פרשת השבוע בירוק – שמות/ מתי סין-קרונה

פרשת "שמות" (שמות)

אמ:לק: למלך מצרים יש בעיה דמוגרפית. כבר התחלה מבשרת רעות לעמי העולם, פחות לעם היהודי. 70 בני ישראל שבאו למצרים בהזמנת יוסף, מתרבים בקצב מסחרר בעקבות הלהיט של הברירה הטבעית "ילדים זה שמחה" שתפס יפה בצד המזרחי של הנילוס. ופרעה זה, שלא ידע את יוסף כמו שהיטלר לא ידע את משה, חושב שאפשר לפתור את הבעיה היהודית על ידי עינוי העם בעבודות פרך. איזה. ככל שעינה אותו, פרה העם ורבה ומילא את הארץ, כמו אוהדי מכבי הממלאים את האצטדיונים בתקופות רעות.

אל מול עינויי פרעה קם משה: הדמות שתלווה אותנו מכאן עד קצה התורה, האיש שהמציא את העם היהודי והיה יכול להיות מיליארדר אם היה רושם עלינו פטנט, המנהיג הגדול ביותר בתולדות האומה והעולם בכלל.

כבד פה וספקן גדול היה משה. לא טיפוס שיכול לזכות בבחירות בחברה דמוקרטית. לשמחתנו, בזמנו לא היו בחירות. לפיכך נבחר משה על ידי אלוהים ולא על ידי אנשים שאפשר לגייס להצביע עבורך רק אם לוחצים להם על בלוטות הפחד. אצל משה זה שונה, הוא הפחדן העומד מול אלוהים, עם הרבה סימני שאלה לגבי יכולותיו המנהיגותיות. על כן אלוהים נאלץ להראות לו באותות ובמופתים שאכן הוא הוא האיש המתאים ביותר להיות משחרר העם, הנשלח לעמוד מול פרעה, לבקש ממנו בנחרצות:”שלח את עמי" ולהבהיר לו, לערל הלב, לראשונה בהיסטוריה – שלא כדאי להתעסק עם יהודים.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי. משה עומד מול הסנה הבוער ומול אלוהים שמושח אותו להנהגה על העם, ואינו מאמין ביכולותיו, כמו היה שון וייסמן עם כדור מול השוער השלישי של אשדוד. גם האותות והמופתים שמראה אלוהים למשה עדיין משאירים אותו ספקן: “הלוא כבד פה ולשון אני", הוא אומר לאלוהים, ואלוהים מגחך:”מי המציא את הלשון ואת הפה בכלל, אם לא אני אלוהים. ואם אני המצאתי אותם, אני אחליט איך תפעל הלשון הזו ואיך ידבר הפה ומי יבין ומי יקשיב". אינעל דינק דאורייתא, ירוקיי ורבותיי! הספקנות, היא זו שהביאה אותנו לאן שהגענו. הספקנות וחוסר האמונה ביכולתו של אלוהים לשים בחבורת נגרים רוח חיה שתסחוף אותם לאליפות ולתארים לרוב. והאמונה הזו באלוהים היא קודם כל האמונה בעצמכם. כי אין אלוהים בלי האדם ואין האדם אלא צלם אלוהים וסך כל יכולותיו. הוא זה ששלח אותנו להיות עבדים בארץ מצרים והוא זה שיחזיר אותנו משם. אבל הרגליים, הרגליים יא חושילינג דרבנן, הרגליים שהביאו אותנו למצרים ושיחזירו לנו את האליפות הינן הרגליים שלכם.

ולכן, אפורי חולצות שלי, לפני שאתם הולכים להתפלל לרבנים באומן ובצפת, תגלו את האמונה בעצמכם, באישיותכם, ברגליים שנתן לכם אלוהים כדי להביא את מכבי מעלה מעלה לשיאים חדשים. כי על פניו, ההתמודדות אליה משה נשלח מול פרעה נראית לא פיירית – משה הוא כולה רועה צאן כבד פה ממדיין, בעוד פרעה הוא מלך מצרים. למרות זאת, אם מסתכלים בשני המתמודדים בעיניים בוחנות, רואים שזו התמודדות שווה לגמרי בין שני אנשים שלכל אחד מהם ראש אחד, ופה אחד, ושתי ידיים ושתי רגליים, ועל כובד הפה של משה מחפה חסרונו של פרעה שניחן בכובד לב. לפיכך, היתרון היחיד בהתמודדות הוא דווקא של משה – היות ומאחורי משה עומד אלוהים, ואילו מאחורי פרעה עומדים אצטגנינים ועובדי עבודה זרה וכוכבים ומזלות. ולכן, בונבונים של ואסילי – הכדורגל נתן לנו התמודדות שווה בין 11 שחקנים מכל צד שלכולם שתי רגליים בלבד. לא נותר לנו אלא להעמיד מאחורינו את אלוהים ואת האמונה בו וביכולות שהוא שם ברגלינו, יכולות שאין ולא יהיו לכל אותם עובדי אלילים הבאים עלינו לכלותנו, ולרוץ לאליפות עוד בימינו אנו, כי הקדוש ברוך הוא יצילנו מידם, ונאמר אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "וַיֹּ֖אמֶר אַל-תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַֽׁל-נְעָלֶ֨יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת-קֹ֖דֶשׁ הֽוּא" (פרק ג', פסוק ה')

תרגום אונקלוס: שחקן מכבי נשלח לקבוצת המנודים.

תהילים נגד טילים (תפילתו של השוער חיימוב: "תּוֹצִיאֵנִי–מֵרֶשֶׁת זוּ, טָמְנוּ לִי: כִּי-אַתָּה, מָעוּזִּי" (פרק ל"א, פסוק ה')

תפילה לשחרור הרגל שהסתבכה ברשת אחרי הצלת כדור מהקו.

פיוט לשבת

החלומות שלנו כבר נשכחו מרוב שנים בהם בנינו בית לא שלנו, מזבח כאב, מקדש לאל שלא ידענו, רחוק מהלב. והנה עכשיו מתרוצצים על הדשא הילדים הנפלאים שיצאו מחלצינו ובונים את מכבי החדשה. איתם זה יהיה בית לתפארת, או לכל הפחות הבית שלנו. רק נותר להאמין. שירי לנו קרולינה.

*
מתי סין-קרונה
לכל פרשות השבוע בירוק

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

פרשת השבוע בירוק: ויחי/ מתי סין-קרונה

פרשת "ויחי" (בראשית)

אמ:לק: כמו בפרשת חיי שרה, כשהתורה מתהדרת בכותרת מלאת חיים, סימן שבפנים מישהו מת. לא סתם קוראים לבתי קברות יהודיים בשמות כמו: ”ארץ החיים" ו"בית החיים". ואכן, בפרשה זו הולכים לעולמם שניים מגדולי עמנו – יעקב ויוסף.

יעקב, על ערש דווי, מבקש מיוסף לא לקבור אותו במצרים, אלא להביאו לקבורה יחד עם אבותיו בחברון. כבר די צפוף במערת המכפלה אבל אף אחד מהמתים לא מתלונן. החיים ממשיכים להתלונן ולהיאבק עבור אבותינו על המערה עד היום. לאחר מכן יורד יעקב אל בניו בחדר ההלבשה, עובר שחקן שחקן – חלק מברך, חלק מקלל, אבל בעיקר מנבא להם עתיד לא משהו בלעדיו. באמצע הוא משתעשע בגרסת התורה ל-"גנן גידל דגן בגן" ומברך את אחד מבניו ב-״גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ וְה֖וּא יָגֻ֥ד עָקֵֽב״.

בני יעקב מביאים את אביהם לקבורה כבקשתו בחברון, במסע ארוך שיוצא מארץ גושן במצרים, ומוכיחים שבנים צריכים לכבד את בקשת הוריהם אחרי מותם, גם אם הם מבקשים שישרפו את גופתם. בסוף הפרשה האחים מבקשים שוב את סליחתו של יוסף על שעשו לו ומבקשים להיות עבדיו. יוסף מת על ההתרפסות של אחיו ומחזיר את נשמתו לאלוהיו.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי, נפלה עטרת ראשנו וגם שנת תשעט"ר, שתזכר כנראה כשנת ליסטים של אמתחתי אלמנות, יעני שודדי זקנות, מסתיימת עוד לפני תחילת השנה החדשה למניינם של הנוכרים. לנו לא נותר אלא להביא את העונה הזו למנוחות במסע ארוך ומפרך, אפילו יותר ממסע הלוויה של יעקב ממצרים לחברון שנמשך בקושי שמונה פסוקים בפרשת השבוע ועבורנו ימשך עוד 22 פרשיות, לא כולל פרשות כפולות של שנה לא מעוברת.

אך אל נא תיפול רוחכם בונבונים של ואסילי. יוסף הצדיק מראה גם בפרשה הזו, כמו בפרשה הקודמת, שאם מסתכלים על החיים במבט מטורלל, אפשר לראות את הטוב ברע כמו היה הטוב מטוב, טוב מאוד. גם כאן מסביר יוסף לאחיו המבקשים את סליחתו ושמים עצמם כעבדים לפניו, שכל שקרה, אינעל דינק דאורייתא, קרה לטוב: "וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַֽחֲיֹ֥ת עַם-רָֽב:“ (פרק נ', פסוק כ').

ובכן ירוקיי ורבותיי, יש ביכולתינו גם כן, לראות את הצד הטוב של התבוסות. אילו רק ניווכח שההפסדים של השנה האחרונה שבאו לרוב, וגדשו את הסאה עד לקצה קצאה של שנת המס, יקוזזו יא חושילינג דרבנן בכל הרווחים במיליונים שעשינו מהמנואלה הוירטואלית שמכרנו לאוהדי מכבי, ועוד ישאר עודף קיזוזים לעונה הבאה ולעונה שלאחריה עבור הרווחים העתידיים מהדיסק החדש של חוות מזור, הקפוצ'ון הירוק עם הכיתוב: ”רק בחיפה האוויר מסריח" ומכרה הזהב שמניב לנו רווחים אין ספור – גמ"ח מקבצי הנדבות העונה לשם: ”יש'ך עשר שקל לתפאורה לדרבי?”.

קיזוז ההפסדים הנ"ל בשנת המס הקרובה תקטין משמעותית את תקציבי הממשלה לפיתוח מדינות תל אביב, ירושלים ובאר שבע, והעבודה הזרה שמתנהלת בם בזמן שאנחנו אוכלים את כל הסירחון של המפרץ עבורם ותקועים עם הפועל באותו אצטדיון.

אל יפלו פניכם אפורי חולצות שלי, כי יש מצלמות בכל מקום, והשם יתברך רואה חשבון וכבר בשנת המס הבאה עלינו לטובה יהיו לנו נצחונות לרוב, ונפריש מעשר לאביונים ולעמלקים ולזבים ולמצורעים ולכל מי שרשתו תעמוד לפנינו, ותברכנו כברכת יעקב ליהודה: ”ידך בעורף אויביך" ונאמר אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: ”וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֘ אֶת-שְׁנֵיהֶם֒ אֶת-אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת-מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו." (פרק מ"ח, פסוק י"ג)

תרגום אונקולוס: יוסף מתרגל עם המגינים סגירה אלכסונית.

תהילים נגד טילים (תפילתו של השוער חיימוב): "בִּקְרֹב עָלַי, מְרֵעִים- לֶאֱכֹל אֶת-בְּשָׂרִי: צָרַי וְאֹיְבַי לִי;    הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלו" (פרק כ"ז, פסוק ב)

תפילה נגד התקפת חלוצים יריבים במצב של 2 על 1.

הפיוט השבועי

אוניית יעקב מתנדנדת בים, לא מלח בה ולא רב חובל. האם יוכל יעקב להחזיר את מכבי לימיה הגדולים בה כל מלחיה היו אחים וכל אחד ידע את מקומו על סיפון הספינה? בינתיים יש לקוות רק שהספינה תחזור לחוף מבטחים. יאללה רבקה תני לנו תקווה.

*
מתי סין-קרונה
לכל פרשות השבוע בירוק

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

פרשת השבוע בירוק: ויגש/ מתי סין-קרונה

פרשת "ויגש" (בראשית)

אמ:לק: אחרי שנמצא גביעו של יוסף במטלטליו של בנימין בפרשה הקודמת, ואחרי שיוסף – שעדיין לא חשף את זהותו בפני אחיו – שלח אותו למאסר, האחים מתנפלים עליו כמו היה שופט ששלף אדום לחברם. יהודה הקפטן מתחנן ליוסף שיגש ל-VAR ויראה שבנימין לא גנב. אחרי שהוא מבין שעדיין אין VAR, יהודה מתפלל לרחמיו של יוסף ומבקש שייתן את הכרטיס האדום לו ולא לאחיו בנימין, שחשוב הרבה יותר לקבוצה, ובמיוחד ליעקב. האחים לא יודעים את נפשם מצער. בלי בנימין ובלי יוסף, הם מבינים, אין בני ישראל ואפשר לסגור את העם כבר עכשיו. או אז יוסף, שידו כבר היתה בדרכה לכיס האחורי של המכנס, מתחיל לבכות את בכיו הראשון וחושף את זהותו בפני אחיו. ואיזה בכי הלך שם, אוי איזה בכי – רב אפילו יותר מבכיו של יוסי כשאלישע הדיח אותו מההרכב.

האחים נשלחים הביתה ליעקב אביהם, להודיע לו שיוסף חי ולהביא אותו איתם למצרים כדי לפגוש את בנו ולהעביר שם את חמש שנות הרעב הנותרות. יעקב שומע את בשורת האחים וכולם מתחילים לבכות. ואיזה בכי הלך שם, אוי איזה בכי – רב אפילו יותר מבכיו של יוסי כשיעקב הודיע לו שלא יוכל לתת לו חצי מיליון בעונה כדי ללבוש את הכתונת המפוספסת ירוק-לבן של מכבי.

האחים, על אביהם ומשפחותיהם, יורדים למצרים לארץ גושן. כדי שפרעה לא יגייס אותם לצבא הם מצהירים שרעיית צאן אומנותם, כי תורתם אומנותם עדיין לא תופס במצרים. בינתיים, בני ישראל חיים טוב על חשבון אחיהם ופרעה, בעוד המצרים נאנקים מרעב. יוסף, שזיהה את ההזדמנות הכלכלית מבעוד מועד, הופך להיות האוליגרך הראשון בעולם. הוא מוכר לעם המצרי תבואה שאסף בשבע השנים הטובות בתמורה לצאן ולבקר שלהם. כשנגמר להם הצאן, הוא מוכר להם תבואה בתמורה לאדמתם. וכך, כדרכם של אוליגרכים, משתלט יוסף עבור פרעה על כל הרכוש של העם המצרי, ובנוסף, כדי שימשיכו להניב לו ממון, הוא משכיר להם את רכושם שלהם תמורת אחוזים מהרווחים. הפרשה מסתיימת כשבני ישראל משתקעים יפה בארץ גושן, פרים ורבים ושום ענן שחור לא עומד מעליהם. אבל גם זה יבוא. וכשהוא יבוא, איזה בכי ילך שם, אוי איזה בכי – רב אפילו יותר מכל הבכי שבכה יוסי מאז חזר לארץ.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי. המציאות היא המציאות, אין לכחש בה. אנוכי עומד כאן על הבימה שבוע אחר שבוע ונוטע בכם, בונבונים של ואסילי, את התקווה שהנה הנה זה בא עלינו נאום ה' ומתרגש הנס ובסוף השנה הזו, כעת חיה, נחגוג אליפות.

ובכן ירוקיי ורבותיי, בשבת הקודמת, בעודי יושב מסטול מדברי תורה בבית הכנסת אשר באמסטרדם – אליה נסעתי בשליחותו של הרב דודא, להביא לו מזור לפטרת הציפורניים ממנה הוא סובל ושהרופאים בארץ יימח שמם מסרבים לרשום לו עבורה רפואי – שמעתי בזווית האוזן שירים ושערים מהרדיו טרנזיסטור של הערל שישב בחוץ ופיצח גרעיני חזיר טמאים. ובעוד השבת יוצאת, והשמש של בית הכנסת מעביר בין הצדיקים דאבל פסים של מיני בשמים ומדליק הבדלה, הכריז השדר על גול השוויון שהבקיע בדקה התשעים ושלוש שוער קרית שמונה, ההוא עם השם של רומאי מחלל בית מקדש.

או אז, מרוב ייאוש התחלתי לקרוא את קינת איכה על השנה המחורבנת הזו ונכנסתי למרה שחורה עד כי נפניתי לקרוא תהילים על קברנו. מתוך השאול הלכתי לשתות קפה של מוצאי שבת באחד מבתי הקפה בעיר, הדלקתי שביעי של חנוכה וסרתי לאחת הספות לקרוא את פרשת השבוע הזה – פרשת ויגש. והנה הנה מתוך הפרשה, כשהכל קורס לאחים ומתפרק, וגם בנימין הבן האהוב אובד – בא יוסף והופך את הקערה על פיה לא פעם אחת אלא פעמיים. הוא לא רק מגלה פניו אל האחים ומתאחד איתם, אלא גם מסביר להם שהכל זה מאלוהים. שהם לא צריכים להתבייש שמכרו אותו, אלא להפך, לא סתם מכרו אותו – משום שהשם יתברך ידע את שיקרה והחליט להצילם ולשים אותו במצרים ולתת אותו למשנה למלך פרעה, רק כדי שברבות הימים יוכל להשביע את נפשם ולמלטם מהרעב בארץ כנען אינעל דינק דאורייתא.

אז אני יוצא מבית הקפה הפוך עם הקערה על פיה, שמח וטוב לבב, מפזם לי עם יגאל בשן אללה ירחמו פזמון בפזנון על ערימת פנקייקים, וכולי עזוז לבוא ולדרוש לכם כאן לפני המשחק מול העמלקים שמתל אביב, ולומר לכם: יא חושילינג דרבנן, הקערה תתהפך! הכל לטובה. לו רק תאמינו, לו רק תעוותו את המציאות המרה עם קטורת בשמים ותשימו אותה במסגרת הנכונה, העולם ייראה ירוק יותר דרך עיניים חצי סגורות. הלוא לא סתם כל הפסיכולוגים הגדולים ומומחי הנפש והמוח וממציא ה-LSD הינם יהודים. אלו כולם צאצאי יוסף הצדיק, שהיה הראשון ששינה את הגישה למציאות והאמין בכל כוחו למציאות החלופית.

אז סוכריות של בית רבן, חולצות אפורות שלי, אם תחשבו טוב יהיה טוב, והאליפות ממשמשת ובאה והיא מעבר לחלון ובתוך ראשכם הקט והסטול. וגם אם לא תבוא האליפות תמיד נוכל לקונן כולנו ברגש מעל צלוחית מרור: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם–הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת–הָיְתָה, לָמַס" (מגילת איכה פסוק א'), ונאמר אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: ”וַתֹּ֨אמֶר֙ אֶל-עֲבָדֶ֔יךָ הֽוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו"

תרגום אונקולוס: הנשיא והמנהל המקצועי של מכבי מבקש ממערך הסקאוטינג להציג לו שחקן לפני אישור לחתימה.

תהילים נגד טילים (תפילתו של השוער חיימוב): "חָנְנֵנִי יְהוָה–רְאֵה עָנְיִי, מִשֹּׂנְאָי; מְרוֹמְמִי, מִשַּׁעֲרֵי מָוֶת" (פרק ט' פסוק י"ד)

תפילה להתאוששות משער בדקה התשעים ושלוש.

הפיוט השבועי

בפסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח, תשל"א (1971), היה אמור יגאל בשן זכרו לברכה, לשיר את שירו של אביהו מדינה: "יעקב התמים". בשן לא שוחרר מהצבא להשתתף בפסטיבל, ובמקומו שר את השיר משה הילל וזכה במקום השלישי.

למרות זאת, בשן הקליט את השיר שמוכר לחובבי הכדורגל במיוחד בשל הפזמון שהפך ברבות הימים להמנונה הלא רשמי של נבחרת ישראל: "אל תירא ישראל אל תירא, כי גור אריה הלוא אתה".

*
מתי סין-קרונה
לכל פרשות השבוע בירוק

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

פרשת השבוע בירוק: מקץ/ מתי סין-קרונה

פרשת "מקץ" (בראשית)

אמ;לק: פרעה מלך מצרים חולם חלומות. כמה מעורר השראה, בייחוד בימינו, לקרוא על מנהיג – אפילו ערל – שיש לו חלום, שיש לו חזון. יוסף מובא מבור הכלא לפתור את חלומותיו של פרעה, והופך בן לילה להיות המשנה למלך ובעל השיא העולמי בקפיצה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. יוסף בניון, לעומת זאת, מחזיק בשיא העולמי בנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, אחרי שעשה את הכיוון ההפוך ונפל מעמדת קפטן מכבי לקצה הספסל של מכבי תל אביב.

יוסף ממונה להכין את מצרים לשבע השנים הרעות, שיבואו אחרי שבע השנים הטובות עליהם חלם פרעה. שבע השנים הרעות מתחילות והרעב מגיע איתן, גם לארץ כנען. יעקב שולח את בניו לראות כדורגל במצרים ולהביא קצת אוכל, כי מכבי נראית פח ונקניקייה באצטדיון עולה 20 שקלים. הוא משאיר את בנימין קטן האחים איתו, כי עדיין לא היתה לו בר מצווה, ויעקב מארגן לשניהם נסיעה לקאמפ נואו. במצרים פוגשים האחים את יוסף, שמזהה אותם, אך הם לא מזהים אותו. היות והוא עדיין נוטר להם טינה על שמכרו אותו בפרשה הקודמת, הוא מחליט לשחק בהם.

יוסף מאשים את האחים שהם מרגלים, למרות שהוכיחו לו שאפילו בטוויטר הם לא עוקבים אחריו. הוא שולח את שמעון לכלא כערבון ודורש מהם לחזור הביתה ולהביא איתם את בנימין אחיהם – ואחיו היחיד של יוסף מאותה אמא – אם הם רוצים שיאמין להם שאינם מרגלים. האחים מנסים למחות – בכל זאת, בנימין כבר חם על קאמפ נואו – אבל בלית ברירה הם חוזרים הביתה לקחת את הילד. יעקב לא מסכים, הוא כבר איבד בן אחד בזמאלק ולא יוכל לחיות בלי בנימין; וחוץ מזה גם הוא חם על הקאמפ נואו. אך הרעב בארץ ממשיך ואין ברירה, ובנימין יורד עם האחים למצרים. יוסף עדיין לא מגלה את זהותו ולא רוצה לבכות בפרהסיה, אז כשהוא רואה את בנימין הוא הולך לבכות בחדר צדדי. הוא שולח את כל האחים לדרך מצוידים באוכל, אך טומן את גביעו בצרורות של בנימין כדי להתעלל עוד קצת באחים ולהאשים את בנימין בגניבת הגביע.

התורה, אחרי עשר פרשות בספר בראשית, מתחילה לאבד רייטינג ומנסה, כדי למשוך קהל, לסיים את הפרשה בשיא המתח, כשיוסף תופס את גביעו במטלטליו של בנימין. מה יקרה לבנימין כעת? האם יוסף יחשוף את זהותו לאחיו? והאם יעקב יחזיר את מכבי לקדמת הבמה וילדי בר מצווה יפסיקו לבכות להוריהם שהם לא רוצים מכבי, רוצים קאמפ נואו?

עדיין אין צפיית בינג' בתורה, לכן תצטרכו להישאר במתח עד שבוע הבא. בינתיים, מה שכן אפשר לספר זה שהגביע שנמצא אצל בנימין אינו של יוסף. גם אם יקבעו ההיסטוריונים שליוסף יש עליו בעלות בטאבו, גם אם יציגו תמונות של יוסף אוחז בגביע, שום דבר לא יעזור – הגביע של 2016 הוא רק של מכבי. שלה ושל האוהדים שלה.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי, יוסף הצדיק מכין את מצרים לשבע השנים הרעות אחרי שבע הטובות. שבע שנים הינן תקופת חיים בתורה: שביעית לשמיטה, שבע שנים חיכה יעקב לרחל – ואז עוד שבע שנים, חברון נבנתה בשבע שנים, אפילו את הש"ס מסיימים לקרוא בשבע שנים וחצי.

אך מה בא לאחר שבע השנים, בונבונים של ואסילי, איה השנה השמינית? ובכן, ירוקיי ורבותיי, תנו רבנן: "במוצאי שביעית…", דהיינו בשנה השמינית, "משיח בן דוד בא". כן כן, סוכריות מנטה של בית רבן, אינעאל דינאק דאורייתא: המשיח בפתח ואיתו אתחלתא דגאולתא ואליפות עוד השנה, אפורי חולצות שלי.

כי עבור מה תנו רבנן שבמוצאי השביעית משיח יגיע? עבור זה שחורבן בית המקדש הראשון קרה במוצאי שביעית, אחרי 70 שנה שבני ישראל לא שמטו את הקרקע בשנת שמיטה. לפיכך גם אומרים רבנן שמוצאי שביעית, כמו שהיא זמן למשיח היא גם זמן לחורבן. אך לנו אין מה לדאוג מחורבן, רחמנא ליצלן, היות וחורבן במכבי יש ויש כבר שנים. ולמרות זאת מכבי בשנה השביעית – כמו בשישית ובחמישית עד הראשונה – שמטה ועוד איך שמטה. שמטה נקודות למכביר, וכדורים נשמטו מידי השוערים בדרך לרשתנו, והיינו לפרות דקות בשר הרועות ביאור ולשיבולים שדופות העולות בכיעורן מן האדמה.

והיום, נאום ה', אנחנו במוצאי הגוג ומגוג, מצוחצחים ונכונים יא חושילינג דרבנן, לבואו של משיח צדקנו שינחת באצטדיון בחיפה בדיוק כשיוסף אזולאי ירים כדור מדוד לרחבה בשבת, בערב נר שביעי של חנוכה כשהאור הולך ועולה, נגד קרית שמונה – דהיינו באזור הדמדומים בין שבע לשמונה, היא היא מוצאי שביעית. והוא ינגח את כדורו של משיח בן יוסף אזולאי לרשת העליונה ומשם – ניסים על גבי ניסים יחולל עוד השנה ויביא אליפות לפתחנו אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "וְאֶת-גְּבִיעִ֞י גְּבִ֣יעַ הַכֶּ֗סֶף תָּשִׂים֙ בְּפִי֙ אַמְתַּ֣חַת הַקָּטֹ֔ן"

תרגום אונקלוס: אופ"א ממציאה עוד מפעל גביע בשם "גביעי גביע הכסף" עבור קבוצות שמדורגות במקום האחרון בליגותיהן.

תהילים נגד טילים (תפילת השוער חיימוב): "לֹא-אִירָא, מֵרִבְבוֹת עָם– אֲשֶׁר סָבִיב, שָׁתוּ עָלָי" (פרק ג', פסוק ז')

תפילה נגד התקפות מתפרצות כשאף אחד לא נשאר בהגנה.

הפיוט השבועי

במוצאי שבת אחרי הדרבי, ערב נר ראשון של חנוכה, עמדתי באצטדיון כמעט ריק עם עוד כמה מאות אוהדים ואוהדות שנשארו להביט בדשא בעיניים ריקות, ששיוועו לנר אחד על החלון שיגרש את החושך הגדול שבתוך הלב. יאללה סטלה מאריס תשירו גם לנו.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

פרשת השבוע בירוק: וישב/ מתי סין-קרונה

פרשת וישב (בראשית)

אמ;לק: יוסי חולם חלום. ובחלומו הוא לא רואה עצמו גומר את הקריירה כעבד של משפחת לוזון, אלא איצטדיון שזור באלומות אנשים לבושים טריקו כחול עם המספר 15 על הגב ולוגו של חברת טלפונים מקדימה. על הדשא אחיו משתחווים לו, בעוד הוא מנשק טבעת בקמיצת שמאל ומסתובב במרכז המגרש כשאגודליו מצביעים אחורנית על מספר החולצה ועל שמו. לילה אחר כך הוא חולם על חוזה בגלאקטיקוס, וגם שם כל כוכבי השמים, השמש והירח משתחווים לו. הוא מספר על החלומות לאחיו בחדר ההלבשה לפני יציאה לשדה, לרעות את מקנה אביהם. הם מקנאים. הוא הטוב מכולם, זה ברור להם, אבל גם חרא של בן אדם. האחים מפשיטים אותו מכתונת הפסים הכחולה-ירוקה-לבנה שנתן לו אביו יעקב, ומוכרים אותו לישמעאלים. אלה משביחים את יוסי, ודרך סוכנים מדיינים מעבירים אותו לפרמייר ליג המצרית – לזמאלק,הקבוצה של המלך.

בזמאלק יוסי עושה חיל, מבקיע בצרורות, אך מסתבך עם אשת מנכ"ל הקבוצה פוטיפר. אשת פוטיפר חושבת שיוסי קל דעת כמו אוסקר גרסיה, אך מגלה שמדובר באיש של אישה אחת (למרות שעדיין לא התחתן). הוא ממאן לשכב איתה, והיא בתגובה סוחבת לו את החולצה עם המספר 15, מעלילה עליו שניסה לאנוס אותה, ולראיה מראה את חולצתו לבעלה ולפעילות Metoo#. יוסי מוכנס לבית האסורים, שם הוא שוב לובש חולצת פסים – הפעם את השחור-לבן של ניוקאסל. בבית הכלא, בהעדר חוברות תשבצים וסודוקו, יוסי מעביר את הזמן בפתירת חלומות של שניים משרי מצרים שיושבים יחד איתו באגף הצווארון הלבן.

בתוך כך, יהודה פורש מאחיו, שמאשימים אותו על שמכר את יוסי יותר מדי בזול ועכשיו הוא שווה פי עשר. יהודה לוקח לו אישה כנענית, יולד איתה את ער, שעל שמו נקראת הודעת הווטסאפ הנפוצה ”ער?”, את אונן – אבי תעשיית הפורנו, ואת שלה. ער לוקח לאשה את תמר ומת לפני שהספיק להרות אותה. אונן מקבל אותה לאשה במקום אחיו, אבל מתעקש לשכב איתה רק עם קונדום – ומת גם הוא. שלה עדיין צעיר ולכן תמר מהתלת ביהודה האב, מתעברת ויולדת לו תאומים: את זרח שהושיט ידו החוצה מרחמה ראשון, ואת פרץ שהצליח להשתחל לפני אחיו אל העולם, ושמזרעו יגיע בעוד עשרה דורות דוד המלך, שממנו עוד מעט כמעט, אולי אפילו כעת חיה – משיח בן דוד.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי, דרבי יא חושילינג דרבנן! דרבי בערבו של חג המכבים. סגולה גדולה בונבונים של ואסילי. כי הרי בחיפה יש רק מכבי ומכבי יש רק בחיפה ולכן אור גדול עומד להתרגש עלינו.
והאור הגדול שיציף אותנו ואת בתינו הוא אור שמגיע מתוך חושך גדול. כי הרי דווקא לפני חג האורים, פרשת וישב הינה פרשה שכולה חושך וירידה אל תהומות שנראה שאין מהן תקנה – האחים מורידים את יוסף לבור, מוכרים אותו, משקרים לאביהם שבנו האהוב מת. השכינה נפרדת מעל יעקב, האיש השלם, למשך 22 שנות אבלות על בנו יוסף. יוסף עצמו נקלע לבית הכלא ועתידו בערפל. יהודה נפרד מאחיו, מתחתן עם אישה כנענית רחמנא ליצלן ושני בניו הבכורים מתים. אינעל דינק דאורייתא, כמה חושך הורידה לעולם הפרשה הזו! אבל לא בכדי, ירוקיי ורבותיי, לא בכדי! כי בין לבין, בלי משים, נולד פרץ. מתוך הטומאה של משכב עריות יהודה עם אשת בניו תמר, נולד הניצוץ שממנו יעלה ויבוא דוד המלך, שממנו יעלה ויבוא משיח בן דוד! וכאן אנו חוזרים אל האור הגנוז שמביא איתו חג המכבים, האור של "באנו חושך לגרש", האור שיבוא עם ניצחון קטן בדרבי וממנו דרכנו לאליפות סלולה עוד השנה! כי הלוא משיח בן דוד הינו בעל המקצוע הבכיר בהיסטוריה, שאלפי שנים טוען שהוא אוטוטו מגיע. אבל, סוכריות מנטה של בית רבן, לפני שהגעתי לבית הכנסת דיברתי איתו בטלפון – וכן, שלום, הוא ענה, ענה! מה ציפית, שהוא יטלפן אליך יא שמאלן, מיליונים עשית על הגב שלו – והוא אומר לי נאום ה', שהנה הוא בא, והחמור שלו כבר חונה בחוץ והוא הולך לפרוץ את הדלתות, לפתוח לנו את כל הצ'אקרות ולהביא לנו אור של 8 טון פנסים וקילו שמש וניצחון בדרבי ירוקיי ורבותיי! כן כן, ונאמר אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה-נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים" (פרק ל"ז, פסוק ט"ז)

תרגום אונקלוס: מילותיו האחרונות של שחקן שנתקע בלי אופציות מסירה, שנייה לפני שחוטפים לו ת'כדור.

תהילים נגד טילים (תפילת השוער חיימוב):"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים; וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב"(פרק א', פסוק א')

תפילה לחתימה במכבי כשוער ראשון.

הפיוט השבועי

אהרון רזאל עושה מהציטוט השבועי שיר שכולו אחדות ואחווה. אומנם האוויר מלא אנרגיות של דרבי, אבל אנחנו לא בוקה ולא ריבר, ומעבר לציניות ולשנאה, האדומים מהעבר השני של הכביש הם עדיין אחינו.

וכותב אהרון רזאל על החבר האדום שיש ודאי לכל אחד מאיתנו:
"אתה אחי
זוכר איך אתה ואני
על אותו הדשא והחול, שיחקנו וגדלנו
והיום בתרמילנו אין אותם ספרים
על שפתותינו לא אותם הפזמונים
אך בסוף היום לאותו מרום נישא עינינו
כשקשים הרגעים לאותם שמים נרים קולנו
שנית את מראיך השמיע את קולך, אותך אשמע": תגיד, למה אין הפועל בחיפה?

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | תגובה אחת

פרשת השבוע בירוק: וישלח/ מתי סין-קרונה

פרשת וישלח (בראשית)

אמ;לק: יעקב מכין את השטח לכניסתו חזרה לארץ. הוא מצפה בחרדה לפגישתו הקרובה עם עשו אחיו, היושב על במת המנצח ביציע הקופים בהר שעיר. כדי לבדוק את השטח הוא שולח שליחים לעשו עם מתנות מכל טוב. עשו נעתר למתנות, ויעקב נותן את האות לנבחרתו לעבור את הירדן. את סקוטלנד ועוד הרבה אחרות הם לא יעברו, אבל את הירדן הם יעברו פעמיים במהלך ההיסטוריה.

יעקב, שהגיע לחרן בגפו, חוזר לארץ פטור ממסים אחרי שקיבל מעמד של עולה חדש, עמוס נשים, ילדים, צאן, מקנה וקונטיינר מפוצץ במוצרים לבית. למרות זאת הוא מוצא עצמו נאבק במלאך מרשות ההגירה שמחכה לו במעבר יבוק ומבקש דרכון. ליעקב אין דרכון, שכן עדיין לא הומצא הדרכון. לפיכך קורע המלאך ליעקב גיד ברגל, ממציא את הזיהוי הביומטרי ושולח אותו לדלפק משרד הפנים לקבל שם חדש. ליעקב מונפק השם הגנרי "ישראל".

עשו מקבל את יעקב-ישראל בארץ בזרועות פתוחות, קורא לו לבוא לשבת איתו קצת ביציע אבי רן ומבטיח שאפשר לעשן חופשי. יעקב לא מעשן, אבל בכך הוא סוגר את הפינה עם המתנגד הגדול ביותר שיכול להיות לו בדרך להשתלטות על ארץ ישראל ומכבי.

יעקב מגיע להר שעיר עם כל הסגל ומציג אותו לעשו לפי סדר – שפחות וילדיהם, לאה וילדיה, רחל ו…רגע! יוסי הפריבילג נדחף לפני אמו רחל כמו היה, ולא בפעם הראשונה, החשוב מכולם.

בהמשך רחל יולדת את בנימין, השחקן ה-12, ומתה. דינה בת יעקב נאנסת על ידי שכם בן חמור, ועקב כך שמעון ולוי בני יעקב מקימים את ארגון להב"ה ושוחטים את כל אנשי העיר שכם. בסוף הפרשה יצחק מת ושני בניו מביאים אותו לקבורה במערת המכפלה, מתחת לאולם בו ברוך גולדשטיין ירצח עוד 3,500 שנה 29 מתפללים מוסלמים. הפרשה מסתיימת כשהתורה מונה את צאצאי עשו. כולם אוהדי מכבי, כולם בני טובים, אלופים בני אלופים – חוץ מהנכד הסורר, הכבשה השחורה משחור – עמלק יימח שמו וזכרו, שממנו יצאו כל אויבנו – מהארץ ומחוץ.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי! ימי פגרת שזרוע הדשא אינם ימים קלים עבורכם. אני רואה אתכם פה מתנודדים על הכסאות עם דודא לכדורגל ומתחילים להתעניין בליגות של ערלים. שנה שעברה נפל שאול לשחמט, רחמנא ליצלן, וכבר תפסתי פה פעם בעזרת נשים את חנן מחלל שבת עם מפוחית יא חושילינג דרבנן.

בונבונים של ואסילי, אנא מכם. פגרת השזרוע נועדה עבור העתיד של כולנו. ראו נא איך בבית הכנסת בנתניה מעבירים בשידור חי את צמיחת הדשא המשוזרע, ומתפלל הקהל בעיר היהלומים וזועק לשמיים: "צמח! צמח! צמח!". ולא בכדי, ירוקיי ורבותיי, לא בכדי. כי אמר רבנו נחמן: "דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִיגּוּן מיוחד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם….וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִיגּוּן. כִּי כָל עֵשֶב וָעֵשֶב יֵש לוֹ שִירָה שֶאוֹמֵר".

ובכן, בימים אלה של פגרת השזרוע, ובמיוחד כשמאמן חדש רועה את העדר הירוק, אנו זקוקים להיות קשובים לשירת העשבים הצומחים על כר הדשא בחיפה ובכל מקום אחר. כי משירת העשבים הזו יעשה רבנו אליהו גוטמן ניגון, ויסדר העדר על חלקות דשא החורף עם נעלי סטופקס. וממשיך הרבי נחמן ואומר:

"וְעַל-יְדֵי שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ הַנִּיגּוּן, עַל-יְדֵי-זֶה הוּא נוֹתֵן כּוחַ בְּהָעֲשָׂבִים… וְזֶה בְּחִינַת 'הַנִּיצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ…'".

שמעו נא חולצות אפורות שלי: שהניגון שהרועה יעשה משירת העשבים הוא מבחינת "עת זמיר"! עת זמיר אינעל דינק דאורייתא! ומה זו אותה עת זמיר ירוקיי ורבותיי? מדרש רבה לשיר השירים מבאר שעת זמיר היא העת בה הגיע זמנם של הירוקים להיגאל, הגיע זמנם של הערלים שיזמרו, הגיעה זמנה של שירתכם שתאמר להישמע! ושירתכם היא היא השירה שתביא אליפות עוד השנה. שירה שתבוא מן העשבים אל הכדור, הסטופקס והרגל הירוקה, ותעשה לניגון אצל הרועה ומשם אל לבבות כולנו. אז נוחו לכם עוד שבוע סוכריות מנטה של בית רבן, לכו למצוץ איזה דונם עשב כדי שדמיונכם יוכל לשאת את כל הטוב הזה שבפתחנו ונאמר אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "וַיֹּ֤אמֶר אֶל-עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר" (פרק ל"ב פסוק י"ז)

תרגום אונקולוס: יעקב מדגים לחניכיו את שיטת מלכודת הנבדל.

הפיוט השבועי

יעקב הופך לישראל. הנבחרת שלנו חזרה לאוהדים שלה בקמפיין האחרון. גם אחרי ההפסד לסקוטלנד נראה היה שסוף סוף יש על מי לחשוב, יש למה לרוץ, יש אל מי לשוב, והקריאה "אל אל ישראל" חוזרת לעשות צמרמורת.

הנה עידן עמדי על ישראל הנטוש שבניו פתאום רצים, שבים אליו.

*

מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , | תגובה אחת

האוהד צופה במשחק נבחרת

משחק הנבחרת הגורלי הוא הזדמנות טובה להעלות לבלוג סיפורון שפרסמתי במדור שלי ב"הארץ" (שכרגע בהפסקה ארוכה, שלא לומר הקפאה עמוקה). עוד סיפורונים על האוהד הפרובינציאלי תוכלו למצוא בבלוג וגם כאן יש אחד

***

האוהד יושב לו על הספה, מולו הטלוויזיה. לפניו, על השולחן, קערית עם גרעיני אבטיח, ולידה קערה ריקה לקליפות. הוא אוהב גרעיני אבטיח. בהתחלה אהב את הרעיון שהוא מצליח לפצח גרעיני אבטיח. עם הזמן למד לאהוב גם את הטעם. ליד הגרעינים – בקבוק בירה. את הבירה עוד לא למד לגמרי לאהוב, היא מרה לו. אבל הוא ממשיך לנסות. זה טעם נרכש, אז הוא רוכש אותו, בתשלומים. בירה, גרעינים. כך צריך לראות משחק כדורגל!

משחק הכדורגל הוא של הנבחרת הלאומית, והאוהד קצת מתרגש. כן, הוא קורא את הכתבות במדורי הספורט; הוא נמצא ברשת החברתית. הוא יודע שהנבחרת גרועה, חלשה, נרפית, נלעגת, לא מעניינת אף אחד. ובכל זאת, ככל שהמשחק מתקרב, הוא מתרגש. אותו היא כן מעניינת. הוא אוהב אותה. הוא מקווה שהיא תנצח – לא, לא סתם תנצח: הוא מקווה שהיא תספק משחק אדיר, הצגה, קונצרט, משחק לפנתיאון. כזה שיגרום לכולם לאהוב אותה, לרצות בהצלחתה; ואולי, אפילו, לגרום להם גם קצת להתבייש על שלעגו לה.

כן, הוא פרובינציאלי. הוא יודע שכך היו קוראים לו ברשת החברתית אם היו יודעים שהוא מתרגש לקראת המשחק, לקראת משחקים של הנבחרת בכלל. הוא יודע שכמה ממשחקי הנבחרת היו בין החוויות המרגשות בחייו; יש לו אפילו סימן שיעיד על כך. פעם, באחד הניצחונות הגדולים ביותר של הנבחרת, הוא כל כך שמח בשער הניצחון שקפץ משמחה על המיטה של הוריו, וחטף מכה חזקה באחורי הראש מהמנורה שהיתה תלויה מעל. זה כאב, אפילו השאיר איזו צלקת, אבל הוא כמעט לא שם לב. הוא היה מאושר. גם אם צעק מכאב, זה נבלע בצעקות השמחה.

אז כן, פרובינציאלי, שיהיה, חושב האוהד לעצמו. במוחו צץ זנב מחשבה – אולי פרובינציה היא בכלל לא מקום במרחב, אלא נקודה בזמן; אולי הוא לא פטריוט של ארצו, אלא של ילדותו. אבל המחשבה שוקעת מהר ומתפוגגת, כי המשחק כבר עמוק בתוך המחצית הראשונה, והנבחרת דווקא משחקת לא רע. אמנם טרם הבקיעה, אמנם קצת מפוזרת, אבל כבר היתה הזדמנות אחת, וברגע שיהיה גול הכל בוודאי ישתחרר, הנבחרת תתחבר בבת אחת ותיתן הצגה לפנתיאון. ואז ההם ברשת החברתית יתביישו בעצמם בשקט, או שישבחו ויהללו את הנבחרת, במחשבה שאף אחד לא זוכר איך לעגו לה רק לפני כמה שעות. אבל הוא זוכר, ועוד איך הוא זוכר, וגם אם לא יגיד כלום – הוא ייתן להם איזה מבט, כזה שמבהיר שהוא זוכר; לא שהם יוכלו לראות, מפרידים ביניהם צגי מחשב ועשרות קילומטרים, אבל הוא ייתן את המבט כך או כך.

והנה הגול! אבל לזכות הנבחרת היריבה. בסדר, לא נורא, מרגיע מיד האוהד הפרובינציאלי את עצמו, לא קרה כלום. אך בשניות הבאות הכעס צף – מה זה ההגנה הזאת, איזה חור, מה הם עושים באימונים לעזאזל; לבסוף הוא נרגע. גול אחד שלנו והכל מתהפך. הוא כבר לא חושב על הרשת החברתית, על איך ההם יתביישו; הוא מסתכל יותר על השעון בפינת המסך. יש מספיק זמן, הוא חושב לעצמו, זו רק הדקה הארבעים.

*

זו רק הדקה השישים, אומר לעצמו האוהד בדקה השישים. כבר עשו הרבה בכדורגל בהרבה פחות זמן, עוד שלושים דקות זה נצח, הוא חושב, אבל הוא כבר קצת עצבני. על המשחק המפוזר של הנבחרת, על חוסר התיאום, על ההגנה המחוררת, הנה, עכשיו כמעט הבקיעו לנו עוד שער, במזל ניצלנו. הוא שם לב שהשחקנים כבר לחוצים, חסרי ביטחון להחריד; הקהל חסר סבלנות, האווירה באיצטדיון, הוא מזהה ממרחק מאות קילומטרים ומעלית, לא כל כך טובה. האוהד מתוח, מפצח גרעינים על אוטומט, מלטף בבלי דעת את הצלקת באחורי ראשו, טוב, אולי המשחק הזה לא ייכנס לפנתיאון, אבל כרגע נסתפק גם בסתם מהפך. גם זה יהיה מרגש, ישאיר טעם טוב, מי יזכור אז את שער החובה.

עוד חור בהגנה, היריבה מבקיעה שוב. מהפך לא יהיה פה, גם תיקו לא מאוד סביר. יודעים מה? עכשיו האוהד גם לא ממש רוצה שזה יקרה. אם כבר, להיפך – הוא מקווה שיהיה עוד גול לטובת היריבה, שתהיה תבוסה. האוהד כועס מאוד עכשיו, הוא מתעצבן על המאמן, למה לא זימן לסגל את השחקן המעולה ההוא, למה דווקא את האידיוט הזה? למה הוא מקבל החלטות לא מקצועיות? הכל פה זה אינטרסים, הוא חושב לעצמו, חבורה של אינטרסנטים, קומבינטורים, חאפרים. האוהד מתחיל לשנוא את המאמן, ולתעב את השחקנים. איזה משחק נרפה, חלש, נלעג! אילו שחקנים גרועים! הוא מקווה מאוד שיחטפו עוד גול, שיתבייש בעצמו המאמן, שיתביישו בעצמם השחקנים, שיתביישו העסקנים, שיתביישו כולם.

הדקות האחרונות. האוהד כבר לא כל כך מרוכז במשחק, הוא רוכן קדימה, מפצח בבלי דעת עוד ועוד גרעינים, ערימת הקליפות מתנשאת והולכת, על הבירה כבר וויתר, הוא שקוע עכשיו בטלפון שלו, ברשת החברתית, קורא את הבדיחות על הנבחרת. מצחיקות דווקא, באמת חבורה של פחים, הוא מצחקק לעצמו מול תמונה לעגנית, לוחץ על הלייק, כותב תגובה – לא רעה דווקא, גם עוקצנית, גם משחק מלים שנון. חולפות שניות בודדות וכבר יש לו שני לייקים, הוא נשען אחורה על הספה, הטלפון ביד, הלייקים לעקיצה שלו מתחילים להצטבר. הוא מתחיל להרגיש קצת יותר טוב עכשיו.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ובינתיים בעולם, כללי | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה