אנחנו – מכבי תל אביב: לא, אבל

האם רציתי שנפסיד היום למכבי תל אביב?

לא
מה פתאום. בכל המשחקים האחרונים לא היה לי אכפת שנפסיד, אפילו רציתי בזה, למען המטרה כמובן – שלוזון יילך. אבל מכבי תל אביב? אני שונא אותם, ושונא להפסיד להם. רק לחשוב על השמחה השחצנית של האוהדים שלהם, רק לחשוב על הזחיחות שלהם ברשתות החברתיות. ולמרות שידעתי שאם ננצח לוזון יקבל קרדיט ומחמאות מכולם – בטח מכל הכתבים המקורבים שמקבלים ממנו ידיעות כל היום ורק מחכים שהוא ייתן להם סיבה להחזיר, ומן הסתם גם מראשי הקבוצה – למרות זאת רציתי שנבקיע, רציתי שננצח, רק כדי לראות את הפנים של הצהובים מצהיבות, רק כדי לראות את הלחיים שלהם מתכרכמות, ואת הראש שלהם מורכן.

אבל
אם היינו מובסים, הייתי פותח את אתרי הספורט ויושב עם האצבע על כפתור ה"רענן", לוחץ שוב שוב; ואם בעקבות התבוסה היו מפטרים את לוזון אז היא לא היתה מעניינת לי את הביצה. בדיוק כמו שכשלקחנו גביע על הראש שלהם בעונה שעברה, הדבר האחרון שעניין אותי היתה התבוסה לפני. יש מעט דברים ששווים תבוסה למכבי תל אביב. אלו שניים מהם.

האם שחר נעלם/ לא שולט במועדון?

לא
באחד הפוסטים הקודמים כתבתי על כמה חששות: ששחר נעלם מהשטח, שגורמים במועדון מנצלים את הוואקום, שעלולים להשתלט לנו על המועדון בלי שנשים לב. אז לא – שחר פה, כולל המאבטחים שדואגים שלא יגידו עליו מלה רעה, והוא נראה בריא לגמרי ושולט בעניינים.

אבל
הוא כבר לא שחר של לפני עשרים וחמש שנה. הוא לא איש עסקים אלמוני ומלא אמביציה עם חלומות גדולים. הוא אדם מבוגר, מוכר ומכובד בקהילה, שרוצה לשחק עם הנכדים וליהנות מהקבוצה שנתן לה הרבה במשך השנים. הזדקן, מה לעשות. כמו כולם. אבל במכבי יש דור חדש של אוהדים, שלא ידעו את השנים היפות, והם רוצים גם. הם לא מסתפקים בזיכרונות, בהערכה ובהכרת תודה. הם רוצים את מכבי הגדולה שהם שמעו עליה, ולגמרי מגיע להם. אבל שחר עייף. וכשהמבוגר האחראי עייף יש צעירים רעבים ומלאי אנרגיות שמנצלים את העייפות שלו, ועושים בקבוצה כבשלהם. אין לו כוח לעצור אותם. וככה זה נראה: שאין בעל בית, או שבעל הבית שיש לא שם לב שהבית עולה באש. לא בטוח מה יותר גרוע.

האם שחר מחזיק את מכבי רק בשביל הפרסום?

לא
בעיני זו חוצפה להגיד את זה עליו. הוא השקיע בקבוצה כל כך הרבה זמן, מחשבה, תכנון, רגש ומאמץ – וזה בלי לדבר על הכסף – שיש לו זכויות בה לא פחות מכל אוהד, בלשון המעטה. אכפת לו מהקבוצה – מי שלא אכפת לו ממשהו לא משקיע בו כל כך הרבה שנים, על חשבון זמן עם המשפחה, על חשבון זמן שהוא היה יכול לבלות בשיט יאכטות מסביב העולם. הוא אוהב את הקבוצה, לא פחות ממני ולא פחות מכל האוהדים, ואם אפשר לאמוד אהבה – אז כנראה גם שיותר מרבים מאיתנו.

אבל
מי שהתרגל לכל כך הרבה פרסום, יתקשה לוותר עליו. שחר רגיל להיות במרכז העניינים, באור הזרקורים. הוא רגיל לקבל את תשומת הלב, הוא רגיל למעמד שהשיג, ולכוח שנלווה לו. למה שיוותר על כל זה? אתם הייתם מוותרים? טובת הקבוצה? מן הסתם הוא סבור שהוא יודע מה טובת הקבוצה, ושהוא עושה מה שצריך בשביל שיהיה לה טוב. הוא בוודאי לא חושב שהוא פוגע בה. אבל – וזו השאלה החשובה – האם יש מישהו, לא אוהדים, אלא מישהו שהוא סומך עליו, שאומר לו שייתכן שהוא כבר לא בנוי לתחרות הזאת? שמיטש ואלונה משחקים במגרש אחר, והוא כבר לא יכול – ואולי אפילו כבר לא היה רוצה, מבחינת האנרגיות שצריך להשקיע – להתחרות איתם במגרש הזה?

יש איזה אנטי קליימקס בלפרוש כשאתה דועך. אחרי שנים כל כך יפות, אני מניח ששחר היה רוצה ללכת כגיבור, לא כמי שאיחר להרפות. במשך שנים שמחתי שהוא לא מעביר את המועדון לילדיו, כי סמכתי עליו, ואותם לא הכרתי. עכשיו אני חושב שאם היה מעביר אותו אליהם, יכול להיות שלהם היה נמאס מהר יותר, ורגשית הם היו קשורים למועדון פחות, ואולי היו מוכרים אותו או מעבירים אותו יותר בקלות.

אז מה עכשיו? פשוט נחכה עד שזה ידעך וייגמר? לא יודע.

האם אמחה נגד שחר, אקרא לו ללכת?

לא
אני לא מסוגל. וכרגע אני גם לא רוצה. אני לא רואה אלטרנטיבה טובה יותר. אם היתה כזו, אולי הייתי מתלבט. כל עוד אין כזו (ולדעתי אלה שמוחים נגד שחר צריכים למקד את האנרגיות במציאת אחת) – אסתפק בזה שהמועדון עומד על תילו, גם אם שיאו כרגע מאחוריו.

אבל
אני לא רואה את עצמי מגיע למשחקים בשנה הבאה. כל משחק במצב של המועדון כרגע רק גורם לי להתרחק רגשית יותר מהקבוצה. אני לא מדבר על מרד מנויים או מחאה. שכל אחד יעשה את החשבון שלו. אני פשוט מניח שלא רבים יביעו אמון במועדון, שכרגע נראה כמזלזל בהם.

ואולי זה מה שידחוף את שחר לעשות משהו אחר. אחרי הכל, קצב מכירת המנויים היה תמיד הדרך העיקרית בה התנהל הדיאלוג בין המועדון לאוהדים.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , | 10 תגובות

להיות אוהד זה/ מתי סין-קרונה

מה זה להיות אוהד? זו שאלה שנשאלה כמה פעמים השבוע בסביבה שלי וחיכתה למענה, כי השאלה: "מה יהיה עם מכבי?" נפתרה בזמן האחרון אחרי שש שנים, והפותר נכונה, שענה: "לא יהיה כלום כי אין כלום", זכה להיות ראש ממשלת ישראל גם בעשר השנים הבאות. ואני, שניסיתי בכל כוחי לענות על השאלה 'מה זה להיות אוהד', אימצתי את המוח חזק חזק, עשיתי את הפרצוף הדבילי של צומי ממולי וצומי ועניתי: "בטח שאני יודע מה זה להיות אוהד. להיות אוהד זה… זה… זה… בטח שאני יודע זה… מה זה להיות אוהד?"

יאיר לפיד, לו נדרש לסוגיה הזו, היה ודאי כותב טור של ארבעים ושש נקודות, כי זה מה שהיה בזין שלו, תוך שהוא ממציא שזה כמניין הנקודות שצברה קבוצתו האהודה בשנה בה התחיל לאהוד, וכל נקודה היתה מתחילה ב"להיות אוהד" וממשיכה ב- למשל בנקודה 7: "להיות אוהד זה לאהוב את שכנך ליציע אהבה כל כך גדולה, שבמשך שנים בכל גול אתם מתנשקים עם לשון בלי שתדע איך קוראים לו", ובנקודה 11: "להיות אוהד זה להכיר את מפת הארץ יותר טוב מפעילי זו ארצנו", ובנקודה 32: "להיות אוהד זה לעמוד עם אנשים כמוך בתור ללאפות שווארמה באמצע הלילה עם צ'יפס בצד וחמוצים ולסנן – סססאמק הקבוצה הזו. עגלות. שמנים. לא זזו על המגרש, אחי שים לי קצת מהשומן מלמעלה", ובנקודה 41: "להיות אוהד זה לדבר עם אשתך על כדורגל כשהיא אומרת לך – 'מתי, אנחנו צריכים לדבר על כל הכדורגל הזה שלך. הגיע לי עד פה'", ובנקודה 46 היה מסיים ב: "להיות אוהד זה פשוט להיות אוהד. הזכות להגיד 'אנחנו' על כל מה שקבוצה של שחקנים שאתה מעניין להם את התחת עושה על מגרש כדורגל".

פרופסור ליבוביץ מאידך, לו היה נשאל מה זה להיות אוהד, כנראה היה עונה ברוגז ש"להיות אוהד זה להצליח להיות אפילו יותר מטומטם מאחד עשר המטומטמים שרצים אחרי הכדור".

*

אין באמת תשובה לשאלה "מה זה להיות אוהד". היא מסוג השאלות שתלויות בעיני המתבונן, כמו השאלה האהובה ביותר על יאיר לפיד, "מה ישראלי בעיניך". ומיהו פטריוט? הרי גם זו שאלה שכל אחד ייתן לה תשובה אחרת. האם זה איש ימין קיצוני שהשתמט מהצבא או איש "שוברים שתיקה" ששירת כלוחם בשטחים? כל ניסיון למצוא הגדרה מדויקת לשאלה "מה זה להיות אוהד" נידון לערב רב של הגדרות, שנעות בין הגדרתו הכדאיניקית של ידידי טל בן יהודה, מצטעף הפרוות ועונד הרולקסים: "אוהד הוא מי שמצהיר על אהדתו", לבין דמות אליפלט כזו, אנטי גיבור שרץ סתם כך ממגרש למגרש, מאימון לאימון "בלי מדוע ובלי כיצד, בלי היכן ובלי איך ולמה, בלי לאן ומאיזה צד, בלי מתי ובלי אן וכמה" (נתן אלתרמן).

ובין שתי הדמויות האלמותיות האלה (כן, כן טל בן יהודה. אם אתה קורא את הפוסט הזה שתדע שגם אתה אלמותי) יש מגוון של דמויות: נחבאות אל הכלים, שואפות להשפיע, מוחאות כפיים אחרי הפסדים, שורקות בוז, מלהגות על מורשת הקרב שלהם כאוהדים, חיות על פי אמות מוסר האוהד שקבעו לעצמן, ולכל אחת מהן יש דרך משלה להגדיר מה זה להיות אוהד.

***

תוגת יום הזכרון שוב תתערב השנה בשמחה הגדולה על זה שתכף מסתיימת העונה המסריחה הזו. אבל לא לדאוג אוהדי מכבי יקרים ואמיתיים. כפי שכתב חיים חפר – "אנחנו עוד נראה את הימים האחרים, נראה אותם יותר מהר מאשר משערים, וכשיבוא השקט ואוושת השערים, כל דברי המנואלה יכתבו בתוך ספרים". חג עצמאות שמח מעונת 2016/17.

הפוסט נכתב בעקבות פרק מעולה של הפודקאסט "נובחים בירוק" ובו דיון בשאלה מה זה להיות אוהד.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , | 3 תגובות

טעיתי. ועוד כמה דברים

רוצים עוד תיאוריה על שחר ומכבי? רוצים עוד ספקולציות? בטח שאתם רוצים. הנה: שחר דווקא כן רוצה מנהל מקצועי חזק במכבי. הוא רוצה מישהו שייקח את המושכות המקצועיות ויאפשר לו רק ליהנות מההטבות הנלוות להיותך בעלים של קבוצה מצליחה. אחרי הכל, השנים הכי יפות של מכבי היו עם שפיגל, המאמן הכי קרוב למנהל מקצועי שהקבוצה הזאת ידעה. היה לו חזון, היתה לו סמכות, הוא ניהל כל אספקט בקבוצה. מנהל מקצועי לכל דבר. ועוד שנים יפות היו עם גרנט, עוד מאמן שלא מסתפק בהעברת האימונים בלבד.

הרי מה שחר אמר אז בראיון איתנו? שהבעיה הגדולה ביותר בשנים האחרונות היה שהוא נתן יותר מדי סמכויות למאמנים, אבל אלה אכזבו אותו, כל אחד בתורו. הם היו צעירים, לא מנוסים, אף אחד מהם לא היה "אישיות" כמו שפיגל, גרנט, או אפילו כמו אלישע ורוני לוי. לכן, הרי, הוא החזיר את רוני לוי. הוא רצה מישהו חזק שיעשה סדר. הרי אם שחר באמת היה רוצה להיות מעורב מקצועית, "המנהל המקצועי" בפועל, הוא היה ממנה עוד איזה צעיר שהוא יכול להגיד לו מה לעשות. אבל לא, הוא מעדיף מאמנים חזקים.

והתיאוריה הזאת גם מסתדרת יופי עם כל מה שהיה העונה: שחר הביא מנהל מקצועי. הוא רצה שגם לו יהיה כזה ג'ורדי שינהל לו הכל מקצועית וישאיר לו רק לבוא, ליהנות ולרטון במשחקים. אבל קרלסן הוא לא ג'ורדי. קרלסן עדין מדי, מנומס מדי. יש שיאמרו אפילו רכרוכי. שחר ראה את זה, והתאכזב. קרלסן אפילו קלט שמצפים ממנו ליותר סמכותיות, וניסה להפגין אותה בעימות המפורסם מול עטר. אבל זה לא באמת הוא. הוא לא קרויף, לא נותנים לו את הכבוד שנותנים לקרויף, וזה גם לא האופי שלו. הוא רגיל להיות יותר מאחורי הקלעים, לא לנהל אנשים.

וזה לא מה ששחר חיפש. לכן הוא ניצל את הכישלון של מולנסטין, מצא תירוץ ונישל את קרלסן מהסמכויות שלו – שאותן העביר למאמן שהוא בחר ורצה: מאמן "חזק", סמכותי, שקובע עובדות בשטח. לא אירופי מנומס, הכי ישראלי "בעל בית" שיש, אחד שאין לו אלוהים. גיא לוזון.

