פרשת השבוע בירוק: חיי שרה/ מתי סין-קרונה

פרשת חיי שרה (בראשית)

אמ;לק: שם הפרשה הפיח בי סקרנות רבה. חייהן של נשים בשם שרה תמיד עניינו אותי – שרה גיבורת ניל״י, שרה סילברמן, שרהל'ה שרון, שרה פיילין וכל השרות מהשיר "בהיאחזות הנח"ל בסיני" (גם הדליות והרינות אבל זה לסיפור אחר).

לא עבר פסוק אחד בתוך הפרשה ותחושת אכזבה עמוקה של ספיגת שער מפנדל וכרטיס אדום בדקה הראשונה התפשטה בי. עבדו עלי, הבטיחו לי "חיי שרה" ואחרי 12 מילים היא מתה. סליחה, נפטרה. יהודים, כך אומרים, אינם מתים אלא נפטרים מן העולם ושרה זכתה להיות הראשונה. אברהם, אבינו הראשון, יזכה להיות הנפטר השני, לא לפני שישאיר אותנו להילחם על מערת המכפלה בחברון, הנכס הנדלנ"י הראשון של העם היהודי או הישמעאלי – תלוי איזה צד תפסתם במאבקי הירושה – שקנה מעפרון החיתי. נכס שיהפוך את העם היהודי לאימפריית נדל"ן של חלקות קבר. 400 שקל כסף שילם אברהם על חלקת קבר לשמונה באמצע חברון בתקופת המקרא, 120,000 שקל עולה היום חלקה לאדם בבית העלמין בחולון. תעשו חשבון לבד ותבינו איך יהודים מתעשרים.

בין האבלות על פטירתה של שרה בתחילת הפרשה לזו של אברהם בסופה, טבורה של הפרשה מזמנת לנו שמחה גדולה על בואה של אמנו השנייה – רבקה, ששמה הוא ההפך הגמור מ-הקבר שבקצוות הפרשה (ותודה לסדרה הנפלאה "מייקל"). ואיזו אמא סוכר הביא לנו אליעזר, עבד אברהם, שנשלח על ידיו בהעדר אפליקציית jdate למולדתו אור כשדים כדי להביא משם אישה ליצחק. גם אלופת ארם נהריים בשאיבת מים מבאר, גם מלאת חסד ורחמים כלפי העבד הצמא שבא לקראתה, ובמיוחד – פעילת כבוד ב"תנו לחיות לחיות" שדאגה לכל צרכיהם של עשרת הגמלים שהביא איתו אליעזר. כל הטוב הזה בנערה אחת נפלאה, שעושה את כל הדרך לארץ ישראל אל יצחק – הולכת אל הלא נודע ונוסעת בעקבות האהבה בו זמנית.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי, אנו עומדים היום במוצאי הניצחון הגדול על הפועל ת"א, קבוצה שגם הקיצוני הימני שלה הוא שמאלני קיצוני רחמנא ליצלן, ובפתח כבר עומדת בית"ר י-ם – אותה קבוצת ימין קנאית שצד שמאל יחטוף אצלה לעד יריקות מהיציע המזרחי, גם אם לבו בסוף מערב.

על אברהם ויצחק, ירוקיי ורבותיי, אומרת הקבלה שמידותיהם הן מידות הרוח, שצידן הינו צד ימין. ועל שרה ורבקה שמידותיהן הן מידות הגוף, שצידן צד שמאל. ואין ימין בלי שמאל ואין שמאל בלי ימין והשלמות היא עם שניהם כאחד. ולפיכך, אינעל דינק דאורייתא, המדרגה הרוחנית שלנו כאוהדי מכבי גבוהה לאין שיעור ממדרגותיהן הרוחניות של אוהדי שתי קבוצות עובדי האלילים הללו, המייצגות רוח בלבד מצד אחד וגשמיות בלבד מן הצד השני.

מנגד, לצערנו הרב הקבוצה שלנו, משוש חיינו וסלע קיומנו, על כל הסובב אותה – אין לה לא ימין ולא שמאל ולא מנהל מקצועי – לא רוח ולא גשמיות, והיא רקובה ורעת עין כמו עפרון החיתי, עליו כתב רש"י "אמר הרבה ואפילו מעט לא עשה". אך לא אלמן ישראל ולא רווק בלי בית מכבי חיפה, ירוקיי ורבותיי יא חושילינג דרבנן, מתוך הריקבון צומחת גאולה. זרע צריך לעבור תהליך ריקבון כדי להפוך לאילן גדול ואין לנו ברירה אלא להאמין שעוד טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה ינוסו הצללים ותתגלה האהבה ויצמח האילן ותבוא האליפות אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים: וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל" (פרק כ"ד, פסוקים ס"ג-ס"ד)

תרגום השבעים להולנדית: העדות הראשונה שהיהודים המציאו את ההתחזות ברחבה.

*

הפיוט השבועי

שולי רנד הנפלא עם דיסק חדש סוף סוף. ירוקים וירוקות שלי, עוד טיפה ועוד טיפה זה מגיע – גם סלע דמעה תנפץ.

*
מתי סין-קרונה

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

אלאך הולך, אז גם אני

הרבה אוהדים אומרים כבר זמן רב שהמועדון "רקוב" או שהוא "חולה". אני לא יודע מה זה "רקוב", אני כן חושב שלמועדון יש נטייה לפתח את אותן מחלות שוב ושוב. משום שהמועדון מוקף חיידקים – תקשורת הספורט החיפאית והארצית, סוכנים ומקורבים למיניהם וגם הציפיות של האוהדים, שנשענות על תהילת העבר – שגורמות לו ללחץ מתמיד, כזה שלא מאפשר לו לתפקד. ואני חושב שהמועדון חלש מדי מכדי לנצח את החיידקים האלה לבד, חלש מכדי לפתח להם נוגדנים בעצמו.

הבעיה היא שגם כשהמועדון כבר מבין את הבעיה הזו, וחכם מספיק כדי לקחת תרופות שיעזרו לו להילחם בחיידקים הנחושים – אחרי זמן מה הוא מפסיק ליטול אותן. למה? כי המחלות לא נרפאות מיד, ואין למועדון סבלנות לחכות. וכי אחרי המשבר הראשון צצים כל מיני שרלטנים שאומרים שיש להם תרופה יותר טובה, תרופת קסם.

יוצא שהמועדון שלנו – יודעים מה, בואו נפסיק עם השפה הכללית הזו ונקרא בשם המפורש, יעקב שחר – מוותר על טיפול ארוך טווח ורציני לטובת כל מיני ניתוחים פלסטיים שמבטיחים שיעשו אותו יפה יותר, אבל במהות, בשורש הבעיות, הם לא נוגעים.

יעקב שחר הבטיח שהפעם, בניגוד למקרה עם תור קרלסן, הוא כן ייתן למנהל המקצועי לנהל מקצועית. שאז היתה איזו בעיה ספציפית שקשורה לקרלסן, אבל שחר כן מכיר בחשיבותו של מנהל מקצועי, וכן מתכוון לתת לו סמכויות וזמן.

יעקב שחר הוכיח, שוב, שהוא פשוט לא מסוגל. לא יכול לשחרר. שוב קפץ לו השחר.

*

הכל לכאורה, כי לא הרבה ידוע כרגע. נראה מה עוד יתברר ויתגלה. אבל בהנחה שזה מה שקרה – ששחר רצה לעקוף את המנהל המקצועי שלו ולפטר את המאמן, כלומר לנהל מקצועית במקומו, ולכן אלאך התפטר – אז אני מפסיק לתמוך ביעקב שחר ומפסיק להגן עליו. המועדון הזה הוא של שחר אבל הוא גם, במובן מסוים, שלי. ואני לא יכול לתמוך במי שמשמר את המועדון שלי במצב חולה, כי הוא לא מסוגל לקחת לאורך זמן את התרופות שיבריאו אותו.

משום שאני כועס מאוד על המועדון, ומשום שאני לא יכול ולא רוצה לייחל בפומבי להפסד של הקבוצה שאני אוהב, אני מפסיק, לפחות בינתיים, לסקר את משחקי הקבוצה.

פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי | עם התגים , , , , , | 14 תגובות

הפועל תל אביב – אנחנו: וואט דה פאק

מה. לעזאזל. קרה. היום. במכבי?

זו השאלה המטרידה הראשונה בנוגע ליום המוזר והמעצבן הזה. השאלה המטרידה השנייה היא: למה אי אפשר לשמוח ולו ליום מחורבן אחד בקבוצה הזאת?

*

למרבה הצער, אחרי מה שזה לא יהיה שקרה היום בקבוצה, אין הרבה טעם להתייחס למשחק, כי אובייסלי עוברים על הקבוצה שלנו דברים יותר דרמטיים.

מהם הדברים האלה אין לי מושג, ונראה שלא רק לי, אלא גם לכתבים שמסקרים את הקבוצה. כמו שאני רואה את זה, יש שתי אפשרויות:

1. לא קרה כלום. כלומר קרה משהו, ברור – לא סביר שכל כך הרבה ידיעות מכל הצדדים בכל האתרים הן כולם המצאות גמורות (למרות שעם "עיתונות" הספורט שלנו, לכו תדעו). אבל יכול להיות שקרה איזה משהו זניח, שולי, איזה קצר בתקשורת או אי הבנה או אפילו ריב קטן, מהסוג שקורה מדי פעם בקבוצות. ואם כך אז למה כל הרעש והידיעות הדרמטיות? פשוט כי הקבוצה לא משתפת פעולה עם האתרים, נותנת להם להשתולל ולא מגיבה, לא מאשרת ולא מכחישה, פשוט לא מתייחסת. מתוך עיקרון – חיובי בעיני בדרך כלל – שלא לשתף פעולה עם מפיצי הפייק ניוז. זו כמובן האפשרות האופטימית, וככל הנראה הפחות סבירה.

ואם זה מה שקרה, אז למרות שכאמור אני בדרך כלל בעד להתעלם מהתקשורת – אני חושב שהיום הקבוצה כן היתה צריכה להוציא איזו הודעת הרגעה. כי הפצצה כזו של ידיעות, בכל החזיתות, על פיטורים קרובים של המאמן/הצוות המקצועי, היא בכל זאת דבר יוצא דופן. וגם אם לא צריך להתייחס לכל נוד של אתרי הספורט, עדיין יש אוהדים שם בחוץ, שנושמים את הקבוצה מהבוקר עד הלילה, והיום, מרוב זיהום אוויר, כמעט נחנקו.

2. היה משבר רציני. וזו האפשרות הסבירה יותר. אמנם אנחנו רגילים להנפצות והמצאות של הכתבים, אבל כזה דבר? נראה שמשהו קרה שם. והמשהו שקרה, על פי כל העדויות (והכל בערבון מוגבל, ט.ל.ח), זה רצון של שחר להיפטר מרוטן, מסיבה זו או אחרת. וכאן אפשר רק להניח שאלאך התנגד, ואז נפוצו הידיעות על הפיטורים הצפויים של אלאך – שגם הן בהחלט יכולות להיות ספקולציות שהפיצו המעורבים, כלומר אנשי שחר, כאמצעי לחץ על ההולנדי; ומאז – נאדה.

מה שאומר, אם נמשיך לרגע עם הספקולציות עוד צעד, אחת משלוש: או שאלאך נכנע ללחץ ונשאר (עם הבטחה שימשיך לנהל מקצועית ויהיה אחראי על הבאת מאמן חדש, או לחלופין עם סמכויות מקוצצות); או שהוא לא נכנע ללחץ, כופף את שחר ורוטן בכל זאת יישאר; או שאלאך לא נכנע ללחץ, והיום או מחר נקבל הודעה על עזיבתו.

אני לא יודע, כאמור, מה קרה שם וכמה מכל הספקולציות האלה נכונות. אני כן יודע דבר אחד: לתת את המושכות למנהל מקצועי, אבל כשמשהו לא מוצא חן בעיניך ליצור לחץ רבתי על המנהל המקצועי בכל התותחים כדי לגרום לו לפטר את המאמן שאתה לא אוהב – זה לא נקרא לתת את המושכות למנהל מקצועי.

מנהל מקצועי זה לא עוד איזה יס-מן שאמור לבצע את החלטות הבעלים. הוא האחראי על כל ההחלטות המקצועיות בקבוצה. והוא, מן הסתם, מי שאמור להחליט על פיטורי מאמן או מינוי מאמן. ואם המנהל המקצועי נמצא תחת איום מתמיד של פיטורים אם ההחלטות שלו לא מוצאות חן בעיני הבעלים, אז לא עשינו כלום. נתת אמון במנהל מקצועי? תן לו זמן מוגדר– שנה, שנתיים, חמש, תן לו תקציב, תגדירו מטרות ואז תן לו לעבוד כראות עיניו. אחרת הוא לא מנהל מקצועי אלא סתם עלה תאנה.

אז גם אם אלאך לא יילך עכשיו, מה שקרה היום – בהנחה שהספקולציות לא מאוד רחוקות מהאמת – הוא לחלוטין לא תקין, ובטח לא מבשר טובות למה שנקרא "מכבי חיפה בעידן אלאך". כי היום אולי שחר נכנע, אבל בפעם הבאה הוא יצליח לכפות את רצונו על אלאך והנה, הבעלים הוא שוב המנהל המקצועי, ולא השתנה כלום. ואם לא השתנה כלום, אז תודה רבה ולהתראות.

*

מה זה אומר "תודה רבה ולהתראות"? שמבחינתי, אם שחר הוא אותו שחר של לפני שנתיים, לא משחרר את המושכות וממשיך לנהל מקצועית את הקבוצה – את התמיכה ארוכת השנים שלי הוא מאבד. אני לא יודע אם אצא נגדו ואקרא לו ללכת, אבל בטח לא אגן עליו בבלוג ובטח לא אבקש לתת לו עוד הזדמנויות.

וכל זה תקף על אחת כמה וכמה, כמובן, אם אלאך עוזב עכשיו. אם זה קורה – אותי מר שחר בוודאי איבד.

זה כבר קרה פעם אחת עם הפיטורים של תור, אבל המינוי של אלאך שכנע אותי לתת עוד הזדמנות, כי הנה, שחר הבין שטעה. אבל אם אותו דבר שקרה עם קרלסן קורה שוב עם אלאך, זו תהיה הוכחה די ניצחת עבורי שאי אפשר באמת לשנות את הבנאדם; שחר לא מסוגל לשחרר, והקבוצה לא יכולה להבריא.

ואם שחר מאבד אותי, זה אומר שגם הקבוצה מאבדת אותי, לפחות עד שדברים ישתנו מהותית. כי אני לא יכול להפריד בין הקבוצה לבין שחר. כאוהדים, היינו רוצים לחשוב שיש את הבעלים ויש את הקבוצה, שהיא "של כולנו". אני לא מסכים עם זה. זו לא דמוקרטיה ואנחנו לא בוחרים איך הקבוצה תנוהל. אנחנו יכולים להפגין ולמחות, אבל בסופו של דבר מי שקובע זה הבעלים, כראות עיניו. קבוצות הן (ברובן המוחלט) דיקטטורות, ועד עכשיו יכולנו להתנחם בטענה שבראש הדיקטטורה שלנו עומד עריץ נאור, שטובת הקבוצה לנגד עיניו. אבל אם זה מה שקורה בקבוצה, הוא כבר סתם עריץ שחושב קודם כל על האגו שלו.

*

(וישנה גם אפשרות שלישית: שכל מה שקרה היום, מה שזה לא יהיה, היה איזה מהלך מבריק וערמומי של אנשי הקבוצה במטרה, נניח, לאתר מדליפים; או לגרום לשחקנים לא לעוף על עצמם אחרי הניצחון אתמול; או סתם להתנקם בתקשורת על כל הדיסאינפורמציה. אבל דבר כזה דורש תחכום מקיאווליסטי מאנשינו, אז האפשרות הזו היא בגדר המדע הבדיוני).

*

אבל בינתיים אנחנו עוד לא יודעים כלום, אז בטח לא נצא בהצהרות מחייבות על סמך ספקולציות וידיעות לא מאומתות, ונחכה למשהו ממשי ומוצק. ובכל זאת נתייחס גם למשחק, למרות שהוציאו לנו את החשק. כי המשחק היה לכל הפחות משמח. אפילו מאוד, יעידו קירות הסלון שלי ובני הקט שהתעורר מהצעקות. מצד שני, בסך הכל מצבנו לא מזהיר, ובכל הליגה החלשה הזו הצלחנו עד עכשיו לנצח רק את אשדוד והפועל תל אביב הגרועות, אז אין שום סיבה לעוף על עצמנו יותר מדי.

אבל כן משמח שניצחנו, ושצברנו שלוש נקודות; ששהוכחנו אופי וחזרנו מפיגור; ושכמה שחקנים נתנו יופי של משחק. ובזאת אני מתכוון בעיקר לנטע, שהיה פשוט ענק. ולעוואד שהיה מצוין לא רק בשערים אלא גם בכמה מסירות מעולות לאזולאי- אם כי גם גרם לי לדפוק את הראש בקיר לפחות פעמיים עם איבודים רכים שהפכו למתפרצות של ת"א. ובעיקר למאבוקה, שירדתי עליו הרבה אבל אתמול לא רק שהיה מצוין בהתקפה ובהגנה, אלא פרקטיקלי הביא לנו את השוויון, עם עצירה לבדו של התקפת ארבעה על אחד (בת"א מאשימים את ספורי, אני מצדי נותן גם את הקרדיט למאבוקה שנשאר רגוע, לא נלחץ ולא גלש אלא חיכה בחוכמה לטעות), ואז הוצאת מתפרצת אדירה שהסתיימה בבישול לבישול של וייסמן.

(עדכון מאוחר: ואיך שכחתי את רז מאיר! איזו הצלת שער מדהימה! וגם בישול! סחתיין רז, זכית בשורה נפרדת).

ואם המשחק הזה נתן לרוטן, בתקווה שיישאר, קצת חומר למחשבה על שחקנים ותפקודים שאפשר קצת לשחק איתם, מעולה.

עבדנו כל כך קשה להשיג את הניצחון הזה. אנחנו עובדים כל כך קשה כבר הרבה זמן ומגייסים כל כך הרבה סבלנות כדי ליצור המשכיות, ויציבות, ודרך, וקבוצה. בחיאת, מר שחר, אל תהרוס הכל דווקא כשזה אולי מתחיל להתחבר. כבוש את היצר, ותצא גיבור.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , , , , , , , | 3 תגובות

פרשת השבוע בירוק: וירא/ מתי סין-קרונה

פרשת וירא (בראשית)

אמ;לק: בשבוע שעבר נקרענו מצחוק מהאפשרות שמכבי תזכה באליפות ושאברהם יהיה אבא בגיל 100. השבוע, אחרי עוד הפסד ועוד כמה תקתוקים בשעונה הביולוגי המקולקל ממילא של שרה אימנו, שני התרחישים הופכים למדע בדיוני. ובכל זאת, מדע בדיוני זה עדיין סוגה עילית, ואם יצחק נולד לאשה בלי מחזור, גם למכבי יש סיכוי עדיין לזכות באליפות או לפחות לנצח במחזור הבא.

יצחק נולד, ומיד מתחיל הפרק הראשון בסדרה הבלתי נגמרת – "מלחמת הכוכבים" בין בני ישראל לבני ישמעאל. השיא הדרמטי של הפרק הוא כמובן עקדת יצחק, והמאכלת שתכף חורכת את בשר הנער בתאור שמתקרב בזעזועו לסרטונים של דאעש (ואילו היתה חותכת, הוא היה עולה על הסרטונים האלה – הלוא תמיד הספר עולה על הסרט). אבל הרגע של הפרק, הנקודה בה מתהווה הקונפליקט בן אלפי השנים ומאות הפרקים, היא הסצנה בה אלוקים מצווה את אברהם:
"קח לך את בנך…"
– ואברהם תוהה לעצמו "אבל יש לי שניים".
– "את יחידך…"
– "אבל יש לי שניים"
– "את אשר אהבת…"
– "אבל אני אוהב את שניהם".
– "את יצחק". בחייאת אברהם, מה לא ברור לך! יצחק!
ובסצנה הזו, בה נקבע בצורה שלא משתמעת לשתי פנים מי מבין שני הבנים יזכה בברית האלוהים, מתחילה היריבות שלא תגמר לעולם.

עוד בפרשה: אלוקים שוב קם במצב רוח של לשרוף ת'מועדון, הפעם של סדום ועמורה. אברהם מנהל איתו משא ומתן בניסיון להניא אותו מלהיפטר מכולם: אולי ימצא לנכון להשאיר איזה קשר עם פוטנציאל, דובר צדיק ועוזר מאמן שיודע לסדר יפה את הקונוסים. אלוהים בוחר להשאיר דווקא את האפסנאי – לוט, שאיפסן אצלו יפה את המלאכים שבאו להרוס את את העיר. המלאכים שמבריחים את לוט ומשפחתו מהעיר מבקשים מהם לא להביט אחורה, פן יגלו שלאלוהים יש כבר פצצת אטום איתה יחריב את העיר, בעוד האדם עדיין לא המציא את הרוגטקה. אשת לוט, כמו אוהדי מכבי מול ערוץ 5 גולד, מעדיפה להביט אחור ולעמוד לעד כנציב מלח מול כל הספקטקולריה, במקום להסתכל קדימה אל העתיד הלוט בערפל.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי, הנה הנה הגיע זמן העקדות. אתם יושבים פה בבית המדרש, עם הקליפות של הבוטנים על חולצת השבת, יא חושילינג דרבנן, ומחכים שישימו לכם מישהו על המנגל, שיחתכו בבשר החי. "איה השה לעולה?" אתם שואלים את כתבי החצרות, ומחפשים את מי שיתן את הדין.

ירוקיי ורבותיי, פעמיים קורא מלאך ה' לאברהם כשידו כבר מקרבת את המאכלת לעקוד את בנו יצחק ואומר לו: "אברהם אברהם, אל תשלח ידך אל הנער".

וכי למה קורא פעמיים המלאך אל אברהם? משום שמידותיו של אברהם על פי תורת הנסתר הינן מידות חסד ואהבה, ומידות אלה יש בהן צורך בעולם מבחינת "כל המרבה הרי זה משובח". גם שמו של יעקב יקרא פעמיים בסמיכות בהמשך התורה, שכן מידותיו של יעקב הינן מידות הרחמים, שיש גם בהן לשפע את העולם. אך יצחק, יצחק ירוקיי ורבותיי, לא נזכר שמו בתורה פעמיים בסמיכות. וכי למה? הלוא מידותיו של יצחק הן מידות הדין והיראה, החשובות לקיום העולם לא פחות מהחסד והאהבה והרחמים. אך בניגוד אליהן, בונבונים של ואסילי, מידות הדין והיראה אינן מידות שיש להרבות בהן, אלא להשתמש בהן במתינות ובקפדנות ובשום שכל ולא להגזים בהן, כי אז שופכים המים עם התינוק ולא משיגים את המטרה.

הלוא פיטרנו למכביר והעלינו קורבנות לרוב כדי לשנות את מצבנו המתסכל ולא הוטב. לכן, כעת חיה, אינעל דינק דאורייתא, יש למתן את ההתלהמות, להפסיק לזרוק בוטנים על הקבוצה ולחשוב טוב טוב את מי צריך לעלות על המנגל. ולפיכך ירוקיי, עד שנחשוב, וכדי להעביר את ההכרעה למשחק הבא – בו ננצח בעזרת השם בדרך לאליפות – ובכפוף לכך שגם השם יתברך היה צריך לאכול משהו אחרי שיצחק הורד מן המזבח ולכן הקריב לו אברהם איל שקרניו הסתבכו בסבך, סידרתי לכם איזו ליטרת בשר כדי להרגיע את הרעב ואת התסכול, הבאתי פה איזה עיתונאי שקרן וגם את השופט האיבן שפטוטה מיום שני כדי להעלות אותם על המנגל ולדרוש בפיטוריהם. אנא התכבדו בנתחיהם העסיסיים וסעדו לבכם, והרביתם בחסד ובאהבה וברחמים עד שני הקרוב ונאמר אמן, כן יהי רצון.

הציטוט השבועי:”וַיִּגְדַּ֥ל הַיֶּ֖לֶד וַיִּגָּמַ֑ל " (פרק כ"א פסוק ח')

תרגום השבעים להולנדית: בצוק העיתים, שחקנים צעירים ומוכשרים כבר לא מוכנים להגיע למכבי, אלא בוחרים להיות לגמלים בבאר שבע.

הפיוט השבועי

"ביום בו יפתח השער, אפרוש ידי לאל עליון" כתב יפה אהוד מנור ללחן הנפלא של מאיר בנאי זצ"ל.
אבל בינתיים, עד שיפתח השער, אנחנו שוב במוד של עוקד ונעקד על מזבח אי-ההצלחה.

 *
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

אנחנו – מכבי נתניה: לחץ

קראתי איפשהו שכאשר מו אלאך חתם במכבי, אחד התנאים שלו היה שהפגישות עם יעקב שחר אחרי משחקים – ולפיכך גם כל החלטה מקצועית שתתקבל בעקבותיהם, שדורשת מן הסתם התייעצות עם המנהל המקצועי – ייערכו לפחות 24 שעות אחרי סיום המשחק.

זה לא רק הסעיף הכי חכם שמנהל מקצועי כלשהו הכניס אי פעם בחוזה עם בעלי קבוצה, בטח בישראל – החלטות דרמטיות לא מקבלים כשהדם רותח והדופק מכה בזעם – אלא גם רעיון מצוין למי שכותב בלוג על קבוצות, ובמיוחד על מכבי של השנים האחרונות. זה לא שיש מה למהר, ותמיד יותר טוב לקחת נשימה עמוקה ולחזור לפרופורציות. אז אימצתי. כרגע, באופן חד-פעמי למשחק הספציפי המחורבן הזה.

*

עוד דבר נפלא שהסעיף הזה גרם לו, ואולי זו נקודת האור היחידה ביום המעפן הזה, הוא הבלבול המוחלט של אתרי הספורט. אלה נכנסו לרוטינת "ראש עומד להיערף" כבר עם השער הראשון של נתניה, כולל כל הכותרות והצווחות הרגילות. אלא שלמרות רצונם העז, שחר התעקש לא לפטר אף אחד אתמול בלילה, ולחרדתם גם לא היום בבוקר. בייאושם הם נאלצו לנדוד עד ליאור רפאלוב ופאקינג ננאד פראליה בשביל להביא חומר על הנושא, כי משהו הרי חייבים לכתוב, איך יביאו קליקים אחרת. הם כמובן כבר הספיקו לדווח על "הערכות" שרוטן יפוטר, ושגם מעמדו של אלאך בסכנה; וכמובן כבר הכינו את רשימות המועמדים, מאמן מאמן והעיתונאי המקורב לו.

הגדיל לעשות אחד האתרים שדיווח בהתרגשות שיעקב שחר היה "רגוע מאוד" בסוף המשחק, וזה הסימן הכי גדול שכן "כאשר שחר נראה רגוע זה הכי מסוכן". מעניין לדמיין מה היה קורה אם שחר היה צורח באטרף, על השחקנים והצוות המקצועי בסיום המשחק. אותו אתר בוודאי היה כותב אז "הכל בסדר במכבי חיפה: שחר צרח קצת, כנראה שלא הולך לקרות כלום".

באתרים הניחו שעצם הדיבור שהם עצמם יצרו על הנושא, ה"לחץ בחיפה!", כולל מיני המצאות וניחושים (הרי אין להם שמץ מושג מה באמת קורה בתוך המועדון) נוסח "ב-24 השעות הקרובות תתקבל החלטה", כבר יעשו את שלהם ויובילו לבדם את ראשי המועדון למעשים. הרי כך קרה תמיד. אבל מעשה שטן, והרבה בזכות הסעיף הנפלא של אלאך, שחר – לפחות בינתיים – לא פיטר אף אחד. אז הם התייאשו, כל אתר בתורו, וחזרו להתעסק בבית"ר ירושלים ובנושאים אחרים, עד שמישהו יואיל לנדב להם איזה שמץ אינפורמציה על מה שהולך לקרות במכבי.

ואם זה משהו אחד שהצוות ההולנדי הצליח לעשות במכבי, לנתק ממנה קצת את אתרי הספורט והכתבים המקומיים, כבר היה שווה.

*

קטונתי מלדעת מה צריך לעשות. רבים וחכמים ממני כבר אמרו שמבחינת כדורגל, מכבי של השנה נראית טוב יותר מבעבר, אבל השאלה היא אם זה עוד בכלל עניין של כדורגל.

למרבה הצער, ובניגוד לתקוות שבכל זאת פיתחנו כי אופטימיים אנחנו, מה שקורה לנו זה הדבר הכי צפוי שהיה יכול לקרות. הדרך של רוטן שיפרה את הקבוצה, אבל בגלל כמה טעויות (שלו) לא הצלחנו לתרגם את זה לניצחונות. ואז, ברגע שנוצר רצף של תוצאות לא טובות, ובמיוחד ברגעים של שבירה מנטלית כמו נגד פ"ת ורעננה, התחיל להתגלגל כדור השלג של הלחץ. מאותו רגע זה כבר לא היה עניין של יכולת מקצועית וסגל שחקנים, כי תתעקשו כמה שתרצו – לא תשכנעו אותי שהסגל שלנו נופל משל נתניה ורעננה. זה היה עניין מנטלי לחלוטין.

המשחק אתמול המחיש יותר מכולם את הבעיה המנטלית במכבי, מתחילתו ועד סופו. היכולת החלשה של הקבוצה, למרות גרף השיפור מתחילת השנה, שהעידה על הסדקים הרחבים ביכולת שלנו לעשות את זה; אי היציבות במהלך המשחק – דקות של משחק לא רע מול חולשה נוראית; הפאניקה אחרי האדום, כאילו זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שקבוצה חוטפת אדום במהלך משחק; השער הכל כך צפוי של נתניה והשבירה המוחלטת אחריו.

ובמיוחד הפעולות הטיפשיות של השחקנים, שסיכנו את הקבוצה בכרטיס אדום ובהפסד כמעט וודאי – כי אם אנחנו לא יכולים לנצח גם את המנטליות שלנו וגם את נתניה ב-11 שחקנים, בטח שלא נוכל לעשות את זה בעשרה. זה שווה תשומת לב: נכון שהשופט עזר רבות להכריע את המשחק עם האדום לריינן ועוד שורה של החלטות מטומטמות אחר כך. אבל האחריות היא גם של ריינן, שהיה צריך להיזהר שלא לעשות פעולה שעלולה להתפרש כאדום במקום כזה במגרש, ולשמור את היד שלו קרוב לגוף; ויותר מזה – את האדום היינו צריכים לקבל כבר בתחילת המשחק עם המרפק של מנדז'ק לשחקן נתניה, אדום שאותו שופט לא ראה או ראה ומחל עליו. אז אני לא מאשים את השופט בהפסד – אני כן חושב שהלחץ על השחקנים גורם להם לעשות דברים ששחקנים של קבוצות רגועות בכלל לא מתקרבים לעשות. האדום שלנו נמצא תמיד מעבר לפינה.

*

אז אחלה, יש לחץ, אבל אי אפשר לפטר את הלחץ, אז נפטר את המאמן. הרי הוא זה שאחראי, גם על ההכנה המנטלית של הקבוצה והשחקנים. נכון? לא יודע. האמת, זו לא שאלה פשוטה. ראינו שהבעיה המנטלית של מכבי גדולה ממאמן זה או אחר, ומה שלא ניסינו לא עובד כבר כמה שנים.

הכל בדינמיקה שהובילה למצב שלנו היה פחות או יותר צפוי; ולפטר את המאמן עכשיו זה הצעד הכי צפוי במצב כזה. שחר יודע שלפחות לכמה משחקים זה יסיט את האש ממנו לכיוון הצוות המקצועי, ובינתיים התקשורת והאוהדים יתרכזו בזהות המאמן הבא ולא בו. החלטה לתת עוד זמן וקרדיט לרוטן דורשת מהבעלים הרבה אומץ ואורך רוח; אני מקווה שיש לו את אלה, או לפחות שהאנשים מסביבו משפיעים עליו בכיוון הזה.

בתחילת העונה אמרנו זמן. אמרנו סבלנות. אמרנו בנייה. וידענו שרצף תוצאות לא טובות יביאו ללחץ היסטרי. אז למה אנחנו מופתעים? כי אנחנו אופטימיים, כמו תמיד. אבל בסך הכל, לא קרה כאן שום דבר חדש, הכל מוכר, הכל צפוי להחריד. הייתי שמח לראות את שחר עושה דווקא משהו לא צפוי. למשל, מכריז שרוטן פה עד סוף העונה, יהיה מה שיהיה. הרי אם במילא אין ציפיות השנה, אז ממה יש להתאכזב? ברור שאם נראה שאנחנו עומדים להיאבק נגד הירידה, לא תהיה ברירה אלא "לזעזע". אבל במחזור השביעי? לא אמרנו שדי עם ה"מהפכות"?

*

השאלה היא גם מה יכול להביא לנו מאמן אחר. שמות חדשים של מאמנים "שעוד לא ניסינו" תמיד נשמעים קסומים ומלאי הבטחה. ולא רק בכדורגל, תראו את הסקרים על בני גנץ. אני חושב שמאמן חדש אולי יביא התלהבות, אבל אנחנו עלולים לאבד בדרך את הכדורגל. לדעתי, עם כמה תיקונים נקודתיים המאמן הנוכחי, שכבר הוכיח שהוא יודע כדורגל, יכול לשפר את הקבוצה ולהביא ניצחונות. ועם הניצחונות יבוא, בשאיפה, גם ביטחון.

הבעיה המקצועית המרכזית היא כמובן בהתקפה. קונספציית קראמר כאיש המפתח, שעליה נבנתה הקבוצה, כשלה לחלוטין. אולי יש לו כדורגל – ולפי המשחקים הראשונים יש לו – אבל משהו בגישה שלו לא מאפשר לו לבטא אותו אצלנו. ואולי הסגנון הזה פשוט לא מתאים למכבי. אז צריך לקנות להולנדי ספסל מתאים למידותיו, ובינתיים עוואד או רוקאביצה בחוד כשקראמר מחליף, עד שישתפר או שיגיע ינואר, מה שיבוא קודם.

הייתי גם חוזר לשיטה שבה אזולאי הוא הקשר האחורי יותר ומנדז'ק יותר מקדימה. יחד עם נטע אזולאי מספיק טוב הגנתית, וזה היה מצוין כשהוא בא לקבל את הכדור מהבלמים ולהתחיל התקפות. יותר חשוב, ברמה של הליגה שלנו מנדז'ק הוא איום התקפי אמיתי. ראינו את זה גם במספרים, אז אני לא מבין למה החליטו לשנות את זה.

ולהתחיל להריץ כבר את סומה (מה הקטע שם?), ולתת עוד צ'אנסים לזנטי ולסולליך, ופחות לרוקאביצה. ולהתחיל לחפש חלוץ טוב, אבל ממש טוב, לינואר. אני חושב שעם היכולת של הקבוצה במשחקים הראשונים וחלוץ משמעותי, אנחנו עדיין יכולים להגיע רחוק.

*

אבל העניין הוא, כאמור, שהכדורגל הוא רק חלק מהעניין, וכרגע אפילו חלק קטן. המצב של הקבוצה נובע ברובו מהבעיה המנטלית שלה, ואני חושב שעוד זעזוע עכשיו רק יזיקו לה, ושצריך להמשיך לנסות לשמור על יציבות ולשדר שקט למערכת. אני לא רואה ברירה אחרת.

וזה כבר המבחן של שחר. תהיה חזק, חבר.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , , , , | 5 תגובות

פרשת השבוע בירוק: לך לך/ מתי סין-קרונה

פרשת "לך לך" (ספר בראשית)

אמ;לק: הנה הוא עולה על במת ההיסטוריה, האבא של המזרח התיכון וכל שחקני נבחרת ישראל, האיש שיתנגד לחתונה של לוסי אהריש עם צחי הלוי בעוון גילוי עריות, ובקללה של אלירן עטר לדיא סבע יראה ריב בין אחים: אברם.

אלוהים שולח את אברם לארץ כנען, והופך אותו לעולה הראשון לארץ. אחרי נדודים בכנען ורעב, אברם ייזכר בהיסטוריה גם כיורד הראשון. במקום לאמריקה הוא חותך למצרים, עושה מליונים במקנה ובזהב, ועולה שוב כדי לרשת את הארץ עבורנו. בין לבין הוא משאיר את אחיינו לוט בסדום. לוט מעורב במלחמה בין ארבעה מלכי מסופוטמיה לחמישה מלכי כיכר הירדן שמסתיימת בניצחון הארבעה (פסקה שנכנסה לתורה רק כדי להוכיח שאפשר לנצח משחקים בחיסרון מספרי). לוט, שנמצא בצד המפסיד, נלקח בשבי, ואברם כמו אולמרט פותח במלחמה נגד המלכים המנצחים על שהעזו לחטוף את אחיינו. בניגוד לאולמרט, לאברם היתה גם אסטרטגיה – הוא לא בא רק לפדות את לוט, אלא גם להשליט סדר אזורי חדש שיעזור לו לזכות בנחלת הארץ.

באטליז גדול בין פגרי עגלה, עז, אייל ותור, אותם ביתר אברם עבור ה', כורת השם עם אברם את "ברית בין הבתרים". במקום לשלם על הבשר למנגל, אלוקים מבטיח לאברם ולזרעו את נחלת הארץ בצ'ק דחוי לעוד 400 שנה.

בינתיים לאברם אין זרע שיירש אותו, למרות שה' הבטיח לו גם את זה באטליז, אז הוא ושרי אשתו יוצרים את הבסיס לסדרה "סיפורה של שפחה" – מי שראה אותה זוכר ודאי את הפסוק: "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם, הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת, בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה". הם לוקחים את הגר, שפחתה של שרי וממנה בא לעולם ישמעאל.

לא לילד הזה, שגדל להיות פרא אדם, פילל אברם. אלוהים חוזר אחרי 13 שנה עם הבטחה להביא לו ילד משרי, מוסיף לו ולאשתו את האות ה' בשם ומצווה על אברהם את ברית המילה, אולי יצליח להקטין מעט את התאוות של היהודים. זה לא עזר, זכרים יהודים עדיין חושבים מהזין, ברית המילה רק מונעת מהכלי הטעון שלהם להגיד מה הוא חושב.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי, אברהם בן 99 שנה, שרה בת 90, ואלוהים מבטיח להם בן זכר עוד השנה. מה עושה אברהם כשהוא שומע שיהיה אבא בגיל 100, מה עושה? נקרע מצחוק! נשפך על הרצפה עם הרגליים למעלה, כמו אומרים אצלנו – פיפי בתחתוני דרבנן. הרי איך חטיאר כמוהו, שרק עכשיו קיצץ את עורלתו בלי לטפל בפרוסטטה, יביא עכשיו ילד, ועדיין לא המציאו את הוויאגרה?

ובכן ירוקיי ורבותיי, אני רוצה לשחזר יחד איתכם את התגובה של אברהם כששמע את הבטחת ה' לילד. אני אגיד לכם עכשיו משהו שישפוך אתכם על הרצפה ויגוללכם ברחבי בית המדרש, זרוקים כמו סוכריות של בר מצווה. אבל דעו, שמה שאומר אולי נראה לכם מצחיק עכשיו, אך הוא האמת לאמיתה והוא יקרה והוא יבוא ויתקיים כמו הולדת יצחק.

מקווה שאתם מוכנים – עזבו שנייה את העראק שלא יישפך על הספרים, תבלעו את הבוטנים שלא תיחנקו, הנה זה בא ירוקיי ורבותיי, אני מכריז… אינעל דינאק דאורייתא – מכבי זוכה השנה באליפות! ונאמר אמן, כן יהי רצון…. רגע, יש רופא בבית כנסת? יעקב? יעקב? אמרתי לכם לבלוע את הבוטנים… יעקב? הם נחנקים, שחרר, שחרר להם את הבוטנים מבית הבליעה, שחרר להם יעקב … קראו לאברם שיבוא להציל ת'מצב, יעקב! שחרררר!

הציטוט השבועי: "…יָד֣וֹ בַכֹּ֔ל וְיַ֥ד כֹּ֖ל בּ֑וֹ…" (פרק ט"ז, פסוק י"ב)

תרגום השבעים להולנדית: הפסוק מעלה סוגיה מורכבת שעדיין לא באה על פתרונה, כשאלפי שופטים ואוהדים ופרשני החוקה מתעמקים בה במשך דורות וכל אחד טוען אחרת: האם עבירת יד היא רק כאשר "ידו בכל" – משמע היד שיחקה בכדור, או גם כאשר "יד כל בו" – משמע הכדור שיחק ביד. הסוגיה מסתעפת ונקלעת למבוי סתום כאשר מנסים להעמיק בפירוש הביטוי: "הכדור שיחק ביד" – הרי הכדור נועד שהאדם ישחק בו ולא שהכדור יהתל באדם, מה שקורה לא פעם בגלל תכונותיו ההפכפכות של הכדור.

הפיוט השבועי

אהוד בנאי תוהה האם אברהם לא היה שחור. מה שנשמע די הגיוני אם קראו לו פעם אברם.

ואם כבר שחורים ואם כבר אתיופים, אז המלצה חמה על מרכז גרמצ'ין – מרכז מורשת יהדות אתיופיה שמפעילה חווה אלמו הנפלאה בבית שאן.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

פרשת השבוע בירוק: נח/ מתי סין-קרונה

פרשת "נח" (ספר בראשית)

אמ;לק: מחזור משחקים אחד עבר מאז ברא אלוקים את העולם ועד שהחליט לזרוק את כולם לים ולמנות איזה איש אדמה שיעזור לו לבצע חריש עמוק ולהצמיח הכל מחדש. דרישות התפקיד: שיהיה צדיק ושלא יעבוד עליו, למה עקצו אותו מספיק. נח ממונה לתפקיד, ממציא את המחרשה ומתחיל בתהליך שנמשך 120 שנה, בסופו הוא מסיים לבנות רק מתקנים ואז ניגש להקים נבחרת.

הוא בוחר לו רנדומלית זוג פרות, זוג ממותות, זוג עורבים, זוג יציעים מלאים בקופים ועוד זוגות זוגות של עגלים למיניהם שאפשר להעביר בהעברה חופשית לתוך התיבה. עם הקאדר הזה הוא לא ייקח אליפות, גם אם זו עומדת להיות ליגה עם קבוצה אחת; אבל זה יספיק לו כדי לשרוד ת'מבול ולהישאר בליגה.

אחרי 150 יום של בונקר בתיבת החמש, נח מחליט לשלוח את העורב למתפרצת. העורב מסתובב סביב ה-16 וחוזר להגנה. נח הולך על כל הקופה ושולח את היונה לכבוש שער. היונה, מצדה, במקום לכבוש עושה שלום. אחרי המבול אלוהים די מבסוט שנח הצליח להישאר בליגה, וכורת עם בני האדם והחיות ברית שתבטיח שאף אחד לא ייפגע עוד מעולם ממבול באומרו: "וַֽהֲקִֽמֹתִ֤י אֶת-בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא-יִכָּרֵ֧ת כָּל-בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹא-יִֽהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ" (ט׳, י"א), פסוק המוכיח שאי אפשר לטעון שמוות משיטפונות הוא מאלוקים. כאות לברית, אלוקים מניף בענן את הדגל הראשון ביקום: דגל הגאווה בצבעי הקשת.

בהמשך הפרשה נח מגלה את האלכוהול, שידפוק לעד את הכדורגל האנגלי. חם, בנו האמצעי של נח, מנסה להסתלבט עם אחיו על ערוות אביו השתוי כמו היה שחקן מכבי תל אביב עם מצלמה בחדר ההלבשה – ונענש.

ה' לא רואה בעין יפה את מעשה בני האדם המקימים בבבל מגדל גבוה כדי להתגודד סביבו ולהישאר מאוחדים במקום אחד. הוא יודע הרי שכדי שתהיה סיבה לכדורגל נבחרות, יש להפיץ את האדם על פני הגלובוס. הוא מבולל את שפתם של בני האדם ושולח אותם לאלף הרוחות. את שפתו של שלומי ארבייטמן הוא מגדיל לעשות ומבולל פעמיים.

בסוף הפרשה התורה מונה את עשרת הדורות משם, בנו של נח, ועד האב והאם הראשונים שלנו – אברם ושרי.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי! שוב אנו פושטים את מדינו הירוקים, המרוטים כמו טווס אחרי פגישת עבודה עם אינדיאני, ולובשים את בגדי חג האבלות התכולים-לבנים של נבחרת ישראל.

בטח שאלתם את עצמכם לא פעם, תכוליי ורבותיי, מדוע אנחנו היהודים לא טובים בכדורגל. הלוא יש לנו כמו לגויים שתי רגליים, הקולמוס המקוצץ שלנו אינו אמור לפגוע כהוא זה ביכולת שלנו לעצור כדור ולבעוט, והאף הארוך דווקא עוזר למרכז את הכדור על הראש בנגיחה.

נוהגים לטעון בטעות שהסיבה היא שכאן בארץ כולם עושים צבא וזה מפריע לנו להתקדם בכדורגל, כאילו להיות מש"ק ממטרות בבסיס חיל הים גרם פעם למישהו להפסיד אימון. על מי אתם עובדים יא חושילינג דרבנן, להפעיל ממטרה בבסיס חיל הים זה כמו להתקין אזעקה בבניין של המשטרה.

אז מה בכל זאת, תכוליי ורבותיי, עושה אותנו כל כך גרועים בכדורגל עד כי הנבחרת תקועה במדבר הספורטיבי עשר שנים יותר ממה שבני ישראל היו תקועים במדבר סיני? ובכן, בונבונים של השם: המצוות! אינעל דינאק דאורייתא, המצוות! הן אלה שמונעות מאיתנו לפרפר את אומות העולם ברחבת השער כמו היו לולבים בשמחת בית השואבה.

השם יתברך הלוא ציווה את הגויים ב-ז' מצוות בני נח, מה קוראים אותם הערלים ברשעותם: "כל ה-ז'". רק שבע מצוות מספיקות לו לבורא עולם כדי להעביר את בועלי הנידות האלה טסט. ומה אנחנו? תרי"ג! תרי"ג תכוליי ורבותיי. 613 מצוות. או במילים: שש מאות ושלוש עשרה מצוות אנו צריכים לקיים כדי לקבל את הצ'ק של הזכייה הגדולה מאבינו שבשמיים.

איך, איך קהל נכבד נהיה טובים בכדורגל אם אנחנו עסוקים כל השנה בשילוח הקן, בשמיטת קרקעות, הבאת ביכורים, הפרשת מעשר והטמעת מצורעים. איך יהיה לנו זמן להקפיץ כדור ברגל כשיש להניח על ראש ויד? איך נרד לגליץ' על הדשא בשבת בלי לחטוא במלאכת קוצר? ואיך נשתוקק לנצח במשחקי בית אם אסרו עלינו לצער את הגרים אשר בשערינו? על כן, אחיי בני ישראל, אין אנו יכולים גם להצליח בכדורגל וגם לשמור את מצוותיו. לפיכך, כל עוד נמשיך להגיד שמע ישראל בתחילת המשחק ולהוציא כיפה מהרגל אחרי גולים – לא נגיע לשום מקום. וואלק סוכריות של בית רבן, כדי לנצח – על המגרש אין אלוהים! אלא רק כדור ברשת. זה פיקוח נפש האוהדים. אז יאללה עשו כמצוותו על הגויים ופרו ורבו שערים ברשתותיהם, ונאמר אמן, כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "וַיִּקַּ֩ח שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת-הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֨ימוּ֙ עַל-שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ" (פרק ט', פסוק כ"ג)

תרגום השבעים לאוסטרית: שני בלמים שיודעים את העבודה ומקבלים את התקפות היריב כשגבם לשער, בלי לרדוף אחרי החלוץ עם הפנים לשער, יכולים להספיק כדי לכסות על ערוותה התמידית של הנבחרת הנעוצה בעובדה שאף פעם אין לה שני בלמים טובים שיודעים לעשות את העבודה.

הפיוט השבועי

חווה אלברשטיין המקסימה והבעות הפנים הנפלאות שלה לא מצליחות להחביא את הפחד והחרדה מהיום שקופיף אחרון ינופף לו לשלום וישאיר את האיצטדיון בחיפה לבדו מרוב ייאוש. זה לא יקרה.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות