הסיפור העצוב על הבלון המרהיב סיידו יאיא/ נדב סין-קרונה

כמעט כמו כל תלמיד י"ב, נאלצתי לבצע מנהג שכל תלמיד י"ב מוכרח לבצע. לא, אני לא מדבר על סקס. אני מדבר כמובן על טיול שנתי אחרון.

כן, כמו כמעט כל תלמיד י"ב גם אני יצאתי לטיול שנתי האחרון שלי – ולא, אני לא נשאר לשבת על האסלה עם המכנסיים מופשלות כדי לכתוב לכם על הטיול שנתי האחרון שלי. אני רוצה לכתוב על בלון. למעשה, הבלון שלי בטיול שנתי האחרון. בצאתנו לטיול כל כיתה קיבלה בלון, כשהמשימה היתה להשאיר את הבלון כמה שיותר זמן בשלמותו. התחרות לא היתה קשה וכבר בחמש הדקות הראשונות מחצית מהבלונים התפוצצו. גם אני לא הייתי מוכן שהבלון ייסחב איתנו במשך הטיול כמו איזה מהגר שכל השבוע ינסה לגנוב לי את הטונות והעלי גפן, לכן הייתי מוכן לפוצץ אותו עוד אז ברגעיו הראשונים. חבריי לכיתה לא הסכימו לכך והתחננו בפניי שאשאיר אותו בשלמותו; לכן הסכמנו בעל פה שאני קובע מה יהיה שמו של הבלון ומקבל את הזכות לכתוב את שמו על הבלון עצמו ועוד במרקר שחור עבה! אחרי עשרות שניות של התלבטויות בחרתי את השם: סיידו יאיא.

כן, אני מבין את הפצצה שהטלתי עליכם ואתם יכולים להרים את הלסתות שאני בטוח שנפלו ברגע ששמעתם את השם של הזר שמרגש בדיוק כמו לעבור תיאוריה בניסיון החמישי. בסופו של דבר הבלון התפוצץ לאחר שלושה ימים. שמו של סיידו נהפך לכתם שחור על בלון כתום, ולא נשאר זיכרון לאותו גומי נפוח ומרהיב שהיה. אספתי את שאריותיו של סיידו וקברתי אותו במדבר, במרחק של מאות קילומטרים מאיפה שמסעו התחיל. שם, מסעו נגמר.

לאט לאט, ככל שאני מתקרב יותר לסיום הסיפור, אני מתחיל להבין שאין נקודה. היה בלון שקרוי על שמו של סיידו ועכשיו אין. אי אפשר להילחם ברצונותיו של הטבע. הניסיון שלי להקים לתחייה את עונת האליפות האחרונה בדרכי שלי נכשלה, ודרך בלון מפוצץ הבנתי שלפעמים הטבע חזק יותר ממך. למרות שאתה משקיע מזמנך וקושר אותו לזרוע שלך כדי להרחיק אותו מכל צרה, לפעמים הטבע מנצח ואתה לא חזק מספיק בשביל להילחם. כמה ימים לפני כן הצלת את קיומו והענקת לו אישיות, היום הוא חסר אוויר וחסר שאיפות. בסופו של דבר, ככל שאתה ממשיך לאחוז בחוזקה – ככה האוויר יוצא. הגיע הזמן לשינוי.

*
נדב סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, ספסל האורחים | עם התגים , , , , , , , | 2 תגובות

תם ונשבר

ובכן, זה נגמר. עונה שהתחילה בתקוות גדולות למאבק ברמות הגבוהות, או לפחות לבנייה של קבוצה מצוינת לעונה הבאה, ונגמרה בהגנה הירואית על השער בשביל לסחוט 0-0 בבית מול מכבי פתח תקווה, עם שחקני נוער בעיקר – כי כמעט כל השאר הולכים, שוב, לעזוב.

ראיתי את המשחק היום. בדרך כלל, גם בעונות רעות, אני נהנה לצפות בשחקנים הצעירים במשחקים האחרונים והלא קובעים. לראות למי יש פוטנציאל, מי אולי יככב אצלנו בעתיד. אבל היום זה לא היה מהנה. זה היה מדכא. פשוט אין לי חשק. זה מרגיש לי מטופש לעסוק בשחקנים, כשכל המועדון נדמה כשוקע. הבעיות שלנו נראות גדולות הרבה יותר מהשאלה מי יודע לסגור אלכסונית בהגנה.

מי שעוקב אחרי הבלוג יודע מן הסתם מה אני חושב על העונה של הקבוצה, ולמה אני מרגיש שהמועדון הפר את האמון שנתתי בו. שום קשקוש על הרכש, על השחקנים הזרים או על מגן שמאלי לא ישכנעו אותי שאחרי חצי עונה אפשר לבחון מנהל מקצועי. תור עשה טעויות, כולם עושים. חלק מהעניין זה ללמוד תוך כדי תנועה ולתקן. קרלסן, שהבטיח שבעונה הבאה יהיה מועדון שרץ בצמרת, לא קיבל את הצ'אנס לתקן בקיץ ולהוכיח שידע מה אמר.

ואז ההנחתה של לוזון, שלא רציתי לשפוט מראש אבל אישר את כל הדברים הרעים שאמרו עליו. לא ברור למה דווקא לוזון קיבל את ההזדמנות, עוד פחות ברור למה הוא מקבל את ההזדמנות להמשיך, למרות שהצליח עוד פחות ממולנסטין המושמץ (והגרוע בפני עצמו). אני מקווה שזה לא קשור לחברות בין שחר לאבי לוזון.

בעצם אני לא מקווה. האמת שלא אכפת לי.

פשוט לא אכפת לי, וזה אולי הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על הקבוצה שלי. גם בעונות הכי גרועות האמנתי שיש מי שרואה ויתקן בעונה הבאה. עכשיו אני כבר לא מאמין בזה. בכל קיץ מחדש אני מפנטז ומאמין במלוא האופטימיות שיש לי – ויש לי – שהנה העונה נחזור להיות מכבי חיפה הגדולה. בקיץ האחרון זה כמעט לא קרה, אבל אז קרלסן הגיע, רוני לוי פוטר ושוב האמנתי. נראה לי שהקיץ הקרוב יהיה הראשון, אחרי הרבה שנים, בו לא אחכה בקוצר רוח שהליגה כבר תיפתח.

*

אני לא יודע מה קורה במועדון כרגע. לא בתחום המקצועי – זה די גלוי וברור, הולכים למנות "מנהל מקצועי", אלוהים יודע בשביל מה, הרי לכולם ברור שגיא לוזון מנהל את העניינים. את המנהל המקצועי שבאמת רצו לא הביאו בסוף כי הוא ביקש, ירחם השם, לקבוע בעצמו את הצוות המקצועי. כי מה שווה מנהל מקצועי אם המאמן לא יכול לשלוט בו?

אבל במקביל רצות כל מיני שמועות על פיטורים ועניינים לא ברורים (מעניין שהם מצליחים למדר ולהסתיר יפה כשהם רוצים). עושה רושם שבן דב נלחם שם כדי לנקות את המועדון מכל מיני גורמים שליליים (אולי ממדליפים?).

אני כמובן מאחל לו בהצלחה במלחמה הזו. הוא נראה אדם רציני ומקצועי. אני מקווה שיצליח לנקות את האורוות; רק שאני סקפטי לגבי האפשרות שזה יעזור לסוסים שלנו לנצח במירוצים. אולי יש בעיות בלב המועדון, אבל לפחות מבחוץ נראה שיש שתי בעיות גדולות לא פחות בשני הקצוות שלו: המאמן, ומי שהביא אותו.

*

כרגע לא נראה שאעשה מינוי לעונה הבאה. לא חרם ולא מחאה – פשוט חוסר חשק מוחלט לעוד עונה של סבל וכעס במהלך משחקים ואחריהם, לצד ניתוק רגשי מהקבוצה, ואי-אמון בראש המועדון.

אני לא מפסיק להיות אוהד מכבי חיפה, כמובן. לא חושב שאפשר להפסיק להיות אוהד, אלא רק להתקרב ולהתרחק – וכרגע אני מתרחק יותר ויותר. ומה יהיה אם בניגוד לציפיות, מכבי תיתן בעונה הבאה עונה מעולה? ובכן, אם הדבר הזה יקרה, זה קודם כל יגיד שכנראה המצב לא גרוע כפי שזה נראה כרגע, ושכן נעשו החלטות נכונות במועדון, כולל המאמן והמנהל המקצועי שיגיע. זה יגיד שטעינו, כל מי שלא רוצה את לוזון בקבוצה; ושטעינו – כל מי שביקר את שחר על המינוי שלו. אני בספק גדול אם זה יקרה. אבל זו תהיה הפתעה נעימה. אשמח לטעות במקרה הזה.

(עדכון מאוחר: במחשבה נוספת – כמו שאתם מכירים אותי, הן מופיעות אצלי זו כנגד זו – זה לא כזה מופרך שמכבי תיתן עונה טובה. השאלות החשובות הן, כמובן – 1. מה תיחשב ל"עונה טובה"? מהבחינה הזאת לוזון נמצא מבחינתו במצב אידיאלי, כשהציפיות מהקבוצה כרגע מאוד נמוכות, ויכול להיות שעונה אותה נסיים במקום השלישי תיראה לנו כמו שיפור, ולא משנה מה יהיה המרחק מהצמרת. מובן שעם התקציב השני בגודלו בליגה מספיקים גם כמה צירופי מקרים – שחקנים טובים, מומנטום נכון ובעיקר עונה חלשה של הקבוצות האחרות – כדי שפעם בכמה שנים ניאבק גם בצמרת ממש, וזה יכול לקרות העונה. ועדיין, דרוש לכך גם מאמן טוב – שיודע לבחור את השחקנים, לחבר ביניהם ולנצל מומנטום; ולכן הקרדיט במקרה כזה עדיין יינתן ללוזון, כמו שהאשמה תיפול עליו במקרה של עוד עונת נפל. 2. מה יקרה בטווח הארוך? שהרי גם עונה טובה אחת, אפילו מאבק בצמרת ממש, לא בהכרח תעיד על כך שהמועדון שוב בדרך הנכונה. אבל זו כן תהיה הזדמנות לחזור לדרך הזו, אם יידעו במועדון למנף את ההצלחה.

ובכל מקרה, כל מה שנאמר בפוסט הוא, כמו תמיד, תיאור ההרגשה כרגע. אני לא אוהב ולא יודע להמר ולחזות).

*

במילים אחרות, בכל תחילת העונה בשנים האחרונות נתתי אמון בקבוצה, וגם אם התאכזבתי מהתוצאות בסופה – המשכתי להאמין בה. כי זה לא קשור לתוצאות, זה קשור לאמונה שאת המועדון מובילים אנשים רציניים שרוצים להצליח, יודעים מה צריך לתקן בשביל לעשות זאת, ומוכנים לשים את המועדון בראש סדר העדיפויות שלהם. בשנה האחרונה האמון הזה נשבר. ומעכשיו חובת ההוכחה על המועדון, שיצטרך להראות שהוא ראוי לאמון שלי.

ואם לא יראה? אז אמשיך לאהוב את מכבי חיפה, אבל לא את הביטוי הנוכחי שלה. ואחכה שתחזור להיות קבוצה שאני יכול לאהוב.

*

לגבי הבלוג – נראה. חשבתי על שנת שבתון, אולי ארצה להתרכז בנושאים אחרים בחיים, אולי יהיו נסיבות חיצוניות שיכריחו אותי להתרחק קצת. כפי שזה נראה כרגע, בטח לא אמשיך לכתוב אחרי כל משחק כמו שעשיתי בשנתיים האחרונות (אולי יותר, זה פשוט קצה גבול הזיכרון המעפן שלי). אולי אכתוב פעם בשבוע-שבועיים, אולי הרבה פחות. ואולי אמצא מתכונת אחרת שבה דווקא אכתוב יותר. נראה. אולי – אני מקווה – מתי ויניב יכתבו יותר.

בינתיים אנחנו עוד כאן. כבר השבוע אעלה לבלוג את הטור שלי מ"הארץ" על תקשורת הספורט, עם כמה הערות חדשות, ואני מתכוון להוסיף לו גם רשימת לינקים של אתרים, כותבי ספורט ופודקאסטי ספורט טובים. מוזמנים להציע אם יש לכם. ויש עוד פוסט בקנה, דווקא לא שלי (רמז – קוראים לו סין-קרונה, והוא לא מתי). בקיצור, תמשיכו לעקוב.

תודה לכם על שהייתם איתנו העונה, שיהיה לכולנו קיץ נעים.

פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, לירן עונה אפורה, משחקים במילים, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , | 12 תגובות

הגיע הזמן לקחת אחריות תקשורתית: הצעה לאוהדים/ מתי סין-קרונה

זהו, גדשה הסאה. אני מאמין באמת ובתמים שיש אנשי תקשורת ועיתונאים שפוגעים במכבי, ויחד עם התנהלות תקשורתית לקויה של מכבי מבפנים הסיכוי שיצמח אצלנו דשא קטן מהסיכוי שנעלה עם 11 שחקנים שנועלים נעליים מתאימות לתנאי הדשא.

כבר יותר משנתיים אני מזהה (כאילו שזה כל כך קשה) באופן בוטה את האינטרסים שמאחורי ידיעות עיתונאיות על מכבי. את המדליפים, את האנשים של העיתונאי הזה והאנשים של העיתונאי ההוא. לא קשה לדעת, אפילו בלי ידע מוקדם, מי אלו עלומי השם, יפי הטשטוש והתואר "בכיר", עושי דברם של הציון 3 כדי לקבל ציון 7. הגיע הזמן להגיד לזה די. הגיע הזמן ששחקני מכבי ואנשי מכבי יהיו מחויבים לאוהדים שלהם ולא לעיתונאים שלהם. הגיע הזמן שאנחנו האוהדים ניקח את האחריות התקשורתית לכל מה שקורה בקבוצה למען הצלחת הקבוצה. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות. כי כל אחד מאיתנו יכול לחיות טוב בלי שידע שהמשא ומתן עם הקווקזי ממוצא טוניסאי נקלע למבוי סתום בגלל פערים כספיים, כל אחד מאיתנו יכול לישון בשקט בלי לדעת ששחקן במכבי לובש חוטיני סגול, כל אחד מאיתנו יכול להמשיך בחייו בלי לדעת מה המאמן חושב על זה שאף שחקן לא חושב בקבוצה שלו. אף אחד מאיתנו לא חי טוב, לא ישן בשקט ולא ממשיך בחייו כשמכבי נראית כמו שהיא נראית וכשאחת הסיבות היא המחבלים תקשורתית בקבוצה.

הלחץ הבלתי אפשרי שקיים במועדון הוא תוצר ישיר של אנשי תקשורת שקובעים שצריך להוריד מנהל ספורטיבי, של מאמנים ואנשי מועדון בכירים שמנהלים עם המועדון יחסים דרך עיתונאים, של שחקנים שנותנים דין וחשבון רק למיטיבים את עטם כלפיהם, של מערכת תקשורתית פנים-מועדונית שפשטה את הרגל. לא עוד. הגיע הזמן שאנחנו ניקח על עצמנו את השליטה התקשורתית בקבוצה. נציב מחסום וחוצץ בצורה לגיטימית בין המסקרים את הקבוצה לבין המועדון ואנשיו, ונאתרג את המועדון והשחקנים תקשורתית למען הצלחת הקבוצה.

לשם כך חשבתי על רעיון ליצור מערך שאני קורא לו: "קבוצת אוהדים תקשורתית". מערך עיתונאי נבחר שהמחויבות היחידה שלו היא להצלחת הקבוצה. מערך שיהיה אחראי על הזרמת הידיעות מהקבוצה החוצה אל האוהדים ויהווה ספק תוכן בלתי תלוי עבור האוהדים. מערך שיהיה אמין, חף מאינטרסים ככל הניתן, שמפעיליו יחויבו במתן גילוי נאות לגבי מערכת הקשרים שלהם בקבוצה. מערך שישתף פעולה עם המועדון ללא מחויבות כלפי אנשי המועדון, ללא שיטת תן וקח, עם אפשרות למגוון דעות ובעיקר לביקורת. מערך שיספק לאוהדים את כל צרכיהם כדי לעקוב אחר המתרחש בקבוצה ללא פערי התיווך של בעלי אינטרסים, שיוסיף עניין בקבוצה ובעיקר יחזק את הקשר בין האוהדים לקבוצה ובין הקבוצה לאוהדים. מערך שיהיה ליכוד!

מה שכתבתי כאן בפסקה האחרונה נשמע קצת אוטופי, אני יודע. אבל לדעתי הוא בר השגה במספר מהלכים די פשוטים:
1. הצעד הראשון והחשוב ביותר (היות והוא מכין את השטח) בהקמת מנגנון "קבוצת האוהדים התקשורתית" הוא להפסיק לצרוך ובעיקר לשתף ידיעות ודעות תקשורתיות לא ראויות למאכל אדם. לא, אני לא קורא פה להחרים אף אחד, לא מתכוון לפרסם רשימת מוקצים, ומתנגד בכל תוקף לדיקטטורה של דעות. אני פשוט קורא כצעד ראשון לגלות מודעות תקשורתית וצרכנות תקשורתית נבונה למען הצלחת הקבוצה. כדאי להתחיל בהתעלמות מידיעות שנראות לכם חצי אמת (אם בכלל), שנראות כאילו כתבו אותם מתוך שק של אינטרסים, שמשתמשות במושגים: "מקורב", "שחקן בקבוצה אמר…", "גורמים בקבוצה טוענים…" וכו'. להתעלם. להפסיק לשתף ידיעות כאלה, גם אם השיתוף הוא כדי ללעוג לכתב ולנכתב. שיתוף כזה עושה את העבודה עבור הכתב וכלי התקשורת היות ושם המשחק הוא קליקים וככל שנקליק על כתבה, נשמע תוכנית רדיו, נקרא עיתון – נאכיל את המפלצת ונכשיר את השרץ שפוגע בנו.

לייבש את מי ומה שנראה לכם מזיק לקבוצה ופוגע במטרות שלנו תוך פרסום הדלפות ומתן קרדיטים סמויים למדליפים, סילוף עובדות, הוצאת דברים מהקשרם, טורי דעה שמדיפים ריח של פרסומת סמויה לחרא של פרות, הימורים בבורסת השמות, ובעיקר להתרחק מכל מה שכתוב עליו "בלעדי". הייבוש הזה ייעקר מתוכו תופעות לוואי שבאות לידי ביטוי בחוסר שקט ורעשי רקע רבים בתוך המערכת.

2. לאחר תקופה מסוימת של ייבוש המערכת התקשורתית הפגומה סביב הקבוצה (בקיץ התקופה תהיה קצרה יותר, כי חם), ואיתות לשחקנים ולהנהלה שלא אכפת לנו כאוהדים מה כותבים ומה אומרים, הקרקע תהיה מוכנה לשלב השני – הקמת קבוצת האוהדים התקשורתית.

כבר היום יש מקרב אוהדי מכבי ספקי תוכן ברמה הגבוהה ביותר. הרשתות החברתיות והבלוגים מפוצצים באנשים מוכשרים שמספקים תוכן איכותי על הקבוצה בכל ההיבטים (בכוונה אני לא מזכיר שמות של בלוגים או קבוצות פייסבוק כדי לא להפחית בערכו של מי שלא מוזכר, וגם כי אני לא מכיר את כולם): אוהדים שמבינים בכדורגל כותבים על המערך הטקטי של הקבוצה, ההיסטוריה של מכבי חיפה מובאת בצבע ובשחור לבן בפייסבוק, אוהדים מחלקים ציונים רלוונטיים הרבה יותר מהציונים בעיתון, סרטוני אוהדים מועלים ברשתות ומרטיטים את הלב בבוקר שאחרי המשחק, מבקרים מושחזי מקלדת כותבים טורי דעה איכותיים על הקבוצה, ניתוחי נתונים מאירי עיניים מקבלים ביטוי, פודקאסטים מעבירים את הזמן בכיף בפקקים. הכל, כל מה שאוהד צריך מובא לו על מגש מידיהם של ספקי תוכן איכותי, שהמשותף לכולם שהם 100% מכבי אמיתי ושכל מילה שנכתבת היא מתוך אהבה מזוקקת לקבוצה וחפה כמעט לגמרי מאינטרסים. מה שנותר הוא לייצר סוג של פלטפורמה תקשורתית שתאגד ותערוך כאתר חדשות את שלל החומר הקיים על מכבי ותאפשר גישה לתכנים עבור כלל האוהדים.

3. הספקנים שביניכם ודאי חושבים שהנה יצא המרצע מן השק, וכל הרעיון פה והאידאולוגיות הגדולות מתנקזות לאיזה אתר אינטרנט (שלא קיים) שמישהו (אני?) רוצה לקדם כדי לעשות עליכם סיבוב. מקבל את הספקנות, היא בריאה והיא בדיוק מה שאתם צריכים כשאתם קוראים ידיעה על מכבי.

לאחר גיבוש המערך העיתונאי תדרוש המערכת ממכבי בלעדיות על ידיעות שאינן יכולות לעלות במסגרת האתר הרשמי. אני משער שידיעות לגבי שחקנים שנמצאים במשא ומתן מתקדם או לדוגמא הידיעות לגבי המשא ומתן עם מנהלה המקצועי של ראיו ויאקאנו והקושי שלו לחתום לפני שקבוצתו מבטיחה את הישארותה היא ידיעה שלא יכולה להיכתב באתר הרשמי וככל הנראית נמכרת בשיטת תן וקח לעיתונאי שחפצים ביקרו. לא עוד. אם אנחנו כאוהדים נצביע באי הקלקה ונעקר את הרלוונטיות של עיתונות אינטרסנטית, ומצד שני נקים מערך עיתונאי אמין – ידיעות מסוג זה יעשו את דרכן אלינו, והמועדון ואנשיו ייאלצו (לדעתי בשמחה) לתת דין וחשבון למערך העיתונאי של אוהדיה ולא למערך עיתונאי שפוגע בקבוצה, שמאיים על שחקנים, שיכור כוח וצהוב. מכאן והלאה אוהדי מכבי יחזיקו בסוכנות ידיעות נשלטת שבראש מעייניה טובת הקבוצה ואמת. אמת פשוטה.

4. המערכת תורכב מאנשים עם הבנה עיתונאית ותקשורתית שתכוון את המערכת ותייצר מנגנון שקוף שימנע מידיעות לא נכונות להתפרסם, שמצד אחד ישתף פעולה עם המועדון ומצד שני יאפשר ביקורת וייתן במה לשלל הדעות. בראש המערכת יעמוד עורך ראשי נבחר שיבחר על ידי מנגנון בוחר מבין האוהדים שיגובש מתוך מועדוני האוהדים הקיימים. על העורך ועל כל פעילי המערכת יהיה להיות אוהדי מכבי שיתחייבו לעמוד באמות מידה שיקבעו על ידי המנגנון הבוחר.

5. ישנם עיתונאים אוהדי מכבי הפועלים בתקשורת המסורתית (גילוי נאות: אחד מהם הוא ניר הופמן, הרוח החיה מאחורי הבלוג הזה שכותב ועורך ב"הארץ" גם דברים שקורים במכבי). המנגנון שיוקם אין בכוונתו לפגוע בהם ולהפוך אותם למוקצים. הם יכולים להיות חלק ממנו והם יכולים לתמוך מבחוץ אבל הם צריכים להבין שהפעילות העיתונאית שלהם צריכה בראש ובראשונה להיזהר לא לפגוע בטובת הקבוצה ולהיות חפים מאינטרסים או לפחות להצהיר על גילוי נאות לגבי מושאי הסיקור שלהם.

ישנם גם עיתונאים חיצוניים שעושים את עבודתם נאמנה ומסקרים את מכבי באופן הוגן, גם הם יוכלו לקבל את הבמה במסגרת המערכת על ידי שיתוף לינקים. יש לזכור שהמערכת לא נועדה לסתימת פיות אלא כדי לצמצם את הנזק התקשורתי הגדול שנגרם למכבי על ידי בעלי אינטרסים.

*

לסיכום: באופן אישי אני די סולד מהתארגנויות אוהדים. האהדה שלי למכבי היא בלתי אמצעית ולדעתי התארגנויות אוהדים רובן נידונות למשחקי כוח וסיאוב, לכן, מהלך כפי שתיארתי לא עומד בקנה אחד עם הדרך בה אוהדים צריכים להתנהל, אך במקום בו אנו נמצאים אין לנו ברירה אלא לפעול מתוך הבנה שהגיעו מים עד נפש ושפעילות שלנו כאוהדים הכרחית לנוכח מה שקורה סביב הקבוצה ובתוך הקבוצה בכל הנוגע לתקשורת.

לדעתי, לרעיון שהעליתי כאן למרות ספקנות שבטח עולה ממי שקורא, יש קיימות. הוא יכול להצליח אם יתגבש נכון. מערכת עיתונאית טובה, אם תדע לארוז עצמה במעטפת שיווקית מזמינה, יכולה בנקל להוות תחליף מעולה לצרכנות תקשורת הספורט של כולנו בכל הנוגע למכבי. אם יידע כל אחד מאיתנו שהמערכת הזו גם מועילה למכבי ויוצרת סביבה תקשורתית בריאה, גאה, נקייה מאינטריגות, בחישות וגניבת דעת, כולנו נרוויח מזה ונהיה שותפים למשהו יפה ומיוחד כמו מי שאנחנו – אנשים יפים ומיוחדים אוהדי מכבי.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, שאלות ברומו של אדם, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , , | 4 תגובות

בני סכנין – אנחנו: אין תור? אין טור

סתם, זה שאין פוסט על המשחק לא קשור לתור. יותר לזה שלא ראיתי את המשחק, למעשה כמעט שכחתי שהוא בכלל מתקיים. אבל רעיונית זה כן קשור לקרלסן ולמה שהוא מסמל: אם אין מנהל מקצועי, אם מתברר שכשהיה כזה זה היה בעיקר למראית עין, כי לא נתנו לו את מה שמנהל מקצועי צריך לקבל (בעיקר זמן, סבלנות וסמכויות, שממשיכות גם כשמגיע מאמן חדש, אפילו אם אין לו אלוהים); אם המועדון ממשיך להתנהל כמו שהוא מתנהל, אם ממשיכים לזלזל בנו – אז אני לא מתכוון להשקיע בו אנרגיות וזמן, כרגע.

נראה לי שזה מה שיקרה גם מבחינת המנויים. שחר יגלה שהאוהדים לא עד כדי כך טיפשים כמו שהוא חושב (למעשה מסתבר שרבים חושבים את זה עליהם). הם יודעים מתי משקיעים בהם, מתי כבר לא, מתי לתת עוד הזדמנות, ומתי להבין שעושים עליהם סיבובים, ביחד עם התקשורת.

תקשורת הספורט, החיפאית בעיקר, שיחקה השנה תפקיד חשוב במה שקרה למועדון. היא החליטה להוריד את תור – והצליחה; ובשבועות האחרונים כולנו מגלים כמה היא מעורבת עד עומק הצוואר בהתנהלות המועדון הזה. מה שברור זה שעד שלא תורחק מהמועדון, ועד שהוא לא יתחיל להתנהג כמועדון מקצועני אמיתי, אין לו סיכוי להצליח.

מהבחינה הזאת, אני שמח שיצא כל מה שיצא לאחרונה, בעיקר בראיון של תור ובתגובות לו – שהמחישו כמה הוא צדק. אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, זה נכון גם במכבי. המחשכים טובים למאכערים, לקומבינטורים, לכל אנשי התן לי ואתן לך. אבל עכשיו כולם יודעים שמכבי והתקשורת מעורבות יחד עד צוואר בהטבעת המועדון בביצה, ושיש לנתק אותם זה מזה, אם לא ברצון אז בכוח. המועדון לא שייך רק לשחר, והוא בטח לא שייך לתקשורת: בלי האוהדים הוא לא קיים. ועליהם אי אפשר לעבוד לנצח.

עוד נדון בנושא כאן בבלוג כבר השבוע, אני מקווה. ובטח גם בפודאקסט. הגיע הזמן שנחזיר את המועדון לידיים הנכונות.

פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , | 4 תגובות

אנחנו – מכבי תל אביב: לא, אבל

האם רציתי שנפסיד היום למכבי תל אביב?

לא
מה פתאום. בכל המשחקים האחרונים לא היה לי אכפת שנפסיד, אפילו רציתי בזה, למען המטרה כמובן – שלוזון יילך. אבל מכבי תל אביב? אני שונא אותם, ושונא להפסיד להם. רק לחשוב על השמחה השחצנית של האוהדים שלהם, רק לחשוב על הזחיחות שלהם ברשתות החברתיות. ולמרות שידעתי שאם ננצח לוזון יקבל קרדיט ומחמאות מכולם – בטח מכל הכתבים המקורבים שמקבלים ממנו ידיעות כל היום ורק מחכים שהוא ייתן להם סיבה להחזיר, ומן הסתם גם מראשי הקבוצה – למרות זאת רציתי שנבקיע, רציתי שננצח, רק כדי לראות את הפנים של הצהובים מצהיבות, רק כדי לראות את הלחיים שלהם מתכרכמות, ואת הראש שלהם מורכן.

אבל
אם היינו מובסים, הייתי פותח את אתרי הספורט ויושב עם האצבע על כפתור ה"רענן", לוחץ שוב שוב; ואם בעקבות התבוסה היו מפטרים את לוזון אז היא לא היתה מעניינת לי את הביצה. בדיוק כמו שכשלקחנו גביע על הראש שלהם בעונה שעברה, הדבר האחרון שעניין אותי היתה התבוסה לפני. יש מעט דברים ששווים תבוסה למכבי תל אביב. אלו שניים מהם.

האם שחר נעלם/ לא שולט במועדון?

לא
באחד הפוסטים הקודמים כתבתי על כמה חששות: ששחר נעלם מהשטח, שגורמים במועדון מנצלים את הוואקום, שעלולים להשתלט לנו על המועדון בלי שנשים לב. אז לא – שחר פה, כולל המאבטחים שדואגים שלא יגידו עליו מלה רעה, והוא נראה בריא לגמרי ושולט בעניינים.

אבל
הוא כבר לא שחר של לפני עשרים וחמש שנה. הוא לא איש עסקים אלמוני ומלא אמביציה עם חלומות גדולים. הוא אדם מבוגר, מוכר ומכובד בקהילה, שרוצה לשחק עם הנכדים וליהנות מהקבוצה שנתן לה הרבה במשך השנים. הזדקן, מה לעשות. כמו כולם. אבל במכבי יש דור חדש של אוהדים, שלא ידעו את השנים היפות, והם רוצים גם. הם לא מסתפקים בזיכרונות, בהערכה ובהכרת תודה. הם רוצים את מכבי הגדולה שהם שמעו עליה, ולגמרי מגיע להם. אבל שחר עייף. וכשהמבוגר האחראי עייף יש צעירים רעבים ומלאי אנרגיות שמנצלים את העייפות שלו, ועושים בקבוצה כבשלהם. אין לו כוח לעצור אותם. וככה זה נראה: שאין בעל בית, או שבעל הבית שיש לא שם לב שהבית עולה באש. לא בטוח מה יותר גרוע.

האם שחר מחזיק את מכבי רק בשביל הפרסום?

לא
בעיני זו חוצפה להגיד את זה עליו. הוא השקיע בקבוצה כל כך הרבה זמן, מחשבה, תכנון, רגש ומאמץ – וזה בלי לדבר על הכסף – שיש לו זכויות בה לא פחות מכל אוהד, בלשון המעטה. אכפת לו מהקבוצה – מי שלא אכפת לו ממשהו לא משקיע בו כל כך הרבה שנים, על חשבון זמן עם המשפחה, על חשבון זמן שהוא היה יכול לבלות בשיט יאכטות מסביב העולם. הוא אוהב את הקבוצה, לא פחות ממני ולא פחות מכל האוהדים, ואם אפשר לאמוד אהבה – אז כנראה גם שיותר מרבים מאיתנו.

אבל
מי שהתרגל לכל כך הרבה פרסום, יתקשה לוותר עליו. שחר רגיל להיות במרכז העניינים, באור הזרקורים. הוא רגיל לקבל את תשומת הלב, הוא רגיל למעמד שהשיג, ולכוח שנלווה לו. למה שיוותר על כל זה? אתם הייתם מוותרים? טובת הקבוצה? מן הסתם הוא סבור שהוא יודע מה טובת הקבוצה, ושהוא עושה מה שצריך בשביל שיהיה לה טוב. הוא בוודאי לא חושב שהוא פוגע בה. אבל – וזו השאלה החשובה – האם יש מישהו, לא אוהדים, אלא מישהו שהוא סומך עליו, שאומר לו שייתכן שהוא כבר לא בנוי לתחרות הזאת? שמיטש ואלונה משחקים במגרש אחר, והוא כבר לא יכול – ואולי אפילו כבר לא היה רוצה, מבחינת האנרגיות שצריך להשקיע – להתחרות איתם במגרש הזה?

יש איזה אנטי קליימקס בלפרוש כשאתה דועך. אחרי שנים כל כך יפות, אני מניח ששחר היה רוצה ללכת כגיבור, לא כמי שאיחר להרפות. במשך שנים שמחתי שהוא לא מעביר את המועדון לילדיו, כי סמכתי עליו, ואותם לא הכרתי. עכשיו אני חושב שאם היה מעביר אותו אליהם, יכול להיות שלהם היה נמאס מהר יותר, ורגשית הם היו קשורים למועדון פחות, ואולי היו מוכרים אותו או מעבירים אותו יותר בקלות.

אז מה עכשיו? פשוט נחכה עד שזה ידעך וייגמר? לא יודע.

האם אמחה נגד שחר, אקרא לו ללכת?

לא
אני לא מסוגל. וכרגע אני גם לא רוצה. אני לא רואה אלטרנטיבה טובה יותר. אם היתה כזו, אולי הייתי מתלבט. כל עוד אין כזו (ולדעתי אלה שמוחים נגד שחר צריכים למקד את האנרגיות במציאת אחת) – אסתפק בזה שהמועדון עומד על תילו, גם אם שיאו כרגע מאחוריו.

אבל
אני לא רואה את עצמי מגיע למשחקים בשנה הבאה. כל משחק במצב של המועדון כרגע רק גורם לי להתרחק רגשית יותר מהקבוצה. אני לא מדבר על מרד מנויים או מחאה. שכל אחד יעשה את החשבון שלו. אני פשוט מניח שלא רבים יביעו אמון במועדון, שכרגע נראה כמזלזל בהם.

ואולי זה מה שידחוף את שחר לעשות משהו אחר. אחרי הכל, קצב מכירת המנויים היה תמיד הדרך העיקרית בה התנהל הדיאלוג בין המועדון לאוהדים.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , | 10 תגובות

להיות אוהד זה/ מתי סין-קרונה

מה זה להיות אוהד? זו שאלה שנשאלה כמה פעמים השבוע בסביבה שלי וחיכתה למענה, כי השאלה: "מה יהיה עם מכבי?" נפתרה בזמן האחרון אחרי שש שנים, והפותר נכונה, שענה: "לא יהיה כלום כי אין כלום", זכה להיות ראש ממשלת ישראל גם בעשר השנים הבאות. ואני, שניסיתי בכל כוחי לענות על השאלה 'מה זה להיות אוהד', אימצתי את המוח חזק חזק, עשיתי את הפרצוף הדבילי של צומי ממולי וצומי ועניתי: "בטח שאני יודע מה זה להיות אוהד. להיות אוהד זה… זה… זה… בטח שאני יודע זה… מה זה להיות אוהד?"

יאיר לפיד, לו נדרש לסוגיה הזו, היה ודאי כותב טור של ארבעים ושש נקודות, כי זה מה שהיה בזין שלו, תוך שהוא ממציא שזה כמניין הנקודות שצברה קבוצתו האהודה בשנה בה התחיל לאהוד, וכל נקודה היתה מתחילה ב"להיות אוהד" וממשיכה ב- למשל בנקודה 7: "להיות אוהד זה לאהוב את שכנך ליציע אהבה כל כך גדולה, שבמשך שנים בכל גול אתם מתנשקים עם לשון בלי שתדע איך קוראים לו", ובנקודה 11: "להיות אוהד זה להכיר את מפת הארץ יותר טוב מפעילי זו ארצנו", ובנקודה 32: "להיות אוהד זה לעמוד עם אנשים כמוך בתור ללאפות שווארמה באמצע הלילה עם צ'יפס בצד וחמוצים ולסנן – סססאמק הקבוצה הזו. עגלות. שמנים. לא זזו על המגרש, אחי שים לי קצת מהשומן מלמעלה", ובנקודה 41: "להיות אוהד זה לדבר עם אשתך על כדורגל כשהיא אומרת לך – 'מתי, אנחנו צריכים לדבר על כל הכדורגל הזה שלך. הגיע לי עד פה'", ובנקודה 46 היה מסיים ב: "להיות אוהד זה פשוט להיות אוהד. הזכות להגיד 'אנחנו' על כל מה שקבוצה של שחקנים שאתה מעניין להם את התחת עושה על מגרש כדורגל".

פרופסור ליבוביץ מאידך, לו היה נשאל מה זה להיות אוהד, כנראה היה עונה ברוגז ש"להיות אוהד זה להצליח להיות אפילו יותר מטומטם מאחד עשר המטומטמים שרצים אחרי הכדור".

*

אין באמת תשובה לשאלה "מה זה להיות אוהד". היא מסוג השאלות שתלויות בעיני המתבונן, כמו השאלה האהובה ביותר על יאיר לפיד, "מה ישראלי בעיניך". ומיהו פטריוט? הרי גם זו שאלה שכל אחד ייתן לה תשובה אחרת. האם זה איש ימין קיצוני שהשתמט מהצבא או איש "שוברים שתיקה" ששירת כלוחם בשטחים? כל ניסיון למצוא הגדרה מדויקת לשאלה "מה זה להיות אוהד" נידון לערב רב של הגדרות, שנעות בין הגדרתו הכדאיניקית של ידידי טל בן יהודה, מצטעף הפרוות ועונד הרולקסים: "אוהד הוא מי שמצהיר על אהדתו", לבין דמות אליפלט כזו, אנטי גיבור שרץ סתם כך ממגרש למגרש, מאימון לאימון "בלי מדוע ובלי כיצד, בלי היכן ובלי איך ולמה, בלי לאן ומאיזה צד, בלי מתי ובלי אן וכמה" (נתן אלתרמן).

ובין שתי הדמויות האלמותיות האלה (כן, כן טל בן יהודה. אם אתה קורא את הפוסט הזה שתדע שגם אתה אלמותי) יש מגוון של דמויות: נחבאות אל הכלים, שואפות להשפיע, מוחאות כפיים אחרי הפסדים, שורקות בוז, מלהגות על מורשת הקרב שלהם כאוהדים, חיות על פי אמות מוסר האוהד שקבעו לעצמן, ולכל אחת מהן יש דרך משלה להגדיר מה זה להיות אוהד.

***

תוגת יום הזכרון שוב תתערב השנה בשמחה הגדולה על זה שתכף מסתיימת העונה המסריחה הזו. אבל לא לדאוג אוהדי מכבי יקרים ואמיתיים. כפי שכתב חיים חפר – "אנחנו עוד נראה את הימים האחרים, נראה אותם יותר מהר מאשר משערים, וכשיבוא השקט ואוושת השערים, כל דברי המנואלה יכתבו בתוך ספרים". חג עצמאות שמח מעונת 2016/17.

הפוסט נכתב בעקבות פרק מעולה של הפודקאסט "נובחים בירוק" ובו דיון בשאלה מה זה להיות אוהד.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , | 3 תגובות

טעיתי. ועוד כמה דברים

רוצים עוד תיאוריה על שחר ומכבי? רוצים עוד ספקולציות? בטח שאתם רוצים. הנה: שחר דווקא כן רוצה מנהל מקצועי חזק במכבי. הוא רוצה מישהו שייקח את המושכות המקצועיות ויאפשר לו רק ליהנות מההטבות הנלוות להיותך בעלים של קבוצה מצליחה. אחרי הכל, השנים הכי יפות של מכבי היו עם שפיגל, המאמן הכי קרוב למנהל מקצועי שהקבוצה הזאת ידעה. היה לו חזון, היתה לו סמכות, הוא ניהל כל אספקט בקבוצה. מנהל מקצועי לכל דבר. ועוד שנים יפות היו עם גרנט, עוד מאמן שלא מסתפק בהעברת האימונים בלבד.

הרי מה שחר אמר אז בראיון איתנו? שהבעיה הגדולה ביותר בשנים האחרונות היה שהוא נתן יותר מדי סמכויות למאמנים, אבל אלה אכזבו אותו, כל אחד בתורו. הם היו צעירים, לא מנוסים, אף אחד מהם לא היה "אישיות" כמו שפיגל, גרנט, או אפילו כמו אלישע ורוני לוי. לכן, הרי, הוא החזיר את רוני לוי. הוא רצה מישהו חזק שיעשה סדר. הרי אם שחר באמת היה רוצה להיות מעורב מקצועית, "המנהל המקצועי" בפועל, הוא היה ממנה עוד איזה צעיר שהוא יכול להגיד לו מה לעשות. אבל לא, הוא מעדיף מאמנים חזקים.

והתיאוריה הזאת גם מסתדרת יופי עם כל מה שהיה העונה: שחר הביא מנהל מקצועי. הוא רצה שגם לו יהיה כזה ג'ורדי שינהל לו הכל מקצועית וישאיר לו רק לבוא, ליהנות ולרטון במשחקים. אבל קרלסן הוא לא ג'ורדי. קרלסן עדין מדי, מנומס מדי. יש שיאמרו אפילו רכרוכי. שחר ראה את זה, והתאכזב. קרלסן אפילו קלט שמצפים ממנו ליותר סמכותיות, וניסה להפגין אותה בעימות המפורסם מול עטר. אבל זה לא באמת הוא. הוא לא קרויף, לא נותנים לו את הכבוד שנותנים לקרויף, וזה גם לא האופי שלו. הוא רגיל להיות יותר מאחורי הקלעים, לא לנהל אנשים.

וזה לא מה ששחר חיפש. לכן הוא ניצל את הכישלון של מולנסטין, מצא תירוץ ונישל את קרלסן מהסמכויות שלו – שאותן העביר למאמן שהוא בחר ורצה: מאמן "חזק", סמכותי, שקובע עובדות בשטח. לא אירופי מנומס, הכי ישראלי "בעל בית" שיש, אחד שאין לו אלוהים. גיא לוזון.

נכון מאוד: התיאוריה הזאת מנוגדת לגמרי לתיאוריות האחרות שהעליתי כאן, לפיהן שחר לא יכול להסתדר עם מנהל מקצועי בקבוצה כי הוא רוצה להיות בעצמו המנהל המקצועי של הקבוצה. שהעונה הוא ניסה לשחרר קצת, אבל לא הצליח להתגבר על הטבע שלו וחזר לקחת את המושכות לידיים.

למעשה, זאת תיאוריה הפוכה לגמרי מהתיאוריות הקודמות. ומה זה אומר?

שאין לי מושג.

*

אין לי מושג, ולאף אחד שלא קרוב אצל שחר אין כנראה מושג, ואלה שקרובים אליו כנראה לא מספקים את המידע הזה (שזה דווקא דבר טוב. חבל שלא ממדרים את התקשורת גם בנושאים יותר יומיומיים). אין לי מושג ולאף אחד אין באמת מושג, לא בפייסבוק ולא בטוויטר ולא בשום מקום; לכל אחד יש דעה ולאף אחד אין באמת מושג. אבל הנה מה שנחמד בספורט: שלא צריך מושג. בספורט – לעומת פוליטיקה, אמנות, למעשה כמעט כל תחום אחר – יש שורה תחתונה. או שניצחת או שהפסדת. או שזכית באליפות (ברכות לב"ש, ובמיוחד לידיד הבלוג דודו עזריה ולחבר היקר טל מונטל!), או שירדת ליגה, או שסיימת במקום החמישי המחורבן למרות שהתקציב שלך הוא כמעט הכי גבוה בארץ.

המשחק הוא מוצר הקצה של כל מה שכלול תחת ה"מועדון". ומוצר הקצה הזה יכול להיות הצלחה או כישלון. ניצחון או הפסד. ואם קורה במקרה שניצחת למרות שהמועדון שלך מעפן – נגיד, כי היה לך מזל, או כי פגשת יריבה עוד יותר גרועה – זה לא יקרה שוב. או שיקרה עוד פעם אחת פעמיים, וזהו. בספורט אי אפשר לשקר לאורך זמן. אף מועדון גרוע לא לקח אליפות אף פעם, וזה גם לא יקרה. הטבלה לא משקרת – זו קלישאה שחוקה, וכמה שהיא שחוקה, ככה היא נכונה. מי שבמקום הראשון בסוף העונה, הוא לכל הפחות טוב יותר מכל השאר.

זו, אגב, הבעיה עם טענות כמו "כל מה שמעניין אתכם זה ניצחונות", או "אתם מבקרים את ההתנהלות של המועדון, אבל כמה ניצחונות ותחזרו לשבח אותו". ברור שכל מה שמעניין זה ניצחונות. הרי לזה כל המפעל הגדול הזה שנקרא "מועדון ספורט" מיועד. לנצח כמה שיותר. זו המטרה בספורט. ולבקר את המועדון זה להגיד במילים אחרות שהוא לא הולך להשיג ניצחונות, ושאם ישיג אחד-שניים אז זה יהיה במקרה וייגמר מהר מאוד. ואם המועדון כן ישיג יותר ניצחונות, אם הוא יגדיל ואפילו ייתן עונה מוצלחת, אז המבקרים באמת צריכים לשבח אותו, ולהבין שהם טעו – כי יסתבר בדיעבד שמשהו בהתנהלות שלו כנראה היה מוצלח.

ובמלים אחרות, כל פרשנות היא פרשנות בדיעבד, פרשנות של תוצאה. אפשר להעריך ולנחש ולחזות, אבל עד שאין תוצאה, אתה לא יכול לדעת באמת כמה ההתנהלות נכונה או לא נכונה.

*

ופה, כשיש לנו את התוצאה של העונה, מגיע הרגע שאני אומר – טעיתי. חשבתי שהמועדון שינה פניו בקיץ, ושההתנהלות שלו השתנתה והשתפרה. זו היתה מה שנקרא "אמת לשעתה" – ההתנהלות אכן השתנתה והשתפרה, אבל לא מספיק בשביל להצליח; ומה שהשתפר לא החזיק מספיק זמן כדי להצליח; וגם הרבה ממה שהשתפר כבר הספיק להתקלקל שוב.

יש כמה דברים שאני מקווה שלא התקלקלו. דוגמה אחת היא המינוי של אסף בן דב, שעדיין נראה לי כמו איש מקצוע טוב (ככל שאני יכול לראות). ויש דברים שהתקלקלו ואפשר לתקן די בקלות. למשל – הוויתור המהיר על המנהל המקצועי. ויש גם משהו שהתקלקל וקשה לי לראות איך הוא משתקם בזמן הקרוב, וזה האמון שלי בהבטחות המועדון.

ובדרך כלל לא צריך הרבה בקיץ בשביל לשכנע אותי שהפעם, העונה, יהיה יותר טוב. אני מתמסר בקלות, בטח למועדון שאני אוהב. אבל כרגע אני לא רואה איך זה קורה. מצד שני, גם בקיץ שעבר לא ראיתי איך זה קורה. חשבתי שהולכת לבוא עוד עונה נוראית עם רוני לוי. ואז עשו כמה החלטות נכונות. אז אולי גם הפעם יפתיעו. ואולי יגדילו לעשות ויפתיעו בזמן, לא ברגע האחרון. ואולי יגדילו עוד יותר וגם יעשו את זה נכון, עד הסוף, כמו שצריך. אשרי המאמינים. כמו האמון, גם האמונה שלי לא בשיאה כרגע.

*

לגבי המשחק היום – ובכן, אני עדיין מאמין שלוזון לא סגור אצלנו לעונה הבאה. ומישהו שאמור לדעת אמר באיזו קבוצה בפייסבוק שללוזון יש חוזה רק עד סוף העונה עם אפשרות להארכה, ולא חוזה לעונה וחצי. ואם זה נכון, אז המשחק הזה אולי מקרב את העזיבה שלו. אז יופי.

*

ועוד משהו – קבוצת הנוער זכתה באליפות. עכשיו, יש לא מעט אוהדים שמתלוננים שבנוער חוגגים אליפויות ותארים במקום להכין שחקנים לקבוצה הבוגרת. אני לא שותף לתפיסה הזו. אני חושב שזה טוב שקבוצת הנוער שלנו תחרותית ומחנכת את הנערים להישגיות ולהתמודדויות ברמות הגבוהות. האם זה פוגע איכשהו בהכנה של השחקנים לקבוצה הבוגרת? לא יודע. אדרבה, תראו לי איך זה פוגע. ואשמח גם לראות סטטיסטיקות של כמה שחקני נוער בקבוצות אחרות (מצליחות פחות – שהרי זה לא טוב להצליח) הופכים לשחקנים בוגרים מצוינים. תנו עובדות בבקשה, ולא סתם דיבורים סרקסטיים בעלמא.

(עדכון: יונתן אברהם הביא לינק שמאשש את הטענה שלי – מאמר של איה שורק (המצוינת, חפשו אותה גם בטוויטר) שמראה שמכבי היא יצרנית השחקנים מס' 1 לליגת העל. כלומר יכול להיות שיש בעיה בבניית שחקנים ובהקניית יסודות, אבל ההישגיות לא באה על חשבון הכנת שחקנים לבוגרת, לפחות במובן שקבוצות פחות הישגיות בליגת הנוער לא מספקות יותר שחקנים שמשתלבים בליגת העל)

אני חושב שאם שחקני נוער משתלבים מיד בקבוצה הבוגרת זה דווקא מעיד יותר על בעיה בקבוצה הבוגרת מאשר על עבודה מוצלחת של קבוצת הנוער. כי בקבוצה הבוגרת של מועדון כמו מכבי חיפה לא אמור להיות מקום בהרכב למי שעלה כרגע מהנוער – אלא אם מדובר בעילוי ממש, וכאלה יש מעטים. אני כן חושב שקבוצת הנוער צריכה להכין שחקנים לבוגרים, אבל לא לבוגרים שלנו. לשלוח אותם לקבוצות ברחבי הארץ, גם בליגה הלאומית, העיקר שיקבלו דקות. ושמי שיוכיח את עצמו בבוגרים יחזור אלינו. הטובים ישרדו ויחזרו ללבוש ירוק, הפחות טובים ייעלמו, אבולוציה של כדורגל. ואת זה אני חושב שדווקא כן עושים בשנים האחרונות במכבי, ואני רואה ששחקנים שלנו מצליחים בקבוצות אחרות ברחבי הארץ. דווקא השילוב הנוכחי של הרבה שחקני נוער בקבוצה הבוגרת שלנו פחות מעודד אותי כי כאמור, הוא מעיד יותר על בעיה מאשר על הצלחה.

אני לא אומר שאין בעיות. העובדות מראות שהרבה שחקנים שהיו כוכבים בנוער שלנו לא עשו את המעבר לגילים הבוגרים. אני מניח שזה הגיוני במידה מסוימת וקורה בכל העולם (זוכרים את כוכב הנוער של ברצלונה הגדולה, גיא אסולין?) – אבל בהחלט יכול להיות שמשהו בשיטה לא עובד טוב. כן נדמה לי שבשנים האחרונות כן מנסים לשפר את זה. ובכל אופן, אני חושב שניצחונות, הישגים והתמודדויות בצמרת מקנים לצעירים ביטחון ויכולות מנטליות שקבוצות קטנות וחלשות מתקשות להקנות. ובקיצור, לדעתי אליפויות והישגים לא סותרים עבודה נכונה עם הנוער, ואם עובדים נכון אז אפילו ממש להיפך.

אז כן, ברכות על האליפות חברים צעירים. מי ייתן ומשהו מהווינריות שלכם יגיע יום אחד לקבוצה הבוגרת.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | 10 תגובות