נכון מאוד: התיאוריה הזאת מנוגדת לגמרי לתיאוריות האחרות שהעליתי כאן, לפיהן שחר לא יכול להסתדר עם מנהל מקצועי בקבוצה כי הוא רוצה להיות בעצמו המנהל המקצועי של הקבוצה. שהעונה הוא ניסה לשחרר קצת, אבל לא הצליח להתגבר על הטבע שלו וחזר לקחת את המושכות לידיים.

למעשה, זאת תיאוריה הפוכה לגמרי מהתיאוריות הקודמות. ומה זה אומר?

שאין לי מושג.

*

אין לי מושג, ולאף אחד שלא קרוב אצל שחר אין כנראה מושג, ואלה שקרובים אליו כנראה לא מספקים את המידע הזה (שזה דווקא דבר טוב. חבל שלא ממדרים את התקשורת גם בנושאים יותר יומיומיים). אין לי מושג ולאף אחד אין באמת מושג, לא בפייסבוק ולא בטוויטר ולא בשום מקום; לכל אחד יש דעה ולאף אחד אין באמת מושג. אבל הנה מה שנחמד בספורט: שלא צריך מושג. בספורט – לעומת פוליטיקה, אמנות, למעשה כמעט כל תחום אחר – יש שורה תחתונה. או שניצחת או שהפסדת. או שזכית באליפות (ברכות לב"ש, ובמיוחד לידיד הבלוג דודו עזריה ולחבר היקר טל מונטל!), או שירדת ליגה, או שסיימת במקום החמישי המחורבן למרות שהתקציב שלך הוא כמעט הכי גבוה בארץ.

המשחק הוא מוצר הקצה של כל מה שכלול תחת ה"מועדון". ומוצר הקצה הזה יכול להיות הצלחה או כישלון. ניצחון או הפסד. ואם קורה במקרה שניצחת למרות שהמועדון שלך מעפן – נגיד, כי היה לך מזל, או כי פגשת יריבה עוד יותר גרועה – זה לא יקרה שוב. או שיקרה עוד פעם אחת פעמיים, וזהו. בספורט אי אפשר לשקר לאורך זמן. אף מועדון גרוע לא לקח אליפות אף פעם, וזה גם לא יקרה. הטבלה לא משקרת – זו קלישאה שחוקה, וכמה שהיא שחוקה, ככה היא נכונה. מי שבמקום הראשון בסוף העונה, הוא לכל הפחות טוב יותר מכל השאר.

זו, אגב, הבעיה עם טענות כמו "כל מה שמעניין אתכם זה ניצחונות", או "אתם מבקרים את ההתנהלות של המועדון, אבל כמה ניצחונות ותחזרו לשבח אותו". ברור שכל מה שמעניין זה ניצחונות. הרי לזה כל המפעל הגדול הזה שנקרא "מועדון ספורט" מיועד. לנצח כמה שיותר. זו המטרה בספורט. ולבקר את המועדון זה להגיד במילים אחרות שהוא לא הולך להשיג ניצחונות, ושאם ישיג אחד-שניים אז זה יהיה במקרה וייגמר מהר מאוד. ואם המועדון כן ישיג יותר ניצחונות, אם הוא יגדיל ואפילו ייתן עונה מוצלחת, אז המבקרים באמת צריכים לשבח אותו, ולהבין שהם טעו – כי יסתבר בדיעבד שמשהו בהתנהלות שלו כנראה היה מוצלח.

ובמלים אחרות, כל פרשנות היא פרשנות בדיעבד, פרשנות של תוצאה. אפשר להעריך ולנחש ולחזות, אבל עד שאין תוצאה, אתה לא יכול לדעת באמת כמה ההתנהלות נכונה או לא נכונה.

*

ופה, כשיש לנו את התוצאה של העונה, מגיע הרגע שאני אומר – טעיתי. חשבתי שהמועדון שינה פניו בקיץ, ושההתנהלות שלו השתנתה והשתפרה. זו היתה מה שנקרא "אמת לשעתה" – ההתנהלות אכן השתנתה והשתפרה, אבל לא מספיק בשביל להצליח; ומה שהשתפר לא החזיק מספיק זמן כדי להצליח; וגם הרבה ממה שהשתפר כבר הספיק להתקלקל שוב.

יש כמה דברים שאני מקווה שלא התקלקלו. דוגמה אחת היא המינוי של אסף בן דב, שעדיין נראה לי כמו איש מקצוע טוב (ככל שאני יכול לראות). ויש דברים שהתקלקלו ואפשר לתקן די בקלות. למשל – הוויתור המהיר על המנהל המקצועי. ויש גם משהו שהתקלקל וקשה לי לראות איך הוא משתקם בזמן הקרוב, וזה האמון שלי בהבטחות המועדון.

ובדרך כלל לא צריך הרבה בקיץ בשביל לשכנע אותי שהפעם, העונה, יהיה יותר טוב. אני מתמסר בקלות, בטח למועדון שאני אוהב. אבל כרגע אני לא רואה איך זה קורה. מצד שני, גם בקיץ שעבר לא ראיתי איך זה קורה. חשבתי שהולכת לבוא עוד עונה נוראית עם רוני לוי. ואז עשו כמה החלטות נכונות. אז אולי גם הפעם יפתיעו. ואולי יגדילו לעשות ויפתיעו בזמן, לא ברגע האחרון. ואולי יגדילו עוד יותר וגם יעשו את זה נכון, עד הסוף, כמו שצריך. אשרי המאמינים. כמו האמון, גם האמונה שלי לא בשיאה כרגע.

*

לגבי המשחק היום – ובכן, אני עדיין מאמין שלוזון לא סגור אצלנו לעונה הבאה. ומישהו שאמור לדעת אמר באיזו קבוצה בפייסבוק שללוזון יש חוזה רק עד סוף העונה עם אפשרות להארכה, ולא חוזה לעונה וחצי. ואם זה נכון, אז המשחק הזה אולי מקרב את העזיבה שלו. אז יופי.

*

ועוד משהו – קבוצת הנוער זכתה באליפות. עכשיו, יש לא מעט אוהדים שמתלוננים שבנוער חוגגים אליפויות ותארים במקום להכין שחקנים לקבוצה הבוגרת. אני לא שותף לתפיסה הזו. אני חושב שזה טוב שקבוצת הנוער שלנו תחרותית ומחנכת את הנערים להישגיות ולהתמודדויות ברמות הגבוהות. האם זה פוגע איכשהו בהכנה של השחקנים לקבוצה הבוגרת? לא יודע. אדרבה, תראו לי איך זה פוגע. ואשמח גם לראות סטטיסטיקות של כמה שחקני נוער בקבוצות אחרות (מצליחות פחות – שהרי זה לא טוב להצליח) הופכים לשחקנים בוגרים מצוינים. תנו עובדות בבקשה, ולא סתם דיבורים סרקסטיים בעלמא.

(עדכון: יונתן אברהם הביא לינק שמאשש את הטענה שלי – מאמר של איה שורק (המצוינת, חפשו אותה גם בטוויטר) שמראה שמכבי היא יצרנית השחקנים מס' 1 לליגת העל. כלומר יכול להיות שיש בעיה בבניית שחקנים ובהקניית יסודות, אבל ההישגיות לא באה על חשבון הכנת שחקנים לבוגרת, לפחות במובן שקבוצות פחות הישגיות בליגת הנוער לא מספקות יותר שחקנים שמשתלבים בליגת העל)

אני חושב שאם שחקני נוער משתלבים מיד בקבוצה הבוגרת זה דווקא מעיד יותר על בעיה בקבוצה הבוגרת מאשר על עבודה מוצלחת של קבוצת הנוער. כי בקבוצה הבוגרת של מועדון כמו מכבי חיפה לא אמור להיות מקום בהרכב למי שעלה כרגע מהנוער – אלא אם מדובר בעילוי ממש, וכאלה יש מעטים. אני כן חושב שקבוצת הנוער צריכה להכין שחקנים לבוגרים, אבל לא לבוגרים שלנו. לשלוח אותם לקבוצות ברחבי הארץ, גם בליגה הלאומית, העיקר שיקבלו דקות. ושמי שיוכיח את עצמו בבוגרים יחזור אלינו. הטובים ישרדו ויחזרו ללבוש ירוק, הפחות טובים ייעלמו, אבולוציה של כדורגל. ואת זה אני חושב שדווקא כן עושים בשנים האחרונות במכבי, ואני רואה ששחקנים שלנו מצליחים בקבוצות אחרות ברחבי הארץ. דווקא השילוב הנוכחי של הרבה שחקני נוער בקבוצה הבוגרת שלנו פחות מעודד אותי כי כאמור, הוא מעיד יותר על בעיה מאשר על הצלחה.

אני לא אומר שאין בעיות. העובדות מראות שהרבה שחקנים שהיו כוכבים בנוער שלנו לא עשו את המעבר לגילים הבוגרים. אני מניח שזה הגיוני במידה מסוימת וקורה בכל העולם (זוכרים את כוכב הנוער של ברצלונה הגדולה, גיא אסולין?) – אבל בהחלט יכול להיות שמשהו בשיטה לא עובד טוב. כן נדמה לי שבשנים האחרונות כן מנסים לשפר את זה. ובכל אופן, אני חושב שניצחונות, הישגים והתמודדויות בצמרת מקנים לצעירים ביטחון ויכולות מנטליות שקבוצות קטנות וחלשות מתקשות להקנות. ובקיצור, לדעתי אליפויות והישגים לא סותרים עבודה נכונה עם הנוער, ואם עובדים נכון אז אפילו ממש להיפך.

אז כן, ברכות על האליפות חברים צעירים. מי ייתן ומשהו מהווינריות שלכם יגיע יום אחד לקבוצה הבוגרת.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | 10 תגובות

אנחנו – הפועל באר שבע: אין ציפיות, אין אכזבות

צדק בוני גינצבורג וצדק גם גיא לוזון: באר שבע לא היתה ביום גדול; אבל חלק נכבד מהעניין אפשר לייחס גם לעמידה שלנו. לא שנתנו משחק הירואי או משהו. פשוט עמדנו נכון כדי לסגור את המשחק. השחקנים ההגנתיים היו בסדר, שחקני ההתקפה עזרו להם וזה מה שמקבלים כשכולם כולל כולם מרוכזים בעיקר בהגנה – משחק הגנתי סביר, ואפס משחק התקפה.

הנענו כדור בסדר באמצע המגרש אבל לא הגענו לאף הזדמנות, לא שאני זוכר לפחות. היתה איזו בעיטה של ורמוט אולי. ניכר היה שלוזון בעיקר לא רוצה להיות מושפל שוב מול אחת הגדולות.

אישית אני חושב שעם סגל שכולל את ורמוט, עטר ודמארי, אפשר להוציא יותר מאפס הזדמנויות. אולי זה רק אני, אבל נראה שאנחנו מסתפקים במעט מדי. ווטאבר. מי שנכווה ברותחין וגו'. ויש גם את העניין של רוטציה וחלוקת מאמץ. מעניין לראות איך ורמוט יתפקד מול בית"ר בשבת אחרי 90 דקות היום. ואם לא יפתח, מי אמור ליצור מצבים במקומו.

*

כמו שאתם יכולים להבין, אני כבר לא מצפה ליותר מדי, וזה בדיוק מה שקיבלתי היום. הבעיה היא כבר לא זה, אלא שיש מצב שלא אצפה לכלום גם לקראת העונה הבאה. זה כבר יהיה נדיר. אני רגיל להאמין בכל קיץ מחדש שהפעם זה יהיה אחרת. שהשנה השחקנים יהיו טובים, שהשנה המאמן יהיה טוב, שהעונה יצליחו להרחיק מהקבוצה את התקשורת. עכשיו גם האמונה דועכת. אלא אם יקרה משהו יוצא דופן, אני לא רואה אפילו סיבה לקוות.

*

לפחות שחר חזר, והיה זועף ורוטן כתמיד. אז הכל בסדר, כנראה. עוד בסדר כזה ואבדנו.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים | עם התגים , , , , , , , , , | 2 תגובות

כשבעל הבית נעלם

מישהו יודע איפה יעקב שחר? הציטוט האחרון שלו שאני מוצא באינטרנט הוא אחרי שמאיר איינשטיין מת, לפני חודש פחות יומיים. והיו גם כל מיני ידיעות מוזרות בערך באותה תקופה על כך שהוא לא יגיע למשחקים הקרובים בגלל "סיבות אישיות", ומאז אני לא שומע עליו כלום.

עכשיו, אני לא מתכוון לחטט ואני מאחל לו רק אושר, שמחה ואריכות ימים. העניין הוא שכבר לא מעט זמן יש לי תחושה שבזמן ששחר לא בסביבה, מי שכן נמצא בסביבה מנצל את היעדרו כדי, איך לומר בעדינות, למלא את החלל. אמרתי את זה גם ב"נובחים בירוק" האחרון – יש איזו תחושה של כאוס במועדון. כל יום יש הדלפה אחרת, וזה עוד בלי להתחיל לדבר על הציטוטים הרשמיים של לוזון, וזה שאף אחד לא אומר לו לשתוק קצת.

בקיצור, יש לי תחושה שמנסים להשתלט לנו על המועדון. זו קצת חרדה, כמובן – אני סמוך ובטוח שהמועדון שלנו מספיק חזק ומסודר כדי שזה לא יהיה עניין פשוט להשתלט עליו. מצד שני, אם יש לי תחושה כזו, כנראה שאני לא סמוך ובטוח. לא יודע, שלא נתעורר יום אחד ונגלה את אבי לוזון על כסא המנכ"ל.

הגזמה פרועה? סביר להניח. אבל אני מעדיף להגזים מאשר להיות מופתע לרעה. אתם יודעים איך זה: כשמריחים שהאריה מתחיל להיות זקן, אולי קצת פצוע, הצבועים מתחילים להסתובב באזור, לרחרח. צריך להישמר.

אז מה אני רוצה בעצם? הייתי שמח לדעת מה קורה עם שחר. ואם אי אפשר, אז הייתי שמח לדעת שיש מי ששומר על המועדון. ואם אי אפשר גם את זה, אז הייתי רוצה שהאוהדים יהיו עירניים וישמרו על המועדון שלנו, על כל מקרה שלא יקרה, עד שיהיה ברור מה קורה.

*

ואם קראתם עד כאן בשביל לקרוא על המשחק, אז מצטער לאכזב אתכם. לראשונה העונה, לא ראיתי את המשחק. לא בגלל מחויבויות אחרות. אני פשוט מרגיש לא מחובר לקבוצה, עד כדי כך שהיא ממש לא עניינה אותי. הלכתי לשחק כדורגל.

זה לא התוצאות או סיום העונה. בעונות הקודמות ראיתי עד הסוף, אפילו בשביל לראות שחקני נוער שלנו. כל עוד הרגשתי שזה המועדון שלי, הוא עניין אותי. כרגע, אני פשוט לא מרגיש שזה המועדון שלי. אני מרגיש שהוא איבד את דרכו, ואני מחכה שימצא אותה שוב. וחבל, כי בתחילת העונה היה נראה שמצאנו דרך חדשה וטובה.

אבל כאמור, כרגע אני חושש שזה גדול יותר מרק אובדן דרך זמני. אני חושש שאולי הערב יורד, ושבזמן הקרוב אנחנו עלולים לגשש בחושך.

*

(אגב, אם אתם כבר כאן, איך היה המשחק?)

 

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי | עם התגים , , , , , | 6 תגובות

אנחנו – בני סכנין: הפסד במאני טיים, שהוא סיבה קטנה לתקווה (שלוזון יילך, ששחר יבין)

לא אגזים ואומר שההפסד הזה הוא נקודת אור בחושך שבו נמצאת הקבוצה בשבועות האחרונים. אבל כן, אני מוכרח להודות שיש בו בהחלט צד חיובי. כי לאחרונה לא עובר יום בלי כותרות באתרים ובעיתונים – לוזון אמר, לוזון נזף, לוזון כעס, לוזון איים, לוזון רוצה להביא את, לוזון מתכוון לשחרר את, לוזון ולוזון ולוזון. אני לא אומר שהמאמן שהכניס את הרגל בדלת של מכבי ומאז מתנהג כמו בעל הבית הוא זה שמדליף לתקשורת, או שהעוזר שלו עושה את זה כדי שהוא לא יצטרך; אין לי שום הוכחה. אבל עושה רושם שגם אם נניח שזה לא הוא, המצב הזה בהחלט לא מפריע לו, והוא לא עושה כלום כדי להפסיק את ההדלפות, כמו שמצופה ממאמן במכבי. וזאת, שוב, בהנחה שהמדליף הוא לא הוא, נמני או אחד מאנשיהם.

ולמה שלוזון לא ידליף? זה משרת אותו שנוצר הרושם שקרלסן הוא כבר מזמן לא פונקציה במועדון, למרות שהוא עדיין תחת חוזה; זה משרת אותו שלא מונה מנהל מקצועי חדש, ושהרוח הנושבת מבין השורות היא שהוא לא יהיה מוכן לקבל מנהל כזה, ואם בכל זאת ימונה מישהו הוא נכנס מראש לתפקיד כברווז צולע; וזה משרת את לוזון שחדשות לבקרים מופיעים ציטוטים מפיו ומפי "גורמים" לגבי מי יישאר בקבוצה בעונה הבאה, מי לא ומי צפוי להגיע. כי זה מכונן אותו כדמות הקובעת בקבוצה בכל הנוגע לעונה הבאה, מנהל מקצועי או לא.

הדבר היחיד שלא משרת אותו זה ההפסד היום. וזה, לאור (ליתר דיוק, בצל) כל מה שקורה במועדון וסביבו לאחרונה, הוא מבחינתי סיבה קטנה לתקווה.

*

כי אם אנחנו יודעים משהו אחד על שחר, זה שהוא שונא להפסיד. והוא לא חושש לפטר מאמנים כשהוא מרגיש שהוא הפסיד יותר מדי, שזה כבר נהיה "בושה". ולהפסיד לסכנין במשחק בית, במאני טיים – וכבר אמרנו אחרי בית"ר שבמאבק על כרטיס לאירופה, כל משחק נגד מתמודדת ישירה על הכרטיס הוא הכי מאני טיים שיש – זו כבר בושה. בטח כמו שנראינו היום.

אולי אני אופטימי אבל בניגוד לקולות ששמעתי, אני סבור שהמקום של לוזון בקבוצה בשנה הבאה עדיין לא מובטח. נכון, הוא חתום לשנה וחצי; אבל למיטב הבנתי הקבוצה דאגה להכניס סעיף יציאה בקיץ, כך שלא תצטרך לשלם לו פיצויים במקרה של פיטורים בקיץ. הפסד כמו זה שהיה היום מקדם את השימוש בסעיף היציאה.

האם יפטרו את לוזון בקיץ? אני לא חושב שמישהו יודע, גם בתוך המועדון. זה תלוי כמובן במטרות שהציבו לו ובתוצאות שישיג. אם נגיע לאירופה, ברור שיישאר. אם לא נגיע, זה תלוי ביכולת שלנו. אבל גם אני טועה ומקומו מובטח גם בשנה הבאה, מה שכן בטוח זה שהקייס של לוזון לפיו הקבוצה לא צריכה מנהל מקצועי מעליו – חלש הרבה יותר אחרי משחקים כמו היום.

*

לא רציתי לשפוט את לוזון כשהגיע. חששתי (ועדיין) מהשפעה של הדעות הקדומות שלי עליו על השיפוט שלי – בעיקר דעתי על הקרבה המשפחתית שלו (שסידרה לו לפחות ג'וב אחד בקריירה, אם נהיה לארג'ים). רציתי לשפוט אותו על פי יכולת ותוצאות בלבד. אבל עכשיו עברו כבר מספיק משחקים בשביל לחוות דעה. ועכשיו אפשר כבר לקבוע שלוזון הוא לא איזה עילוי יוצא דופן שבשבילו שווה להתפשר בנושאים אחרים.

עד שיוכיח אחרת, נראה שהוא פחות או יותר בליגה של אבוקסיס, אלי כהן, מנחם קורצקי. יכול להעביר עונה עם קבוצה בלי להחריב אותה. אין לו מספיק תארים (כלומר אין לו אף תואר) כדי שנוכל להשוות אותו למאמנים כמו רן בן שמעון, אלישע או אפילו רוני לוי. הוא בוודאי יותר מאמן ממולנסטין, שהיה חתיכת פלופ (ואני לא נוהג להשתמש הרבה במונח הזה, שהוא בדרך כלל לא הוגן בעיני). הקבוצה יותר מאורגנת בתקופה שלו מאשר בתקופה של מולנסטין, יש יותר תיאום בין השחקנים ויותר סדר. בטח פחות כדורים ארוכים מדקל קינן לחלוצים, מורשתו של ההולנדי. ואפילו נראינו ממש טוב פעם אחת, מול בית"ר, קבוצה בינונית שמשחקת פתוח.

הוא מאמן, אבל לא טוב במיוחד. בינוני עד סביר. ואנחנו זקוקים לא רק למאמן טוב, אנחנו זקוקים לעילוי. בשביל להיאבק על אליפות עם מכבי תל אביב (שהכיסים הבלתי נגמרים שלה מעניקים לה יתרון אוטומטי על כל קבוצה), ועם הפועל באר שבע (שמחזיקה ביתרונות השקט, הסבלנות והריחוק מהתקשורת שמעניק הנגב, וההתלהבות שיש תמיד כשמשהו חדש נבנה) – בשביל זה צריך למקסם כל יתרון שיש לנו. בשביל זה צריך להוציא 100% מהסגל שיש לנו.

והסגל שלנו לא רע בכלל. הוא לא היה רע בתחילת העונה והוא כבר ממש טוב עכשיו. ובכל זאת, לוזון מוציא ממנו אפילו לא קרוב ל-50%. הערב הוא הוציא ממנו הפסד בית לסכנין. וזה לא מספיק בשבילנו.

מן הסתם, עם מאמנים אחרים הייתי יותר סבלני. אם היה גם מנהל מקצועי בטוח שהייתי יותר סבלני. כי הייתי יודע שלפחות יש שם מישהו שחושב קדימה. אבל כמו שהמועדון נראה בשבועות האחרונים, עם כל ההדלפות והשמועות, בדיוק כל מה שפחדנו ממנו כשלוזון הגיע – אם המאמן הוא לא עילוי אז הוא לא שווה את הבלגן הזה. ונגדיל ונאמר שלוזון לא רק אינו מאמן עילוי – אלא שהוא גורם בהתנהלותו נזק ממשי למועדון.

*

מה היה היום? לוזון זרק את כל הכלים הכבדים שלו למגרש. דמארי, עטר, ורמוט – זו התקפה מהחלומות. כלומר, אם מסדרים אותם כמו שצריך, כלומר – שמים את ורמוט באמצע כדי שיכניס לשניהם כדורים. אבל לוזון היה חייב להתחכם ודחף את ורמוט הצידה לאגף הימני. וכך איבדנו את השחקן הכי טוב שלנו העונה, והיחיד שיודע לסדר לחלוצים מצב מול שוער.

קהת תקוע באישיוז חוסר הביטחון שלו; ואצק הצטרף אליו שם לאחרונה, וכבר שבוע שני שהוא חתום על גול נגדנו; החילוף של איולפסון בגארי נראה יותר כמו ניסיון של לוזון להוכיח שהוא יודע יותר טוב, ולא היתה לו שום משמעות אמיתית, ריאן לא תרם כלום באגף. לא נראינו משהו בהגנה, אבל זה לא היה משנה כלום אם היתה לנו התקפה. לא היתה. ככה זה כשיש לך שחקן אחד שיודע לעשות התקפה – וגם אותו אתה מעלים במטה קסם.

גם החילופים של לוזון נראו יותר כמו חילופי התחנפות לקהל – צעירים וזה. לא הכנה, לא ניהול משחק, לא חילופים. כלום לא היה היום. ואני מקווה ששחר ראה את זה, והתעצבן. האם הוא רוצה עוד עונה עם מאמן בינוני? ועוד כזה שלא מוכן לקבל מנהל מקצועי מעליו?

*

אני לא חושב שבהכרח אנחנו לא יכולים להצליח עם לוזון או מאמנים כמוהו. אני רואה את זה פחות או יותר כך: במצב הליגה כרגע (כלומר כשיש מלבדנו שני מועדונים גדולים שרוצים אליפות), עם שחקנים טובים ומאמן בינוני אנחנו יכולים להיאבק על האליפות, נגיד, פעם בעשר שנים. בשנה אחת מתוך עשר שתי היריבות הגדולות שלנו יכולות לתפוס שתיהן שנה רעה, או שאחת תתפוס שנה רעה והשנייה תתרכז באירופה; ובאותו זמן אצלנו הכל יתחבר בצורה יוצאת דופן.

עם שחקנים טובים ומאמן טוב, אנחנו יכולים לעשות את זה פעם בחמש שנים. עם שחקנים טובים ומאמן שהוא עילוי ממש, גם מקצועית וגם ניהולית – נניח ברק בכר או גרנט – אנחנו יכולים לעשות זאת פעם בשלוש שנים ואפילו פחות. עם שחקנים טובים, מאמן טוב ומנהל מקצועי טוב, שיודע לבנות תוכנית שמבוססת על היתרונות שכן יש לנו על קבוצות אחרות, אנחנו יכולים להתחרות כל שנה. כרגע יש לנו רק שחקנים טובים ומאמן בינוני. אגב, מאמן טוב הוא זה שהופך שחקנים טובים לשחקנים מצוינים.

אנחנו צריכים אחד משניים: או להביא מאמן עילוי, או למנות מנהל מקצועי שיבנה תוכנית לשנים. ולתת את לו את הסמכויות, הזמן והסבלנות לעבוד.

*

אבל הבעיה שלנו היא רחבה יותר מסוגיית המאמן: יש על המועדון שלנו, זה כבר ברור, לחץ שאין באף מקום אחר. התקשורת המקומית צברה אצלנו בשלושים השנה האחרונות כוח אדיר, שיש אולי רק לתקשורת בתל אביב. בהתחלה התקשורת הזאת עזרה לנו: היא סייעה – בדרבון שלה, בציפיות שהציבה, במיתוג של הקבוצה (שהביא אלינו את הישראלים הכי טובים) – לבנות בחיפה כוח גדול, כזה שיכול להתחרות בתל אביביות, ואפילו לעלות עליהן. אבל עם הזמן, מה שהיה טוב הפך לקוץ בתחת. תחשבו על הקהל באבי רן, כמה הוא דוחף ועוזר לשחקנים כשמצליחים ונראים טוב, ואיך הוא יכול להפוך למשקולת על רגליהם כשלא כל כך הולך. בדיוק אותו דבר עם התקשורת המקומית. לכל דבר יש שני צדדים.

הבעיה הזו, שלא קיימת בבאר שבע – מה שמסייע לה לשמור על שקט תעשייתי ולבנות מועדון גדול (ובאותה מידה לא היתה קיימת בקרית שמונה בזמנו, מה שסייע גם לה) – היתה קיימת גם בתל אביב. שם הצליחו לפתור אותה: הם הביאו צוות זר – מאמן, עוזרים ומנהל מקצועי זרים – שלא קשורים לתקשורת המקומית, לא זקוקים לה ולא חייבים לה כלום. בתחילת השנה עשינו דבר מאוד נכון כשהעתקנו מהם את המודל הזה. אבל ברגע ששחר היה יכול, הוא זרק אותו לפח.

אני לא יודע מה היתה הסיבה בגללה קרלסן הועזב. השאלה בעיני היא לא מה הוא עשה, אלא האם ג'ורדי קרויף היה מועזב על ידי גולדהאר בגלל סיבות דומות, או שלקנדי היתה יותר סבלנות. מהעובדה שגולדהאר כבר שנה שנייה שופך הרבה יותר כסף מכל בעלים אחר בישראל, מפסיד את האליפות (כנראה) לקבוצה עם חצי מתקציב קבוצתו, ועדיין לא נראה שהוא מתכוון להיפטר מקרויף – אני מסיק שהוא היה נוהג אחרת.

לי נראה ששחר היה צריך רק תירוץ כדי להעיף את תור, והוא כנראה קיבל את התירוץ הזה, או השיג אותו ביוזמתו. ברור ששחר רוצה להיות מעורב בניהול הקבוצה. הוא תמיד היה, והוא חושב שהוא תמיד צריך להיות. יכול להיות שהוא חושב שהוא "הוכיח לאוהדים", עם הכישלון כביכול של קרלסן, שמנהל מקצועי "זה לא מה שחסר בחיפה". ממש כמו שהוא "הוכיח להם" בזמנו שראובן עטר לא צריך להיות המאמן. ההבדל הקטן הוא שמנהל מקצועי לא יכול להישפט אחרי חצי שנה. אבל את זה כבר טחנתי מספיק בפוסטים קודמים.

אבל גם סוגיית הניהול המקצועי לא עומדת בפני עצמה. אני לא חושב שבהכרח צריך מנהל מקצועי, ובאר שבע עושים אחלה עונות בלי כזה. העניין הוא שאצלנו סוגיית הניהול המקצועי קשורה בטבורה לסוגיית מעורבות התקשורת. המינוי של קרלסן בא יחד עם החלטה לבודד את הקבוצה מהתקשורת, והוא קשור לה הדוקות. הוא שם את המפתחות, את הידיעה מה קורה בקבוצה ומה הולך לקרות בה, ובקיצור את הכוח – בידיים של מישהו שלא חייב כלום לתקשורת, ומתכוון להשאיר את זה ככה. את ההחלטה הזאת הכתבים המקומיים בחיפה לא היו יכולים לסבול. הם חייבים שיהיו להם אנשים במועדון שידליפו להם. אחרת הם מאבדים את הכוח שצברו במועדון במשך שלושים שנה. זו לא ספקולציה; יש לזה ראיה ברורה וחותכת בדמות הציוץ ההוא של יוני הללי, שהודיע קבל עם וטוויטר שיש להיפטר "מהנורווגי" – שלא עשה לו כלום, למעט זה שלא הדליף לו כמו אחרים. ואכן, הם הצליחו. נפטרו מהנורווגי.

***

והנה העניין המרכזי: בכל פעם שכתבו לי פה או שראיתי דעות לפיהן "הכל רקוב בקבוצה", או "הדג מסריח מהראש", לא הסכמתי לעסוק בזה. אמירות כאלה הן כמו להגיד ש"על הקבוצה מוטלת קללה". לא מאמין בדברים כאלה. תנו לי דברים קונקרטיים, בעיות שאפשר לפתור, לא אמירות כלליות. אני חושב שעכשיו מתחיל להתחוור (לי) מה הדבר הקונקרטי שגורם לקבוצה "להסריח מהראש":

(הדברים הבאים הם ספקולציה בלבד, שזרעיה ננטעו בראשי על ידי המגיב NR, שהוא גם חבר, ושנשמעת לי יותר ויותר הגיונית ככל שהזמן עובר)

לכתבים המקומיים יש יותר מדי השפעה על שחר. יכול להיות שהם אפילו בקשר יומיומי איתו. בהחלט ייתכן שהוא מרגיש חייב להם – שכן הם עזרו לו לבנות את המותג, עברו איתו כברת דרך במהלכה שימשו לו צינור כשצריך, פרסמו מה שהיה נחוץ כשהיה נחוץ ונמנעו מלפרסם כשהתבקשו לא לעשות זאת. אם תרצו, זה הצד השני של היתרון הגדול של שחר – והוא באמת יתרון גדול בעיני – היציבות. לכל דבר יש שני צדדים, וזה החיסרון של מי שנמצא בקבוצה אחת כבר שלושים שנה: הוא כבר נטוע עמוק בתרבות המקומית, ובמקרה שלנו זה אומר התרבות המקומונית.

יכול להיות ששחר כבר לא מסוגל לבודד את התקשורת המקומית מהקבוצה. הוא קשור בה עמוקות. אז משמח אותי לשמוע שבמועדון מחפשים מנהל מקצועי חדש, ואני מקווה שהוא זר, כי אולי זה אומר שיש שם מספיק גורמים (בן דב?) שמבינים את החשיבות של הפחתת ההשפעה של התקשורת על המועדון. ויכול להיות גם ששחר עצמו מבין את זה, מבין שעליו לוותר על הניהול המקצועי, בשביל להיפטר מהלחץ של הכתבים, איתו הוא לא יודע ולא יכול להתמודד. היה נראה שבתחילת העונה הוא הבין את זה, אבל מתישהו באמצע, עם ההפסדים והתגברות הלחץ והטלפונים, הוא נכנע, אולי לטבעו שלו. כשאתה לא משוכנע שבאמת צריך מנהל מקצועי ואתה חושב שאתה מספיק טוב בשביל זה, ובמקביל אתה לא רואה תוצאות מיד, הכי קל להיכנע.

מבחינתי, שחר חייב להבין את זה, וחייב להצליח להתגבר על טבעו. כי ממש כמו שמי שגדל עם התקשורת המקומית ומרגיש חייב לה אולי לא יוכל כבר להתנכר אליה, כך ייתכן שמי שגדל על שחר ומה שהוא עשה בשביל הקבוצה לא יוכל לעולם להתנכר אליו ולקרוא לעזיבתו.

ובכל זאת, אני אוהד של מכבי, ורק אחר כך אוהב ומעריך את שחר. ולכן אנחנו מגיעים לפרשת דרכים. או ששחר יוכיח שמבחינתו – למרות הטעויות עם קרלסן – הוא עדיין דבק בהחלטה לקחת צעד אחורה ולתת לאנשי המקצוע לנכש מהמועדון את כל העשבים השוטים שמפריעים לו לצמוח; או שאני (ואני תמיד מניח שיש גם אוהדים אחרים שדומים לי) לא אוכל להגן עליו יותר. וגרוע מכך, לא ארצה.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , , , , , , | 22 תגובות

מכבי תל אביב – אנחנו: רק דברים רעים

בניגוד למשחק מול באר שבע, אין לי היום יותר מדי תלונות ללוזון. לעומת המשחק ההוא, הפעם לא באנו בגישה השחצנית שלא מכירה בהבדלי הרמות, לא בזבזנו את כל הכוח על ההתחלה בלחץ-שווא גבוה למעלה, ולכן – בניגוד למשחק בטרנר – גם נשארנו לעמוד על הרגליים לאורך כל המשחק. נכון, המשחק היום הוכרע כבר במחצית הראשונה, כשמול ב"ש כביכול נכנענו בשנייה, אבל אז זו היתה רק דחיית הקץ, ומשהגיע, הפכנו מיידית לשטיח. היום הובסנו, אבל אני מרגיש שלפחות ניסינו להתחרות עם שכל, כשאז סתם היינו טמבלים זחוחים.

*

למה שכל? כי היה ברור שהם יישבו עלינו מהפתיחה, ושמה שאנחנו יכולים לעשות זה בעיקר לנסות לא לספוג ולהגיע למחצית בשלום, מתוך ידיעה שהלחץ הוא עליהם וככל שיעבור הזמן השעון יתחיל לעבוד נגדם. זו לדעתי היתה גם המחשבה של לוזון, שבחר להמשיך עם עוואד בהרכב כדי "לבזבז" אותו במרדף אחרי הבלמים של ת"א במטרה להתיש אותם ככל האפשר, להכניס את עטר ודמארי הרעננים כשההגנה התל אביבית טיפה יותר עייפה, ואז להשקיע את מירב המאמצים ההתקפיים.

מובן שלנוכח הבדלי הרמות – בעיני אלו נעוצים גם בסגל השחקנים אך בעיקר בהבדלים המנטליים בין הקבוצות (כלומר החיבור, הביטחון והמומנטום) – ההצלחה של התוכנית היתה תלויה לא רק ביכולת הגנתית טובה שלנו, אלא גם ביום שיתפסו הצהובים. למרבה הצער, לא רק שטל בן חיים היה הפעם באלמנט שלו, אלא שנדמה לי שגולסה ובניון – ויוסי במיוחד – הגיעו חדורי רצון להוכיח לנו שטעינו כש"וויתרנו עליהם" (למעשה הם ויתרו עלינו, גולסה אפילו פעמיים, אבל ספורטאים טובים בלשכנע את עצמם בדברים לצורך הפקת אמביציה).

עם טב"ח באלמנט, גולסה ובניון ביכולת שיא וכשהשאר מסביב מסייעים (אלברמן היה טוב ודור מיכה נהדר. אגב, מיכה אפילו לא מגעיל במיוחד, והייתי שמח לראות אותו בירוק מתישהו) – לא היה לנו הרבה סיכוי. גם ניצול המצבים של תל אביב היה מצוין (אני זוכר הצלה אחת של גלזר – אדירה, אבל אחת – במחצית הראשונה), וירדנו למחצית בפיגור גדול מדי.

*

במחצית השנייה, לפי התוכנית של לוזון (כפי שאני רואה אותה, כאמור), היינו אמורים להתחיל לתקוף ולנסות להבקיע. עטר נכנס במקום עוואד שעשה את שלו ונטע החליף את בריק, שכנראה התעייף גם הוא. ואכן, בזכות זה שלא בזבזנו את הכוח בלחץ סרק במחצית הראשונה, באמת המשכנו לשחק, ולרגע זה נראה שאולי יש לנו בכל זאת מה למכור – אבל תל אביב צופפה מצוין ולא עשתה טעויות. לכך נוספה גם הפציעה של ואליינטה, שכפתה על לוזון חילוף הגנתי ולא אפשרה את ההכנסה המתוכננת של דמארי. ואז הגיע השלישי, וזה היה גמור.

אז אין לי טענות ללוזון. התוכנית היתה סבירה והכירה ביחסי הכוחות. הדבר היחיד שהייתי עושה אולי שונה ממנו זה לשמור גם את ורמוט לחצי השני, כמו שהוא עשה עם עטר. אבל זו, לדעתי, אחת הבעיות האקוטיות שלנו העונה – אם ורמוט בחוץ, אין מי שיעמיד חלוץ מול השוער במקרה שאנחנו יוצאים למתפרצת. אז ורמוט בזבז את רוב הכוח במחצית הראשונה, ואת המעט שנשאר לו בזבז בשנייה על הביף (הלא ממש מובן לי) עם גולסה.

בכלל, ראו על גילי שגם הוא, כמו בניון וגולסה, מאוד רוצה להוכיח לאקסית. רק שבניגוד אליהם, לא היה מי שיעזור לו: אלושי היה די חלש והתמקד, לעומת המשחק מול בית"ר, בהגנה; ואצק – כמו ביותר מדי משחקים לאחרונה – לא היה קיים; ורוקאביצה אמנם היה טוב יחסית לרוב העונה שלו (לא קשה) וראו עליו את ההשפעה החיובית של המשחק מול בית"ר – אבל הוא שחקן שטוב בעיקר בלרוץ לשטחים מתים, והיום פשוט לא היה מי שישלח אותו לשם.

*

לבי על ואליינטה, שהיה טוב מאוד ולדעתי, אם היה ממשיך באותה יכולת עד סוף המשחק, אולי עוד היה יכול לקבל הזדמנות נוספת להישאר בעונה הבאה. אבל במקום להוכיח שהוא ראוי לחולצה, הוא הוכיח בדיוק את מה שבגללו החליטו לשחרר אותו – שהוא פציע מדי. חבל לי עליו, שחקן מצוין ונשמה גדולה.

*

מה כן אפשר לקחת מהמשחק הזה? רק דברים רעים. אם אני לא טועה, זה היה ואצק שאיבד את הכדור בשער הראשון, והוא האחראי הכמעט בלעדי לו – כי איבד אותו במקום כזה שמשאיר את ההגנה חשופה לגמרי במצב נוח להתקפת תל אביב. בגדול, קמיל שוב לא הופיע למשחק חשוב, וזה לא סימן טוב בכלל. כבר ראיתי ממנו העונה משחקים בהם הוא היה מצוין – חזק, טכני ואלגנטי ברמות שאין כמעט בליגה – אבל אלו היו מעטים מדי בשביל קבוצה שרוצה להיות ברמות הכי גבוהות של הליגה. אני מקווה בשבילו שירים את הרמה שלו לקראת סוף העונה, אחרת הוא לא יצדיק את ההשארה שלו.

בן דוד היה מזעזע, אבל ממנו אין לי יותר מדי ציפיות. מקגלמאכר, לעומת זאת, אני מצפה להרבה יותר. גארי בדרך כלל מתבלט גם כשהשאר חלשים, אבל היום הוא איבד את בן חיים לא מעט פעמים, ושני השערים הגיעו מהצד שלו. אי אפשר להגיד שהוא אשם בהם, אבל לפחות בשער השני אפשר להגיד שהוא היה יכול וצריך להיות יותר אחראי.

אם בכל זאת רוצים איזה גיץ של אור, אז בריק היה היותר סביר באמצע שלנו, וגלזר הראה בהצלה ההיא את הפוטנציאל האדיר שלו (ובטח שאין לו חלק בשערים). עטר, לעומת זאת, סיפק במחצית שניתנה לו בדיוק את התצוגה שגורמת לי יותר לתעב את האישיות שלו מלהעריך את יכולתו, והמאזן הזה מראש עדין מאוד.

זה בסדר שחלוץ מחפש את השער, אבל נראה שעטר לא סתם מחפש אותו אלא שמבחינתו לא קיים שום דבר מלבדו. שחקנים עושים תנועה מסביבו, מתפנים ורצים לשטחים מתים, והוא לא רואה אף אחד בעיניים (במיוחד במשחקים כאלה, כשמראש הוא נכנס עצבני). האמת? עם כל הכבוד ליכולות הבאמת יוצאות דופן שלו, די נמאס לי להיות תלוי במצב הרוח של האדון. אני מקווה שימצאו בעונה הבאה מישהו קצת יותר יציב במקומו, כי כשעטר טוב הוא מצוין – אבל כשהוא רע הוא לא רק גרוע, אלא גם הופך את כל מי שמסביבו לעצבניים הרבה יותר ולהרבה פחות יעילים (ו"כל מי שמסביבו" כולל גם את האוהדים באיצטדיון ואותי בבית. הייתי יכול לגמור לכתוב את הפוסט הזה כבר לפני חצי שעה).

*

זהו. לגבי היחסים האישיים שלי עם הקבוצה, למי שעוקב – אני לא יכול להגיד שלא היה אכפת לי היום. בהחלט התבאסתי על הגולים וקיוויתי שנשווה וננצח. מה שכן, במקרה הזה אני לא בטוח אם זה בזכות מכבי או בגלל היריבה – לא יודע אם יותר רציתי שאנחנו ננצח או שמכבי תל אביב תפסיד. במקרה הרצונות השתלבו. שניהם לא התממשו. בכך שלפחות באר שבע ניצחה ולא גרמנו במו רגלינו לצמצום הפער בפסגה, ננוחם.

 

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים | עם התגים , , , , , , , , , , , | 7 תגובות