אנחנו – הפועל באר שבע: אין ציפיות, אין אכזבות

צדק בוני גינצבורג וצדק גם גיא לוזון: באר שבע לא היתה ביום גדול; אבל חלק נכבד מהעניין אפשר לייחס גם לעמידה שלנו. לא שנתנו משחק הירואי או משהו. פשוט עמדנו נכון כדי לסגור את המשחק. השחקנים ההגנתיים היו בסדר, שחקני ההתקפה עזרו להם וזה מה שמקבלים כשכולם כולל כולם מרוכזים בעיקר בהגנה – משחק הגנתי סביר, ואפס משחק התקפה.

הנענו כדור בסדר באמצע המגרש אבל לא הגענו לאף הזדמנות, לא שאני זוכר לפחות. היתה איזו בעיטה של ורמוט אולי. ניכר היה שלוזון בעיקר לא רוצה להיות מושפל שוב מול אחת הגדולות.

אישית אני חושב שעם סגל שכולל את ורמוט, עטר ודמארי, אפשר להוציא יותר מאפס הזדמנויות. אולי זה רק אני, אבל נראה שאנחנו מסתפקים במעט מדי. ווטאבר. מי שנכווה ברותחין וגו'. ויש גם את העניין של רוטציה וחלוקת מאמץ. מעניין לראות איך ורמוט יתפקד מול בית"ר בשבת אחרי 90 דקות היום. ואם לא יפתח, מי אמור ליצור מצבים במקומו.

*

כמו שאתם יכולים להבין, אני כבר לא מצפה ליותר מדי, וזה בדיוק מה שקיבלתי היום. הבעיה היא כבר לא זה, אלא שיש מצב שלא אצפה לכלום גם לקראת העונה הבאה. זה כבר יהיה נדיר. אני רגיל להאמין בכל קיץ מחדש שהפעם זה יהיה אחרת. שהשנה השחקנים יהיו טובים, שהשנה המאמן יהיה טוב, שהעונה יצליחו להרחיק מהקבוצה את התקשורת. עכשיו גם האמונה דועכת. אלא אם יקרה משהו יוצא דופן, אני לא רואה אפילו סיבה לקוות.

*

לפחות שחר חזר, והיה זועף ורוטן כתמיד. אז הכל בסדר, כנראה. עוד בסדר כזה ואבדנו.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים | עם התגים , , , , , , , , , | 2 תגובות

כשבעל הבית נעלם

מישהו יודע איפה יעקב שחר? הציטוט האחרון שלו שאני מוצא באינטרנט הוא אחרי שמאיר איינשטיין מת, לפני חודש פחות יומיים. והיו גם כל מיני ידיעות מוזרות בערך באותה תקופה על כך שהוא לא יגיע למשחקים הקרובים בגלל "סיבות אישיות", ומאז אני לא שומע עליו כלום.

עכשיו, אני לא מתכוון לחטט ואני מאחל לו רק אושר, שמחה ואריכות ימים. העניין הוא שכבר לא מעט זמן יש לי תחושה שבזמן ששחר לא בסביבה, מי שכן נמצא בסביבה מנצל את היעדרו כדי, איך לומר בעדינות, למלא את החלל. אמרתי את זה גם ב"נובחים בירוק" האחרון – יש איזו תחושה של כאוס במועדון. כל יום יש הדלפה אחרת, וזה עוד בלי להתחיל לדבר על הציטוטים הרשמיים של לוזון, וזה שאף אחד לא אומר לו לשתוק קצת.

בקיצור, יש לי תחושה שמנסים להשתלט לנו על המועדון. זו קצת חרדה, כמובן – אני סמוך ובטוח שהמועדון שלנו מספיק חזק ומסודר כדי שזה לא יהיה עניין פשוט להשתלט עליו. מצד שני, אם יש לי תחושה כזו, כנראה שאני לא סמוך ובטוח. לא יודע, שלא נתעורר יום אחד ונגלה את אבי לוזון על כסא המנכ"ל.

הגזמה פרועה? סביר להניח. אבל אני מעדיף להגזים מאשר להיות מופתע לרעה. אתם יודעים איך זה: כשמריחים שהאריה מתחיל להיות זקן, אולי קצת פצוע, הצבועים מתחילים להסתובב באזור, לרחרח. צריך להישמר.

אז מה אני רוצה בעצם? הייתי שמח לדעת מה קורה עם שחר. ואם אי אפשר, אז הייתי שמח לדעת שיש מי ששומר על המועדון. ואם אי אפשר גם את זה, אז הייתי רוצה שהאוהדים יהיו עירניים וישמרו על המועדון שלנו, על כל מקרה שלא יקרה, עד שיהיה ברור מה קורה.

*

ואם קראתם עד כאן בשביל לקרוא על המשחק, אז מצטער לאכזב אתכם. לראשונה העונה, לא ראיתי את המשחק. לא בגלל מחויבויות אחרות. אני פשוט מרגיש לא מחובר לקבוצה, עד כדי כך שהיא ממש לא עניינה אותי. הלכתי לשחק כדורגל.

זה לא התוצאות או סיום העונה. בעונות הקודמות ראיתי עד הסוף, אפילו בשביל לראות שחקני נוער שלנו. כל עוד הרגשתי שזה המועדון שלי, הוא עניין אותי. כרגע, אני פשוט לא מרגיש שזה המועדון שלי. אני מרגיש שהוא איבד את דרכו, ואני מחכה שימצא אותה שוב. וחבל, כי בתחילת העונה היה נראה שמצאנו דרך חדשה וטובה.

אבל כאמור, כרגע אני חושש שזה גדול יותר מרק אובדן דרך זמני. אני חושש שאולי הערב יורד, ושבזמן הקרוב אנחנו עלולים לגשש בחושך.

*

(אגב, אם אתם כבר כאן, איך היה המשחק?)

 

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי | עם התגים , , , , , | 6 תגובות

אנחנו – בני סכנין: הפסד במאני טיים, שהוא סיבה קטנה לתקווה (שלוזון יילך, ששחר יבין)

לא אגזים ואומר שההפסד הזה הוא נקודת אור בחושך שבו נמצאת הקבוצה בשבועות האחרונים. אבל כן, אני מוכרח להודות שיש בו בהחלט צד חיובי. כי לאחרונה לא עובר יום בלי כותרות באתרים ובעיתונים – לוזון אמר, לוזון נזף, לוזון כעס, לוזון איים, לוזון רוצה להביא את, לוזון מתכוון לשחרר את, לוזון ולוזון ולוזון. אני לא אומר שהמאמן שהכניס את הרגל בדלת של מכבי ומאז מתנהג כמו בעל הבית הוא זה שמדליף לתקשורת, או שהעוזר שלו עושה את זה כדי שהוא לא יצטרך; אין לי שום הוכחה. אבל עושה רושם שגם אם נניח שזה לא הוא, המצב הזה בהחלט לא מפריע לו, והוא לא עושה כלום כדי להפסיק את ההדלפות, כמו שמצופה ממאמן במכבי. וזאת, שוב, בהנחה שהמדליף הוא לא הוא, נמני או אחד מאנשיהם.

ולמה שלוזון לא ידליף? זה משרת אותו שנוצר הרושם שקרלסן הוא כבר מזמן לא פונקציה במועדון, למרות שהוא עדיין תחת חוזה; זה משרת אותו שלא מונה מנהל מקצועי חדש, ושהרוח הנושבת מבין השורות היא שהוא לא יהיה מוכן לקבל מנהל כזה, ואם בכל זאת ימונה מישהו הוא נכנס מראש לתפקיד כברווז צולע; וזה משרת את לוזון שחדשות לבקרים מופיעים ציטוטים מפיו ומפי "גורמים" לגבי מי יישאר בקבוצה בעונה הבאה, מי לא ומי צפוי להגיע. כי זה מכונן אותו כדמות הקובעת בקבוצה בכל הנוגע לעונה הבאה, מנהל מקצועי או לא.

הדבר היחיד שלא משרת אותו זה ההפסד היום. וזה, לאור (ליתר דיוק, בצל) כל מה שקורה במועדון וסביבו לאחרונה, הוא מבחינתי סיבה קטנה לתקווה.

*

כי אם אנחנו יודעים משהו אחד על שחר, זה שהוא שונא להפסיד. והוא לא חושש לפטר מאמנים כשהוא מרגיש שהוא הפסיד יותר מדי, שזה כבר נהיה "בושה". ולהפסיד לסכנין במשחק בית, במאני טיים – וכבר אמרנו אחרי בית"ר שבמאבק על כרטיס לאירופה, כל משחק נגד מתמודדת ישירה על הכרטיס הוא הכי מאני טיים שיש – זו כבר בושה. בטח כמו שנראינו היום.

אולי אני אופטימי אבל בניגוד לקולות ששמעתי, אני סבור שהמקום של לוזון בקבוצה בשנה הבאה עדיין לא מובטח. נכון, הוא חתום לשנה וחצי; אבל למיטב הבנתי הקבוצה דאגה להכניס סעיף יציאה בקיץ, כך שלא תצטרך לשלם לו פיצויים במקרה של פיטורים בקיץ. הפסד כמו זה שהיה היום מקדם את השימוש בסעיף היציאה.

האם יפטרו את לוזון בקיץ? אני לא חושב שמישהו יודע, גם בתוך המועדון. זה תלוי כמובן במטרות שהציבו לו ובתוצאות שישיג. אם נגיע לאירופה, ברור שיישאר. אם לא נגיע, זה תלוי ביכולת שלנו. אבל גם אני טועה ומקומו מובטח גם בשנה הבאה, מה שכן בטוח זה שהקייס של לוזון לפיו הקבוצה לא צריכה מנהל מקצועי מעליו – חלש הרבה יותר אחרי משחקים כמו היום.

*

לא רציתי לשפוט את לוזון כשהגיע. חששתי (ועדיין) מהשפעה של הדעות הקדומות שלי עליו על השיפוט שלי – בעיקר דעתי על הקרבה המשפחתית שלו (שסידרה לו לפחות ג'וב אחד בקריירה, אם נהיה לארג'ים). רציתי לשפוט אותו על פי יכולת ותוצאות בלבד. אבל עכשיו עברו כבר מספיק משחקים בשביל לחוות דעה. ועכשיו אפשר כבר לקבוע שלוזון הוא לא איזה עילוי יוצא דופן שבשבילו שווה להתפשר בנושאים אחרים.

עד שיוכיח אחרת, נראה שהוא פחות או יותר בליגה של אבוקסיס, אלי כהן, מנחם קורצקי. יכול להעביר עונה עם קבוצה בלי להחריב אותה. אין לו מספיק תארים (כלומר אין לו אף תואר) כדי שנוכל להשוות אותו למאמנים כמו רן בן שמעון, אלישע או אפילו רוני לוי. הוא בוודאי יותר מאמן ממולנסטין, שהיה חתיכת פלופ (ואני לא נוהג להשתמש הרבה במונח הזה, שהוא בדרך כלל לא הוגן בעיני). הקבוצה יותר מאורגנת בתקופה שלו מאשר בתקופה של מולנסטין, יש יותר תיאום בין השחקנים ויותר סדר. בטח פחות כדורים ארוכים מדקל קינן לחלוצים, מורשתו של ההולנדי. ואפילו נראינו ממש טוב פעם אחת, מול בית"ר, קבוצה בינונית שמשחקת פתוח.

הוא מאמן, אבל לא טוב במיוחד. בינוני עד סביר. ואנחנו זקוקים לא רק למאמן טוב, אנחנו זקוקים לעילוי. בשביל להיאבק על אליפות עם מכבי תל אביב (שהכיסים הבלתי נגמרים שלה מעניקים לה יתרון אוטומטי על כל קבוצה), ועם הפועל באר שבע (שמחזיקה ביתרונות השקט, הסבלנות והריחוק מהתקשורת שמעניק הנגב, וההתלהבות שיש תמיד כשמשהו חדש נבנה) – בשביל זה צריך למקסם כל יתרון שיש לנו. בשביל זה צריך להוציא 100% מהסגל שיש לנו.

והסגל שלנו לא רע בכלל. הוא לא היה רע בתחילת העונה והוא כבר ממש טוב עכשיו. ובכל זאת, לוזון מוציא ממנו אפילו לא קרוב ל-50%. הערב הוא הוציא ממנו הפסד בית לסכנין. וזה לא מספיק בשבילנו.

מן הסתם, עם מאמנים אחרים הייתי יותר סבלני. אם היה גם מנהל מקצועי בטוח שהייתי יותר סבלני. כי הייתי יודע שלפחות יש שם מישהו שחושב קדימה. אבל כמו שהמועדון נראה בשבועות האחרונים, עם כל ההדלפות והשמועות, בדיוק כל מה שפחדנו ממנו כשלוזון הגיע – אם המאמן הוא לא עילוי אז הוא לא שווה את הבלגן הזה. ונגדיל ונאמר שלוזון לא רק אינו מאמן עילוי – אלא שהוא גורם בהתנהלותו נזק ממשי למועדון.

*

מה היה היום? לוזון זרק את כל הכלים הכבדים שלו למגרש. דמארי, עטר, ורמוט – זו התקפה מהחלומות. כלומר, אם מסדרים אותם כמו שצריך, כלומר – שמים את ורמוט באמצע כדי שיכניס לשניהם כדורים. אבל לוזון היה חייב להתחכם ודחף את ורמוט הצידה לאגף הימני. וכך איבדנו את השחקן הכי טוב שלנו העונה, והיחיד שיודע לסדר לחלוצים מצב מול שוער.

קהת תקוע באישיוז חוסר הביטחון שלו; ואצק הצטרף אליו שם לאחרונה, וכבר שבוע שני שהוא חתום על גול נגדנו; החילוף של איולפסון בגארי נראה יותר כמו ניסיון של לוזון להוכיח שהוא יודע יותר טוב, ולא היתה לו שום משמעות אמיתית, ריאן לא תרם כלום באגף. לא נראינו משהו בהגנה, אבל זה לא היה משנה כלום אם היתה לנו התקפה. לא היתה. ככה זה כשיש לך שחקן אחד שיודע לעשות התקפה – וגם אותו אתה מעלים במטה קסם.

גם החילופים של לוזון נראו יותר כמו חילופי התחנפות לקהל – צעירים וזה. לא הכנה, לא ניהול משחק, לא חילופים. כלום לא היה היום. ואני מקווה ששחר ראה את זה, והתעצבן. האם הוא רוצה עוד עונה עם מאמן בינוני? ועוד כזה שלא מוכן לקבל מנהל מקצועי מעליו?

*

אני לא חושב שבהכרח אנחנו לא יכולים להצליח עם לוזון או מאמנים כמוהו. אני רואה את זה פחות או יותר כך: במצב הליגה כרגע (כלומר כשיש מלבדנו שני מועדונים גדולים שרוצים אליפות), עם שחקנים טובים ומאמן בינוני אנחנו יכולים להיאבק על האליפות, נגיד, פעם בעשר שנים. בשנה אחת מתוך עשר שתי היריבות הגדולות שלנו יכולות לתפוס שתיהן שנה רעה, או שאחת תתפוס שנה רעה והשנייה תתרכז באירופה; ובאותו זמן אצלנו הכל יתחבר בצורה יוצאת דופן.

עם שחקנים טובים ומאמן טוב, אנחנו יכולים לעשות את זה פעם בחמש שנים. עם שחקנים טובים ומאמן שהוא עילוי ממש, גם מקצועית וגם ניהולית – נניח ברק בכר או גרנט – אנחנו יכולים לעשות זאת פעם בשלוש שנים ואפילו פחות. עם שחקנים טובים, מאמן טוב ומנהל מקצועי טוב, שיודע לבנות תוכנית שמבוססת על היתרונות שכן יש לנו על קבוצות אחרות, אנחנו יכולים להתחרות כל שנה. כרגע יש לנו רק שחקנים טובים ומאמן בינוני. אגב, מאמן טוב הוא זה שהופך שחקנים טובים לשחקנים מצוינים.

אנחנו צריכים אחד משניים: או להביא מאמן עילוי, או למנות מנהל מקצועי שיבנה תוכנית לשנים. ולתת את לו את הסמכויות, הזמן והסבלנות לעבוד.

*

אבל הבעיה שלנו היא רחבה יותר מסוגיית המאמן: יש על המועדון שלנו, זה כבר ברור, לחץ שאין באף מקום אחר. התקשורת המקומית צברה אצלנו בשלושים השנה האחרונות כוח אדיר, שיש אולי רק לתקשורת בתל אביב. בהתחלה התקשורת הזאת עזרה לנו: היא סייעה – בדרבון שלה, בציפיות שהציבה, במיתוג של הקבוצה (שהביא אלינו את הישראלים הכי טובים) – לבנות בחיפה כוח גדול, כזה שיכול להתחרות בתל אביביות, ואפילו לעלות עליהן. אבל עם הזמן, מה שהיה טוב הפך לקוץ בתחת. תחשבו על הקהל באבי רן, כמה הוא דוחף ועוזר לשחקנים כשמצליחים ונראים טוב, ואיך הוא יכול להפוך למשקולת על רגליהם כשלא כל כך הולך. בדיוק אותו דבר עם התקשורת המקומית. לכל דבר יש שני צדדים.

הבעיה הזו, שלא קיימת בבאר שבע – מה שמסייע לה לשמור על שקט תעשייתי ולבנות מועדון גדול (ובאותה מידה לא היתה קיימת בקרית שמונה בזמנו, מה שסייע גם לה) – היתה קיימת גם בתל אביב. שם הצליחו לפתור אותה: הם הביאו צוות זר – מאמן, עוזרים ומנהל מקצועי זרים – שלא קשורים לתקשורת המקומית, לא זקוקים לה ולא חייבים לה כלום. בתחילת השנה עשינו דבר מאוד נכון כשהעתקנו מהם את המודל הזה. אבל ברגע ששחר היה יכול, הוא זרק אותו לפח.

אני לא יודע מה היתה הסיבה בגללה קרלסן הועזב. השאלה בעיני היא לא מה הוא עשה, אלא האם ג'ורדי קרויף היה מועזב על ידי גולדהאר בגלל סיבות דומות, או שלקנדי היתה יותר סבלנות. מהעובדה שגולדהאר כבר שנה שנייה שופך הרבה יותר כסף מכל בעלים אחר בישראל, מפסיד את האליפות (כנראה) לקבוצה עם חצי מתקציב קבוצתו, ועדיין לא נראה שהוא מתכוון להיפטר מקרויף – אני מסיק שהוא היה נוהג אחרת.

לי נראה ששחר היה צריך רק תירוץ כדי להעיף את תור, והוא כנראה קיבל את התירוץ הזה, או השיג אותו ביוזמתו. ברור ששחר רוצה להיות מעורב בניהול הקבוצה. הוא תמיד היה, והוא חושב שהוא תמיד צריך להיות. יכול להיות שהוא חושב שהוא "הוכיח לאוהדים", עם הכישלון כביכול של קרלסן, שמנהל מקצועי "זה לא מה שחסר בחיפה". ממש כמו שהוא "הוכיח להם" בזמנו שראובן עטר לא צריך להיות המאמן. ההבדל הקטן הוא שמנהל מקצועי לא יכול להישפט אחרי חצי שנה. אבל את זה כבר טחנתי מספיק בפוסטים קודמים.

אבל גם סוגיית הניהול המקצועי לא עומדת בפני עצמה. אני לא חושב שבהכרח צריך מנהל מקצועי, ובאר שבע עושים אחלה עונות בלי כזה. העניין הוא שאצלנו סוגיית הניהול המקצועי קשורה בטבורה לסוגיית מעורבות התקשורת. המינוי של קרלסן בא יחד עם החלטה לבודד את הקבוצה מהתקשורת, והוא קשור לה הדוקות. הוא שם את המפתחות, את הידיעה מה קורה בקבוצה ומה הולך לקרות בה, ובקיצור את הכוח – בידיים של מישהו שלא חייב כלום לתקשורת, ומתכוון להשאיר את זה ככה. את ההחלטה הזאת הכתבים המקומיים בחיפה לא היו יכולים לסבול. הם חייבים שיהיו להם אנשים במועדון שידליפו להם. אחרת הם מאבדים את הכוח שצברו במועדון במשך שלושים שנה. זו לא ספקולציה; יש לזה ראיה ברורה וחותכת בדמות הציוץ ההוא של יוני הללי, שהודיע קבל עם וטוויטר שיש להיפטר "מהנורווגי" – שלא עשה לו כלום, למעט זה שלא הדליף לו כמו אחרים. ואכן, הם הצליחו. נפטרו מהנורווגי.

***

והנה העניין המרכזי: בכל פעם שכתבו לי פה או שראיתי דעות לפיהן "הכל רקוב בקבוצה", או "הדג מסריח מהראש", לא הסכמתי לעסוק בזה. אמירות כאלה הן כמו להגיד ש"על הקבוצה מוטלת קללה". לא מאמין בדברים כאלה. תנו לי דברים קונקרטיים, בעיות שאפשר לפתור, לא אמירות כלליות. אני חושב שעכשיו מתחיל להתחוור (לי) מה הדבר הקונקרטי שגורם לקבוצה "להסריח מהראש":

(הדברים הבאים הם ספקולציה בלבד, שזרעיה ננטעו בראשי על ידי המגיב NR, שהוא גם חבר, ושנשמעת לי יותר ויותר הגיונית ככל שהזמן עובר)

לכתבים המקומיים יש יותר מדי השפעה על שחר. יכול להיות שהם אפילו בקשר יומיומי איתו. בהחלט ייתכן שהוא מרגיש חייב להם – שכן הם עזרו לו לבנות את המותג, עברו איתו כברת דרך במהלכה שימשו לו צינור כשצריך, פרסמו מה שהיה נחוץ כשהיה נחוץ ונמנעו מלפרסם כשהתבקשו לא לעשות זאת. אם תרצו, זה הצד השני של היתרון הגדול של שחר – והוא באמת יתרון גדול בעיני – היציבות. לכל דבר יש שני צדדים, וזה החיסרון של מי שנמצא בקבוצה אחת כבר שלושים שנה: הוא כבר נטוע עמוק בתרבות המקומית, ובמקרה שלנו זה אומר התרבות המקומונית.

יכול להיות ששחר כבר לא מסוגל לבודד את התקשורת המקומית מהקבוצה. הוא קשור בה עמוקות. אז משמח אותי לשמוע שבמועדון מחפשים מנהל מקצועי חדש, ואני מקווה שהוא זר, כי אולי זה אומר שיש שם מספיק גורמים (בן דב?) שמבינים את החשיבות של הפחתת ההשפעה של התקשורת על המועדון. ויכול להיות גם ששחר עצמו מבין את זה, מבין שעליו לוותר על הניהול המקצועי, בשביל להיפטר מהלחץ של הכתבים, איתו הוא לא יודע ולא יכול להתמודד. היה נראה שבתחילת העונה הוא הבין את זה, אבל מתישהו באמצע, עם ההפסדים והתגברות הלחץ והטלפונים, הוא נכנע, אולי לטבעו שלו. כשאתה לא משוכנע שבאמת צריך מנהל מקצועי ואתה חושב שאתה מספיק טוב בשביל זה, ובמקביל אתה לא רואה תוצאות מיד, הכי קל להיכנע.

מבחינתי, שחר חייב להבין את זה, וחייב להצליח להתגבר על טבעו. כי ממש כמו שמי שגדל עם התקשורת המקומית ומרגיש חייב לה אולי לא יוכל כבר להתנכר אליה, כך ייתכן שמי שגדל על שחר ומה שהוא עשה בשביל הקבוצה לא יוכל לעולם להתנכר אליו ולקרוא לעזיבתו.

ובכל זאת, אני אוהד של מכבי, ורק אחר כך אוהב ומעריך את שחר. ולכן אנחנו מגיעים לפרשת דרכים. או ששחר יוכיח שמבחינתו – למרות הטעויות עם קרלסן – הוא עדיין דבק בהחלטה לקחת צעד אחורה ולתת לאנשי המקצוע לנכש מהמועדון את כל העשבים השוטים שמפריעים לו לצמוח; או שאני (ואני תמיד מניח שיש גם אוהדים אחרים שדומים לי) לא אוכל להגן עליו יותר. וגרוע מכך, לא ארצה.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , , , , , , | 22 תגובות

מכבי תל אביב – אנחנו: רק דברים רעים

בניגוד למשחק מול באר שבע, אין לי היום יותר מדי תלונות ללוזון. לעומת המשחק ההוא, הפעם לא באנו בגישה השחצנית שלא מכירה בהבדלי הרמות, לא בזבזנו את כל הכוח על ההתחלה בלחץ-שווא גבוה למעלה, ולכן – בניגוד למשחק בטרנר – גם נשארנו לעמוד על הרגליים לאורך כל המשחק. נכון, המשחק היום הוכרע כבר במחצית הראשונה, כשמול ב"ש כביכול נכנענו בשנייה, אבל אז זו היתה רק דחיית הקץ, ומשהגיע, הפכנו מיידית לשטיח. היום הובסנו, אבל אני מרגיש שלפחות ניסינו להתחרות עם שכל, כשאז סתם היינו טמבלים זחוחים.

*

למה שכל? כי היה ברור שהם יישבו עלינו מהפתיחה, ושמה שאנחנו יכולים לעשות זה בעיקר לנסות לא לספוג ולהגיע למחצית בשלום, מתוך ידיעה שהלחץ הוא עליהם וככל שיעבור הזמן השעון יתחיל לעבוד נגדם. זו לדעתי היתה גם המחשבה של לוזון, שבחר להמשיך עם עוואד בהרכב כדי "לבזבז" אותו במרדף אחרי הבלמים של ת"א במטרה להתיש אותם ככל האפשר, להכניס את עטר ודמארי הרעננים כשההגנה התל אביבית טיפה יותר עייפה, ואז להשקיע את מירב המאמצים ההתקפיים.

מובן שלנוכח הבדלי הרמות – בעיני אלו נעוצים גם בסגל השחקנים אך בעיקר בהבדלים המנטליים בין הקבוצות (כלומר החיבור, הביטחון והמומנטום) – ההצלחה של התוכנית היתה תלויה לא רק ביכולת הגנתית טובה שלנו, אלא גם ביום שיתפסו הצהובים. למרבה הצער, לא רק שטל בן חיים היה הפעם באלמנט שלו, אלא שנדמה לי שגולסה ובניון – ויוסי במיוחד – הגיעו חדורי רצון להוכיח לנו שטעינו כש"וויתרנו עליהם" (למעשה הם ויתרו עלינו, גולסה אפילו פעמיים, אבל ספורטאים טובים בלשכנע את עצמם בדברים לצורך הפקת אמביציה).

עם טב"ח באלמנט, גולסה ובניון ביכולת שיא וכשהשאר מסביב מסייעים (אלברמן היה טוב ודור מיכה נהדר. אגב, מיכה אפילו לא מגעיל במיוחד, והייתי שמח לראות אותו בירוק מתישהו) – לא היה לנו הרבה סיכוי. גם ניצול המצבים של תל אביב היה מצוין (אני זוכר הצלה אחת של גלזר – אדירה, אבל אחת – במחצית הראשונה), וירדנו למחצית בפיגור גדול מדי.

