חייל המקלדת ושרת ההיסטוריה

חשבנו שזה יקרה. תיארנו לעצמנו שיום-יומיים אחרי שהיומונדיאל ייגמר, לא נדבר עליו יותר. במשך חודש שלם זה היה רק "יומונדיאל" כאן ו"יומונדיאל" שם. לא היה אפשר לחמוק מזה. וזהו, זה נגמר. שוב לא נשמע בכל מקום "מה יהיה ביומונדיאל היום בערב?", או "ראית מה היה ביומונדיאל אתמול?". אנשים כבר לא יתערבו ביניהם מי ייקח בסוף – "אלוהים מת" או "נוסטלגיה עתידנית", וכבר לא יתווכחו מה היה יותר מלהיב, "גלגוליו של יואיצ'י קומאנו" או "המנצח הראשון של המחזור הראשון". זהו, חברים, לא נותר לנו אלא להמתין לשנת 2014, אז, בלי נדר, יגיע היומונדיאל הבא. יש האומרים שהוא ייערך בברזיל, אך ניקח אותם בעירבון מוגבל, עד שכרטיס טיסה ממשי ינחת בתיבת הדואר שלי.

עברנו את זה, ועכשיו אנחנו מתרגשים מכל משחק אימון חסר משמעות, ומכל מלפפון קיץ שקם ומרביץ לגנן. ובכל זאת, פה ושם, יש עדיין שאריות של הדבר הזה, הסוחף, שנגמר רק לפני שבוע בקול ענות גבורה. ומכיוון שעמלקים אנחנו לפעמים, השאריות האלו, הנשרכות מאחור, אהובות עלינו במיוחד. שארית כזו לדוגמה היתה הפוסט רחב ההיקף בבלוג של רונן דורפן שדן בדרכה ובסיפורה של נבחרת ספרד, או כפי שהוא כינה זאת, "האנטי סיפור". הפוסט הזה הלהיט לבבות והסעיר מקלדות, אך מה שעניין אותי במיוחד היתה התופעה המסוימת שתוכלו לזהות בנקל אם תיכנסו ותקראו את כמעט 500 התגובות בו: איש אחד עז לבב עומד לבדו ומנסה בכל כוחותיו להגן בגופו על כבודה של נבחרת ספרד מול צבא אימתני של מגיבים.

האיש הזה, ארגיעכם מיד, הוא לא אני. שמו טל. איני מכיר את הטל הזה, ולמען האמת ייתכן ששמו כלל אינו טל. ייתכן גם שהשם הוא אכן טל אבל הוא אינו איש אלא אשה, שמעדיפה לכתוב בלשון זכר. אי אפשר לדעת כלום באינטרטנט הזה. ככל הידוע לנו, הוא עשוי להיות בוט מתוחכם במיוחד או, אם נפליג אל מחוזות הדמיון, אפילו דורפן עצמו, ואם נרחיק להפליג עוד יותר, אני. אבל נניח לספקולציות. כנראה שזה אדם אמיתי וסביר גם שיש קשר בין הכינוי שלו לשם שלו; כל שאני רוצה כאן זה להגיד שהאינטרנט דרכיו מסתוריות הן, ואז לשתוק שתיקה רבת משמעות, סתם בשביל הרושם. (לעורך: למחוק את הפסקה המחורבשת הזו)

איש, אישה, בוט או פיה, בראותי את טל נלחם בשארית כוחותיו ובמאמצים כה רבים על שמה הטוב של הנסיכה הספרדיה, לא יכולתי שלא להצטרף אליו

לא יודע למה זכרתי פלג גוף עליון חשוף, ומה זה אומר עליי

במאבק האבוד, מה שהייתי עושה עבור כל אדם במצב מצוקה, בתנאי שדעותיו תואמות את דיעותיי, כמובן. עם חלוף הדקות עוד ועוד מגיבים הצטרפו למתרס שלנו, אך רובם נקטו באסטרטגיה של ירי מרחוק, במצב בודדת, שלא ממש הפריע לאויב, אשר המשיך לתקוף בזעם. את אותו טל כל זה לא עניין – כמו אותו מאגיסט ב"ואלס עם באשיר" הוא המשיך לעמוד בפלג גוף עליון עירום באמצע הרחוב, סליחה, הבלוג, מניף מקלדתו ויורה צרורות לכל עבר, בלי להתרגש מהמלים הנורות לכיוונו ללא הרף. עבורי זה היה מחזה מרשים, אפשר להגיד שגם מרגש; ולהסכמה עם רוב טענותיו של אותו טל (שקצת הגזים פה ושם) נוספה עם חלוף התגובות גם הערכה הולכת וגוברת על סבלנותו וקור רוחו, וגם הזדהות עם איזו תחושה של "יחיד מול ההמון" (שנראה שהוא עצמו לא חש בה וייתכן שהיא יותר שלי מאשר שלו, מה גם שהיא לא בהכרח נכונה סטטיסטית). למען האמת, הזדהיתי איתו עד כדי כך שהתחשק לי להעניק לו משהו.

פוסט זה מוקדש, אם כך, לאותו טל, חייל מקלדת אלמוני.

***

שלוש מטרות לפוסט הזה: לאותת לקוראים החוששים שאני עדיין פה למרות שהיומונדיאל נגמר. שנית, ליצור קישור מסוים בין העבר (היומונדיאל) לעתיד (הכדורגל המקומי וליתר דיוק, מכבי חיפה). שלישית, לבסס את הנימוק-לקיומו-של-הבלוג שהיה רשום משמאל למעלה מאז לידתו והוחלף רק לאחרונה: "(מצד שני) – כי כמה אפשר להציף בלוגים של אחרים?".

את ההצעה הזו, לא להציף בלוגים של אחרים אלא לכתוב אותם בבלוג משלי אני מאמץ פה הלכה למעשה. דברים אלה הם תולדה של כוונתי לכתוב תגובה לדורפן על הערה שלו באותו פוסט בלתי נגמר, אך ככל שהתארכה התגובה הבנתי שלא תהיה ברירה ואהיה חייב להעביר אותה לבלוג שלי.

ובכן, על מה נסוב אותו דיון לוהט? בעיקר על השאלה האם ספרד האלופה שיחקה יפה או לא יפה, מרגש או לא מרגש; זה היה כנראה נושא הדיון, ואני כותב "כנראה" כי לדיון השתרבבו שאלות נוספות, כמו האם היא נבחרת טובה, האם היא נבחרת "היסטורית", האם היא טובה יותר מאיטליה 1982 או מוצלחת יותר מצרפת 1998, האם היא התקפית או הגנתית ועוד ועוד נושאים, שהתבלבלו זה בזה והתערבבו אחד בשני, יחד עם הלהט והחום וזיעת המגיבים והרוק הניתז מהפיות הזועמים ומדי פעם התלהמות ופה ושם עלבון, עד שהיו כולם לבלילה אחת כתומה-אפורה.

וכל השאלות האלו, בנוסף לשאלתו החוזרת ונשנית של דורפן, משהו כמו "אם הייתם צריכים לערוך קלטת DVD מהמונדיאל הזה, אילו קטעים ממשחקיה של ספרד הייתם מכניסים בה", שאלה יפה שמדגימה היטב את עמדתו לפיה ספרד היא נבחרת טובה וחזקה אך בוודאי אינה כזו שמשחקת יפה ומרגשת (שכן התשובה עליה אמורה להיות "וואלה, לא יודע" או "אתה יודע מה, אין הרבה כאלה אם בכלל")* – כל אלה הובילו אותי לחשוב על משמעותם של דיונים בנושא כדורגל, ועל חשיבותם של נתונים ומספרים וזכרונות וההיסטוריה. ומה שהעיר סופית משרעפיי ודחף אותי להתחיל לכתוב תגובה, שבסופו של דבר התגלגלה לפה, היא ההערה הזו של דורפן: "להיסטוריה תהיה בעיה קטנה עם ספרד הזו לא בגלל כוחה (שאני חושב שהיה גדול משל צרפת) – אלא בגלל שלא יהיו קטעי היילייטס. אין שערים יפים להראות מהמונדיאל הזה (מלבד אחד נהדר של וייה נגד הונדורס). וכשאין גולים יפים – וכמעט אין גולים בכלל – אנשים זוכרים פחות" (בפוסט אליו קישרתי, מדובר בתגובה האחרונה – כרגע – לתגובה 142).

הפסקה הקצרה הזו מכילה אבחנה מאוד נכונה. אנשים באמת זוכרים פחות כשאין גולים יפים להראות. אבל מה שעורר אותי בה הוא שהיא הזכירה לי משהו אחר, שעזר לי להבין למה על אף נכונותה המוחלטת של האבחנה הזו, יש בה משהו לא נכון לחלוטין.

***

כשמכבי חיפה שלי שיחקה בליגת האלופות בעונה שעברה, היא שיחקה לא רע בכלל וידעה להתמודד יפה עם מועדוני ענק אירופיים שאחד מהם אף הגיע לגמר.

רובן מבזבז נפילה (ועדיין לא יודע ששנה ופויול מעכשיו, לא יישארו לו יותר, והוא מה-זה יצטער על זה)

היא הפגינה יכולת טובה, בעיקר בהתחשב בסגל הדי צנוע שהורכב בעיקר משחקנים צעירים, ובלי אף שם "גדול" במונחים אירופיים. למרות שהתאכזבתי מכך שלא הצלחנו לנצח (או אפילו להשיג תיקו), הייתי גאה בשחקנים ויצאתי מהמשחקים עם חיוך, כמו שאוהד של קבוצה מליגה ב' יוצא ממשחק גביע בו קבוצתו נלחמה היטב מול קבוצת ליגת על ובסוף הפסידה הפסד מינימלי.

אבל אז, כשפתחתי בהתלהבות את העיתונים או העברתי בהתרגשות אל "חדשות הספורט" כדי להתענג על המחמאות על היכולת הטובה ועל משחק ההקרבה, גיליתי שרוב הדיון עוסק בדבר אחד, ליתר הדיוק בשניים: אפס שערים ואפס נקודות. המשפט שחזר על עצמו הכי הרבה פעמים באותם דיונים (משום מה אני זוכר שאמר אותו – בכל אותן הפעמים – נדב יעקובי), וכנראה הוא זה שהדהדה אצלי ההערה של דורפן, היה משהו כמו "בעתיד אף אחד לא יזכור את היכולת והלחימה של חיפה, יזכרו רק את ההיסטוריה השלילית שהיא קבעה".

ברגע הראשון זה עיצבן אותי. בעיקר בגלל שזה היה נכון. מי יזכור ששיחקנו יפה כשיביט בנתונים ויראה את הספרות העגולות לצד שם הקבוצה? מי יוכל לחלץ מהספרות האלו את מראה שחקנינו האמיצים שמגיעים להזדמנויות ומחמיצים אותן, שמגנים בגופם על הרחבה מול מיטב כוכבי אירופה, שנלחמים על כל כדור? החיוך נמחק מפניי, בהבנה שבחטא נולד.

אבל רגע אחר כך חשבתי – אז מה? מי קבע שכדורגל צריך להישפט רק לפי מדד ההיסטוריה? למה זה יותר חשוב שבהיסטוריה יזכרו את הקבוצה שלי ככה או ככה, מאשר שבאותו משחק אני נהניתי והייתי גאה בשחקנים שלי? האם המשחק מתקיים רק בשביל שיום אחד אוכל לנופף בתוצאה שלו מול מישהו, או להגן על כבוד הקבוצה שלי מול אוהד יריבה? למה הכבוד העתידי והערטילאי שלה יותר חשוב מההרגשה שלי, המוחשית והחד משמעית, באותו רגע?

***

מחשבה זו הרגיעה אותי אז והחזירה את החיוך לפניי, והיא מרגיעה אותי שוב עכשיו. נניח שההיסטוריה לא תזכור את נבחרת ספרד 2010 לטובה (ואני לא חושב שזה נכון – ספרד העמידה בזכייתה רף כל כך גבוה, שאפילו אותה היסטוריה מתנשאת תתקשה להתעלם ממנו). אז מה? מה אכפת לי אם היא לא תזכור אותה כהתקפית או ככזו ששיחקה כדורגל יפה? למה כל כך אכפת לנו מה ההיסטוריה תזכור או לא תזכור?

הרי זה אני שזוכר את הזכרונות שלי. לא ההיסטוריה תשב על המרפסת ותספר לנכדיי על אותה נבחרת קסומה שטיקי-טיקטקה את כל יריבותיה במשולשים ומרובעים ומתומנים ותריסרים ששחקניהן לא הצליחו לסכל. ולא ההיסטוריה תיזכר בערגה באיפוק הטנטרי המופלא שהפגינו הספרדים עד מציאת הפרצה בהגנה, כשתצפה בעוד משחק בו כל שחקן לוקח את הכדור ובועט לבדו או נכנס עם הראש בקיר בהגנת היריבה. זה יהיה אני. וזה מה שחשוב, הזיכרון שלי והזיכרון של כל אחד שראה את המשחק, על הריגוש וההנאה שיהיו בזיכרון הזה או השעמום והתסכול – כל אחד וחווייתו שלו. וכשהבנתי את זה חשבתי, כל אחד בונה לעצמו את הסיפור שלו במקום וברגע שהוא קורה; ומי שחשוב לו מה תגיד ההיסטוריה על כל דבר ודבר דומה קצת למי שמקשיב לסיפור מופלא ומלא דמיון, ובמקום ליהנות מהסיפור, מתעקש לחבר למספר המוכשר מכשיר פוליגרף שידווח מה אמת ומה שקר.

אז נכון, הנתונים והמדדים חשובים בשביל הדיון. קשה להתווכח בלי להתחמש בראיות ועובדות, הרי כשאנחנו מנסים לשכנע אנחנו מניחים במובלע שיש "נכון" ו"לא נכון" אובייקטיביים. אבל העובדה היא שיש אובייקטיביות שאינה דורשת ראיות ונתונים, שמתגלה לנו מעצמה, כמו למשל כאשר נשמעים צירופי מלים כמו "הולנד 1974" או "ברזיל 70", או "טוטאל פוטבול", או אפילו מלים בודדות כמו "פלה" ו"מראדונה" ו"פלאטיני", ואין צורך להוסיף מספרים ומובאות כי כולם יודעים במה מדובר ואף אחד לא מתווכח. ואז מסתבר לנו שלצד הנתונים והמספרים והראיות האובייקטיביות, אותו ספר היסטוריה מכיל גם אותנו ואת הזיכרון שלנו, זה שבראש שלנו וזה שבגוף, תשאלו את הציפורניים שלי ואת השערות שלי ואת הגרון שלי, כל אלה זוכרים טוב מאוד את ערב יום ראשון שעבר. ואיננו יודעים כמה מהספר ימלאו הטבלאות וכמה ממנו נמלא אנחנו וגופנו, ואנחנו לא באמת יודעים מה בסופו של דבר ייכתב בספר הזה.

***

אנחנו יכולים להמשיך ולהתווכח ולטעון בשם ההיסטוריה, אבל אין לנו מושג אמיתי מה היא תאמר כשתיקרא להעיד. כי ההיסטוריה הזו, שיש המדמים אותה לשר, "שר ההיסטוריה", ומאליו עולה פרצוף חמור סבר ודקדקן וקפדן, היא לא כל כך יבשה וברורה כמו שנדמה, היא מורכבת מכל כך הרבה משתנים שאנחנו לא מכירים ושלאף אחד מאיתנו אין יכולת לשלוט בהם. והיא זו שתחליט לבדה בשעת הצורך, מה יבוא בשעריה ומה יישאר בחוץ, וכמו שאנחנו יודעים היטב, היא יכולה גם לשנות את דעתה,  ואולי טועה מי שאומר שמופקד עליה שר, בדמיוני זו בכלל שרה, שרה מצחיקה ולא צפויה, וקצת פרימדונה וקצת משוגעת, ואפשר אולי להעז ולאמר קפריזית. ואולי טעה מי שאמר שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, והאמת היא שהשרה עצמה יושבת וכותבת מי המנצחים ומי המפסידים, ואז, כמו להתל בנו, מוחקת וכותבת מנצחים אחרים, וכך שוב ושוב, ובכל פעם מחדש, אנחנו שוכחים מי היה כתוב שם קודם ומריעים למנצחים החדשים.

וכדי שלא ייצא שאני אומר זה טוב וגם זה טוב ובעצם אין טוב ורע והכל בסדר ואי אפשר לדעת ורק העתיד יגיד, אוסיף עוד דבר אחד שהוא חשוב לי מאוד. אם איננו יודעים דבר על שרת ההיסטוריה, ומה היא תכתוב בסוף בספרה, ואת מי היא תחליט לרומם לכדי כותרת ואת מי לכתוב בשולי הדף, כהערת שוליים, הרי כל תחזיותינו שוות כקליפת הכלום, וכולנו אך מנחשים, עם סטיה קלה לכאן או לכאן, וכולנו פחות או יותר שווים. ולכן חשוב לי להדגיש, אפשר להתווכח ואפשר לנסות לשכנע ובטח שאפשר ואף רצוי להשתכנע. דבר אחד אסור בתכלית האיסור, והוא לוותר מהר מדי על מה שהרגש שלך אומר לך, ולקבל מהר מדי את דעתו של האחר רק כי נדמה לך שהוא חשוב יותר או מבין יותר. עליך לסמוך על עצמך. אתה יודע הכי טוב מה מהנה אותך ומה מרגש אותך ומה לא, ואף אחד לא יכול לקבוע בשבילך, ואם לשון הציווי נראית קצת מטיפנית ודידקטית ולא במקום, זה בסדר, אני הרי מדבר בעיקר אל עצמי, ועל עצמי מותר לי לצוות. זו הבשורה שלי לעצמי מהדיון הזה אצל דורפן, ובכלל מהשבוע החולף, ואם מישהו רוצה לקחת מזה משהו לעצמו, הוא מוזמן אבל זה באחריותו הבלעדית.

ועכשיו אולי מובן יותר, וכאן אנחנו סוגרים מעגל כמו שאנחנו אוהבים, מדוע כה הערכנו והתרשמנו מאותו חייל אלמוני המתכנה טל, שכן לא היה אחד שגרם

הוא ינצח אותו, יגיע לבחורה, ואח"כ יישאר רק רִיק גדול

לו להשפיל ראש ולהימנע מלהתווכח עמו, אפילו לא ראש הבלוג בכבודו ובעצמו (ואולי זה נדמה לי, אבל ייתכן שהיה שם אפילו איזה תהליך מובנה, כמו בסרטים ובמשחקי מחשב – אני נזכר כרגע ב"קראטקה" הישן והאהוב – כאילו טל התווכח אחד אחד עם כל החיילים, סליחה המגיבים, עד שהגיע להתווכח עם כותב הבלוג). כי כנראה שהחייל המטורף הזה הוא לא כל כך מטורף, הוא פשוט מכיר כבר בכך שאם הוא משוכנע בטענותיו, יש לכך סיבה טובה, שאף אחד לא יוכל למחוק או לדחות בקלות. ועל הביטחון העצמי הזה, שיש שיאמרו שהוא התעקשות-סתם ודוגמטיות, אבל במקום בו אני נמצא כעת בחיי נתפס כהבנה פנימית עמוקה של חשיבות ההרגשה ועדיפותה על פני הנתונים היבשים, על הביטחון הזה אני מביע את הערכתי.

וכמובן, יכול להיות שעשיתי מאותו טל יותר ממה שהוא באמת, ואולי פשוט משהו אחר ממה שהוא באמת, אבל פה דווקא האינטרטנט הזה, עם השמות הבדויים והכינויים הסודיים, מתגייס לעזרתי, הרי אי אפשר לדעת מי הוא באמת, ועד שנדע את זה, הוא יכול להיות כל מי שאני רוצה שהוא יהיה. וגם אם כל ההאדרה הזו והסופרלטיבים האלה אינם במקומם, והוא בכלל לא חייל קר רוח אלא בחור רגיל שאוהב להתווכח, זה גם בסדר, אנשים שאוהבים להתווכח אנחנו אוהבים, כי את עצמנו אנחנו אוהבים, ואיכשהו תמיד זה מגיע בסוף לאהבה העצמית שלנו, וגם על זה עוד נתגבר יום אחד.

***

ואני לא יודע למה כל זה הזכיר לי את השיר הבא, אולי זו רק כותרת הפוסט, שניתנה ברגע האחרון. אבל כשהקשבתי לו וחשבתי על מה שנכתב פה, הרגשתי שיש בכל זאת איזה קשר מעניין בין הדברים. שהרי אותה שרת היסטוריה בשמה אנו מתווכחים ורבים ונלחמים כל כך הרבה פעמים, מה אנחנו בכלל יודעים עליה, ומה היא יודעת על החיים.

(ומי שלא מכיר את המילים מוזמן להקליק על הסרטון, יש מלים מתחתיו. או פה, למשל)

*תשובתי שלי לשאלת ה-DVD היתה "כדורגל, לפחות בעיניי, הוא לא אוסף של היילייטס".