאה!!!". פתאום, ניגש אליה אחד הלקוסטים המבוגרים ולוחש לה משהו באוזן. הילדה לוקחת שוב את המיקרופון ואומרת: "וכמובן תודה לספונסרים פג'ו, פליי אמרייטס, ביאנפי פאריבס…" הקהל צוחק, אני קצת פחות.

***

והיה גם משחק. משחק טוב, הפכפך, מותח אפילו, שבסופו ניצחה סינדרלה שכולם למדו לאהוב בהיעדרה של האלופה האמיתית.

בכלל, לא מעט פעמים במהלך המשחק חשבתי על מכבי, על כדורגל, על האצטדיון שלנו. שופט הכסא פה מבקש שקט. נראה אותו אומר את זה לצפוני. הילדה מרימה את הגביע ואני חושב בלב – יופי, אבל אל תאבדי את הראש עכשיו, תוכיחי את עצמך גם בשנה הבאה. דרך, תהליך, מה שצריך.

וככה, עוד לפני שהספקתי לספור עד 40, הכל נגמר. מצאתי את עצמי יושב במגרש מתרוקן, חושב על עוד חוויה עצומה שנכנסה לספר הזכרונות. אין ספק שזכיתי להיות שם. הסוכר בסדר. נגמר מתוק.

*
יניב אבירן

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ובינתיים בעולם, כללי, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , | 11 תגובות

מעפיל לגמר/ מתי סין-קרונה

מוסקווה – 10 שעות

היא מעבירה בי מבט בוחן כמו שאף פעם לא העבירה בי אישה. בוחנת אותי מקצה שיערה לבנה סוררת לקצה קצהו של זיף לבן שנח לי על הגרוגרת. מעבירה את מבטה אל התמונה מהדרכון. יולי 2009. כמה השתניתי. בכל מבט של עשור אחורה יש באדם יופי שלא הבחין בו בזמן אמת. די סקפטי למצוא יופי כזה ב-2029 כשאתבונן בתמונת הדרכון שאחדש עוד שנתיים. היא מעבירה זכוכית מגדלת על התמונה, על הדפים המוטבעים מנורה, מנסה למצוא שמץ של זיוף בתוך כל הזיוף שמהווה דרכון. זיוף של חיים שהגיעו מעולם אחר מוטבע בסמל שלטוני שנועד להתכתב מעל ראשי עם סמל שלטוני מקביל. אחרי כמה דקות ארוכות של בחינה מדוקדקת ושתי חותמות היא מסמנת לי לעבור, מכניסה אותי בשערי אמא רוסיה ונותנת לי תחושה שאני צריך אותה יותר משהיא צריכה אותי. רק כך ניתן לשלוט בחצי עולם למשך 70 שנה.

ובפנים, בתוך שערי הברזל של המאה הקודמת, ניבטת במלוא תפארתה עיר שהיא בעצם כיכר אחת המשתרעת על מאות קילומטרים שעוטפת את המבקר בה מאופק עד אופק באלפי מבני ענק אדירי ממדים. עשרה קבין של בטון ומלט נחתו על העולם, תשעה נטלה מוסקווה כדי להוות מפגן אדיר של עוצמה. הבטון והמלט, כפי שזיהה אלתרמן בשירו על פי לחן רוסי (נלבישך שלמת בטון ומלט), הם הדוקטרינה לשליטה אידאולוגית בעם. מוסקווה לקחה את הדוקטרינה הזו הכי רחוק שאפשר, עד כי נדמה שהמתייר בה עושה זאת מתוך כניעה מוחלטת לעיר שלא מתמסרת, לא קורצת לו להישאר, לא דואגת לצרכיו, אלא מכווינה אל שהאדם מתאווה אליו מתוך צורך עז, קמאי והישרדותי שישלטו עליו, שיפרסו עליו חסות, רעה ככל שתהיה, אך עוצמתית ככל שניתן. אדם יכול לחיות ללא אלוהים רק אם יהיה לו תחליף. מוסקווה היא הדבר הכי קרוב לאלוהים שעיר יכולה לספק.

שטוקהולם – 46 שעות

בניגוד למוסקווה, שטוקהולם מאמינה באדם. כל כך מאמינה באדם שהיא שואלת אם יש לו דרכון רק כמתעניינת בשלומו. אם זה לא היה נשמע חצוף, היא גם היתה שואלת אם לקח את הכדורים הבוקר ואם בריאותו טובה. בשטוקהולם לא היתה כותבת לאה גולדברג את "דירה להשכיר"; אף אחד כאן לא היה מבין את הנמשל.

עוד לא יצא לי לבקר בעיר כל כך יפה, שיופיה מתחרה רק ביופיים של תושביה. יופי פנימי, יופי חיצוני, כולם כאן יפי הבלורית והנפש. זה אולי גם מה שיערער אותה עוד כמה שנים. 16% מתושבי שוודיה לא נולדו בשוודיה והמספר הולך וגדל. שטוקהולם (כמו כל אירופה, אבל שטוקהולם במיוחד, היות שבניגוד לרוב אירופה שוודיה היא מדינה שלא נלחמו בה כבר 200 שנה) היא מקרה בוחן סוציולוגי, האם אפשר לחיות יפה ולא רק מכוער כדי למות יפה בשעה היעודה. על פניו נראה שהאוכלוסייה הזרה בשטוקהולם מנסה להתערות. יש אולי גטאות אבל ראיתי ילדים מכל הצבעים הולכים יחד לבית ספר ולומדים על אותם מלכים נורדיים שבנו את המדינה היפה הזו על אלפי הארכיפלגים שלה.

שטוקהולם צודקת (בינתיים). היא אולי העיר היחידה בעולם שהצדק שלה לא משתקף מחלונות בניין בית משפט מונומנטלי, אלא דווקא מעשרות אלפי הלבנים החומות של בית העירייה, שם מבקרים מדי שנה ב-12 בדצמבר התורמים החשובים ביותר לתרבות העולמית בטקס הענקת פרס נובל. המבנה הנפלא נראה כמו מגדלור היושב על חוף העולם ומבקש לבשר לו שכאן נמצא קרש ההצלה שלו. לציניקן תיראה שטוקהולם כערש הנאיביות העולמית, המקום בו הנחמדות והאנושיות היא המטבע הרשמי. בארץ מרבים להביא את שוודיה כדוגמא לכך שהיא לא דוגמא למזרח התיכון. בפעם הבאה שתשמעו את זה, תרחשו בוז למי שבעצם טוען שחיוך וגישה סוציאלית לכל אדם לא יכולה לעשות את העבודה, אפילו במעט.

גמר הליגה האירופית, איצטדיון החברים בסולנה – 3 שעות

והיה גם משחק. כדורגל הוא הזדמנות להכיר תרבויות שונות, עמים, מנהגים. להבין משהו על שוני בין בני אדם שהתפתח על ידי משחק הזהויות. משחק בין מנצ'סטר יונייטד לאיאקס אמסטרדם זה הרבה יותר מעוד משחק, זו התמודדות בין אסכולות תרבותיות כבדות משקל כשמצד אחד מצדדי ההתמסטלות מאלכוהול שבאו מאנגליה, ומן הצד השני מצדדי ההתמסטלות מקנאביס שבאו מהולנד.

ובהתמודדות הזו לא רק שניצחו מצדדי האלכוהול בתוצאה 0-2 וזכו בגביע, אלא גם הרוויחו ביושר את ההאנגאובר של הבוקר אחרי, בעוד יריביהם התנחמו בבאנגאובר מלא ליחת שיעול מבאסת.

כדורגל הוא גם הזדמנות לדבר ולכתוב על כל מה שבא לך כשאין לך מה לכתוב על כדורגל. כי בעצם היה משחק, ושחקנים התרוצצו על הדשא הנפלא באיצטדיון החברים (כך הוא נקרא) בשטוקהולם מול מעל 50000 איש, אבל בסך הכל לא היה במשחק הזה כלום חוץ מתוצאה בת שני שערים לזכות הקבוצה העדיפה יותר, שופט טוב ופיהוק אחד גדול. אילו הייתי בבית, הייתי ודאי נרדם על הספה בסלון ובודק בבוקר מה היתה התוצאה, כי מה כבר אפשר לצפות משני מאמנים שאחד זכה לכינוי "המיוחד" כי הוא המאמן היחיד בעולם שעולה להתקפה רק בראיונות לתקשורת; שהתמודד מול מאמן שהפסיד, רק שנה לפני, אליפות למאמן שעד אז רגע השיא שלו היה שלא הקשיב לאיזי שרצקי, וגביע למאמן שנחשב לגאון טקטי בעיניהם של אישי כדורגל בכירים כמו דורון בן דור, איציק אהרונוביץ' ויוני הללי.

אז כדורגל מי יודע מה, לא היה שם בבירת שוודיה, אבל האכזבה הגדולה ביותר היתה הקהלים של שתי הקבוצות. אילו מכבי היתה משחקת בגמר הליגה האירופית, עם אוהדיה שהאסכולה התרבותית שלהם היא התמסטלות מלהביט על עצמם שרים, היו ודאי אלפי שוודיות צובאות על שגרירות ישראל כדי לקבל ויזה להתנדב בקיבוץ חיפה או קיבוץ מכבי או איך שקוראים לקיבוץ של היפים והשזופים האלה בירוק.

אבל איפה אנחנו בגמר הליגה האירופית ואיפה אוהדי הקונצרטים של שתי הקבוצות שהתמודדו בגמר. שום אקסטזה לא היתה, שום טירוף שיאה למשחק גדול. כמה שירים ברמה של "אל אל ישראל" והביתה. הדבר המסעיר ביותר שקרה אחרי שמנצ'סטר זכתה בגביע היה מרוץ של ארבעה שחקנים פצועים של מנצ'סטר, מדדים על קביים, רצים לעבר חבריהם המחובקים כדי לבקש מהם שלא ישכחו את העלאת קצבאות הנכים במשא ומתן עם ההנהלה על הבונוס עבור הגביע.

וכך, כשבתום המשחק התרוקן האיצטדיון בשקט, כמו נערך בו כרגע טקס יום הזיכרון לחייל האלמוני, עמדתי כמעט לבד באיצטדיון הריק והתמסטלתי מים הכסאות. עצמתי עיניים, דמיינתי את הקהל של מכבי ושרתי: "כל החיים איתך מכבי, עד יומי האחרון". פסיכיאטר שוודי שעבר במקום הביט בי בדקדקנות וקבע, אחרי שבדק מה אני מדמיין שם מאחורי עיניים עצומות, שיש לשלוח אותי להסתכלות. ואני נשבעתי שלהסתכלות אלך רק כדי לראות את מכבי.

רכבת אקספרס לשדה התעופה – 20 דקות

ברכבת לשדה התעופה, בשיחה עם אוהד מנצ'סטר, התברר לי שהחגיגות המאופקות של אוהדי מנצ'סטר היו בגלל הפיגוע בעיר יומיים לפני. שמעתי על הפיגוע, גם עמדתי עם כולם באיצטדיון בדקת הדומייה, אבל הקהות המחשבתית שלי, האגואיזם הלאומני שדורש רחמים רק על כאב עמו, לא נתן לי לראות מעבר לפופיק הנהנתני שלי. לא לקחתי צד במשחק עצמו, מבחינתי היתה זו התמודדות בין עובדי עבודה זרה לעובדי כוכבים ומזלות (שזה בעצם אותו דבר); אבל באותו רגע, בדיעבד, שמחתי על שמנצ'סטר יונייטד לקחה את הגביע. טפחתי על שכמו של החבר ממנצ'סטר ובטון דיפלומטי מלא פאתוס מזויף אמרתי לו: "ניצחתם אתמול לא רק את איאקס אמסטרדם. אתמול ניצחתם גם את הטרור"*.

*המשפט האחרון הוא פרי דמיוני בלבד. אין שום קשר בין היכולת שלי לכתוב משפט בעברית לבין חוסר היכולת לדעת איך אומרים אותו באנגלית.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ובינתיים בעולם, ירוק עד, כללי, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

הסיפור העצוב על הבלון המרהיב סיידו יאיא/ נדב סין-קרונה

כמעט כמו כל תלמיד י"ב, נאלצתי לבצע מנהג שכל תלמיד י"ב מוכרח לבצע. לא, אני לא מדבר על סקס. אני מדבר כמובן על טיול שנתי אחרון.

כן, כמו כמעט כל תלמיד י"ב גם אני יצאתי לטיול שנתי האחרון שלי – ולא, אני לא נשאר לשבת על האסלה עם המכנסיים מופשלות כדי לכתוב לכם על הטיול שנתי האחרון שלי. אני רוצה לכתוב על בלון. למעשה, הבלון שלי בטיול שנתי האחרון. בצאתנו לטיול כל כיתה קיבלה בלון, כשהמשימה היתה להשאיר את הבלון כמה שיותר זמן בשלמותו. התחרות לא היתה קשה וכבר בחמש הדקות הראשונות מחצית מהבלונים התפוצצו. גם אני לא הייתי מוכן שהבלון ייסחב איתנו במשך הטיול כמו איזה מהגר שכל השבוע ינסה לגנוב לי את הטונות והעלי גפן, לכן הייתי מוכן לפוצץ אותו עוד אז ברגעיו הראשונים. חבריי לכיתה לא הסכימו לכך והתחננו בפניי שאשאיר אותו בשלמותו; לכן הסכמנו בעל פה שאני קובע מה יהיה שמו של הבלון ומקבל את הזכות לכתוב את שמו על הבלון עצמו ועוד במרקר שחור עבה! אחרי עשרות שניות של התלבטויות בחרתי את השם: סיידו יאיא.

כן, אני מבין את הפצצה שהטלתי עליכם ואתם יכולים להרים את הלסתות שאני בטוח שנפלו ברגע ששמעתם את השם של הזר שמרגש בדיוק כמו לעבור תיאוריה בניסיון החמישי. בסופו של דבר הבלון התפוצץ לאחר שלושה ימים. שמו של סיידו נהפך לכתם שחור על בלון כתום, ולא נשאר זיכרון לאותו גומי נפוח ומרהיב שהיה. אספתי את שאריותיו של סיידו וקברתי אותו במדבר, במרחק של מאות קילומטרים מאיפה שמסעו התחיל. שם, מסעו נגמר.

לאט לאט, ככל שאני מתקרב יותר לסיום הסיפור, אני מתחיל להבין שאין נקודה. היה בלון שקרוי על שמו של סיידו ועכשיו אין. אי אפשר להילחם ברצונותיו של הטבע. הניסיון שלי להקים לתחייה את עונת האליפות האחרונה בדרכי שלי נכשלה, ודרך בלון מפוצץ הבנתי שלפעמים הטבע חזק יותר ממך. למרות שאתה משקיע מזמנך וקושר אותו לזרוע שלך כדי להרחיק אותו מכל צרה, לפעמים הטבע מנצח ואתה לא חזק מספיק בשביל להילחם. כמה ימים לפני כן הצלת את קיומו והענקת לו אישיות, היום הוא חסר אוויר וחסר שאיפות. בסופו של דבר, ככל שאתה ממשיך לאחוז בחוזקה – ככה האוויר יוצא. הגיע הזמן לשינוי.

*
נדב סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, ספסל האורחים | עם התגים , , , , , , , | 2 תגובות

תם ונשבר

ובכן, זה נגמר. עונה שהתחילה בתקוות גדולות למאבק ברמות הגבוהות, או לפחות לבנייה של קבוצה מצוינת לעונה הבאה, ונגמרה בהגנה הירואית על השער בשביל לסחוט 0-0 בבית מול מכבי פתח תקווה, עם שחקני נוער בעיקר – כי כמעט כל השאר הולכים, שוב, לעזוב.

ראיתי את המשחק היום. בדרך כלל, גם בעונות רעות, אני נהנה לצפות בשחקנים הצעירים במשחקים האחרונים והלא קובעים. לראות למי יש פוטנציאל, מי אולי יככב אצלנו בעתיד. אבל היום זה לא היה מהנה. זה היה מדכא. פשוט אין לי חשק. זה מרגיש לי מטופש לעסוק בשחקנים, כשכל המועדון נדמה כשוקע. הבעיות שלנו נראות גדולות הרבה יותר מהשאלה מי יודע לסגור אלכסונית בהגנה.

מי שעוקב אחרי הבלוג יודע מן הסתם מה אני חושב על העונה של הקבוצה, ולמה אני מרגיש שהמועדון הפר את האמון שנתתי בו. שום קשקוש על הרכש, על השחקנים הזרים או על מגן שמאלי לא ישכנעו אותי שאחרי חצי עונה אפשר לבחון מנהל מקצועי. תור עשה טעויות, כולם עושים. חלק מהעניין זה ללמוד תוך כדי תנועה ולתקן. קרלסן, שהבטיח שבעונה הבאה יהיה מועדון שרץ בצמרת, לא קיבל את הצ'אנס לתקן בקיץ ולהוכיח שידע מה אמר.

ואז ההנחתה של לוזון, שלא רציתי לשפוט מראש אבל אישר את כל הדברים הרעים שאמרו עליו. לא ברור למה דווקא לוזון קיבל את ההזדמנות, עוד פחות ברור למה הוא מקבל את ההזדמנות להמשיך, למרות שהצליח עוד פחות ממולנסטין המושמץ (והגרוע בפני עצמו). אני מקווה שזה לא קשור לחברות בין שחר לאבי לוזון.

בעצם אני לא מקווה. האמת שלא אכפת לי.

פשוט לא אכפת לי, וזה אולי הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על הקבוצה שלי. גם בעונות הכי גרועות האמנתי שיש מי שרואה ויתקן בעונה הבאה. עכשיו אני כבר לא מאמין בזה. בכל קיץ מחדש אני מפנטז ומאמין במלוא האופטימיות שיש לי – ויש לי – שהנה העונה נחזור להיות מכבי חיפה הגדולה. בקיץ האחרון זה כמעט לא קרה, אבל אז קרלסן הגיע, רוני לוי פוטר ושוב האמנתי. נראה לי שהקיץ הקרוב יהיה הראשון, אחרי הרבה שנים, בו לא אחכה בקוצר רוח שהליגה כבר תיפתח.

*

אני לא יודע מה קורה במועדון כרגע. לא בתחום המקצועי – זה די גלוי וברור, הולכים למנות "מנהל מקצועי", אלוהים יודע בשביל מה, הרי לכולם ברור שגיא לוזון מנהל את העניינים. את המנהל המקצועי שבאמת רצו לא הביאו בסוף כי הוא ביקש, ירחם השם, לקבוע בעצמו את הצוות המקצועי. כי מה שווה מנהל מקצועי אם המאמן לא יכול לשלוט בו?

אבל במקביל רצות כל מיני שמועות על פיטורים ועניינים לא ברורים (מעניין שהם מצליחים למדר ולהסתיר יפה כשהם רוצים). עושה רושם שבן דב נלחם שם כדי לנקות את המועדון מכל מיני גורמים שליליים (אולי ממדליפים?).

אני כמובן מאחל לו בהצלחה במלחמה הזו. הוא נראה אדם רציני ומקצועי. אני מקווה שיצליח לנקות את האורוות; רק שאני סקפטי לגבי האפשרות שזה יעזור לסוסים שלנו לנצח במירוצים. אולי יש בעיות בלב המועדון, אבל לפחות מבחוץ נראה שיש שתי בעיות גדולות לא פחות בשני הקצוות שלו: המאמן, ומי שהביא אותו.

*

כרגע לא נראה שאעשה מינוי לעונה הבאה. לא חרם ולא מחאה – פשוט חוסר חשק מוחלט לעוד עונה של סבל וכעס במהלך משחקים ואחריהם, לצד ניתוק רגשי מהקבוצה, ואי-אמון בראש המועדון.

אני לא מפסיק להיות אוהד מכבי חיפה, כמובן. לא חושב שאפשר להפסיק להיות אוהד, אלא רק להתקרב ולהתרחק – וכרגע אני מתרחק יותר ויותר. ומה יהיה אם בניגוד לציפיות, מכבי תיתן בעונה הבאה עונה מעולה? ובכן, אם הדבר הזה יקרה, זה קודם כל יגיד שכנראה המצב לא גרוע כפי שזה נראה כרגע, ושכן נעשו החלטות נכונות במועדון, כולל המאמן והמנהל המקצועי שיגיע. זה יגיד שטעינו, כל מי שלא רוצה את לוזון בקבוצה; ושטעינו – כל מי שביקר את שחר על המינוי שלו. אני בספק גדול אם זה יקרה. אבל זו תהיה הפתעה נעימה. אשמח לטעות במקרה הזה.

(עדכון מאוחר: במחשבה נוספת – כמו שאתם מכירים אותי, הן מופיעות אצלי זו כנגד זו – זה לא כזה מופרך שמכבי תיתן עונה טובה. השאלות החשובות הן, כמובן – 1. מה תיחשב ל"עונה טובה"? מהבחינה הזאת לוזון נמצא מבחינתו במצב אידיאלי, כשהציפיות מהקבוצה כרגע מאוד נמוכות, ויכול להיות שעונה אותה נסיים במקום השלישי תיראה לנו כמו שיפור, ולא משנה מה יהיה המרחק מהצמרת. מובן שעם התקציב השני בגודלו בליגה מספיקים גם כמה צירופי מקרים – שחקנים טובים, מומנטום נכון ובעיקר עונה חלשה של הקבוצות האחרות – כדי שפעם בכמה שנים ניאבק גם בצמרת ממש, וזה יכול לקרות העונה. ועדיין, דרוש לכך גם מאמן טוב – שיודע לבחור את השחקנים, לחבר ביניהם ולנצל מומנטום; ולכן הקרדיט במקרה כזה עדיין יינתן ללוזון, כמו שהאשמה תיפול עליו במקרה של עוד עונת נפל. 2. מה יקרה בטווח הארוך? שהרי גם עונה טובה אחת, אפילו מאבק בצמרת ממש, לא בהכרח תעיד על כך שהמועדון שוב בדרך הנכונה. אבל זו כן תהיה הזדמנות לחזור לדרך הזו, אם יידעו במועדון למנף את ההצלחה.

ובכל מקרה, כל מה שנאמר בפוסט הוא, כמו תמיד, תיאור ההרגשה כרגע. אני לא אוהב ולא יודע להמר ולחזות).

*

במילים אחרות, בכל תחילת העונה בשנים האחרונות נתתי אמון בקבוצה, וגם אם התאכזבתי מהתוצאות בסופה – המשכתי להאמין בה. כי זה לא קשור לתוצאות, זה קשור לאמונה שאת המועדון מובילים אנשים רציניים שרוצים להצליח, יודעים מה צריך לתקן בשביל לעשות זאת, ומוכנים לשים את המועדון בראש סדר העדיפויות שלהם. בשנה האחרונה האמון הזה נשבר. ומעכשיו חובת ההוכחה על המועדון, שיצטרך להראות שהוא ראוי לאמון שלי.

ואם לא יראה? אז אמשיך לאהוב את מכבי חיפה, אבל לא את הביטוי הנוכחי שלה. ואחכה שתחזור להיות קבוצה שאני יכול לאהוב.

*

לגבי הבלוג – נראה. חשבתי על שנת שבתון, אולי ארצה להתרכז בנושאים אחרים בחיים, אולי יהיו נסיבות חיצוניות שיכריחו אותי להתרחק קצת. כפי שזה נראה כרגע, בטח לא אמשיך לכתוב אחרי כל משחק כמו שעשיתי בשנתיים האחרונות (אולי יותר, זה פשוט קצה גבול הזיכרון המעפן שלי). אולי אכתוב פעם בשבוע-שבועיים, אולי הרבה פחות. ואולי אמצא מתכונת אחרת שבה דווקא אכתוב יותר. נראה. אולי – אני מקווה – מתי ויניב יכתבו יותר.

בינתיים אנחנו עוד כאן. כבר השבוע אעלה לבלוג את הטור שלי מ"הארץ" על תקשורת הספורט, עם כמה הערות חדשות, ואני מתכוון להוסיף לו גם רשימת לינקים של אתרים, כותבי ספורט ופודקאסטי ספורט טובים. מוזמנים להציע אם יש לכם. ויש עוד פוסט בקנה, דווקא לא שלי (רמז – קוראים לו סין-קרונה, והוא לא מתי). בקיצור, תמשיכו לעקוב.

תודה לכם על שהייתם איתנו העונה, שיהיה לכולנו קיץ נעים.

פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, לירן עונה אפורה, משחקים במילים, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , | 12 תגובות