*

במחצית השנייה, לפי התוכנית של לוזון (כפי שאני רואה אותה, כאמור), היינו אמורים להתחיל לתקוף ולנסות להבקיע. עטר נכנס במקום עוואד שעשה את שלו ונטע החליף את בריק, שכנראה התעייף גם הוא. ואכן, בזכות זה שלא בזבזנו את הכוח בלחץ סרק במחצית הראשונה, באמת המשכנו לשחק, ולרגע זה נראה שאולי יש לנו בכל זאת מה למכור – אבל תל אביב צופפה מצוין ולא עשתה טעויות. לכך נוספה גם הפציעה של ואליינטה, שכפתה על לוזון חילוף הגנתי ולא אפשרה את ההכנסה המתוכננת של דמארי. ואז הגיע השלישי, וזה היה גמור.

אז אין לי טענות ללוזון. התוכנית היתה סבירה והכירה ביחסי הכוחות. הדבר היחיד שהייתי עושה אולי שונה ממנו זה לשמור גם את ורמוט לחצי השני, כמו שהוא עשה עם עטר. אבל זו, לדעתי, אחת הבעיות האקוטיות שלנו העונה – אם ורמוט בחוץ, אין מי שיעמיד חלוץ מול השוער במקרה שאנחנו יוצאים למתפרצת. אז ורמוט בזבז את רוב הכוח במחצית הראשונה, ואת המעט שנשאר לו בזבז בשנייה על הביף (הלא ממש מובן לי) עם גולסה.

בכלל, ראו על גילי שגם הוא, כמו בניון וגולסה, מאוד רוצה להוכיח לאקסית. רק שבניגוד אליהם, לא היה מי שיעזור לו: אלושי היה די חלש והתמקד, לעומת המשחק מול בית"ר, בהגנה; ואצק – כמו ביותר מדי משחקים לאחרונה – לא היה קיים; ורוקאביצה אמנם היה טוב יחסית לרוב העונה שלו (לא קשה) וראו עליו את ההשפעה החיובית של המשחק מול בית"ר – אבל הוא שחקן שטוב בעיקר בלרוץ לשטחים מתים, והיום פשוט לא היה מי שישלח אותו לשם.

*

לבי על ואליינטה, שהיה טוב מאוד ולדעתי, אם היה ממשיך באותה יכולת עד סוף המשחק, אולי עוד היה יכול לקבל הזדמנות נוספת להישאר בעונה הבאה. אבל במקום להוכיח שהוא ראוי לחולצה, הוא הוכיח בדיוק את מה שבגללו החליטו לשחרר אותו – שהוא פציע מדי. חבל לי עליו, שחקן מצוין ונשמה גדולה.

*

מה כן אפשר לקחת מהמשחק הזה? רק דברים רעים. אם אני לא טועה, זה היה ואצק שאיבד את הכדור בשער הראשון, והוא האחראי הכמעט בלעדי לו – כי איבד אותו במקום כזה שמשאיר את ההגנה חשופה לגמרי במצב נוח להתקפת תל אביב. בגדול, קמיל שוב לא הופיע למשחק חשוב, וזה לא סימן טוב בכלל. כבר ראיתי ממנו העונה משחקים בהם הוא היה מצוין – חזק, טכני ואלגנטי ברמות שאין כמעט בליגה – אבל אלו היו מעטים מדי בשביל קבוצה שרוצה להיות ברמות הכי גבוהות של הליגה. אני מקווה בשבילו שירים את הרמה שלו לקראת סוף העונה, אחרת הוא לא יצדיק את ההשארה שלו.

בן דוד היה מזעזע, אבל ממנו אין לי יותר מדי ציפיות. מקגלמאכר, לעומת זאת, אני מצפה להרבה יותר. גארי בדרך כלל מתבלט גם כשהשאר חלשים, אבל היום הוא איבד את בן חיים לא מעט פעמים, ושני השערים הגיעו מהצד שלו. אי אפשר להגיד שהוא אשם בהם, אבל לפחות בשער השני אפשר להגיד שהוא היה יכול וצריך להיות יותר אחראי.

אם בכל זאת רוצים איזה גיץ של אור, אז בריק היה היותר סביר באמצע שלנו, וגלזר הראה בהצלה ההיא את הפוטנציאל האדיר שלו (ובטח שאין לו חלק בשערים). עטר, לעומת זאת, סיפק במחצית שניתנה לו בדיוק את התצוגה שגורמת לי יותר לתעב את האישיות שלו מלהעריך את יכולתו, והמאזן הזה מראש עדין מאוד.

זה בסדר שחלוץ מחפש את השער, אבל נראה שעטר לא סתם מחפש אותו אלא שמבחינתו לא קיים שום דבר מלבדו. שחקנים עושים תנועה מסביבו, מתפנים ורצים לשטחים מתים, והוא לא רואה אף אחד בעיניים (במיוחד במשחקים כאלה, כשמראש הוא נכנס עצבני). האמת? עם כל הכבוד ליכולות הבאמת יוצאות דופן שלו, די נמאס לי להיות תלוי במצב הרוח של האדון. אני מקווה שימצאו בעונה הבאה מישהו קצת יותר יציב במקומו, כי כשעטר טוב הוא מצוין – אבל כשהוא רע הוא לא רק גרוע, אלא גם הופך את כל מי שמסביבו לעצבניים הרבה יותר ולהרבה פחות יעילים (ו"כל מי שמסביבו" כולל גם את האוהדים באיצטדיון ואותי בבית. הייתי יכול לגמור לכתוב את הפוסט הזה כבר לפני חצי שעה).

*

זהו. לגבי היחסים האישיים שלי עם הקבוצה, למי שעוקב – אני לא יכול להגיד שלא היה אכפת לי היום. בהחלט התבאסתי על הגולים וקיוויתי שנשווה וננצח. מה שכן, במקרה הזה אני לא בטוח אם זה בזכות מכבי או בגלל היריבה – לא יודע אם יותר רציתי שאנחנו ננצח או שמכבי תל אביב תפסיד. במקרה הרצונות השתלבו. שניהם לא התממשו. בכך שלפחות באר שבע ניצחה ולא גרמנו במו רגלינו לצמצום הפער בפסגה, ננוחם.

 

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים | עם התגים , , , , , , , , , , , | 7 תגובות

מי שלא קופץ, חוגג

טור שפורסם השבוע ב"הארץ" במסגרת המדור שלי "בעובי הקורה", ומובא גם פה עבור חסרי המנוי (תעשו, זה שווה. באחריות)

*

את המקום בו ניתן לחזות בשיא היצירתיות האנושית לא תמצאו באמנות, או בבידור, או בפרסום. אין תחום בו מושקעות יותר אנרגיות יצירתיות מאשר הכדורגל. לא בכל מה שקשור להבקעת גולים – אלא בחגיגה שאחרי. מה לא עשו שחקנים אחרי שהבקיעו גול? עשו הכל. עשו "ירי באקדח", "ירי ברובה", "ירי בנשק אוטומטי", "ירי בחץ וקשת"; הורידו חולצה, הרימו חולצה, החליפו חולצה, שמו מסיכה; הוציאו מהמכנסיים מוצץ, הוציאו מהגרביים כיפה, הוציאו מהנעליים שיחות טלפון; שלפו את דגל הקרן, שלחו אגרוף לדגל הקרן, השתינו כמו כלב על דגל הקרן. צחצחו זה לזה את הנעליים, דגו זה את זה, זרקו רימון זה על אלה, הפילו ב"באולינג" זה את אלה; הקדישו את הגול לאבא, הקדישו אותו לחבר המת, הקדישו לאלוהים, הקדישו ל"שמנמונת"; שכבו, רקדו, זחלו, קפצו, גלשו, שחו. כולם מכירים את חוק מספר 34 שאומר ש"אם זה קיים, יש את זה בפורנו". מעטים מודעים לסעיף קטן 34 ג(א): אם כדורגלן מסוגל לחשוב על זה – חגגו ככה גול.

מהי החגיגה הכי פופולרית? יש את הריקודים האפריקאיים, כמובן – אם מחשיבים אותם כקטגוריה אחת. זו חביבה עליי במיוחד, שכן אחד מזכרונותיי הראשונים הוא הריקוד של רוז'ה מילה הקמרוני ליד דגל הקרן באיטליה 90', אחרי שחטף והבקיע להיגיטה השחצן. גם חגיגות הירי-בכלי-נשק-למיניהם היו תמיד פופולריות בקרב שחקנים ברחבי העולם – הן אולי ביטוי לשאיפות התת-מודע של השחקנים כלפי הקהל ההפכפך; וגם האווירון הישראלי של אלון יצא לטיסות בינלאומיות רבות. בשנים האחרונות אין יותר חגיגות פופולריות – פשוט כי עכשיו הן נקראות "ויראליות". בין אלה ניתן למנות את "לעשות לב עם האצבעות", "לנשק את המצלמה" וה"דאב", שמזוהה בעיקר עם פול פוגבה וזוכה להצלחה בגילאים צעירים ואצל שם מהאח הגדול. אבל חגיגת השער המצליחה בכל הזמנים היא ללא ספק "העריסה". בבטו היה המפורסם הראשון שעשה אותה – ומאז, כל שחקן שנולד לו צאצא מודיע על כך לעולם עם נדנוד הידיים המוכר.

בכל הזמנים אמרנו? עד הזמן הזה. כי בשנים האחרונות צצה אופנה חדשה, והיא מידבקת כמו סטרפטקוקוס באופן-ספייס ממוזג. חגיגת השערים החדשה היא לא לחגוג בכלל. זכאים לחגוג אותה רק מי שמבקיעים מול קבוצותיהם הקודמות: זה כרטיס הכניסה למועדון האקסלוסיבי. היא מאוד פשוטה לביצוע: יש להרים שתי ידיים באוויר בתנועת כניעה וללבוש מבט אדיש ככל האפשר, שחס וחלילה לא יחמוק חיוך אל השפתיים. זה הכל. יש כתמיד את אלה שמהדרים, ולובשים פרצוף עצוב ממש; בגדול הכלל הוא – כל המרבה להמעיט בשמחה, הרי זה משובח.

אך מה שנראה לנו כ"לא-חגיגה" למעשה אינו כזה כלל: זו חגיגה בפני עצמה – "חגיגת האשמה". הרי מה חוגג פה השחקן, אם לא את רגשות האשמה שלו על כך שהבקיע מול קבוצתו לשעבר? הוא מרגיש כל כך אשם, כל כך מנוול וכפוי טובה ואגואיסט, שנקיפות המצפון מצליחות להתגבר אפילו על השמחה הגדולה שבכיבוש! לכאלו רמות של רגש חד, אותנטי, חורך, לא הגיעו גם הגדולים שברומנטיקנים! האין זו בפני עצמה סיבה לחגיגה אמיתית?

ואני חושב ש"חגיגת האשמה" היא שער (הבנתם?!) לעולם שלם של אפשרויות. את האשמה עצמה אפשר לקחת הלאה וקדימה – למה להסתפק בפרצוף עצוב, כשאפשר להגדיל ולזעוק בכאב? כן, לבטא בכל הכוח, בלי בושה, את הרגש העמוק הזה שדוקר בלב כשאתה כובש מול קבוצתך לשעבר (או לשעבר לשעבר, לא משנה, אחת מהקבוצות שעברת בהן)? לצרוח, ליילל, לקונן, לייבב: אף מחווה אינה מוגזמת כשחשים כאב כזה. אפשר לקרוע קריעה, אפשר ללבוש שק ואפר; אפשר לנהוג כמנהג השיעים, להחביא במכנסיים שרשרת ברזל ושוט, ועם כיבוש השער לשלוף אותם ולהלקות את עצמך עד זוב דם! אם נוטים יותר לנצרות קיימת, כמובן, האפשרות של צלב במכנסיים וחפיסת מסמרים בנעליים; אבל לא נהיה גרפיים מדי.

וגם מנהגי האבלות הם רק אפשרות חדשה אחת שנפתחת בעקבות "חגיגת האשמה". כי אם כבר לא שמחה, אז למה רק אשמה? אפשר לחשוב גם על רגשות אחרים להביע כשחוגגים שער. למה לא, למשל, בושה (הכובש בורח לחדר ההלבשה ונשאר שם מרוב בושה)? או פחד (הכובש בורח לחדר ההלבשה, ונשאר שם מרוב פחד)? או הפתעה (הכובש בורח לחדר ההלבשה – ושם מחכה לו מסיבת הפתעה!)? געגועים, טינה, סקרנות, פליאה! ריקנות! כמה אפשרויות! מי ידע שגול יכול להוביל למנעד כזה של רגשות?

ואפשר, אתם יודעים, גם סתם לשמוח. כל אחד בדרכו. אישית חיבבתי במיוחד את החגיגה של יונתן כהן מבני יהודה בחצי גמר הגביע השבוע, מעין קפצוצי צ'רלי צ'פלין עליזים; אבל גם הקפיצה-וסיבוב-מטופש-עם–אצבע-מורמת-באוויר של משה גלאם היתה חגיגה מקסימה בעיני. בכלל, קפיצות נראה לי כמו ביטוי אותנטי לשמחה. אבל מי אני שאחליט בשביל מישהו איך לשמוח? כל אחד ומה שעושה לו טוב.

רק דבר אחד: אל תגידו לי שאתם מתבאסים שהבקעתם גול. לזה אני לא מאמין. רוצים באמת לשכנע אותי שמצער אתכם לכבוש נגד קבוצתכם לשעבר? יש לזה פיתרון ממש פשוט: תחמיצו.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, כללי | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

אנחנו – בית"ר ירושלים: ניצחון במאני טיים

מוזר לראות משחק של הקבוצה שלך כשאתה בריב איתה. מצד אחד, אתה כועס עליה ורוצה שהיא תסבול קצת, כדי שהיא תחזור אליך מתרפסת ותתחנף אליך, מודה בהכנעה שצדקת. מצד שני, אתה עדיין אוהב אותה. טוב לך כשטוב לה, אתה שמח כשהיא שמחה, מתרגש כשהיא מרגשת.

לפני המשחק לא הייתי בטוח איך ארגיש במהלכו, אם אשמח כשמכבי תבקיע, אם אתבאס שתספוג. ידעתי רק שהיא כל כך הוציאה לי את החשק, שאפילו לא נסעתי לראות אותה במגרש. הסתפקתי בצפייה בטלוויזיה (אינטרנט). ואלו המסקנות: לא נורא התבאסתי כשחטפנו. שמחתי כשהבקענו (טוב, זה היה קל – איך אפשר לא לשמוח עם העוואד החמוד הזה). ולאט לאט הפשרתי כלפי השחקנים בירוק – בכל זאת, כלפיהם אין לי שום טענה. ושמחתי מאוד כשניצחנו. התובנה היא, כמובן – אפשר לכעוס ועדיין לאהוב.

ואני רואה את תצוגת המשחק שהיתה היום, המאוד מכביסטית – משוחררת, שמחה, התקפית – כהתחנפות אישית אליי.

*

ובסופו של דבר זה קצת עבד, ומצאתי את עצמי ממש נהנה מהמשחק. מכבי נראתה טוב ומעל הכל – מאומנת. השחקנים ידעו איפה לחפש את החברים שלהם, כי הם כנראה התאמנו איתם במהלך השבוע וכי החברים שלהם עשו המון תנועה, ולשטחים הנכונים.

הרבה זמן לא ראיתי את מכבי כל כך מתואמת, לפרקים ארוכים במשחק. וזה היה משמח, וזה היה גם מתסכל כי זה גרם לי לחשוב כמה היינו יכולים להשיג – עם אותם שחקנים – אם רק היה לנו מאמן טוב מתחילת העונה.

אפשר כמובן ללגלג ולהגיד שבגרבאג' טיים אנחנו תמיד מצטיינים. אבל האמת היא שמבחינת הקבוצה זה אולי לא היה מאבק על האליפות, אבל זה בהחלט היה מאני טיים. בטח נגד היריבה המרכזית על המקום הרביעי. אז אין מקום לזלזול. זה היה משחק חשוב, הופענו אליו, נתנו משחק טוב וניצחנו. וזה טוב.

*

גלזר הוא השוער הבטוח בעולם, ולא רק לגילו. גארי היה חלש בהתחלה אבל הוא לא ייתן לאף אחד להכריע אותו, גם לא לעצמו, והוא השתפר בהמשך. איולפסון המשיך להיות יציב ולא רע (למעט טעות קשה כשלא בא לעזור לגארי לסגור את הכניסה לאמצע של עזרא). דקל עשה עבירה מאוד דקלית בפנדל, ואני שמח שואליינטה יחליף אותו במשחק הבא כי אולי זה יגרום להם שם להתעשת ולחזור בהם מהכוונה האומללה לשחרר אותו. בן דוד היה סביר מאוד פלוס. אלושי היה לא רע, בטח בהתחשב בכך שחצי משחק שיחק כקשר אגף. בריק לראשונה הראה לי מה גורם לקבוצה להאמין בו עם כמה נגיעות מלאות שכל בכדור. לבחור יש טאץ'.

ואצק איכזב ואני מקווה שישתפר כי אני מחבב אותו אבל הוא מתחיל לאבד אותי. גילי היה בינוני ועדיין בישל גול ועשה כמה מהלכים יפים. עוואד היה אדיר וסיפק תשובה כפולה ותכליתית למלעיזים הנודניקים הקבועים על הנוער שלנו. ורוקאביצה נתן את המשחק הכי טוב שלו העונה, סוף סוף.

בזכות המם שלנו, כמובן.

*

העניין הזה של החגיגות אחרי השערים כל כך מטופש שעשרים המילים שכתבתי עליו במשפט הזה הן עשרים מילים יותר מדי.

*

אז אני עדיין לא סולח. לא יודע מתי ואם זה יקרה, זה תלוי גם מה יהיה בקיץ ואם ימשיכו את הדרך שהתחילה השנה או ששוב יטרפו את הקלפים ויתחילו מחדש. אבל אני מתרכך כלפי הקבוצה. משחקים כאלה בהחלט יכולים לעזור לה לזכות בי מחדש.

בסך הכל, אין לי הרבה ברירה אלא להמשיך לחיות איתה. היא לא תשתנה בשבילי. אני אצטרך להשתנות, להתגמש, להתפשר, בשבילה. גם זה חלק מאהבה, אני מניח.

 

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים | עם התגים , , , , , , , | 8 תגובות

הפועל באר שבע – אנחנו: ענן כבד

יש דבר אחד טוב שאפשר לומר בוודאות שלוזון הביא למכבי: את הלחץ הגבוה. לוזון מבין שנגד רוב קבוצות הליגה, על ההגנות החלשות שלהן, לחץ כזה יביא להרבה איבודי כדור של היריבה; שאפשר להמר קצת ולהסתכן בעורף דליל, כי מול רוב קבוצות הליגה ההגנה שלנו תסתדר גם אם היריבה תצליח להשתחרר מהלחץ; ושהעייפות במחצית השנייה בגלל משחק הלחץ בחצי הראשון לא תשפיע יותר מדי על התוצאה, כי רוב קבוצות הליגה משחקות באינטנסיביות נמוכה אז לא נורא אם נהיה קצת עייפים, שני חילופים ואנחנו כמו חדשים.

אישית אני מאוד בעד מאמן זר למכבי, אבל את התובנות האלה אפשר בהחלט לייחס להיותו של לוזון ישראלי. מולנסטין, במובן הזה, נתן הרבה יותר מדי כבוד לקבוצות הישראליות. לוזון לעומתו מכיר היטב את הכדורגל הישראלי, והוא יודע שאין סיבה להיות זהירים מדי מול רוב הקבוצות בליגה.

אלא שהפועל באר שבע היא לא רוב קבוצות הליגה.

*

הלחץ הגבוה היה יעיל רק חלקית במחצית הראשונה. בטח לא במידה שהיתה שווה את המחיר: הוא סיכן אותנו יותר מדי ברגע שבאר שבע השתחררה ממנו; והוא גמר אותנו לגמרי במחצית השניה. ממאמן כמו לוזון אפשר לצפות להבין את זה. אלא שלוזון אולי קצת שבוי בתדמית של עצמו. הוא כל כך מאוהב בעניין השיגעון והאטרף והרעל, שהוא אולי כבר לא ממש זוכר איך משחקים זהיר. והיום חטפנו בגלל זה רביעייה.

מילא. בטח יאשימו את הרכב הטלאים, ואת הסגל הלא מאוזן ואת הבעיות בקישור האחורי ועמה ודוניה. מי שבנה את הסגל, הוא האשם. מי זה? איך? קרלסן? הוא אשם. מוזר, פתאום אני נזכר שהרבה זמן לא ראיתי את השם שלו, שלא בהקשר העזיבה הקרובה. איכשהו בכל חגיגות העלייה לפלייאוף ראיתי הרבה שבחים ללוזון, "המושיע" שהציל לנו את העונה, אבל לא נתקלתי בהקשר הזה בשם של קרלסן, כמי שאחראי לפחות חלקית לסגל איתו לוזון הציל אותה, שלא לדבר על האחריות ללוזון עצמו, שאותו – כך התעקש המועדון להצהיר בהודעה רשמית! -קרלסן המליץ להחתים. יש מצב שאת ההצלחות מייחסים ללוזון והכישלונות מיוחסים למנהל המקצועי הנורבגי? ומה אתם חושבים, אם נגיע בסופו של דבר לאירופה, יזרקו גם איזו מילה טובה על קרלסן? או שלוזון יקטוף את כל המחמאות?

לאאאאאא. אין מצב שהתקשורת תפרגן על הצלחות רק למאמן הישראלי ותפיל את הכשלונות על הנורבגי. הרי תקשורת הספורט, ובמיוחד זו שמסקרת את הקבוצה שלנו, מאוזנת, הגונה ומקצועית להפליא.

אז מה, בסוף ההללים ניצחו, אה? ההללים והבן דורים וכל החבר'ה. ברכות לכולנו. גאווה אמיתית.

*

אני חוזר ואומר, כמו שכתבתי בפוסטים האחרונים וכמו שאמרתי בפודקאסט "נובחים בירוק" האחרון (כאן – אני ב-6:50 בערך) – קרלסן לא הצליח העונה. והוא גם לא נכשל. הוא נחתך באמצע העבודה, ולכן אי אפשר לשפוט אם הצליח או נכשל. בפודקאסט המשלתי את זה לגינה, אז עכשיו אגוון עם משל אחר: אי אפשר להוציא עוגה באמצע האפייה ולהכריז שהיא לא טעימה. כלומר, אפשר, אבל זה מטומטם. אז להגיד שקרלסן נכשל יהיה מטומטם. אבל זה בהחלט מה שהמועדון רוצה שתחשבו ותגידו. גם אם זה יוציא אתכם מטומטמים.

וגם אי אפשר לדעתי – בניגוד לדעת כמה מאוהדים, כמו למשל ידיד הבלוג תמיר אלחיאני – להגיד שהמועדון נכשל העונה. אם נסיים במקום החמישי-שישי, אולי יהיה אפשר להגיד את זה – כי מכבי חיפה צריכה לסיים 1-3, גג ארבע, גם בעונות שבהן היא לא בונה על אליפות. אבל זה לא משנה. כי את הצלחת התהליך אנחנו צריכים לבחון רק בסוף העונה הבאה. כלומר – היינו צריכים. עכשיו אי אפשר. הוא נקטע באמצע.

אני לא מסכים עם מה שכתב תמיר בטור לעיל, ששחר עשה העונה "את מה שביקשנו ממנו". נכון, הוא הביא מנהל מקצועי. אבל לא מספיק להביא כזה. צריך גם לתת לו את הזמן לעבוד. ואת כל הסמכויות. עד סוף הקדנציה שלו. אחרת זה לא מנהל מקצועי, זה סתם תירוץ, עלה תאנה, רק דרך לומר לאוהדים "הנה, רציתם – קיבלתם. ראיתם? זה לא עובד, עכשיו תנו לי לעשות מה שאני רוצה".

והנה, גם עכשיו, אחרי שהעיפו את קרלסן ("מסיבות אישיות"), לא נראה שהולכים להחתים מנהל מקצועי חדש. לוזון כבר מדליף תוכניות לעונה הבאה (סחתיין עליך גיא, הצלחת לדחוף רגל בדלת). אף אחד לא מכחיש. נראה שזה המצב, מנוי וגמור, לוזון המאמן, שחר הוא הסמכות מעליו, לכולם נוח, כולם מרוצים, כולל ההללים והבן דורים שקיבלו את שלהם וחוזרים להיות סחבקים.

בעיני, זה להתייחס לאוהדים כמו אל מטומטמים. והם, כלומר אנחנו, לא מטומטמים. אני לפחות רוצה לחשוב כך. חבר אמר לי היום שאני אופטימי מדי, שלא לומר נאיבי, ביחס לאוהדים. שהציפיות שלי גבוהות מדי. שבקיץ הזה יהיה איזה גימיק חדש, יביאו את אצילי או משהו, וכולם יחדשו מינויים והכל יהיה בסדר.

אני חושב שהאוהדים לא מטומטמים. נראה בקיץ.

*

וכמובן, יש את האפשרות שאני המטומטם. שההעפה של קרלסן נכונה; שלא צריך לחכות עד השלמת "התהליך"; שלוזון צריך להיות האחראי הבלעדי, בלי אף אחד מעליו; שטוב שיש מישהו שיודע לדבר עם הכתבים בשפתם; שבשנה הבאה לוזון יסחוף אותנו לשנה נהדרת. יכול להיות. הלוואי. זה כובע שאשמח לאכול. אבל אם זה יקרה, נראה לי שאוכל אותו מול הטלוויזיה, לא באיצטדיון. אני מתחיל גם להשתעשע באפשרות של איזו הפסקה קלה מהבלוג, איזו שנת שבתון. קצת הוציאו לי את החשק השנה. עוד נראה.

*

עוד על המשחק היום? האמת, לאור (יותר נכון בצל) מה שקורה במועדון לאחרונה, זה לא ממש מעניין אותי. ובכל זאת:

לוזון ניסה לעשות פחות או יותר את מה שרנה עשה בהצלחה בסיבוב הראשון נגד החזקות, כולל סאן בקישור והעזרה של החלוצים בהגנה. בניגוד לרנה, הוא הוסיף לזה את הלחץ הגבוה, מה שחיסל אותנו כאמור במחצית השנייה.

ורמוט הוא המליקסון שלנו, אבל למליקסון שלהם יש את מיכאל אוחנה ואת וואקמה לשחק איתם, וגם את שהר והובאן. לוורמוט אין עם מי לשחק, מלבד זנטי (שמשום מה תקעו אותו באגף השמאלי, הפחות מוצלח שלו, כל המחצית הראשונה). במובן הזה, בהחלט נפלנו קשות העונה עם רוקאביצה, ועוד יותר מכך עם קהת.

איולפסון הוא בלם טוב ואולי גם יותר מזה, שפשוט לא צריך לנסות לשחק עם הכדור. בן דוד חמוד. יכול להיות מחליף לא רע בעמדה. גלזר צריך להיות השוער הראשון של הנבחרת כבר עכשיו, ולמרות הרביעייה. בריק אנמי. עוואד היה צריך להיכנס הרבה יותר מוקדם. אה, והחלמה מהירה לסאן. הכי חשוב.

אמרתי לכם שלא ממש מעניין. ככה זה כשרבים, השגרה פחות מעניינת, הריב רובץ על הכל, כמו ענן כבד. והמועדון רב איתי, אפילו אם הוא לא יודע את זה. האמת? כרגע אני לא רואה איך הוא מצליח לפייס אותי.

פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , | 16 תגובות