ג'וני הרדי, שורש ירוק/ מתי סין-קרונה

בראשון בערב בדרך למשחק, דיברנו באוטו על שחקנים גדולים ששיחקו במכבי ועל החותם שהשאירו. כדי למדוד גדולה של שחקן צריך להכניס לתוך המשוואה גם את התרומה שלו לשחקנים שבאו אחריו. דניאל בריילובסקי היה הגורו של ראובן עטר, טאלב טוואטחה היה בן דמותו של פיטר מסיללה, בירם כיאל חונך על ידי ז'וטה, רפאלוב חסה תחת כנפי יניב קטן, אריק בנאדו הנחיל את מורשת מכבי לדקל קינן, ועוד ועוד צמדים ושושלות של שחקנים שגדלו והתחנכו בצלם קודמיהם מהווים את תצרף ההיסטוריה של הירוקים.

מעל כולם היתה דמות אחת קטנה גדולה שלמשך מעל 40 שנה היוותה את החוט המקשר בין עבר הווה לעתיד במכבי. ג'וני הרדי היה שורש אילן היוחסין שלנו, ממנו צמחו למכביר ענפים מהגדולים שראה הכדורגל הישראלי. ג'וני (ויש להזכיר גם את שותפו לעבודתו עם הנוער, אשר עלמני, ייבדל לחיים ארוכים) היה זה שהטמיע את הרוח – ה-spirit של מכבי הפנטזיסטית של סוף שנות החמישים-תחילת השישים, בה שיחק – בקבוצה הצעירה שהביאה למכבי את האליפות הראשונה ובקבוצות שבאו אחר כך. במשך כמעט יובל שנים הוא טבע בקבוצה ובשחקנים את ה-DNA שממנו אנחנו עשויים, DNA שנדמה שאינו קיים בנו כבר די הרבה זמן, כמספר השנים מאז אחרוני גוזליו פרשו ועזבו את מכבי.

לא זכיתי לראות את ג'וני משחק, אבל היתה לי הזכות לשמוע אותו משחק מפיו של אבא זכרו לברכה, שתיאר לי את מכבי של שנות החמישים והשישים כמו היתה ציור משוך בנגיעות מכחול עדינות ווירטואוזיות, בלי להחסיר אף פרט. מכבי בציור היתה גדולה מהחיים, והקטן הזה – שצויר באהבה בצד ימין למעלה עם הכדור קרוב לשער, משתחל בין גזעי רגליהם העבות של שחקני הגנת היריבה כשזוג רגליו המעורגלות והזריזות נושאות אותו לעבר תהילת העולם לה זכה מאבא – היה בהיר וירוק ואמיתי ובעיקר הכי מכבי שבן אנוש יכול אי פעם להיות.

***

יותר מכל היה ג'וני הרדי האיש שתמיד שם כשצריך אותו, גם בתקופות מרות כמו טיפות וויסקי הוא בא לרפא ולחמם את הלב של מכבי ולהביא אותו הכי גבוה שאפשר.
"אם שום דבר בחוץ כבר לא יקרה?
אם שום דבר בפנים לא יסתדר?"
"תירגע,אני נמצא עכשיו איתך, חבר"
"אם כל מי שרחוק לא יתקרב?
אם כל מי שקרוב לא יישאר?"
"תירגע, אני נמצא עכשיו איתך, חבר".

ג'וני כאן.
לתמיד. ותמיד. מכבי.

יהי זכרו ברוך.

*
מתי סין-קרונה

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 3 תגובות

דוד המושבות/ מתי סין-קרונה

אבי – גיא, השיחה. שבת בערב.

– "מה אני רואה בטלוויזיה גיא?"
– "מה אתה באמת רואה, דוד? אני לא בבית, התחילה כבר התוכנית 'הכל הולך' עם דביר בנדק? שמע אני עוקב אחריו כבר הרבה זמן, אפילו לקחתי ממנו את הדיאטה בשביל קאיו"
– "שה שה יא רשע, מה אתה מתחמק לי? מה אתה הולך לי סחור סחור כמו אלברמן על עיגול האמצע. ראיתי מה אמרת אחרי המשחק. קלטתי אותך"
– "אבל דוד, מה אמרתי דוד? אמרתי מכבי פתח תקווה קבוצה קשה, עשיתי כבוד למשפחה, פירגנתי"
– "מי צריך עכשיו כבוד למשפחה יא מאמן בושה, תיזהר שאנל'א אשלח לך את הדס גרינברג תיכנס בך עד שתרצה לחזור לנהל סניף של אפרופו. מה אמרתי לך לפני המשחק, מה אמרתי לך?"
– "אמרת לי בהצלחה דוד. זה מה אמרת. בהצלחה"
– "בהצלחה? אמרתי בהצלחה? איפה אמא שלך אני אספר לה שאם אתה לא מתחיל לעשות מה שאני אומר לך אני שולח אותך לכלוב של הקופים בחיפה בשבת הבאה. יותר גרוע, אני מכניס אותך ליציע של בית"ר אחרי שכל השבוע אני מלכלך עליך בתקשורת שאתה אוהב ערבים. מה אמרתי לך לפני המשחק, על מי אתה צריך לדבר?"
– "על מנור סלומון, דוד"
– "ולמה לא דיברת על מנור סלומון?"
– "כי… כי… דוד הם צעקו לי תתפטר… היה לי תרוץ מצוין. הם צעקו לי תתפטר, למה הקבוצה עמדה על המגרש כמו תיירים בתחנת אוטובוס בשבת, כמו להקת הנח"ל ב'איזו מין שלווה', כמו השחקנים האלה באימפרוביזציה ב'הכל הולך' עם דביר בנדק. דוד, התחיל 'הכל הולך' עם דביר בנדק? בחייאת דוד ס'תכל בטלוויזיה"
– "צעקו לך תתפטר? צעקו לך תתפטר? מי הם שיצעקו לך תתפטר? למה לא אמרת להם מה שאמרתי לך להגיד, למה?"
– "מה להגיד דוד, שהם גזענים?"
– "לא, אידיוט, גזענים תשאיר לדוד איציק, אמרתי לך להגיד להם שזו לא בושה להפסיד לסלומון"
– "אבל לא הפסדתי דוד, הוצאתי תיקו. הוצאתי תיקו דוד עם שחקנים שלא שווים חצי ממה ששווה מנור סלומון ואתם הבאתם עוד תשעה עלינו, תשעה! ועוד בזבזתם זמן כאילו אתם הפועל. תיקו הוצאתי בפתח תקווה, תיקו!"
– "שה שה תפסיק ליילל עיוני, תפסיק לבכות. לא נורא, לא עשית לנו פרומושן לתכשיט, אנחנו נמכור אותו גם בלעדיך בעשרים מיליון יורו ואני מבטיח לך – חצי פתח תקווה תהיה שלך. חצי פתח תקווה!"
– "אבל אנל'א רוצה חצי פתח תקווה דוד, מה אתה מבטיח לי חצי פתח תקווה? אני כולה רוצה לעמוד על הקווים ולעשות עם הידיים ושהכל יילך כמו בתוכנית של דביר בנדק ושהמזדיינים האלה לא יצעקו לי תתפטר"
– "טוב מותק שלי, לא אתן לך חצי פתח תקווה, אני אשמור את כולה אצלי ותיקח מתי שתרצה כמה שתרצה. מחר אני שולח עליהם את דוד איציק, אל תדאג הכל יילך כמו שצריך, הנה התחילה התוכנית אני מקליט לך בווידאו, תגיד יפה שלום לדוד"
– "שלום דוד".

