פרשת השבוע בירוק: נשוא/ מתי סין-קרונה

פרשת "נשוא" (במדבר)

אמ;לק: פרשת נשוא, הארוכה מבין פרשות התורה (176 פסוקים), מתחילה בתפקידיו של גרשון בן לוי, עליהם סיפרנו בשבוע שעבר. גרשון זה יזכה לכבוד חתונתו הממשמשת ובאה, בחוזה עד גיל חמישים. בכך ישלים 20 שנה במכבי, מגיל 30 עד 50. כפי שנכתב: "נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן–גַּם-הֵם… מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, עַד בֶּן-חֲמִשִּׁים שָׁנָה-" (ד', כ"ב-כ"ג).

ההכנות לעונה הבאה נמשכות. משה עורך מפקד בין בני לוי ממשפחות גרשון וקהת, כדי לבדוק כמה מנויים יש לשמור עבורן, ובכמה יש לעלות את מחירי המנויים כדי לכסות את ההשקעה על שני הטאלנטים של מכבי. לאחר מכן מתפנה אלוהים לארגן את מחנה האימון, היוצאים אליו ומטרות המחנה.

אמנם המקרא טוען שיש לנפות מבין היוצאים למחנה את המצורע, הזב והטמא, שנאמר: "וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ" (ה', ב'), אך רש"י בחוכמתו מבין שאם כך, למחנה האימון יצאו רק האפסנאי והמעסה. לכן הוא מרכך בפרשנותו את ציווי ה' ומסביר שאת המצורעים אכן יש לזרוק מחוץ למחנה שילכו לחפש קבוצה אחרת. ואילו הזבים, כל אותם שחקנים שעלו מהנוער או הגיעו מהשאלה, יכנסו לסגל ויצאו למחנה האימון אך רק כדי לשבת ביציע. ואילו הטמאים, שיש להם חוזה לעונה הבאה אבל אין סיכוי שימצאו קבוצה, יצאו למחנה וישבו על הספסל. הרכב הם לא יראו.

אחרי שהתורה עוסקת בדיני סוטה, בו נקבע על פי המשפט העברי, ובחסות מצדדיו, שהעונש בשל קצה קצהו של חשד באישה שבגדה בבעלה הנו שאצטדיון שלם יכריז על בגידתה בקול, עוסקת התורה בדיני המתנזר מכדורגל במהלך הפגרה.

באם אדם החליט להתנזר מכדורגל, ובכדי שהתנזרותו תחשב בעיני ה', עליו לעשות זאת לתקופה של לפחות 30 ימים ומעלה. לא לשתות יין, לא לאכול ענבים, לא להסתפר ולא להיטמא למת. טעמה של הפרישות מטומאת מת הוא משום שהטומאה מורה על חולשת כוח השכל, ואדם הרוצה לעבוד את בוראו בשלמות ראוי לו שישמור על טהרתו. על כן, בימינו על המתנזר מכדורגל להתנזר גם מלחיצות ה"רענן" באתרי הספורט השונים בציפייה למשיח שיוחתם במכבי. הלוא הוכח שכל המשיחים של אתרי הספורט הינם משיחי שקר ואין הם קיימים אלא כדי להסיט אותנו מעבודותינו במהלך ימי הפגרה – הימים היחידים בשנה בהם אפשר לעבוד כמו שצריך, בלי לחשוב על מכבי – ואם קיימים הם, גדול ורב הסיכוי שאין הם מקיימים.

הדרשה השבועית: תכוליי ורבותיי, בשבוע שעבר, פרשת "במדבר", כתב פה מחבר האמ;לק על חיבתו של הקדוש ברוך הוא, אל יושבי עדות המזרח באצטדיון וחשיבות עבודתם לפניו.

האמנם, גורי אריות שלי, אין בלתם של יושבי כותל המזרח להשם יתברך? ומה בדבר חשיבותם של יושבי עדות אשכנז במערבי או הקופים הירוקים מאפריקה שבצפון? ומה בדבר הגיבורים השמים טריז ומשמרת בינינו לבין עובדי העבודה הזרה הבאים למשכננו בדרום? יא חושילינג דרבנן, האפשר לבטל את שרותיהם בקודש של אחינו מכל רוחות האצטדיון?

אוחז אני בספר קודשנו, בפרשת "נשוא", וקורא על נשיאי שבטי ישראל מכל קצוות האצטדיון הבאים להקריב מנחה לה'. ומגיע הראשון, נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה, ומקריב קערת כסף ומזרק כסף ובהם סולת בלולה בשמן למנחה; כף זהב מלאה קטורת; פר אחד; איל אחד; כבש אחד; שעיר עזים אחד, ועוד שני פרים, חמישה אילים, חמישה גדיים וחמשה כבשים. אתם ודאי אומרים לעצמכם עכשיו, "פששש, איזה מלך נחשון בן עמינדב, וברור שחביב הוא בעיני ה' לעומת השאר, וואלק כמה מתנות הוא מקריב להשם יתברך ואיזה חשק עושה לנו הבשר הזה דווקא כשהגיע החג של האשכנתוזים עם כל הגבינות שלהם".

ממשיך לקרוא, והתורה מספרת שיום אחר כך מגיע השני, נתנאל בן צוער, נשיא שבט יששכר ומקריב.
ומה מקריב לה' אותו נתנאל ? בחייאת השידוך לרקדניות של אתי פולישוק שהבטחתי לארגן לכם – גם הוא מקריב אותו הדבר כמו קודמו.

ומגיע למחרת הנשיא השלישי ומה הוא מקריב? בחייאת חליפת הפומה של ערב שבת – אותו הדבר כמו קודמו. וככה הרביעי והחמישי וגם הנשיא ה-12, אינעל דינק דאורייתא, מקריב אותו הדבר להשם יתברך!

ובכן תכוליי ורבותיי, מה באתי לומר? שגם אם טעטא בחר את בחירותיו ומנה את החביבים עליו יותר, זה לא משנה את העובדה שכל האצטדיון כולו, מכל צדדיו וכיווניו הנם עבדי השם ועובדי השם באופן שווה. כי הרי שבטי ישראל משולים לאיברי גוף האדם. ויש איברים חשובים פחות כמו הלב, וחשובים יותר כמו הרצועה הצולבת – אך כל האיברים מהווים גוף שלם שמשרת את האדם באופן שווה ובדבקות גדולה.
ואפילו אם המנוי שחידשתם השבוע לא עלה לכל אחד אותו המחיר, הכרטיס שמונח בכיסו האחורי של מכנסכם, נושא אצל כולנו בדיוק את אותו הסמל המוטבע עליו: סמל מכבי. וכולנו עבדיה באופן שווה.

והנה הנה תכוליי ורבותיי, השבוע שוב אנו מורידים את בגדי העונה שעברה, וכדי שלא נישאר עירומים עד שיוצג סט התלבושות של העונה החדשה, לבשנו את בגדי התכלת לבן החגיגיים לקראת עלייתה של נבחרתנו על מדשאותיה המדממים של אירופה.

וגם כאן יש להדגיש ולומר, שכל בני ישראל מתכנסים לשבוע המילואים למען אותה מטרה, וכולם משווים בלבם וברצונם את הצלחתה של הנבחרת שתגיע מעלה מעלה, וכולנו כאחד מקריבים את אותו קרבן למלך המלכים לברכה והצלחה בכל מעשי רגליהם של כדורגלנינו הבכירים, אך אתם ירוקיי ורבותיי, ברור שאתם בונבונים של ואסילי, החביבים ביותר בעיני ה'. ועל כך נאמר אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם, לְכָל-עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד: קַרְשֵׁי, הַמִּשְׁכָּן, וּבְרִיחָיו, וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו.." (ד', ל"א)

תרגום השבעים לאוסטרית: תפקידו העיקרי של שחקן שעלה מהנוער במחנה האימון – להזיז שערים ממקום למקום.

שיר השירים והשערים (פינתו של דני דבורין): "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ" (ז', א')

"שו שו שולמית, כפר סבא בלאומית". במילים אלו היו ודאי מקדמים בשירה אדירה אוהדיה של הפועל כפר סבא את עלייתה לליגה הראשונה, אילולא העובדה שהליגה הלאומית הנה כבר שנים הליגה השנייה, ואת מקומה של הליגה הראשונה תפסה ליגת הבורסה לניירות ערך. לאורך שנים ארוכות היה שיר זה השיר שליווה את הקבוצות העולות לליגה הראשונה במעמד עלייתן.

אתם שואלים עצמכם, ודאי, מי היתה אותה השולמית עליה שרים. ובכן, היסטוריון הרדיו דני דבורין, עבדכם הנאמן, מוסר ששולמית זו, מהשיר המוכר כל כך והמושר בפי כל אוהדיה השמחים של העולה הפלונית אלמונית לליגה הבכירה, הינה שולמית אלוני זכרה לברכה, ששימשה ב-30 בנובמבר 1957 כמגישת החדשות ברשת ב' של קול ישראל. ובשידור טעתה שולמית בשמה של הקבוצה שנשרה זה הרגע ממאבקי ההישרדות חזרה לליגה הארצית, ומסרה לעם ישראל, שמכבי יפו היא זו שנשרה לליגת המשנה, ולא הכח תל אביב שהובסה באותם רגעים אפס חמש על ידי יפו.

טופצ'ה אביגדור האגדי, ממייסדיה של מכבי יפו צילצל מיד בזעם אל מרכזיית קול ישראל, בה ישב עבדכם הנאמן, וצעק אל השפורפרת את המשפט האלמותי: "שו שו שולמית מכבי יפו בלאומית". והשאר, כפי שכבר הבנתם, היסטוריה.

אני סרתי אל חדר מגישת החדשות ממרכזיית הטלפונים בה שהיתי, ובישרתי לה את הידיעה שהעביר לי זה עתה טופצ'ה אביגדור האגדי. ובמזג רוח פיוטי משהו דיווחתי לה את הפסוק הנ"ל משיר השירים: "שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך".

הפיוט השבועי

חג מתן תורה לפנינו. בעבר היו שרים ביציעי קרית אליעזר: "שישו ושמחו בשמחת תורה, ותנו כבוד למכבי חיפה". מאז, המילה כבוד בשירי האוהדים נזכרת רק כקנטור לעגלות על הדשא בפואמה הידועה: "אין לכם כבוד".

אומנם אנחנו בחג מתן תורה ולא בשמחת תורה, והזמנים אינם לשם שמחה בעיקרם אלא לשם לימוד והכנה לשנה הבאה, אבל כבוד לתורה, וכבוד למכבי יש לתת תמיד, כמאמר השיר: "אשורר שירה לכבוד התורה, ולכבוד חיפה, מכבי חיפה, מכבי חיפה".

עוד נחזור ונשיר את שירי כבודה של מכבי, במהרה בימינו. שבת שלום וחג שמח לכולם.

מתי סין-קרונה

לכל פרשות השבוע בירוק >>>

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

פרשת השבוע בירוק: במדבר/ מתי סין-קרונה

פרשת "במדבר" (ספר במדבר)

אמ;לק: רק נגמרה העונה, ואלוהים כבר מתחיל לארגן את העונה הבאה. בונה סגל, עושה מפקד אוהדים (603,550 אוהדים בני ישראל מכל ארגוני האוהדים גם יחד), מכריז על מחירי מנויים ומתחיל לעבוד עם שחקניו בני ישראל על שיטת היהלום, תוך שהוא מתרגל עם העם – לקראת תחילת המסע לעבר חציית המדבר וכיבוש הארץ – עמידה נכונה במערך: צפון, דרום, מזרח,מערב.

כן, כך מסדר ה' את השחקנים על הדשא סביב למשכן, בדיוק כפי שהוא מסדר, כמה פסוקים לפני כן, את האוהדים ביציע. ודווקא על סידור האוהדים ביציע שווה להתעכב. כי הלוא ידוע שביציע הצפוני יושבים האוהדים השרופים של מכבי. הרעשניים, מובילי דעת הרחוב ומובילי העידוד. וביציע המערבי יושבים המכובדים והנכבדים, ובדרומי, רחמנא ליצלן, יושבים אוהדי היריבה עם כלי העבודה הזרה שלהם. אבל היציע החשוב ביותר באצטדיון, היציע בעל קיבולת הקהל הגדולה ביותר והיציע שבאמת צריך לקחת על עצמו את הובלת הקהל של מכבי הוא היציע המזרחי. זהו גם היציע החשוב ביותר בעיני ה'.

בבואו לארגן את הטראקים בסיני, השם יתברך מחלק את העם לארבע אוגדות בנות שלושה שבטים כל אחת. בראש האגף המזרחי של מחנה העם הוא מציב את שבטי יהודה, יששכר וזבולון, שמרכיבים את האוגדה הגדולה והחזקה ביותר (180,400 אוהדים), ומצווה אותם ללכת ראשונים ולהוביל למעשה את העם במסע הנדודים במדבר. לא בכדי נתן אלוהים משמעות גדולה ליציע המזרחי, בבוחרו את שבט יהודה, אשר ממנו יצא משיח בן דוד, להוביל את העם כראש מחנה האוהדים ומניף הדגל ביציע. שכן המזרח, הנקרא במקראית "קֵדְמָה", שפרושו גם "לפנים” או “קדימה”, וגם "שהיה קודם, בעבר" – הוא מהות היהדות הרוחנית: "להביט וללכת קדימה לעבר העתיד, בנושאנו את זכרון העבר".

זו כנראה גם אחת הסיבות שיציע המשפחות באצטדיון בחיפה הוא ביציע המזרחי – המקום אליו הולכים יד ביד, אוהדי מכבי הנושאים את זכרון העבר תחת שיערם המאפיר, עם ילדיהם המוקרבים ביציע לעתידה של מכבי.

מהיציע המזרחי נושבת רוח מכבי האמיתית: האנשים הפשוטים. לא עשירים מדי, לא צעקניים מדי, מכובדים מכדי לשבת בדרומי, קרוב לאוהדי היריבות. אנשים שמכבי עוברת בוורידיהם במשך דורות, מועברת בירושה לבני הדם הירוק. חפים מכל אינטרס של מועדוני אוהדים, אינטריגות ויריבויות. לא מעורבבים ולא מעורבים. אלו האנשים שראוי שיובילו את האצטדיון לטירוף שיבוא עם הגאולה. נכון, אמנם מהיציע הצפוני מתחיל העידוד, אך לפעמים גם שם הוא נעצר. מצד שני, דמיינו רגע את הרגעים האלה בהם האצטדיון כולו מתרומם באוויר בשירה אדירה. עצמו את העיניים ותחלמו איך היא מתחילה. שמעו איך השירה מגיעה מהצפוני, ואז לוחכת את שוליו של המזרחי שמצטרף, ורק כשהמזרחי כולו רועם בהד לכל היציעים, אפשר להכריז שמי שלא ראה שמחת בית מכבי, לא ראה שמחה מימיו.

שהאצטדיון הזה יעוף כבר לשמים ונראה לעולם מי זו מכבי. זה יבוא, זה חייב לבוא.

האמ;לק מוקדש לאוהדים הטובים ביותר בעולם, שאותם לימדו אחרת: קודם כל נאמנות. שנזכה כולנו, כל אוהדי מכבי בארץ ובעולם, להתאחד במהרה בימינו תחת קורת הגג המוזהבת בחיפה, ולהביא את מכבי הכי גבוה שאפשר.

ואם תשאלו "איך ייכנסו כולם לאצטדיון?", אענה שאין לי מושג, אך אם בבוא המשיח, יהיה מקום לכל המתים שיקומו מקברם. אז גם אנחנו, כשנקום מקברנו, כבר נמצא מקום לכולם. והנה אנחנו קמים.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי, בקושי שבוע עבר מסיום העונה. עוד לא הספקנו לייבש את בגדי החג הירוקים, איתם קפצנו ראש מבמות העלייה לאירופה בחוף דדו ישר לים, וכבר הקדוש ברוך הוא, בחוכמתו כי רבה, מכין אותנו, את עמנו ההולך במדבר הספורטיבי כבר שנים, לכיבוש הארץ בעונה הבאה, או – מקסימום – עוד ארבעים שנה.

וואלק בונבונים של ואסילי, רק הסרנו את צעיפי הצמר המיוזעים מהסחונייה בנתניה של סוף אייר תחילת סיון, ואבינו שבשמים לא שוקט על השמרים וסוגר לנו וואחד סגל לעונה הבאה, אינעל דינק דאורייתא איזה סגל בונה לנו בורא עולם!

אמנם – אני יודע שתקבלו את זה בעין רעה – אלוהים מחליט להשאיר את גרשון וקהת בסגל. אך אל ייצא קצפכם אפורי חולצות שלי, כי הלוא טעטא שם את הלוויים להיות שומרי המשכן. ומה לעשות; גרשון וקהת הם בני הלוי היחידים בסביבה שיודעים איך נראה כדור ויש להם חוזה לעונה הבאה. ולך תמצא עכשיו בלם בשם מררי (הבן השלישי של לוי). חוץ מזה, ודאי תשמחו לדעת שאלוהים לא בונה עליהם כשחקני הרכב לשנה הבאה, ומציב את גרשון הימה מהמשכן לשמור על אוהד מועד; דהיינו בצד המערבי של האצטדיון, לשמור בספסל המחליפים. כמו כן מוטל עליו לשמש מגן אימונים לקלעי החצר, שהם חלוצינו המהוללים. שנאמר: "וּמִשְׁמֶ֤רֶת בְּנֵי־גֵֽרְשׁוֹן֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַמִּשְׁכָּ֖ן…וְקַלְעֵ֣י הֶֽחָצֵ֗ר.." (ג', כ"ה-כ"ו).

ואילו קהת, עליו נאמר: "קְהָת, יַחֲנוּ, עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן, תֵּימָנָה" (ג',כ"ט). דהיינו: ישלח להתחמם בדרום (תימנה) האצטדיון. ימלא גם את תפקידו לשמור את חדר ההלבשה בריא, על רהיטיו ושחקניו ורגליהם, שהינם כלי קודשם, שנאמר: "וּמִשְׁמַרְתָּם, הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ, אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם"(ג', ל"א).

ובכל זאת, למרות שאלוהים לא סופר את קהת בהרכב, הוא מצווה במיוחד לא לוותר עליו ועל משפחתו הנרגשת ביציע, ולהמשיך איתו ואיתם עוד עונה באומרו: "אַל-תַּכְרִיתוּ, אֶת-שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי" (ד',י"ח). וגם בנוגע לגרשון – מלך מלכי הקבוצה מצווה לשמור על ראשו בצלופן עד שינגח את שער האליפות, כפי שנאמר בתחילת הפרשה הבאה: "נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן–גַּם-הֵם" (ד', כ"ה).

ומדוע דווקא קהת וגרשון, יאחושילינג דרבנן, דווקא הם מקבלים חסינות מהקדוש ברוך הוא? ובכן ירוקיי ורבותיי, היושב במרומים יודע שכבד משא חוזיהם על כתפיהם בלכתנו במדבר, ועל חוזיהם היקרים ההולכים עימם לכל אשר ילכו, אם על הדשא לליווי שחקני היריבה או ליציע המערבי, להינפש קצת עם כל אלה שמחוץ לסגל, נכתב בספר משלי: "יְקָרָה הִיא, מִפְּנִינִים; וְכָל-חֲפָצֶיךָ, לֹא יִשְׁווּ-בָהּ" (ג',ט"ו).

אך אל תטעו. לא השם יתברך יעשה חסד עם כיסו. כי הנה הנה מעתיד ה' להעמיס על כתפיהם הירוקות של קהת וגרשון צלחות אליפות וגביעים בארץ ובאירופה, שיתחילו להביא כבר מהעונה הבאה. ונאמר אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה "(ב', ג')

תרגום אונקלוס: ההכרזה על הענקת הגביע, התשע"ט.

הפיוט השבועי

שיר המכבייה השנייה 1934. כל כך ציוני, ועם זאת גם כל כך יהודי.

השמש הקופחת עולה ממזרח על עוד עונת מלפפונים. הביטו עליה בעוז. הביטו בה בשם המחר. אנו צופים לקראת שעה גדולה, זקוף הראש, נפשנו עוד לא שחה.

שיהיה לכולנו שבת שלום.

פָּנֵינוּ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה,

דַּרְכֵּנוּ שׁוּב פּוֹנָה מִזְרָחָה.

אָנוּ צוֹפִים לִקְרַאת שָׁעָה גְּדוֹלָה,

זָקוּף הָרֹאשׁ נַפְשֵׁנוּ עוֹד לֹא שָׁחָה.

חוֹצְבִים אָנוּ גּוֹרָל בְּיָד רָמָה,

נוֹשְׂאִים בַּלֵּב תִּקְוָה יוֹקֶדֶת.

אָנוּ זוֹכְרִים כִּי יֵשׁ לָנוּ אֻמָּה,

אָנוּ יוֹדְעִים כִּי יֵשׁ לָנוּ מוֹלֶדֶת.

הוֹלְכִים אָנוּ לַקֵּץ שֶׁל הַנֵּכָר,

חֲלוֹם חֵרוּת יַחְדָּו נַגְשִׁימָה.

אָנוּ דּוֹגְלִים בְּעֹז בְּשֵׁם מָחָר,

וְטוּר אֶל טוּר נֵלֵךְ תָּמִיד קָדִימָה!

מילים: יצחק שנהר

לחן: דניאל סמבורסקי

מתי סין-קרונה

לכל פרשות השבוע בירוק >>>

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

פרשת השבוע בירוק: בחוקותיי/ מתי סין-קרונה

פרשת "בחוקותיי" (ספר ויקרא)

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי. הגענו לפרשה האחרונה בספר ויקרא, והנה הנה אנו מתקרבים לסוף העונה המנחוסית הזו, וממשיכים להתכונן לעונה הבאה, אליה נגיע מטוהרים וקדושים, עם חיזוק נקודתי של קבוצה שלמה של נחמנים שימלאו את היציע הדרומי. אך לפני כן אנו צריכים להמשיך, ולהיטהר, ולהתקדש, וללמוד תורה למען עתידנו הירוק ועתיד ילדינו, שבעיקר עליהם מכוונת הדרשה השבוע.

אומר לעם ישראל הקדוש ברוך הוא:"אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ"ו, ג'). ובכן, אפורי חולצות שלי, אספר לכם סיפור על שקרה לי במוצאי שבת האחרונה ערב משחקה של מכבי נגד ממ-תא.

ובעודי מפטם עצמי בקוניאק בעבור הכנת הגרון להקראת פרקי חזנות למחר באצטדיון בחיפה, נכנסת הבת שלי הקטנה אל הבלקון ואומרת: "אבא, אני אוהבת את כל הצבעים".

בונבונים של ואסילי, אל דאגה כרגע, הילדה עדיין קטנה בשביל מה שאתם חושבים.

אמרתי לה: "בסדר מותק את יכולה לאהוב את כל הצבעים, תני בינתיים לאבא לקרוא תהילים על מכבי , כדי שיוכל לקחת אותך לאירופה בקיץ".

ההיא ממשיכה לעמוד על ידי ואומרת ככה, במילים האלה: "אבא אני אוהבת: או את כל המכבים, או כלום".

לא הבנתי מה רוצה ממני, אמרתי לה: "כן מכבי חיפה, יופי מותק, לכי תבדקי אם החליפה של הניצחונות מוכנה למחר ותני לאבא ללמוד תורה".

ובעוד היא ממשיכה ואומרת לי בקול "לא אבא. את כל המכבים. או כולם או כלום", נופל לי החיוב של הסלולרי, ואני שואל אותה: "מכבי חיפה, כן? מכבים!"

אומרת לי: "לא אבא. כל המכבים שיש ואת מכבי ישראל אני אוהבת".

אמרתי לה: "בחיאת מותק, מכבי ישראל בסדר. אבל מכבי חיפה כן?".

"לא אבא", צועקת לעברי בת נעוות המרדות, "כל המכבים! מה אתה לא מבין, כל המכבים!".

טוב, סוכריות מנטה של בית רבן, באותו רגע הבנתי שהשיחה הזו הולכת להיות קשה באלפי מונים מהשיחה שרחמנא ליצלן, לא עלינו, לא תתקיים עוד כמה שנים כשלא תודיע: "אבא אני אוהבת ציצים", ואני אסביר לה בנועם ש"כל מה שאבא אוהב את צריכה לאהוב. זאת אומרת, חוץ מ… אה, נו… ציצים".

עכשיו יושב לו אדם ליברל, אשכנתוז על משקפיים, אומר לעצמו: "וואלק, תן לילדה לאהוב מה היא רוצה. אל תיכנס לה לתוך האהבה. תזרום איתה, היא הבת שלך, היא תמיד תהיה הבת שלך. ובכלל תבין – אלוקים שלח אותנו, המשפחה, כשלוחים בגלות חולון. לא נתברכנו לקבל שליחות באיזו גלות קרובה לבית, בכפר חסידים, או שכונת גאולה בהדר. והילדה הולכת לבית ספר מעורב למצער, בבית ספר יש כאלה אומרים בני יהודה, אומרים מכבי תל אביב ולא ממ-תא. ילדים מדברים, רוצים להיות שייכים, הלוא אנו פה מהשלוחים של גלות חולון חיים בסביבה לא סימפטית. השכן מלמטה אוהד בית"ר, ממול שניים בני יהודה, למעלה מכבי תל אביב והפועל תל אביב והמוכר סרדינים בסופר, ירחם השם, אוהד הפועל חיפה. אז למה לא לאפשר לילדה לעשות מה היא רוצה? בסוף כולם שם בבית ספר אוהדי ברצלונה, והיא תבין לבד שרק מכבי היא עבודת השם באמת".

אבל לא! ריבונו של עולם, לא! ירוקיי ורבותי, אומר לנו השם, כפי שציינתי בתחילת דברי: "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", ובכך הוא מעמיד בפני עם ישראל שתי ברירות. לא אחת, שתיים. או ללכת בדרך אלוקים שבשמיים ואז ירעיף עלינו השם יתברך מתנות מכל טוב ואליפויות לרוב ושושלות של בנים ובני בנים ודורות רבות של הצלחות, עד כי השם יתברך יתן משכנו בתוך אצטדיוננו ויתהלך בתוכנו כמלך עם כתר אליפות.

או שלא נלך במצוותיו ובחוקותיו, וכאן שוטח בפנינו השם יתברך מרבד של מכות כמו היו בני ישראל כר דשא אכול ערצבים, ומאיים ומזעזע את העם במשפט "וַֽאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹֽתֵיכֶ֖ם תאכלו" (כ"ו, כ"ט). כן אינעל דינק דאורייתא, זה מה שאומר אלוקים לבני ישראל. באם לא תלכו בחוקותי ובמצוותי תאכלו את בשר בניכם ובשר בנותיכם.

ובכן ירוקיי ורבותיי, אותו אשכנתוז שיושב בגלות חולון עם העיגולדים ושומע את בתו אומרת דברי כפירה, אין הוא יכול לתת לה לאהוב את הערב-רב הגלותי הזה, עם היענו קוסמופוליטיות של החברה המערבית. וגם במקום גלותנו הדוויה, אנו מצווים על פי ספר דברים פרק ו' פסוק ז' – "ושִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.".

אתם ודאי אומרים ברשעותכם: "רגע, אבל היא בת, לא בן". אוי אוי אוי מפקירי שערי שמים שכמותכם. אומר לנו אבינו שבשמיים: לא רק בשר בניכם אלא גם בשר בנותיכם תאכלו. ולמה מתכוון השם יתברך? הוא מתכוון קודם כל שהתורה מיועדת לנשים ולגברים כאחד ולמען הנוחות נכתבה בלשון זכר. ולאחר מכן הוא מבהיר לנו שאם לא נלך בחוקותיו ובמצוותיו ולא נשנן את דברי התורה האלה לבנינו ובנותינו, כן – גם בנותינו, ירוקיי וירוקותיי – אנו לא נאכל חלילה את בשריהם עצמם, אלא את הבשר שיגישו לנו כשיגדלו, את הבשר הטמא והמתבולל בגויים: בשר שנשחט ללא כשרות בידי שכן אוהד בית"ר מקומה למעלה, או שני אוהדי בני יהודה ממול, או אוהדי מכבי תל אביב, או, השם ישמור, מוכר הסרדינים בסופר!

לכן, אנא לכם ירוקיי וירוקותיי. אל תתנו לזה לקרות. ובכל פעם שהבן או הבת חוזרים מבית ספר עם שטויות בראש ואהבה חופשית לכל מיני קבוצות של עובדי כוכבים ומזלות, תראו להם את החמש אפס ביוטיוב! תשננו להם את ההיסטוריה של מכבי מתקופת עליית הרומנים של סבא ועד ימינו. חזקו להם את הזהות כיהודים ישראלים אוהדי מכבי!

אל תאבדו אותם ואותן, את יקירינו הקטנים. שוחחו איתם על מכבי, תלמדו אותם שעוד תחזור עטרה ליושנה. והלוא הילדים האלה הם המשך השושלת ובלעדיהם ובלעדי בני ובנות מכבי לא תהיה מכבי. ועל כן אם לא ילכו בחוקותיו של ה' לא יהיה ה'. שנאמר: "וְהָֽיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָֽרֵיכֶ֖ם יִֽהְי֥וּ חרבה" (כ"ו, ל"ג).

אך ירוקיי וירוקותיי, אל יהיו ראשיכם נפולים כאילו אנחנו בב' בסיוון התש"ע, החמש עשרה למאי אלפיים ועשר למניינם. כי הרי אם נלך בחוקות ה' – וואי וואי וואי יא חושילינג דרבנן מה יהיה לנו. שנאמר: "וּרְדַפְתֶּם, אֶת-אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב" (כ"ו, ז'). אויבינו יפלו לפני חרבנו בלי שניגע בהם, בדיוק כמו בימי הקבוצות המפוארות של מכבי, בהם סיפרנו על הקבוצות המגיעות לשחק בחיפה אשר בדרך לחיפה, כשעברו את חדרה, כבר היה 1-0 לחובתן. ואלוקים ידאג לנו לכל צרכינו.

והנה נאום ה' גם מכבי החליטה לדאוג לנו לצרכי גידול ילדינו. ולבקש, ולמחות, שלא נאבד את דור ילדינו על מזבח שעות המשחקים, ונשחק גם בשעות שהאשה או הבעל רוצים שקט. ושמצדם תיקח אותם לכדורגל, רק שלא יהיה אף אחד בבית. ובימים שזה יקרה, ונוכל להביא את דור ההמשך בלי לריב עם האישה או הבעל, בימים האלה נחזור לגדולתנו ונוכל לעמוד במצוותיה של מכבי ולתת לילדינו לראות בלייב את מכבי מבקיע ומנצח וזוכה באליפויות לרוב ובעיקר מכבי חיי וקיים וישנו לעולם ועד, ונאמר אמן כן יהיה רצון.

ובאשר לבת שלי הקטנה, חיים שלי. באה כמה שעות אחר כך ואמרה לי: "אבא, אני אוהבת רק את מכבי ורק ירוק".

חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה: "שנה הבאה אני אקח אותך למשחקים ואקיים מצוות "ושִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ".

"אבל אני בת", היא עונה לי מבין ידיי.

ואני מרים את ראשה ואומר: "התורה מיועדת לנשים ולגברים כאחד, השימוש בלשון זכר הוא לשם הנוחות בלבד". שיהיו צאצאי מכבי ככוכבים אשר בשמים אמן.

הציטוט השבועי (המשך הלכות ספסרים): "וְהָיָה עֶרְכְּךָ, הַזָּכָר, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעַד בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה:  וְהָיָה עֶרְכְּךָ, חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף–בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. 

וְאִם-נְקֵבָה, הִוא–וְהָיָה עֶרְכְּךָ, שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל.

וְאִם מִבֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים, וְעַד בֶּן-עֶשְׂרִים שָׁנָה–וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר, עֶשְׂרִים שְׁקָלִים; 

וְלַנְּקֵבָה, עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים.

וְאִם מִבֶּן-חֹדֶשׁ, וְעַד בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים–וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר, חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף; 

וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ, שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף. 

וְאִם מִבֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, אִם-זָכָר–וְהָיָה עֶרְכְּךָ, חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל; וְלַנְּקֵבָה, עֲשָׂרָה שְׁקָלִים" (כ"ז, ג'-ז')

תרגום אונקלוס: לאחר התאגדות הספסרים כקרטל, נקבע המחירון המוסכם. במחירון ניתן לראות פער של אינסוף אחוזים, במחיר כרטיס לתינוק מגיל חודש עד גיל חמש (גילאים בהם כרטיס הכניסה לאצטדיון הוא חינם – אצל הספסר יש לשלם חמישה שקלים לזכר ושלושה שקלים לנקבה).

תהילים נגד טילים (תפילתו של השוער חיימוב): "נִשְׁמְטוּ בִידֵי-סֶלַע, שֹׁפְטֵיהֶם; וְשָׁמְעוּ אֲמָרַי, כִּי נָעֵמוּ"

תפילה לשופטים שיקבלו את טענתו ("ושמעו אומרי כי נעמו"), שהשמטת הכדור היתה בעקבות עבירה על השוער ("נשמטו בידי סלע").

הפיוט השבועי

שוב חוזר הדיון על כדורגל בשבת. רק לפני 30 שנה היה טבעי לשיר "עוד שבת של כדורגל" בלי לפגוע בציבור הדתי. אך בשנים האחרונות יש יותר ויותר מן הציבור הדתי שאוהב כדורגל ורוצה לראות כדורגל, וצריך לחבק אותו אלינו ולהתחשב גם בו, כי אחים אנחנו.

למרות זאת, אני עדיין מצדד בכדורגל בשבת למען החיילים הקרביים ולמען הילדים הקטנים, שלרוב אי אפשר להביאם למשחקים בשעות מאוחרות או בימי חול.

דברים קורים במדינה בקשר לשבת ולמרחב הדתי. די הרבה זמרים הפסיקו להופיע בשבת. גם הרצל קביליו, זכרו לברכה, לא הופיע אף פעם על הבמות בשבתות. בשבתות הוא שיחק כדורגל.

קביליו, שוער מכבי יפו, הוא מי ששר את "עוד שבת של כדורגל". בחרתי לעלות דווקא את שירו "לירושלים הלכתי", בו הוא מודיע בכאב לקהל של מכבי יפו שהוא עוזב להפועל ירושלים. וזאת משתי סיבות:

א) לקראת עונת המלפפונים שמתחילה עוד מעט, כדאי לשחקני הכדורגל לדעת איך עוזבים קבוצה, באם ירצו פעם שתקרא על שמם קבוצת כדורגל.

ב) הבלדה המזרחית הזו היא יצירת אומנות, שאין לי מושג איך הגיעה בקושי למאה אלף צפיות ביוטיוב בסה”כ.

 

מתי סין-קרונה

לכל פרשות השבוע בירוק >>>

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, כללי, פרשת השבוע, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

פרשת השבוע בירוק: בהר/ מתי סין-קרונה

פרשת "בהר" (ספר ויקרא)

במקום אמ;לק: פעם בשבע שנים שומט הכדורגל הישראלי את חובותיו כלפי משפחת מכבי פתח תקווה, ומוריד אותה לליגה השנייה.

נעמד לו אבי לוזון מול המצלמות בראשון האחרון, ושואל יענו בתמימות: "איך יכול להיות שאשדוד ניצחה חמש פעמים בשישה משחקים?", ו-"למה אני לא יכול להגיד כל הכבוד להפועל חיפה וביתר ירושלים?", כאילו הכדורגל הישראלי מחויב לעבוד בשבילו ולנצח עבורו את אשדוד. והלוא הכדורגל הישראלי עובד בשבילו מאז ומתמיד.

זה כנראה החטא והטעות הערכית, שעונשה ירידת ליגה פעם בשבע שנים.

פרשת השבוע עוסקת בדיני שמיטה ודיני יובל. פעם בשבע שנים, בשנת שמיטה, צריך אדם לתת מנוחה לאדמה היגעה ולהפסיק לעבוד ולעבד אותה. פעם בחמישים שנה, בשנת היובל, אדם צריך להשתחרר מנכסיו, לשחרר את עבדיו, ולהביא דרור לעולם.

אומר אלוהים לעם: "וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת–כִּי-לִי, הָאָרֶץ:  כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי" (כ"ה, כ"ג). במשפט זה מבהיר ה' את המהות הרוחנית של שמיטה ויובל: שום דבר אינו שלנו באמת, הכל של אלוהים. אנחנו יכולים להעסיק עבדים שישרתו אותנו; אנחנו יכולים להחזיק בבתים ובנכסים שרשומים על שמנו; אבל מעל כל שטר קניין תמיד יש לשים כוכבית ולרשום לצידה: "שייך לקדוש ברוך הוא". ולא למענו של אלוקים הדבר, אלא למען חברה בריאה יותר.

משפחת מכבי פתח תקווה חיה כבר שנים כאילו הכדורגל הישראלי, ואפילו האירופי, עובד אצלה. מקבוצה קטנה וחסרת אוהדים, הצליחה המשפחה להשתלט על הכדורגל שלנו וכפתה עצמה על אוהדי הכדורגל.
אין ספק, נקנינו כעבדים למשפחה בדין. אבי לוזון נבחר ליו"ר ההתאחדות בבחירות על פי התקנון, גיא לוזון הפך למאמן הנבחרת הצעירה בהליך סדור. חוקים נחקקו, עניינים טופלו בצינורות המקובלים, הכל בסדר. טוב ויפה. אבל אי אפשר לחלוב עד אין סוף את הכדורגל הישראלי. להעביד את דשאיו הירוקים, המכים שורשים במצע הקומפוסט הארץ ישראלי בו זובלו, תחת מחרשת גחמותיהם והקומבינות שעשו עלינו – אנחנו, עבדיה הנרצעים של קבוצות הליגה השישית באירופה, של נבחרת הכחול לבן שלנו, שהיתה להם לצעצוע. אי אפשר.

פעם בשבע שנים מוריד אותם אלוהים ליגה. זה מחיר חמדנותה של משפחת מכבי פתח תקווה.

ולכל אוהדי מכבי פתח תקווה: משתתף באמת בצערכם.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי. במעמד הר סיני, כך אומרים חז"ל, הפכו בני ישראל לגיבורי על. ואני לא מדבר על גיבורי על עם יכולות מהסרטים. מהר סיני לא יצא סופרמן, לא ספיידרמן ולא מסי. בקושי מוסא סיני.

אך גבורת העל של בני ישראל עולה פי כמה וכמה מגבורתם של כל אלה. כי למרות שאינם יודעים בני ישראל לעוף עם טייטס צמודים כמו סופרמן. ולא לעשות סנפלינג על פירמידות הפוכות כמו ספיידרמן. ואפילו לא לכסוס ציפורניים, לגדל זקן ג'ינג'י ועדיין להיבחר להיות דוגמן תפוצ'יפס כמו מסי, עצם התחייבותם של בני ישראל לשמור שמיטה, בונבונים של ואסילי, היא זו שהופכת אותם לגיבורי ענק שיכולים לשמור שבת ולארח את האירוויזיון באותו יום, אינעל דינק דאורייתא!

ולא, אני לא מסתלבט, אפורי חולצות שלי. התחייבותם של בני ישראל לשמור שמיטה, ושמירתם של בני ישראל את השמיטה, היא היא ההופכת אותם יותר מכל לגיבורי על. כי "איזהו גיבור?” שואל בן זומא במסכת אבות, ועונה לנו "הכובש את יצרו", יא חושילינג דרבנן!

ומהי שמיטה אם לא מצווה הכובשת את היצר בצרורות לעבר עונת אליפות חלומית. הרי מילא יש לכם מצווה, לדוגמא תפילת שחרית, שנמשכת 30 דקות, או מצוות שילוח הקן שיכול אייל משומר לקיימה בשנייה אחת של מחשבה לבעוט לשער. אבל את מצוות שמיטה, מצווה בודדת, אחת, שצריך לקיים במשך שנה שלמה ללא רבב כדי לעמוד בה, רק גיבורים גדולים עם יכולת על לכבוש את יצרם יכולים לעמוד.

מוחמד עוואד יא סאחבי. ימי הרמדאן הם ימינו, וגם לבני דודינו המוסלמים יש מצוות אללה איסטור, שהמקיים אותם הוא גיבור כביר הכובש את יצרו. לפעמים נדמה שהמאבק בין היהדות לאיסלאם הוא על השאלה "למי יותר קשה": למי שמתפלל שלוש תפילות ארוכות ביום, או חמש תפילות קצרות. למי שצם שני ימים מלאים וארבעה חצאי ימים שלא ברצף, או לזה שצם בכל שעות האור בלבד, למשך חודש רצוף. הקיצר, מוחמד אחי, תראה איך בני האדם יכולים להפוך לגיבורים על ידי הדבקות ברעיון, ולקיים מצוות סיזיפיות לאורך זמן ולכבוש, לכבוש את יצרם. ואתה, בשנייה אחת לא הצלחת לעמוד במצוות "המלבין פני חברו".

הן זהו הדרש, ירוקיי ורבותיי ומוחמד יקירנו הבא מקרבנו. כדי להיות גיבור על – כמו שרוצה וצריך מוחמד עוואד להיות – הוא צריך לכבוש שערים רבים ככוכבים אשר באלבום סופר גול. אבל כדי להגיע לשם, אל פסגות הגבורה, הוא חייב לכבוש לכל אורך קריירת הכדורגל הגדולה שתהיה לו, את יצרו. יום יום שעה שעה.

שיכבוש רק ירוק מוחמד, ונאמר אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: ספיישל הלכות ספסרים

"וְחִשַּׁב, אֶת-שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ, וְהֵשִׁיב אֶת-הָעֹדֵף, לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר-לוֹ; וְשָׁב, לַאֲחֻזָּתוֹ" (כ"ה,כ"ז)
תרגום אונקלוס: שיטת הספסר למכירת כרטיס לאיש שמכר את הכרטיס.

"וְאִישׁ, כִּי-יִמְכֹּר בֵּית-מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה" (כ"ה, כ"ט)
תרגום אונקולוס: תשובתו של ספסר לשאלה "מה מחיר כרטיס לגמר ליגת האלופות?".

"וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם, לֹא יִמָּכֵר: כִּי-אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא, לָהֶם" (כ"ה, ל"ד)
תרגום אונקלוס: הלכות התנהגות ספסר במשחק חוץ.

"אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ" (כ"ה, ל"ו)
תרגום אונקלוס: מצוות בין ספסר לחברו.

"בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל, תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ; בְּמִסְפַּר שְׁנֵי-תְבוּאֹת, יִמְכָּר-לָךְ" (כ"ה, ט"ו)
תרגום אונקלוס: שיטת הספסר להיפטרות מכרטיסים בסוף משחק, תוך שכנוע קונים שהכרטיס יהיה בעתיד פריט אספנות, ועוד כמה שנים יהיה שווה פי שנים (במספר שני תבואות).

הפיוט השבועי

פרשת בהר ודיני השמיטה מדגישים שוב את הקדושה של הספרה שבע בתורה. לכבוד גוסטבו בוקולי הקדוש, שבע לב ירוק, שעוזב את מכבי אחרי 15 שנה (שזה סתם מספר).

מתי סין-קרונה

לכל פרשות השבוע בירוק >>>

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

פרשת השבוע בירוק: אמור/ מתי סין-קרונה

פרשת "אמור" (ויקרא)

אמ;לק: פרשת אמור ממשיכה רשימות ארוכות של מצוות, כפרשות שלפניה ואחריה בספר ויקרא, עם סיפור קטן שמתחבא ביניהם ועליו נספר אחר כך.

לפני כן נזכיר, שמדובר בפרשה האחרונה בטרילוגיה "אחרי מות, קדושים אמור", ויש ברצוננו לאמור משהו לקדוש בניון – שלא מת חס וחלילה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל פרש מכדורגל, שזה גם סוג של מוות רוחני.

ולפי שמלמדת אותנו טרילוגיית הפרשות המרכיבות את הביטוי הכל כך יהודי הזה, נהיה גם אנחנו יהודים בני יהודים ונקיים את "אחרי מות, קדושים אמור", ונשבח באומרנו שלא רק שחקן ענק היה יוסי, אלא גם היה ויהיה בן אדם ערכי, איש משפחה, חבר טוב ויקר לחבריו ששם עצמו למענם בכל מקום בו הלך, גם במחיר פגיעה אישית. אדם שעושה ועשה ויעשה מעשים טובים לרוב, אדם עם רגישות יוצאת דופן שחסרה בעולם, אדם שכל חטאו, חטאו היחיד, הבודד, היה ששם עצמו מעל הסמל, הקבוצה, הערכים והרעיון שלשמו התכנסנו.

ומספר הסיפור הקטן, שמתחבא בין המצוות הרבות בפרשה, על שני ניצים. האחד ישראלי בן ישראלים, והשני – ישראלי בן לאם ישראלית ואב מצרי – שמקלל באמצע הריב את אלוהים. כעונש על הקללה מוצא המקלל מחוץ למחנה, ואלוהים גוזר עליו סקילה באבנים.

ומפרשים הסנהדרין שהיות והנץ המקלל היה ממזר, אשר אינו יכול לבוא בקהל ישראל, גרמה לו חוסר היכולת הזו להיות מתוסכל כלפי הבחור אתו רב, הישראלי הטהור, עד כי בלהט הריב בחר לקלל את אלוהיו.

מי השילוח (רבי מרדכי יוסף מאיז'בצ'א זצ"ל) לומד מפרשת המקלל מוסר השכל: "שאדם מישראל צריך לקבל עליו את הדין של הקב"ה באהבה, וגם אם נאמר לו לא להתקרב לקדושה או לבוא בכלל בקהל ישראל, ידע לקבל עליו ברצון דין שמים שקבע את מקומו ותפקידו בעולם".

ומכאן יש לנו מוסר השכל על מוסר ההשכל שמעיד על כובד החטא הגדול של יוסי כלפינו. שגם אם לא קיבל את שרצה, שלא נתנו לו את שביקש, שעשו לו עוול – בכל זאת היה צריך לקבל את הדין באהבה, ולדעת את מקומו ותפקידו בעולם; ושאין באפשרותו לשים עצמו לפני הקבוצה, לפני הסמל, לפני הקהל שרק חגג לראשונה אחרי 18 שנים גביע, ולהטיח את עוולותיו בכל מקום, רגע לפני שהניף את הגביע שלנו, בלי לחשוב מה גורם הדבר לערכים והרעיון שלשמם התכנסנו. ומשום כך בלבד נענש יוסי בהוצאתו מחוץ למחנה הקונצנזוס במכבי, ובסקילה מטאפורית שגרמה להוצאת דיבתו רעה.

אך היות ועוד מנהג יהודי הנו "מודה ועוזב ירוחם" (כולל דימונה), ויוסי כבר הודה שטעה, אזי לא נותר לי אלא למחוא לו כפיים על היותו שחקן ענק, ואישיות מיוחדת שאחראי להמון המון רגעי אושר שלי, שלנו. ועוד רגע אושר שאולי קצת נחמץ בגללו, אבל היה מאושר מאין כמותו.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי. אומרת לנו התורה בפרשת אמור: "וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה…. תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל־מ֖וּם לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ" (כ"ב, כ"א). ובכן, בונבונים של ואסילי, מצווה הקדוש ברוך הוא, שהקורבן אשר מביאים כקורבן שלמים לה', יהיה קורבן תמים ללא מום, אינעל דינק דאורייתא! תמים ללא מום. שהרי קורבן שאינו תמים, איך הוא יכול להיות קורבן?

לדוגמא, אם פשעתם ודפקתם לרעכם את הרגל בגליץ' עם הפקקים, וקיבלתם אדום בצבע בורדו מהשופט ועשרה משחקים בחוץ מהדיין של ההתאחדות, האם אתם יכולים להיקרא קורבנות? לא, ודאי שלא. אולי האוהדים שלכם, ברשעותם, ישירו לכם שיר תודה, אבל קורבן אתם לא. אך אם התרועעתם בתמימות ברחבת היריב, ופירקו לכם את הרגל רגע לפני שהצלחתם לדחוק את הכדור לרשת, והמשרוקית של השופט לא משמיעה אפילו צליל תפוס מאזור חיוג VAR, הרי אתם קורבנות לעילא ולעילא, ולכן אפשר לזבוח אתכם על מזבח הנדפקים. אך דעו לכם שחביבים אתם על ה' עד מאוד.

ובכן ירוקיי ורבותיי, לאורך השנים, קורבנות תמימים היינו לה'. הפסדנו אליפות בגול מעמדת נבדל, הפסדנו אליפות בעוון קיזוז, פעמיים נדפקנו בגלל פרוז'קטורים שכבו באמצע משחק – פעם אחת הפסדנו אליפות ופעם אחרת עלייה לליגת האלופות – הפסדנו גמרי גביע בפנדלים אכזריים, ה-VAR רק דופק אותנו שוב ושוב, ואתם מרימים עיניכם לשמיים ושואלים: "טעטא, ככה אתה אוהב את הבונבונים שלך? עד מתי נהיה קורבנותיך התמימים?".

אחחח אפורי חולצות שלי, טעטא אוהב אתכם ואוהב אתכם במיוחד. ובעבור כל קורבנות התמים שהקרבנו לאורך השנים נתן לנו אלוהים 12 אליפויות ושישה גביעים ושתי עליות לליגת האלופות יא חושילינג דרבנן. אך לא די בכך שאת זה נתן לנו, אלא ברך אותנו השם בצורה בה נתן לנו את כל ההישגים הכבירים האלה. והלוא, דרשנו כבר באחת הדרשות ואמרנו שכל הישג של מכבי הושג בזכות! ללא כוכבית, וללא חשד גזל. ואנחנו יכולים למנות אותם מול יריבינו בגאווה אחד לאחד, ולא 22 ל-23. יען כי בכל עשר אצבעות רגלינו, שמלאו יבלות על כר דשא ירוק, זכינו בתארים הללו, וכל זאת בזכות קורבנות התמים שהקרבנו.

וכעת אחרי ששנת תשנ"ד, 1994 למניינם, ממשיכה להתנוסס כדגל ירוק על עולם שיאי הכדורגל, אנו יכולים לדעת שזהו שכרנו בעמלינו. כי כפי שנכתב בספרא: "תמים יהיה – מצוות עשה, והביאו ראיה על היות הנסכים וסלתם ושמנם בתכלית השלמות מן ההפסד"!

ירוקיי ורבותיי, מה אומרת לנו הספרא, יא רבנן: "שלמות מן ההפסד ניתן רק לקורבן התמים"! לפיכך, אפורי חולצות שלי, תקבלו את הקורבנות אשר אנו מקריבים בתמימותנו באהבה גדולה. כי יש שכר לפעולתנו נאום ה', ויש תקווה לאחריתנו. ועל כל קורבן תמים שנקריב, יגמול לנו ה' באליפויות וגביעים וליגת אלופות ואפילו למעלה מזה, שכולם יהיו מוצדקים וישרים וללא עוררין כי חביבים אנחנו על ה', ונאמר אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַמַּֽעֲרָ֑כֶת" (כ"ד,ו')

תרגום אונקלוס: התורה קובעת את שיטת הניקוד בטורנירי טניס שאינם גראנד סלאם ובטניס נשים.

תהילים נגד טילים (תפילתו של השוער חיימוב): "כִּי שֶׁמֶשׁ, וּמָגֵן– יְהוָה אֱלֹהִים "(פ"ד, י"ב)

תפילת הכובע, כשמשחקים מול השמש.

הפיוט השבועי

אליפלט, לזכרם של כל קורבנות התמים שהקריב עם ישראל למען קיומה של המדינה הנפלאה הזו.

מתי סין-קרונה

לכל פרשות השבוע בירוק >>>

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

פרשת השבוע בירוק: קדושים/ מתי סין-קרונה

פרשת "קדושים" (ויקרא)

קדושים תהיו ירוקיי ורבותיי, ולכבוד פרשת השבוע שכולה מצוות (51 מצוות), ובטבורה הכלל הגדול בתורה:"ואהבת לרעך כמוך" – ספיישל מצוות מתוך הפרשה עם פרשנות לימינו אנו.

"אַל-תִּפְנוּ, אֶל-הָאֱלִילִים" (י"ט, ד'): מצווה לא לפנות אחרי אלוהים אחרים לא במחשבה, לא בדיבור ולא במבט. בקהילות ההדוקות ביותר של אוהדי מכבי, היושבות בשכונות מבודדות בטירה ומרכז הכרמל, שכונות שאסורה בהן הכניסה לאוהדי קבוצות אחרות – אין טלוויזיות בבתים פן יראו בני הבית משחקים בין ערלים מהנכר.

קהילות מזרמים אחרים מתירות להחזיק טלוויזיה, לראות משחקים (לא בערב יום השואה וערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל), ולהכיר אלילים זרים – אך ורק לשם הנאה בצפייה ולימוד. בכל אופן חל איסור חמור מדאורייתא לקרוא: "יא אלוהים!" בכל פעם שמסי מבקיע שער.

"וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (י"ט, ד'): מצווה לא לעשות עבודה זרה, לא לעצמו ולא לאחרים. אם מקצועך הוא תופר – אין לתפור בגד של קבוצה אחרת. אם אתה עוסק ברוכלות – אין למכור מזכרות של קבוצה אחרת. ואם שודד זקנות הנך – אין לעטות מסכה של שחקן מכבי.

"וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל" (י"ט, י"ד). בבעיטת עונשין לחובתנו, יש לוודא שהחומה לא מסתירה לשוער את הכדור. אם היא אכן מסתירה, יש לזוז ימינה. אם עדיין מסתירה, יש לזוז שמאלה. ואם גם זה לא עוזר והחומה עדיין מסתירה לשוער, אזי בחיאת רבאק שלכם תתפזרו מהחומה, עדיף שיבעטו בלי, גם ככה השוער עיוור.

"לֹֽא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ" (י"ט, ט"ז). לא תדליף.

"לֹ֥א תַֽעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ" (י"ט, ט"ז). אם דורכים בלי כוונה על פרצוף של שחקן יריב השרוע על הדשא ומורידים לו דם מהאף, אין להמשיך לעמוד לו על הפרצוף המדמם אלא להמשיך לרוץ; לקבוצה היריבה יש שחקן פחות.

"וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֨יִם֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַֽעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ" (י"ט, י"ט). חל איסור ללבוש צעיפים וחולצות שנתפרו כלאים – סמל מכבי מצד אחד, וסמל של קבוצת עובדי עבודה זרה מן הצד השני – כמו אלו של ליגת האלופות וכדומה. ניתן, אם רוצים, לקנותם למזכרת בלבד וללכת איתם בשקית אטומה מרגע הקנייה ועד הגיעם לארון.

"אַל־תְּחַלֵּ֥ל אֶת־בִּתְּךָ֖ לְהַזְנוֹתָ֑הּ וְלֹֽא־תִזְנֶ֣ה הָאָ֔רֶץ וּמָֽלְאָ֥ה הָאָ֖רֶץ זִמָּֽה" (י"ט, כ"ט). אין לשיר את השיר הארור: "לכל אוהד מכבי תל אביב יש בת…", פן תחלל בכך גם את כבוד בתך, ובכך תימלא הארץ זימה.

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (י"ט, י"ח). משתי סיבות עיקריות נחשבת מצוות "ואהבת לרעך כמוך" למצווה גדולה בתורה, עד כי משתווה היא לכל המצוות גם יחד:
1) אם אדם מקיים את המצווה כהלכתה, אז ברור שהוא לא עובר למשל על: "לא תרצח", "לא תגנוב" ועל רוב – ואפילו כל – שאר המצוות בתורה. כי אם אוהב אתה את רעך כמוך, אזי בהכרח אתה מקיים את כל המצוות המביאות לחברה בריאה יותר וליחס הדדי בין אדם לחברו.
2) מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כוללת בנוסף גם את ההפך, משמע: המון המון מצוות שלא כלולות בין התרי"ג, אך מחייבות הן מבט עמוק של האדם אל תוך תוכו, וחקירה פנימית: האם הוא עושה לרעו את השנוא עליו? ומי שלא יסכים שישרקו לו בוז אחרי יום עבודה מבאס בו לא הלך לו כלום, אזי קיום המצווה "ואהבת לרעך כמוך" יגרום לו בהכרח לא לשרוק בוז לשחקן מהקבוצה שלו, שכל חטאו היה ששום דבר טוב לא הלך לו באותו יום. וזאת, למרות שאין מצווה כתובה לכך בתורה.

לפיכך בונבונים של ואסילי, תהיו קדושים, יא חושילינג דרבנן, תהיו קדושים.

הציטוט השבועי: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה; וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים, לִהְיוֹת לִי" (כ',כ"ן)

תרגום השבעים ללעז: לא איאקס יהודים, ולא טוטנהאם יהודים. וזאת מעצם העובדה ששניהם קוראים לעצמם יהודים. כי אם אלוהים אומר לבני ישראל: "ואבדיל אתכם מהעמים, להיות לי" – אזי קל וחומר שיהודים יכולים להיות שייכים רק לקבוצה אחת. אין שתיים, אין שלוש, אין יותר מאחת. "IT’S THE ORAITA MY FREINDS" .

תהילים נגד טילים (תפילתו של השוער חיימוב): "א מִזְמוֹר, לְאָסָף: אֱלֹהִים, נִצָּב בַּעֲדַת-אֵל; בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט; ב עַד-מָתַי תִּשְׁפְּטוּ-עָוֶל; וּפְנֵי רְשָׁעִים, תִּשְׂאוּ-סֶלָה; ג שִׁפְטוּ-דַל וְיָתוֹם; עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ; ד פַּלְּטוּ-דַל וְאֶבְיוֹן; מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ; ה לֹא יָדְעוּ, וְלֹא יָבִינוּ– בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ; יִמּוֹטוּ, כָּל-מוֹסְדֵי אָרֶץ (פ"ב, א'-ה')

תפילה לאלוהי ה-VAR שיקרא לשופט הרשע להסתכל במצלמות, אחרי פסיקה לרעתנו.

הפיוט השבועי

יצא לי להתעסק קצת בתקופה האחרונה עם הרפרטואר של אחד מבכירי אוהדי מכבי – יהודה פוליקר. מה אגיד לכם, ככל שנוברים ונוברים מגלים עולם עמוק ורבדים שעליהם לא רק להדליק משואה מגיע לו, אלא לא פחות מפרס ישראל.

מתי סין-קרונה

לכל פרשות השבוע בירוק >>>

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

פרשת השבוע בירוק: אחרי מות/ מתי סין-קרונה

פרשת "אחרי מות" (ויקרא)

אמ;לק: כמו כדי להתגרות בנו, בסופו של שבוע מלא מצות, בוחרת התורה לצוות עלינו את מצוות יום הכיפורים, כבאה להגיד – "חשבתם שבוע של 3 שקלים תוספת עבור לאפה כשרה לפסח, שגם אם היו משלמים לכם לא הייתם אוכלים ביום רגיל, זה נורא? תדעו שזה עוד כלום לעומת יום שרב של התרוצצות אחרי האופניים של הקטנים בלי אוכל ובלי מים".

אחרי מותם של שני בני אהרון, מצווה ה' על עריכת משחק ההימורים הראשון בעולם. המשחק מתנהל כך: מביאים לכהן הגדול שני שעירים זהים (עז או תיש) ומפילים ביניהם גורל. השעיר הזוכה עולה על המנגל ומובא לעולה לה'. השעיר המפסיד הולך לעזאזל (מכאן מקור הביטוי "שעיר לעזאזל") – אותו מקום שמאז שאהרון התחיל עם ההימורים נזרקים אליו מדי יום עשרות מיליארדי טפסי טוטו, לוטו, חיש גד, ז'יטונים גולות, גוגואים, ועוד יש בו מקום לסגל שלם של מכבי שנזרק אליו כל שנה, יחד עם שני מאמנים לפחות.

בהמשך מבאס אלוהים את אניני הטעם שאוהבים בשר נא או רייר עם הדם בפנים, ומצווה להוריד את הסטייקים מהאש לפחות חמש דקות אחרי שנשרפו.

בסוף הפרשה אוסר ה' על העריות, על משכב זכר ועל משכב בהמה, וגוזר על החוטאים עונש מיתה. למרבה הצער, משכב ברחבה כדי לסחוט פנדל לא נכלל ברשימה, והעונש על עבירה זו נותר כרטיס צהוב בלבד.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי. שני שעירים מובאים בפני אהרון. שניהם זהים: אותו גובה, אותו משקל, אותה בלורית שיער. אהרון מטיל גורל, ומה-אן דן דינו הזה, הופך, באופן אקראי, אחד השעירים לקדוש שבקדושה, ומובא לעולה לה'.

אינעל דינק דאורייתא, אתם יודעים איזו קדושה זו להיות השעיר הנבחר? רק תארו לכם שהשעיר האחרון שהובא לעולה לה' היה שייע שווגר עליו השלום, שהיה כה שעיר עד שהחלוצים ששמר עליהם היו מרגישים אותו לידם גם כשהיו רחוקים ממנו יותר ממטר (תודה לארי פולמן על ה"דרבי אחרי המלחמה"). ומן הגורל הזה של האדום שחור על הרולטה, הופך השעיר השני לנמוך ושפל כמו בעליהם לשעבר של ז'יטונים בשווי של וילה בדניה שירדו אל הבנק של הקזינו, כה שפל עד כי נשלח למאכל אצל הסיטרא אחרא בעזאזל.

יא חושילינג דרבנן, מה בא להגיד לנו אלוקים? שהעולם כל כך אקראי, כמו שאומרים לנו הפרופסורים מהחוג של מינה צמח וקמיל פוקס? (יא אללה של העולם, איזה שם זה לסטטיסטיקאי "קמיל פוקס"?). עד שאפילו הקודש לה', ומצד שני המזון הרוחני של הסיטרא אחרא, נקבעים בהטלת גורלות?

לא ולא ירוקיי ורבותיי, ההפך הוא הנכון. הקדוש הוא הקדוש. דינו נקבע על ידי השם יתברך עוד מהולדתו. ואילו השעיר לעזאזל נולד כזה ונברא לזה. זהו אלוהים שבשמים שמגלה לנו בדרכו שלו מי הוא מי.

ולמה עושה זאת כך השם יתברך? למה ריבונו של עולם מלמד אותנו הכל בהפוך על הפוך? כדי להתוות לנו ת'דרך, אפורי חולצות שלי. להתוות לנו אותה ולהראות את עינינו כי מתוך התפילות והדבקות והאמונה והאנרגיות הטובות שלנו נקבע הפור על ידי השם יתברך. התפילות והעידוד הם אלה שיעזרו להפוך את הקערה על פיה, הן אלה שיעמידו חלוץ יריב מילימטר בנבדל שרק ה-VAR יכול לראות, והן גם אלו שיאפשרו לכדור של שון וייסמן לפגוש את הרשת בלי שיפגע בדרך בחלוץ יריב, קוון ומוכר הארטיקים ביציע. שכן החלוץ היריב ושון וויסמן הם אלו שעושים דברים אקראית: הלוא חלוץ יריב עומד בנבדל 1 ל-10 כדרך הטבע, ושון וייסמן מבקיע 1 ל-10 כדרך הטבע. ורק אנחנו עם מילה טובה, עם תקווה, עם אמונה, עם תפילה בונבונים של ואסילי, רק אנחנו אלו שהופכים את האקראיות הזו של הטבע, של סיכוי של אחד למאה – לקדושה, לשער, לאליפות, ירוקיי ורבותיי, לאליפות!

ועל כן, כל השעירים לעזאזל שזרקנו מהקבוצה והאכלנו בהם את הסיטרא אחרא היו מעאפנים באופן אקראי, ואילו אנחנו היינו אלו שלא היתה בנו הרוח לתת לבעיטה של 1 ל-1,000 של איזה פנסיונר ברזילאי שהבאנו, להיכנס לשער היריב בדיוק בזמן הנכון כדי להופכו לקדוש שבקדושה.

אך הנה הנה נאום ה', מהתחתית של התחתית מתחילה לצמוח ולהישמע שירת העשבים, ואירופה בפתח וקול זמיר נשמע כששון וייסמן הבקיע גול של חלוץ גדול מהרגל לרשת. ובעזרת ה-VAR ובעזרת השם, סוכריות מנטה של בית רבן, בשנה הבאה וייסמן יבקיע גולים למכביר, לא רק בלי שיפגע הכדור בשחקן יריב, אלא יגדיל וישים ברשת כדורים שאפילו הוא לא נגע בהם! ועם תפילתנו ואש האמונה הגדולה שבנו, נלבש לבן-ירוק ובצבעים אלה נלביש את העם חג, ונאמר אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (י"ח, כ"ח)

תרגום אונקלוס: התקשורת בחיפה מזהירה מה יעלה בגורלו של הצוות המקצועי החדש, אשר באם לא ישמע בקולה – יגמור כמו הנורבגים או ההולנדים שהיו כאן קודם.

תהילים נגד טילים (תפילתו של השוער חיימוב: "וְהוּא רַחוּם, יְכַפֵּר עָוֺן– וְלֹא-יַשְׁחִית: וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב אַפּוֹ; וְלֹא-יָעִיר, כָּל-חֲמָתוֹ" (ע"ח, ל"ח)

תפילה שהקהל יגלה כלפיו רחמים, יסלח על טעויות ועוונות, ולא יתחרע עליו (ולא ישחית), פן תשמע על כך אמא של אשתו (ולא יעיר כל חמתו).

הפיוט השבועי

"וקול תחינה בבקשה
רק תחזרי אלי… אמונה.
אחת קטנה שנשארה לי
והיא צועקת 'הוא מכבי'".

אף אחד לא האמין בו כשעלה לשחק. היו גם שריקות בוז על החילוף עם שועה. אבל לו היתה אמונה קטנה שנשארה לו. היתה זו האמונה שצעקה בסוף המשחק: "הוא מכבי"!

שיהיה חג שמח לכולם, אל תפסיקו להאמין.

מתי סין-קרונה

לכל פרשות השבוע בירוק >>>

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה