פרשת "פנחס" (ספר במדבר)
אמ;לק: לפני הכניסה לארץ עורכים בני ישראל מפקד נוסף, הפעם על מנת לחלק את הנחלות בין השבטים בארץ ישראל. בחירת הנחלות נעשית בהגרלה באופן אקראי, כמו היה זה פרויקט מחיר למשתכן. גודל הנחלות מתחלק לפי גודלו של כל שבט. לפיכך מקבלים בני יהודה את הנחלה הגדולה ביותר, הכוללת את באר שבע וחברון ועוד 46 ערים. בהמשך ישלטו על כל ירושלים. יעברו עוד כמה שנים ונחלותיהם יהיו קטנות עבורם, והם יתפשטו מערבה וישתלטו על כמה רחובות בדרום תל אביב; אך לשיאם יגיעו בני בני יהודה דווקא בחיפה, המקום בו עלו לגדולה אלון מזרחי, חיים רביבו, ואפילו חזי שירזי ושוקי נגר. שם יעלו לגדולה בעזרת השם גם דולב חזיזה, יובל אשכנזי וירדן שועה.
בהמשך הפרשה מתכוננים למשחק הפרישה של משה. ה' מעניק לו מנוי ליציע הכבוד על הר נבו, לראות משם את העם הכובש את הארץ. למחליפו ממונה יהושע בן נון, במה שנראה כחילוף מנצח.
אחרי שמשה שיחק במשך ארבעים שנה משחק שבלוני ומבוקר עם הגב לשער, והירבה לחלק כדורים להגנה במקום להסתובב על המגן שלו ולתקוף, מגיע יהושע שיתגלה בהמשך כבעל תכונות מתאימות יותר לשיטת המשחק הדרושה לכיבוש הארץ – כח פריצה, נוכחות ברחבה ובעיקר משחק עם הפנים לשער.
בסוף הפרשה מונה משה שוב את חגי ומועדי ישראל והקורבנות שיש להקריב בהם. חגי האליפות של מכבי אינם מוזכרים משום מה בפרשה. זה לא גורע מהעובדה שאלו החגים האהובים עלי ביותר.
הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי. לפני כמה זמן ביקשה ממני כאן אחת המתפללות בעזרת הנשים להפסיק להשתמש בביטוי "ירוקיי ורבותיי".
"הימים ימי ה-Metoo#", הסבירה, "וראוי היה אם ירוקותינו ביציע יזכו גם הן לברכתך כשוות בין שווים, ותושמט המילה 'רבותיי' מן הברכה. כי הרי אין ולו רבותינו אחד ביציע, אך ממין ירוקותינו יש למכביר, ועל כן יש לברך ב-ירוקיי וירוקותיי", הוסיפה בפסקנות.
ובכן, בונבונות של ואסילי, לאור בקשתה שקלתי בדבר ושקלתי, והחלטתי – לא, יא חושילינג דרבנן, לא!
לא אשנה את הברכה הקדושה למען כמה פמיניסטיות עם תסביך מרב מיכאלי. כי הלוא השפה העברית עצמה מורה שגם אם בקרב מאה נשים יימצא ולו גבר אחד – יש לפנות אליהם כפנייה אל זכר ולא לנקבה. ועל פי כן יש בירוקיי כקל וחומר, גם פנייה לירוקותיי, ואין בהזכרתן בנפרד ממין הצורך.
אפורות חולצות שלי, כל זאת עד כאן. היות ופרשת פנחס מוכיחה אותי על טעותי.
כי הלוא בפרשה זו מסופר בבנות צלופחד הבאות לדרוש את נחלתן בארץ ישראל. ואומרות הן למשה שלאביהן לא היו בנים לרשת אותו, ולמרות זאת, גם לביתו שלו מגיע שיהיה חלק בין הנוחלים בארץ והן יורשותיו.
משה מפנה את בקשתן של בנות צלופחד אל השם יתברך, אשר לא רק מאשר לבנות צלופחד לרשת נחלה על שם אביהן, אלא אף מוסיף שירושתו של אב ללא בנים תעבור לבנותיו שתועדפנה בירושה גם על פני אחי אביהן.
סוכריות מנטה של בנות רבן, הרי יודעות אתן שלמצער הינני עקר מבנים, וביתי הוא בית בובות נטול זיעה ומעוטר פונפונים, ובארונותיו חולצות שוער ורודות של מכבי. כמו כן, נאמנות הר הכרמל שלי – בגילי, גדלים הסיכויים שאסיים את חיי ללא בן לרשת את כסאי באצטדיון. ועל כן מבין אני שכדי לשמור את מורשתי בבוא יומי להחזיר נשמתי לבורא, יש ללמוד מחוקתו של הקדוש ברוך הוא את בנות צלופחד – ומחד להזהיר כל מניאק שיחפוץ לרשת בסוף חיי את נחלתי בגוש 117 שורה 18 כסא 423, לבל יחשוק בירושה היחידה שיש בידי להוריש לבנותיי, ומאידך לברך אתכם ואתכן קהל קדוש בברכת "ירוקיי וירוקותיי" מעתה ועד עולם, ותביא ברכה זו שפע ומזור לנו ולקבוצתינו, ותהיה יפה היא בעיני ה', ונאמר אמן כן יהי רצון.
הציטוט השבועי: "יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה: עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ" (כ"ז, כ״א)
תרגום אונקלוס: הלכות שפיטה, פרק חילופים – על המחליף לעמוד ולשאול את השופט הרביעי (האורים לפני ה') אם הוא יכול להיכנס. על פי פסיקת השופט הרביעי יצא המוחלף ויבוא המחליף.
חזון דניאל – חזונו של אבא דניאל זכרו לברכה, על צעירי מכבי שיזכו לשמש בקודש וללבוש את בגדי הבוגרים של מכבי: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, לְאַשְׁפְּנַז רַב סָרִיסָיו: לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִזֶּרַע הַמְּלוּכָה–וּמִן-הַפַּרְתְּמִים. ד יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין-בָּהֶם כָּל-מאוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּלִים בְּכָל-חָכְמָה, וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע, וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם, לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ" (ספר דניאל, פרק א' פסוק ג')
הפיוט השבועי
אבא נפטר בערב יום ראשון, י״ט בתמוז התשע״ו. ביום שני הקרוב ימלאו שלוש שנים למותו.
בשבת, לפני שנפטר, ישבתי לידו במחלקת טיפול נמרץ לב, והקראתי לו את כל מה שנכתב על ההפסד המבזה של מכבי נגד נומה קאליו האסטונית יומיים לפני, שבדיעבד, ועם כל הצער, היה המשחק האחרון שראה בחייו.
אחרי שסיימתי לקרוא, הביט אבא בתקרת החדר כמחפש בה את אלוהיו, הרים שתי ידיים ילדותיות כעולל השואל "למה?", ותהה בחוסר אונים: "מה הבעיה עם מכבי, מה לא בסדר איתנו?".
למשמע שאלתו התכווצתי בכסאי ושתקתי. לא היתה לי תשובה לענות. הרופא נכנס לחדר ואמר שהכליות הקורסות גמרו את הלב. הוא כנראה התכוון לאיבריו של אבא, למרות שהיום כשאני מנסה להיזכר, נראה לי שהוא שמע את שאלתו, וכנפרולוג מומחה זיהה נכון שאלו כליותיה של מכבי הסופקות בקושי ולא מצליחות לשחרר את הפסולת מהגוף.
אך לי, גם בבוקר היום למחרת, כשכבר לא היה עם מי לדבר, ואבא דעך כגחל שבעירתו כלתה, לא היתה תשובה לשאלה חסרת האונים שלו – גם היום לא יודע אם יש לי.
מאז שנפטר, יש לי חלום שיבוא היום ואגיד סוף סוף לחבר שלידי ביציע, ולו לפעם אחת: "חבל שאבא לא פה כדי לראות את זה". בינתיים אני מוצא את עצמי יותר ויותר משתמש בביטוי: "טוב שאבא לא פה כדי לחוות את הבושה הזו, בטח היה מת אם היה רואה את מכבי ככה".
היום, שלוש שנים אחרי הפעם האחרונה ששיחקנו באירופה, החלטתי לנסוע למשחק בסלובניה. כלכך אהבתי את הנסיעות האלה למשחקים של מכבי. את רובן מימן לי אבא. ואם לא לי אז לאחיין שלי, הדור השלישי לאוהדי מכבי במשפחה. הכסף הזה בו מימן לנו טיולים לאירופה בעקבות מכבי, נתן לו לאבא סיפוק בתחושה שהוא שותף מלא לנסיעות הללו, שגם לו יש חלק חשוב בחוויה של משחק של מכבי באירופה.
אז היום אני שם, בכספי שלי, שהינו בעצם כספי הירושה שהשאיר, והוא יחד איתי, ושנינו יחד עם מכבי, לעולם.
עצוב למות באמצע התמוז. נקווה שלא ניפול היום על קיצנו ועל קצירנו כמו אבא ומכבי של לפני שלוש שנים, ודגלי מכבי יחזרו ויהיו נישאים בראש התורן לעד.
הרבה שירים עצובים צרפתי כאן במהלך פרויקט "פרשת השבוע בירוק", שיסתיים בעוד שבועות ספורים. שיהיה זה השיר העצוב האחרון שיועלה, ושמכבי תתן לנו את הסיבה להעלות רק שירים שמחים. שבת שלום ויאללה מכבי.
מתי סין-קרונה
מצד שני 