***

פעם, לפני שהיה יוטיוב וחזיות GPS ואתרי אינטרנט לסקאוטינג, שחקנים כמו מנור סלומון היו מגיעים למכבי חיפה תמורת קלטת וידאו ובוק צילומים מושקע עם אפקטים של ירח מעל כיפת הזהב, אדוות גלים קטנות מהחוף השקט וחזיזים מיציע גימל.

מכבי היתה שער היציאה לאירופה, ואפילו החזיקה קו לימוזינות כפר גלים-נתב"ג. היום אבי לוזון יכול למכור לבד ב-e-bay את מנור בעשרים מיליון יורו, ואחרי שבת בערב לא תהיה לו בעיה למכור ביותר.

הדיבור על גיא לוזון האפיל על מי שבאמת צריך לדבר עליו. מבחינתי, אחד השחקנים הגדולים ביותר שגדלו בישראל.

אם גיא לוזון היה עומד אחרי המשחק מול המצלמות ואומר כל הכבוד לבחורים שלו, שהוציאו תיקו נגד שחקן שהוא לא מאמין שעדיין משחק בפתח תקווה – הייתי מהנהן בראש ואומר בהבנה: "לא מספיק מנור סלומון, הם עלו עם עוד תשעה שחקנים. תשעה!"

*הרפליקות בפוסט מתוך: "בובה של לילה"; "חגיגה בסנוקר"; "חכם מימון", הגשש החיוור.

*

מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , | 3 תגובות

לא שיעור ולא קומה/ מתי סין-קרונה

הכניסה לירושלים רצופה שלטים המבשרים על אירוע מתקרב ויוצרים תחושה שהעיר כולה מתמרקת לכבודו. ירושלים תמיד מתמרקת לכבוד איזה אירוע, מטאטאת את הלכלוך אל שיפולי ההרים, מחביאה את הסכסוך מתחת למצבות בתי הקברות הרבים שבה, מתכחשת לעובדה שהרצון לחיות בה לא עומד בקנה אחד עם הרצון להילחם עליה ו/או להיקבר בה.

בראש השלטים, בצידם הימני והשמאלי, הבעזרת השם והבסיעתא דשמייא של עיריית ירושלים: שני סמלים ממותגים של העיר שנועדו לייצג אותה ככזו שציר הזמן שלה נמתח מהעבר העתיק אל העכשיו המודרני, מהכותל ועד גשר קלטרווה.

מתחת למותגי העיר, במרכז, לוגו מנצנץ של ההתאחדות לכדורגל. הלוגו הושק בשנת 2008. אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות דאז, סיפר על הליך המיתוג מחדש במסיבת עיתונאים שנערכה לרגל חשיפת הלוגו: "זה הזמן לחבר את כל האלמנטים של השינויים שעברנו בשנה האחרונה בהתאחדות. הבאנו לכאן פנים חדשות, זכינו בתקן הבינלאומי ISO 9001, עשינו עבודת מחקר ומיתוג ארוכה ויסודית, ראינו מה נהוג בעולם ואיך נהוג למתג חברות עסקיות מודרניות בספורט ובעולם העסקים". מנכ"ל ההתאחדות אורי שילה הוסיף באותו מעמד: "מעולם לא נעשה בהתאחדות הליך של מיתוג. המיתוג מבטא את רוח השינויים ורוח הדברים בהתאחדות, המתבטאים בחזון, במטרות ובערכים: מקצוענות, שקיפות, דינאמיות והישגיות".

תשע שנים עברו מאז השקת המותג, והציטוטים מאותה מסיבת עיתונאים חגיגית הם סיבה מספיק טובה לקרוא לאמיר דורון ומרדכי אלון להתאחד לעוד ספר בסדרת "הוצא מהקשרו". בעקבות דבריו של אבי לוזון ביררתי קצת לגבי תקן ISO 9001 שיו"ר ההתאחדות לשעבר כל כך התפאר בו. הנה על התקן מתוך ויקיפדיה, לא נגעתי: "זהו התקן הרחב ביותר, הוא מקיף את כל מחזור חיי המוצר. זהו התקן הראשון מתוך שלושה תקנים הדנים במערכת איכות, שבה משתמשים לצורך הבטחת האיכות החיצונית. 'הבטחת איכות חיצונית' היא המונח המקובל לפעילויות שמטרתן לתת ללקוח ביטחון, שמערכת האיכות של הספק תוודא מראש שהמוצר או השירות יתאימו לדרישות האיכות המוצהרת".

ובכן, אחד מהשניים: או שייקחו להתאחדות את תו התקן על אי עמידה בו; או שיוכיחו שדרישות האיכות המוצהרות לגבי נבחרת ישראל וההתאחדות לכדורגל כל כך נמוכות, ומחזור חיי המוצר הוא כל כך קצר, שכל משחק הוא בעצם עלייה לקבר.

מתחת לסמל ההתאחדות מוטבע על השלט התאריך הלועזי של האיוונט: 9.10.17. יום די משעמם בהיסטוריה העולמית. מה כבר קרה באותו יום לפני? 103 שנה – תום המצור על אנטוורפן, 77 שנה – לידתו של ג'ון לנון ו-50 שנה – מותו של צ'ה גווארה. חוץ מכמה וטרנים בלגים, יואב קוטנר ותריסר אוהדי הפועל מתלהבים עם חולצה אדומה והדפס של צ'ה, אין אף אחד שרואה לנכון לציין את היום הזה. נדמה שירושלים וההתאחדות מצאו תאריך מעולה להיכנס להיסטוריה ולזכות בהכרה עולמית וארצית.

עד השנה ייזכר ה-9.10 כיום שבו לא קרה כלום. מה-9.10.17 ייזכר היום הזה כיום שבו… כאן אנחנו יורדים שורה בשלט כדי לדעת מה הולך לקרות ב-9.10.17. העיניים מרפרפות קלות כלפי מטה ומגלות את הכיתוב: "נבחרת ספרד".

ובכן, נבחרת ספרד. אין ספק, אחת הנבחרות הטובות בעולם, אם לא הטובה ביותר. נבחרת שבשורותיה משחקים בעיקר ספרדים, אם כי בזמן האחרון התחוור לנו שלא רק – כל ילד בגן שתשאלו אותו מי השחקן הטוב ביותר בנבחרת ספרד, יגיד לכם בידענות: "מסי".

טוב, נבחרת ספרד. ככה: נבחרת ספרד.

תשאלו מה, מי, למה? כלום. נבחרת ספרד. ב-9.10.17, מתחת לסמל ההתאחדות לכדורגל שמתחת לסמלי ירושלים העכשוויים – "נבחרת ספרד". שיהיה. אולי נבחרת ספרד יוצאת לסיבוב הופעות כמו להקת רוק, כמו הארלם גלובטרוטרס, כמו קרקס מדראנו; אולי היא באה לשבת אצל הנשיא בסוכה, לדון עם ראש הממשלה על נושאים מדיניים. נבחרת ספרד, חברים! נבחרת ספרד!

איפה נבחרת ספרד אתם שואלים? נרד עוד טיפה בשלט והפרסומאים הנבונים, שידעו שהשאלה תגיע, מודיעים לנו: "איצטדיון טדי, ירושלים". מושלם. קצר, קולע, חד. אמנם אם ירושלים היתה באמת מה שהיא צריכה להיות ומה שמצפים ממנה, היתה העיר אמורה לקבל בקרירות אוקטובר האופיינית לה את נבחרת ספרד, אולי אפילו היה מובן מעליו שבדרך לשדה התעופה במדריד ייתלו שלטים: "נבחרת ספרד בדרך לירושלים". אבל לא. ירושלים היא זו שמתהדרת בכל מי שמוכן לעלות אליה, לא הפוך.

טוב, יורדים שורה למטה, והלוגיקה של השלט מתחילה להשתבש: "בואו לעודד את נבחרת ישראל", כתוב שם ואין לך מושג מאיפה זה בא. מה קשורה נבחרת ישראל לכל ההו-הא הספרדי שעולה לירושלים, ומדוע לעודד אותה? פתאום השלטים מקבלים צביון של מודעת אבל; חוטים נקשרים, היגיון עושה שכל ואתה מתחיל להבין שהאירוע הוא כנראה בכלל אירוע הזדהות של נבחרת ישראל עם מה שקורה בספרד. ייתכן שנבחרת ספרד פורקה ומתה וגם היא מבקשת להיקבר בירושלים?

אתה מתחיל לקרוא את השלט מההתחלה וזה ברור כשמש: עיריית ירושלים וההתאחדות לכדורגל בישראל קוראים להגיע להלווייתה של נבחרת ספרד, באיצטדיון טדי בירושלים, בתאריך שלא קרה בו שום דבר מיוחד אף פעם והפעם באמת קורה בו משהו. הציבור מוזמן לעודד את נבחרת ישראל האבלה.

"איזה עם אנחנו!", אתה אומר לעצמך ומתמלא בגאווה על היכולת שלנו להכיל כאב של אחרים. עכשיו אפשר להבין למה זומן יוסי בניון לנבחרת – הוא שיחק שם, בטח לו כואב הכי הרבה. שוב יבכה יוסי, כמה רגיש.

ואז מגיעה החוצפה הגדולה מכולן. בשורה האחרונה, מעל דגלי ישראל וספרד המתנופפים באחווה זה לכיוון זה, כתוב: "לפרטים ורכישת כרטיסים", ומתחת – כתובת אתר האינטרנט של ההתאחדות.

פרטים אני מבין, אבל ממתי מוכרים כרטיסים להלוויה? נכנס נסער לאתר ההתאחדות ומגלה: יש משחק. משחק! נבחרת ישראל נגד נבחרת ספרד. לא הלוויה ולא ניחום אבלים. והשלטים בכניסה לירושלים בעצם באים להזמין אותנו בהתרפסות ופחיתות כבוד שלא נראו כאן מאז אורן חזן ביקש סלפי מדונלד טראמפ – לבוא קודם כל לראות את נבחרת ספרד ורק אחר כך, אם בא לנו לעודד את נבחרת ישראל, אז יהיה אחלה אם נפרגן ליוסי בכפיים בסוף המשחק אחרי התבוסה.

השלטים האלה מבזים ומשפילים את נבחרת ישראל, את ההתאחדות לכדורגל ואת העיר ירושלים הרבה יותר מכפי שביזה ערן זהבי את סרט הקפטן. השלטים האלה לא הופקו בלהט המשחק אלא נהגו ואושרו בחדרים ממוזגים ועברו את כל הדרגים המקצועיים במשרד הפרסום, בהתאחדות ובעירייה עד שנתלו במאותיהם. לו היו השלטים הללו דרושים כדי להאיץ ולשכנע את הקהל לקנות כרטיסים מילא, אבל הכרטיסים למשחק בין ישראל וספרד אזלו הרבה לפני שהוכנו השלטים.

מצטער שאני שוב חוזר למאיר אריאל, אבל איך אפשר בלי השאלה המתבקשת: "הזו גאולה? הזה כבודה?"

מדרש יונתי, שיר תוכחה על העיר ירושלים. אילו היה חי היום היה אולי מוסיף בית על השלט העלוב והמבזה שנתלה בחוצות ירושלים ובמבואותיה, ומספר יותר מכל "איך ירושלים מתייפייפת ורוקדת ברבים, משתתפת, בטח משתפשפת, עוטיה על עדרים".

*

מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ובינתיים בעולם, כללי, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , | 8 תגובות

קומי צאי/ מתי סין קרונה

אז מה הבעיה איתך מכבי?

לא, תגידי. תפתחי כבר וסגרי לי ת'פינה. מה לא טוב בך? מה עקום? מסתובבת כמו רווקה ממורמרת בחתונות של משפחה, לועסת חסה מהקצוות של קערת הפסטלים וחושבת שקצת בוטוקס וניתוח קטן וזו תהיה החתונה שלך. מה הבעיה שלך? אבא עשיר שרוצה שתחייכי עבורו עם פה מלא שיניים צחורות?

מה לא בסדר איתך? נראה שיש לך הכל אבל אין לך כלום. עיניים ירוקות ריקות. לפחות תעשי איזה תוסף תזונה שיעלה לך ת'אדרנלין. כבר שנים אף אחד אפילו לא חושב לעשות לך בדיקת שתן.

איפה הכל השתבש מכבי, איפה המזל הפסיק לעבוד לטובתך? ולמה את צריכה בכלל שהמזל יעבוד לטובתך, אם כשאת רק קמה משינה בלי איפור מחכים לך בחלון שלושים אלף איש לעשות איתך אהבה, לסגוד לרגלייך הכושלות לכיוון המטבח לשים מים לנס, מדדות למקלחת לצחצח שיניים שלא נגסו מזמן בשר, בקושי חצי פיתה, מפרכסות בנוקשות לכיוון הארון לזרוק על עצמך איזה חולצת נייקי מפוספסת, להכניס למכנסיים ולהוציא ברישול, בועטות את גופך למרפסת לנופף איזה שלום דרדל'ה למעריצים, רק שלא ידברו עליך רעות, רק שלא ידברו עלייך בכלל. לא יעזור לך מכבי, גם אם תגיפי ת'תריסים. הם לא ילכו משם, הם לא ילכו וגם לא יפסיקו לדבר. הם ראו אותך בעיניים יותר מדי פעמים, ראו מה יש בך, מה שנתת להם גם אלוהים עם השכינה והשכונה והשכנה לא יוכלו לתת להם עוד אלף שנה. צאי החוצה, בואי נדבר, קחי כדור, תקפיצי מתחת ללשון. רק צאי צאי צאי מהדיכאון למען השם.

תשוקה. חסרה לך תשוקה? יותר מדי בינוניים עברו אצלך שכבר הרמת ידיים מלמצוא את האחד? עשר? זה הכל אצלך מותק לו רצית, כל צפרדע שעבר אצלך בביצה היה יכול להיות נסיך אם רק היית מנשקת אותו במקום הנכון. במקום זה התאפרת כבד ורדפת אחרי כמה פושטקים עם כל החצוצרה בחוץ. רע בחוץ*.

יאללה מכבי שלי, קחי את עצמך בידיים, השיבי אותנו ונשובה וחדשי ימייך כקדם כי רבאק איתך ועם הפרצוף איכה הזה שלך! כבר הסתיו עכשיו וארבע נקודות ממקום ראשון, את לא צריכה סיבה להיות עצובה.

*מתוך איך לפעמים אני למאיר אריאל זצ"ל.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי | עם התגים , , , , , , | 5 תגובות

מכבי אלטנוילנד/ מתי סין קרונה

קראתי את הדברים רוויי ההתנשאות, ענודי הרולקס ועטופי הפרווה של איתי מאירסון ב"הארץ" כלפי אוהדי מכבי חיפה. קראתי בתיעוב, בגועל, קראתי והגוף בער ורק רצה להגיע אל ה-מיהואחושבת'צמו הזה עד למערכת "הארץ", לזרוק על עצמי ברישול מכוון את הפאסון העברייני שלי, להתקשר לאורתופד לראות אם יש לי גב לכל צרה שלא תבוא, לעלות למשרדים בשוקן, לשאול את הופמן "איפה הוא הצהוב הזה?", להיכנס לו לחדר, לבוא אליו קרוב קרוב עם הראש מוכן לנגחה וללחוש לו באוזן: "מאירסון יא בן של… אמא שלך! וואלה אתה צודק". ואז לאסוף את עצמי מתוך הדאווין, להשיל את הפאסון, להתקשר לאורתופד ולהגיד לו שהבנתי כבר שאין לי גב, אבל גם עמוד שדרה לא מרגיש שיש לי, להשתבלל בתוך עצמי בשמאלניות מלאת אשמה וללקק את פצעי הצדק המבאסים של אותו מאירסון מ"הארץ".

*

כי מה הוא בעצם כתב שם אם לא את האמת המרה לגבי רוב אוהדי מכבי: היחס למכבי תל אביב הוא שנאה שמגדירה אותנו כביכול. לפעמים אנחנו כלכך ניזונים מהשנאה הזו כמו היינו אוהדי הפועל תל אביב רחמנא ליצלן, או מצביעי מפלגת ימין שנשאלים מדוע הצביעו כפי שהצביעו ועונים: "כי אנחנו שונאים ערבים".

קחו למשל את המילה "נאצים" שנזרקת לגביהם כלאחר יד. המילה הנוראה הזו עם הקונוטציות הנוראיות שלה משמשת חלק גדול מאוהדי מכבי כדי לתאר את מכבי תל אביב. עזבו את מה שאני חושב על מי שאומר את זה, זה דיון אחר; אנחנו מבטאים את יחסנו לדמון הזה שנקרא מכבי תל אביב בצורה הקיצונית ביותר שיש, עם המילה הזו, שנלקחת ממעמקי לקסיקון ביטויי השנאה. או קחו את שיר האוהדים הנפלא: "כל החיים איתך מכבי". כמה אהבה ורגש נשזרים בין המלים ומושרים בכמעט לחישה, כסוג של התייחדות המונית של קהל עם קבוצתו, כמו תפילת ערב שבת מרוממת אל ונפש, ואז מגיע השיא – הנקודה שבה הלחישה הופכת לצעקה גדולה, הוורידים מתנפחים ושיא האהבה למכבי נפרץ אל חלל האצטדיון, שיידעו כולם! שיידעו מה? שיידעו ש…"יישרפו הצהובים!". איזה גירוי חושים אנחנו חווים עם המשפט הזה, גירוי שעולה אלפי מונים על החוויה המיסטית שעברנו עם מילות השיר, חלקנו מרגיש כמו סאדיסט שאולץ עם מילות השיר לעשות אהבה בתנוחה מסיונרית, עד שמפרגנים לו איזו שבירת רגל ושריפת צהובים בסוף האקט.

יש תחושה בקרב אוהדי מכבי שככל שנפגין שנאה עמוקה יותר למכבי תל אביב, כך נמצב עצמנו כאוהבי מכבי שרופים. אם כך, מגיע לנו מה שכתב עלינו מאירסון. כי ההפך מאהבה, כך אומרים, היא לא שנאה. ההפך מאהבה היא אדישות. ולנו במכבי אין את הפאסון הזה של אדישות, אין את ההתייחסות הפרופורציונלית לכולה עוד קבוצת כדורגל. מאירסון השווה אותנו ליהודים שמדמיינים שהעולם כולו נגדנו, כשבעצם את אף אחד בעולם אנחנו לא מעניינים, וואלה צודק.

מכבי, כמו ישראל, היא מעצמת הכדורגל הגדולה במזרח התיכון, שמתנהגת עדיין כמו איזה שטעטל גלותי. כי את מי אנחנו שונאים? קבוצה שהביאה נגדנו מספר שיא של 12,300 אוהדים, ואם האיצטדיון היה גדול יותר היתה מביאה אפילו כמעט 13,000? הרי מבחינתנו 13,000 אוהדים זה מספר נמוך אפילו למשחק נוער.

ואל מי אנחנו מתייחסים, לקבוצה שבימים הקשים שלה בכל שני כיסאות ישבו ארבעה מועדוני אוהדים יריבים? ומה אנחנו עושים סיפור כל כך גדול מסמל עם נשמה של חנות כלבו אמריקאית, בעוד אנחנו מסמלים כל כך הרבה – לאומיות רב-תרבותית, אמירה חברתית, אורגינליות אנושית שבאה לידי ביטוי בפשטות פריפריאלית, שמבינה שהמקום שלה במרחב הוא הוא המקום האמיתי; קבוצת הכדורגל היחידה מהעיר היחידה בארץ שמקיימת הלכה למעשה את חזונו של הרצל לגביה כפי שמופיע ב"אלטנוילנד". אנחנו מכבי, מי הם בכלל?

*

אהבתם ת'שורה האחרונה, אה? "אנחנו מכבי, מי הם בכלל?". איך הכנסתי להם. אבל במה הכנסתי להם, במשפט שהם המציאו? אוי כמה זה עלוב.

ולמה אני כותב לו למאירסון הזה, ומגיב ומתעצבן, אם לא בגלל שגם אני רואה צל הרים כהרים? הרי עצם ההתייחסות שלי למה שכתב היא התייחסות של נפגע, של מי שכואבת לו ההשפלה שחווה בכל אות שנכתבה כלאחר יד. כי כל אות ומילה היו כואבות כמו אלף קריאות "נאצים" כלפיהם. כי כל אות ומילה היו כמעט נכונות ו"נאצים" הם אף פעם לא יהיו, כמו שלא יהיו ולא היו אף פעם יותר מעוד קבוצת כדורגל שאין בה שום ייחוד, שאין בה כלום חוץ מקצת שום דבר. שאף פעם לא תהיה מכבי.

***

5 נקודות אור מהמשחק נגד מכבי תל אביב:

– עברנו את ראש השנה ורק 4 הפרש ממקום ראשון.

– יש מגן שמאלי: סולליך.

– הצלחנו לגנוב נקודה מקבוצה של אלירן עטר.

– עומר דמארי נראה מצוין באימון שחרור שעשו לו על המגרש.

– יותר עלוב מאיך שנראינו כבר אי אפשר. מפה יכול להיות רק יותר טוב.

*

מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , | 11 תגובות

חולמים משבת לשבת/ מתי סין-קרונה

1. כשהייתי ילד חלמתי על שעון ב-20,000 שקל, חליפה תפורה על פי מידותיי (שהיו קטנות ממידותיי היום. כילד חלמתי שאהיה מבוגר רזה ויפה), ומנוי ליציע הכבוד של מכבי. צנוע. לא מכונית גדולה, לא וילה בקיסריה ולא סיגרים בגודל האף של פינוקיו ביום אינטנסיבי עם סבא ג'פטו.

אתמול, אחרי 42 שנות כדורגל הגשמתי במקרה, בגלל טעות שעשיתי, שליש חלום ילדות – ונכנסתי נטול שעון יד ועם חולצה מכופתרת תפורה על פי מידותיי לפני חמש שנים, ליציע הזהב באצטדיון בחיפה. "וואלה", אמרתי לעצמי בעודי מתיישב בכיסא המרופד, "מגיע לי כל הטוב הזה".

יש פינוקים בחיים שגורמים לך לשאוף ליותר, שמעודדים אותך להשתחרר מכבלי הצניעות שבעצם נכפתה עליך כי לא הצלחת להשיג יותר מכדי לא להיות צנוע, ומאיצים בך לזקוף גב, לסובב בדמיון מפתחות של יגואר על האצבע, לשנן לעצמך: "מגיע לי יותר" ולהבטיח שמחר בבוקר תקום, תתקשר לבוסים, תקבע פגישה ותגיד להם שהילד שבך החליט אתמול ביציע הזהב באצטדיון בחיפה, בין מגשי העוגות לקערת הגלידה, להגשים את החלומות הצנועים שלו.

(עדכון: קמתי בבוקר, התקשרתי לבוסים, קבעתי פגישה, סיפרתי להם שהילד שבי החליט אתמול ביציע הזהב באצטדיון בחיפה בין מגשי העוגות לקערת הגלידה להגשים את החלומות הצנועים שלו. הבוסים הסתכלו אחד על השנייה, הסתכלו עליי, ובמבט משתאה שאלו: "כשהיית ילד חלמת להיות שמן?").

2. הגיע הזמן להשתיק אחת ולתמיד את הקולות שקוראים למנוע את משחקי הכדורגל בשבת וטוב עשו אוהדי מכבי במחאתם השקטה והמפתיעה בסוף המשחק.

כדורגל בשבת הוא חלק מהסטטוס קוו החילוני-דתי בארץ, וכל עוד אנחנו לא מדינת דת – יש לשמר את הסטטוס קוו, לשני הצדדים. כפי שיש תחבורה ציבורית בשבת בחיפה שנמנעת מלעבור ליד בית הכנסת הגדול ברחוב הרצל, כך הכדורגל.

הסטטוס קוו ראוי שיישמר בגלל הרבה סיבות, כששלושת העיקריים הם:

א. חיילים.

ב. ילדים קטנים.

ג. המשק הישראלי.

חוק "התקנת מעליות שבת בבנייני מגורים" קובע: שבבניין בו שתי מעליות, ואפילו דייר אחד דורש שתהיה מעלית שבת, יש להתקין מעלית שבת באחת המעליות, וניתן להשית עליו את העלויות הנלוות (חשמל, בלאי וכו'). בבניין בו מעלית אחת, תופעל מעלית שבת רק אם רוב הדיירים דורשים אותה.

הסוגיה ההלכתית לגבי כדורגל בשבת צריכה להיפתר בכפוף לחוק המעליות. היות והכדורגל בארץ משוחק גם בימי חול וגם בשבת, ניתן לראות אותו כבניין משותף עם שתי מעליות.

אם חצי מהמשחקים גם כך לא משוחקים בשבת, ובימי החורף בכלל כמעט אין משחקים בשבת כי השבת יוצאת מוקדם, אזי החילונים בבניין המשותף עומדים במסגרת החוק – ואפילו לא מבקשים להשית על הדתיים את העלויות הנלוות.

ואם לדתיים לא מספיק כל זה והם מתעקשים למנוע כדורגל בשבת בכלל, ניתן לראות זאת כבניין בעל שתי מעליות שאין בו רוב – ובכל זאת דורש המיעוט להתקין שתי מעליות שבת.

במקרה הזה, שלא עומד במסגרת החוק, נדרש להשית על הדתיים את מלוא העלויות הנלוות, כולל קנס.

לפיכך, אם קיימת דרישה כזו, זכותנו כמצדדים בכדורגל בשבת לדרוש מהדתיים:

א. להתגייס ולהחליף בימי חול חיילים (בעיקר קרביים) שמשתוקקים להגיע לכדורגל אבל יוצאים לחופשה רק בשבתות.

ב. לבטל שיעורי תנ"ך יום אחרי משחק כדורגל שחל ביום חול, כדי לאפשר לילדים שהולכים לכדורגל (שלחלקם מהווה משחק הכדורגל זמן איכות נפלא עם הוריהם) לישון עוד קצת.

ג. להקטין את מספר שעות לימוד התורה בכוללים ולהגדיל באותו יחס את מספר שעות העבודה של הלומדים, כדי לאזן את הפגיעה במשק והפסדי שעות העבודה של אוהדי הכדורגל שיוצאים מוקדם מהעבודה בימי חול. לכך יש להוסיף את הפסד השעות הנגרם למשק מתוספת משמעותית לעומס בכבישים.

3. התחלנו בחלומות, המשכנו בשסעים בעם, זה הזמן להגיע ליוסף – שלומי יוסף אזולאי.

אחחח יוסף יוסף, לא סתם עוד יוסי. כתונת הפסים המשגעת שפרש בשבת מול רעננה, כל פס בי נגע, כל פס רצה לקלף לי את העור המת ולהחיות בי מחדש את התקווה.

"לפני כמה וכמה שנות אלף", כך התחיל מאיר אריאל את שירו "כתונת פסים", והמשיך: "נפרדנו אני ואחי/ הוא לכיוון של הקרירים האלה ואני לדרום מזרחי/ יובלות על יובלות לא התראינו, והנה נפגשנו כאן/ לא הכרנו כל כך, השתנינו, טוב שהשארנו סימן".

הרבה רבדים סמויים יש בשיריו של מאיר אריאל. לפעמים נדרשים שנים כדי להבין לעומק למה התכוון. אתמול גיליתי שאת השיר הזה כתב על יוסף והנביא סינטיהו, ששבו לגבולם אחרי שנים, כשהכל כבר עמד להתפרק, כדי לפתוח דף חדש בדפי ההיסטוריה המפוארת ועתיקת היומין של מכבי.

*

מתי סין-קרונה

 

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, רגל של מחלוקת, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

הטור על מכבי, על התקשורת ועל לוזון ב"הארץ": הרחבה והסברים

בהתאם למהירות בה העונה הלכה למחוזות המוכרים מהעונה שעברה, גם ההפסקה שלי מכתיבה על מכבי לא ארכה זמן רב. הרגשתי שהיא צריכה אותי. לכן פרסמתי הבוקר טור ב"הארץ" על מכבי (אם אין לכם מינוי לעיתון, אתם יכולים להיכנס דרך פה מהנייד ולא תיתקלו בחומת תשלום. אגב זה נכון לכל הכתבות בספורט הארץ, אז תעשו לייק לעמוד, כדאי). הטור עורר תגובות רבות ובמקום לענות לכל אחד בנפרד (אני חייב לישון קצת, כתבתי לתוך הלילה) – הנה הרחבה שאולי תעזור להבהיר את מה שכתבתי שם.

*

מה שאני מנסה לומר בטור הוא שהדבר שמועדון מכבי חיפה צריך יותר מכל הוא יציבות. פיטורים של לוזון יביאו לה בדיוק את ההיפך: עוד "מהפכה", עוד החלפה של כל הסגל, עוד "דף חדש". גרוע מכך – הם גם ישימו את החותם הסופי על הפיכתה של הקבוצה לביץ' של הכתבים החיפאיים.

לעניות דעתי המקצועית, לוזון הוא לא מאמן טוב מספיק בשביל מכבי. למעשה הייתי צריך להתגבר על קול פנימי חזק מאוד שאמר לי "עזוב אותך. שתוק. תן לו ללכת. ואחר כך, אחרי שהוא יילך, תתעסק בבעיות של הקבוצה". אבל הקבוצה חשובה לי יותר מלוזון. והמהלך הנכון עבור הקבוצה, לדעתי, הוא להשאיר את המאמן, ובמקביל ולהוסיף עוד מימד קריטי של יציבות למועדון, בדמות מנהל מקצועי.

ואני ארחיב.

*

בעיני הדבר הכי הרסני במכבי, הבעיה הכי גדולה של הקבוצה, הוא לא הסגל, לא מאמן הכושר ולא המאמן, אלא המעטפת השבירה – סף הסיבולת הנמוך שלה, מהראש ועד הרגליים של השחקנים. ישנה הקבלה מופלאה בין אנשי המקצוע לאנשי המעטפת במובן הזה. בדיוק כשם שהשחקנים עולים למשחק מלאי אופטימיות והתלהבות ברצון לכבוש, וכל דקה שעוברת היא כמו עוד משקולת קטנה על כתפיהם ורגליהם, כך המועדון כולו יוצא לעונה חדשה מלא אופטימיות וציפיות, בטוח שהוא יכבוש את העולם. ואז מתחילה המציאות, ובכל דקה שעוברת וזה לא קורה "מיד" – כיבוש גול או כיבוש הליגה – מתחיל הלחץ לפעול. במגרש אלו האוהדים שמתחילים לרטון ולהתלחש, ובמגרש התקשורתי אלו הכתבים החיפאיים. אותו לחץ רק מקשה על השחקנים והמאמן להתנהל נכון, ואז הם מתחילים לעשות טעויות. עושים טעויות – חוטפים גול. הגול הזה מגביר עוד יותר את הלחץ ואת הטעויות – חוטפים עוד גול. מפסידים, חוטפים בוז מהקהל, ומיד בסיום המשחק התקשורת מתחילה עם ה"בוז" שלה: הביקורת החריפה, פמפום חוסר שביעות הרצון של השחקנים, פיזור אי הוודאות סביב מעמד המאמן וכל הג'אז הזה.

עכשיו, הבוז הזה, לפחות מצד הקהל, מוצדק לחלוטין. הקהל בחיפה מאוד רוצה שהקבוצה תצליח. הוא רוצה לדחוף את הקבוצה, הוא בא למשחקים והוא לא מפסיק לעודד. ואז הקבוצה מאכזבת, והוא מתאכזב, ובצדק. זו זכותו המלאה. וצריך להזכיר שיש גם יש מקרים בהם בוז יכול להעיר שחקנים ולגרום להם להתאמץ יותר.

בחיפה לא. בגלל שהכל שם כל כל חסר ביטחון – במיוחד כשברקע מאיים כל הזמן ניסיון העבר עם ה"מהפכה" הקבועה המרחפת מעל – המעטפת סביב השחקנים שבירה ופריכה במיוחד. היא אולי עושה קולות של כוח וביטחון, אבל כמו שבמכוניות אם המכה לא נספגת בפח, היא מוקרנת פנימה אל הנוסעים – כך בחיפה המעטפת לא יודעת לספוג את האכזבה והמחאה של האוהדים והתקשורת, ומקרינה אותן מיד אל אנשי המקצוע.

כאוהד, אני יודע היטב שזה אחד הדברים המתסכלים עבור הקהל. כי הוא מבין שלשחקנים אין ביטחון, והוא מבין שהבוז אולי פוגע בקבוצה – אבל אין לו שום דרך אחרת להביע את התסכול שלו (מלבד לא לקנות מינוי בקיץ, אבל גם זה לא באמת עוזר והאפשרות שזה יביא להכרה של המועדון בבעיות היא קלושה). לכן אחרי משחקים אפשר לראות ביציע חלקים מהקהל שורקים בוז, וחלקים אחרים מודים לשחקנים, מעודדים אותם ומוחאים כפיים. ושני הצדדים צודקים.

זו בטח לא אשמתם של האוהדים שהמערכת כל כך פריכה ושבירה. התסכול שלהם מובן עוד יותר על רקע השכנוע מצד אותה מערכת, רק כמה שבועות לפני, לקנות מינוי לעונה החדשה כי "הפעם אנחנו גדולים וחזקים; הפעם זה יהיה אחרת".

*

את התקשורת, לעומת האוהדים, אני מאשים בטור בכוונה תחילה לפגוע בקבוצה, כדי להראות שהיא יותר חזקה ממנה ושאי אפשר למדר ולנתק אותה מהמועדון בלי תגובה הרסנית.

כאן אסתייג ואומר: יכול להיות שלפחות על חלק מכתבי הספורט עובר תהליך דומה לזה שעובר על האוהדים – ראשית, גם הם ברובם אוהדי הקבוצה. גם הם מאוכזבים שהתוצאות לא מגיעות מיד. שנית, ייתכן שהם מרגישים קצת שותפים לפשע בכך ששוכנעו, או שכנעו את עצמם, שהפעם זה יהיה אחרת, ואז עזרו לקבוצה לשכנע בכך את האוהדים בכתבות לפני תחילת העונה. עכשיו לא רק שהם מרגישים קצת מרומים, אלא שהם גם מרגישים שעזרו לרמות אחרים; וכמו שהפושעים והחוטאים הכי גדולים הופכים לחוזרים בתשובה הכי גדולים, גם הם מרגישים שהם צריכים לכפר על "פשעיהם" כלפי הקהל. הקרבן המיידי, הקרבן הקל ביותר בסביבה, הוא הקבוצה הכושלת. אני יכול להבין את התחושה הזו של העיתונאים – בין השאר משום שהרגשתי אותה על בשרי בעונה שעברה, ומי שעוקב אחרי הבלוג יודע.

ואחרי ההסתייגות, אני בכל זאת משוכנע שבחיפה מתנהל קרב תמידי נסתר בין הקבוצה לכתבים בשאלת "מי חזק יותר". הקרב הזה אף מדי פעם צץ על פני השטח, כמו בציוץ ההוא של יוני הללי על הפלת הנורווגי, או אותה שיחת טלפון מגוחכת של רדיו חיפה עם דודו בזק. תקשורת הספורט בחיפה חזקה, חזקה מכל מערכות תקשורת הספורט המקומיות האחרות. חזקה מדי. זה משרת את הקבוצה בקיץ, כשהיא רוצה למכור מינויים ומשתמשת לשם כך בתקשורת. אבל אז האחרונה הופכת לחרב פיפיות ומערימה ים של ציפיות על הקבוצה.

גם הדינמיקה הזו משרתת במידה מסוימת את שני הצדדים: התקשורת מצטיירת כנשכנית וביקורתית ומקבלת הזדמנות להתנער מתדמית המשת"פית עם הקבוצה שעטתה בקיץ; ובקבוצה, מצדה, יש גורמים שבהחלט מעדיפים שהאוהדים יחשבו ש"השנה הושקע כל כך הרבה כסף", "ניתן צ'ק פתוח" – ומי שאחראי לכישלון הוא המאמן. וזה עוד לא כישלון, כן? הליגה רק התחילה. אבל עכשיו, בדינמיקה המתפתחת הזו, זה כבר בדרך הבטוחה להיות כישלון. זו כרוניקה של כישלון ידוע מראש.

אני חושב שיש גורמים בקבוצה שמבינים את הבעיה המסובכת והטריקית הזו, אסף בן דב בראשם. כבר בעונה שעברה הוא ניסה לבודד את הקבוצה מההשפעה ההרסנית של התקשורת. זה עבד רק לתקופה מסוימת, רק כל עוד הקבוצה הצליחה. ברגע שהקבוצה התחילה להפסיד וכדור השלג התחיל להתגלגל, גם אדם חזק כמו בן דב לא יכול היה לעצור אותו.

אני מאמין ביכולותיו של בן דב. אני חושב שהוא יודע שהאתגר שעומד בפני הקבוצה הוא להיות חסונה מספיק בשביל לעמוד בלחץ הזה ולא להתפרק. את האשמה בהתפרקות אולי יהיה אפשר להפנות בשלב הראשוני, כמו בשנה שעברה, אל הסגל, המאמן, המנהל המקצועי וכו'. אבל בטווח הארוך, זה לא מאפשר לקבוצה להצליח. אני חושב שבן דב הוא איש ישר, הגון ואקאונטבול. כזה שלא יברח מאחריות אלא יעשה הכל כדי שהמועדון ינצח במלחמה הזו, ואם יראה שהוא לא יכול, הוא יעזוב ולא יישאר ויטייח את הבעיות רק בשביל לשמור על הג'וב.

כמו שכתבתי בטור, ייתכן שהקבוצה צריכה לעבור עונה אחת עם אותו מאמן, ולא משנה איך היא תיגמר. היא צריכה לעבור לפחות כישלון אחד בלי להתפרק – ולו רק בשביל להראות לעולם, לתקשורת ולאוהדים שזה אפשרי וזה בסדר. והיא צריכה את זה גם בשביל להבין זאת בעצמה. כמו ילד קטן שמתחיל ללכת, נופל ובוכה – אולי במקרה שלה זה דומה יותר למי שנפגע ברגליו ולומד מחדש לחזור ללכת – היא צריכה ללמוד שליפול זה לא אומר שהכל נגמר וצריך להתחיל מההתחלה, אלא שאפשר לקום מהנפילה ולהמשיך בדרך מאותה נקודה.

עם זאת, ייתכן שזה כבר לא אפשרי בעידן שחר. בהחלט ייתכן שהתשוקה שלו להישג מיידי, לעונה אחת מוצלחת שתשכיח את רצף הכישלונות האחרון ותאפשר לו לפרוש כגיבור ולא כמי ששיאו הרחק מאחוריו, לא משאירה לקבוצה את האופציה להיכשל ולקום שוב, וכופה עליה את הלחץ התמידי ואיתו את השבירה החוזרת ונשנית.

אבל אני אופטימי מטבעי, ואני מאמין שבן דב יצליח להכריח את המועדון להתמודד ברצינות עם הבעיות במקום לברוח לעוד "מהפכה". בשביל זה הוא צריך את התמיכה של האוהדים ושל מי שהקבוצה חשובה לו. כפי שכתבתי בטור, אני חושב שמנהל מקצועי הוא קריטי לקבוצה, ולא רק מסיבות מקצועיות אלא בשל היציבות שמינוי כזה יעניק למועדון. אבל כל עוד אין מנהל מקצועי, אסף בן דב הוא הדמות היציבה במועדון. אסור לו להיכשל, אסור לו לוותר וללכת ובטח שאסור לגרום לו ללכת, כי אז המועדון יהיה באמת בצרות.

*

זהו. מוזמנים כמובן להגיב, להסכים, להתווכח, לבקר ולחזק, בעיקר לחזק, כולנו זקוקים לחיזוק בסופו של דבר.

פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, רגל של מחלוקת, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות