חולמים משבת לשבת/ מתי סין-קרונה

1. כשהייתי ילד חלמתי על שעון ב-20,000 שקל, חליפה תפורה על פי מידותיי (שהיו קטנות ממידותיי היום. כילד חלמתי שאהיה מבוגר רזה ויפה), ומנוי ליציע הכבוד של מכבי. צנוע. לא מכונית גדולה, לא וילה בקיסריה ולא סיגרים בגודל האף של פינוקיו ביום אינטנסיבי עם סבא ג'פטו.

אתמול, אחרי 42 שנות כדורגל הגשמתי במקרה, בגלל טעות שעשיתי, שליש חלום ילדות – ונכנסתי נטול שעון יד ועם חולצה מכופתרת תפורה על פי מידותיי לפני חמש שנים, ליציע הזהב באצטדיון בחיפה. "וואלה", אמרתי לעצמי בעודי מתיישב בכיסא המרופד, "מגיע לי כל הטוב הזה".

יש פינוקים בחיים שגורמים לך לשאוף ליותר, שמעודדים אותך להשתחרר מכבלי הצניעות שבעצם נכפתה עליך כי לא הצלחת להשיג יותר מכדי לא להיות צנוע, ומאיצים בך לזקוף גב, לסובב בדמיון מפתחות של יגואר על האצבע, לשנן לעצמך: "מגיע לי יותר" ולהבטיח שמחר בבוקר תקום, תתקשר לבוסים, תקבע פגישה ותגיד להם שהילד שבך החליט אתמול ביציע הזהב באצטדיון בחיפה, בין מגשי העוגות לקערת הגלידה, להגשים את החלומות הצנועים שלו.

(עדכון: קמתי בבוקר, התקשרתי לבוסים, קבעתי פגישה, סיפרתי להם שהילד שבי החליט אתמול ביציע הזהב באצטדיון בחיפה בין מגשי העוגות לקערת הגלידה להגשים את החלומות הצנועים שלו. הבוסים הסתכלו אחד על השנייה, הסתכלו עליי, ובמבט משתאה שאלו: "כשהיית ילד חלמת להיות שמן?").

2. הגיע הזמן להשתיק אחת ולתמיד את הקולות שקוראים למנוע את משחקי הכדורגל בשבת וטוב עשו אוהדי מכבי במחאתם השקטה והמפתיעה בסוף המשחק.

כדורגל בשבת הוא חלק מהסטטוס קוו החילוני-דתי בארץ, וכל עוד אנחנו לא מדינת דת – יש לשמר את הסטטוס קוו, לשני הצדדים. כפי שיש תחבורה ציבורית בשבת בחיפה שנמנעת מלעבור ליד בית הכנסת הגדול ברחוב הרצל, כך הכדורגל.

הסטטוס קוו ראוי שיישמר בגלל הרבה סיבות, כששלושת העיקריים הם:

א. חיילים.

ב. ילדים קטנים.

ג. המשק הישראלי.

חוק "התקנת מעליות שבת בבנייני מגורים" קובע: שבבניין בו שתי מעליות, ואפילו דייר אחד דורש שתהיה מעלית שבת, יש להתקין מעלית שבת באחת המעליות, וניתן להשית עליו את העלויות הנלוות (חשמל, בלאי וכו'). בבניין בו מעלית אחת, תופעל מעלית שבת רק אם רוב הדיירים דורשים אותה.

הסוגיה ההלכתית לגבי כדורגל בשבת צריכה להיפתר בכפוף לחוק המעליות. היות והכדורגל בארץ משוחק גם בימי חול וגם בשבת, ניתן לראות אותו כבניין משותף עם שתי מעליות.

אם חצי מהמשחקים גם כך לא משוחקים בשבת, ובימי החורף בכלל כמעט אין משחקים בשבת כי השבת יוצאת מוקדם, אזי החילונים בבניין המשותף עומדים במסגרת החוק – ואפילו לא מבקשים להשית על הדתיים את העלויות הנלוות.

ואם לדתיים לא מספיק כל זה והם מתעקשים למנוע כדורגל בשבת בכלל, ניתן לראות זאת כבניין בעל שתי מעליות שאין בו רוב – ובכל זאת דורש המיעוט להתקין שתי מעליות שבת.

במקרה הזה, שלא עומד במסגרת החוק, נדרש להשית על הדתיים את מלוא העלויות הנלוות, כולל קנס.

לפיכך, אם קיימת דרישה כזו, זכותנו כמצדדים בכדורגל בשבת לדרוש מהדתיים:

א. להתגייס ולהחליף בימי חול חיילים (בעיקר קרביים) שמשתוקקים להגיע לכדורגל אבל יוצאים לחופשה רק בשבתות.

ב. לבטל שיעורי תנ"ך יום אחרי משחק כדורגל שחל ביום חול, כדי לאפשר לילדים שהולכים לכדורגל (שלחלקם מהווה משחק הכדורגל זמן איכות נפלא עם הוריהם) לישון עוד קצת.

ג. להקטין את מספר שעות לימוד התורה בכוללים ולהגדיל באותו יחס את מספר שעות העבודה של הלומדים, כדי לאזן את הפגיעה במשק והפסדי שעות העבודה של אוהדי הכדורגל שיוצאים מוקדם מהעבודה בימי חול. לכך יש להוסיף את הפסד השעות הנגרם למשק מתוספת משמעותית לעומס בכבישים.

3. התחלנו בחלומות, המשכנו בשסעים בעם, זה הזמן להגיע ליוסף – שלומי יוסף אזולאי.

אחחח יוסף יוסף, לא סתם עוד יוסי. כתונת הפסים המשגעת שפרש בשבת מול רעננה, כל פס בי נגע, כל פס רצה לקלף לי את העור המת ולהחיות בי מחדש את התקווה.

"לפני כמה וכמה שנות אלף", כך התחיל מאיר אריאל את שירו "כתונת פסים", והמשיך: "נפרדנו אני ואחי/ הוא לכיוון של הקרירים האלה ואני לדרום מזרחי/ יובלות על יובלות לא התראינו, והנה נפגשנו כאן/ לא הכרנו כל כך, השתנינו, טוב שהשארנו סימן".

הרבה רבדים סמויים יש בשיריו של מאיר אריאל. לפעמים נדרשים שנים כדי להבין לעומק למה התכוון. אתמול גיליתי שאת השיר הזה כתב על יוסף והנביא סינטיהו, ששבו לגבולם אחרי שנים, כשהכל כבר עמד להתפרק, כדי לפתוח דף חדש בדפי ההיסטוריה המפוארת ועתיקת היומין של מכבי.

*

מתי סין-קרונה

 

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, רגל של מחלוקת, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

הטור על מכבי, על התקשורת ועל לוזון ב"הארץ": הרחבה והסברים

בהתאם למהירות בה העונה הלכה למחוזות המוכרים מהעונה שעברה, גם ההפסקה שלי מכתיבה על מכבי לא ארכה זמן רב. הרגשתי שהיא צריכה אותי. לכן פרסמתי הבוקר טור ב"הארץ" על מכבי (אם אין לכם מינוי לעיתון, אתם יכולים להיכנס דרך פה מהנייד ולא תיתקלו בחומת תשלום. אגב זה נכון לכל הכתבות בספורט הארץ, אז תעשו לייק לעמוד, כדאי). הטור עורר תגובות רבות ובמקום לענות לכל אחד בנפרד (אני חייב לישון קצת, כתבתי לתוך הלילה) – הנה הרחבה שאולי תעזור להבהיר את מה שכתבתי שם.

*

מה שאני מנסה לומר בטור הוא שהדבר שמועדון מכבי חיפה צריך יותר מכל הוא יציבות. פיטורים של לוזון יביאו לה בדיוק את ההיפך: עוד "מהפכה", עוד החלפה של כל הסגל, עוד "דף חדש". גרוע מכך – הם גם ישימו את החותם הסופי על הפיכתה של הקבוצה לביץ' של הכתבים החיפאיים.

לעניות דעתי המקצועית, לוזון הוא לא מאמן טוב מספיק בשביל מכבי. למעשה הייתי צריך להתגבר על קול פנימי חזק מאוד שאמר לי "עזוב אותך. שתוק. תן לו ללכת. ואחר כך, אחרי שהוא יילך, תתעסק בבעיות של הקבוצה". אבל הקבוצה חשובה לי יותר מלוזון. והמהלך הנכון עבור הקבוצה, לדעתי, הוא להשאיר את המאמן, ובמקביל ולהוסיף עוד מימד קריטי של יציבות למועדון, בדמות מנהל מקצועי.

ואני ארחיב.

*

בעיני הדבר הכי הרסני במכבי, הבעיה הכי גדולה של הקבוצה, הוא לא הסגל, לא מאמן הכושר ולא המאמן, אלא המעטפת השבירה – סף הסיבולת הנמוך שלה, מהראש ועד הרגליים של השחקנים. ישנה הקבלה מופלאה בין אנשי המקצוע לאנשי המעטפת במובן הזה. בדיוק כשם שהשחקנים עולים למשחק מלאי אופטימיות והתלהבות ברצון לכבוש, וכל דקה שעוברת היא כמו עוד משקולת קטנה על כתפיהם ורגליהם, כך המועדון כולו יוצא לעונה חדשה מלא אופטימיות וציפיות, בטוח שהוא יכבוש את העולם. ואז מתחילה המציאות, ובכל דקה שעוברת וזה לא קורה "מיד" – כיבוש גול או כיבוש הליגה – מתחיל הלחץ לפעול. במגרש אלו האוהדים שמתחילים לרטון ולהתלחש, ובמגרש התקשורתי אלו הכתבים החיפאיים. אותו לחץ רק מקשה על השחקנים והמאמן להתנהל נכון, ואז הם מתחילים לעשות טעויות. עושים טעויות – חוטפים גול. הגול הזה מגביר עוד יותר את הלחץ ואת הטעויות – חוטפים עוד גול. מפסידים, חוטפים בוז מהקהל, ומיד בסיום המשחק התקשורת מתחילה עם ה"בוז" שלה: הביקורת החריפה, פמפום חוסר שביעות הרצון של השחקנים, פיזור אי הוודאות סביב מעמד המאמן וכל הג'אז הזה.

עכשיו, הבוז הזה, לפחות מצד הקהל, מוצדק לחלוטין. הקהל בחיפה מאוד רוצה שהקבוצה תצליח. הוא רוצה לדחוף את הקבוצה, הוא בא למשחקים והוא לא מפסיק לעודד. ואז הקבוצה מאכזבת, והוא מתאכזב, ובצדק. זו זכותו המלאה. וצריך להזכיר שיש גם יש מקרים בהם בוז יכול להעיר שחקנים ולגרום להם להתאמץ יותר.

בחיפה לא. בגלל שהכל שם כל כל חסר ביטחון – במיוחד כשברקע מאיים כל הזמן ניסיון העבר עם ה"מהפכה" הקבועה המרחפת מעל – המעטפת סביב השחקנים שבירה ופריכה במיוחד. היא אולי עושה קולות של כוח וביטחון, אבל כמו שבמכוניות אם המכה לא נספגת בפח, היא מוקרנת פנימה אל הנוסעים – כך בחיפה המעטפת לא יודעת לספוג את האכזבה והמחאה של האוהדים והתקשורת, ומקרינה אותן מיד אל אנשי המקצוע.

כאוהד, אני יודע היטב שזה אחד הדברים המתסכלים עבור הקהל. כי הוא מבין שלשחקנים אין ביטחון, והוא מבין שהבוז אולי פוגע בקבוצה – אבל אין לו שום דרך אחרת להביע את התסכול שלו (מלבד לא לקנות מינוי בקיץ, אבל גם זה לא באמת עוזר והאפשרות שזה יביא להכרה של המועדון בבעיות היא קלושה). לכן אחרי משחקים אפשר לראות ביציע חלקים מהקהל שורקים בוז, וחלקים אחרים מודים לשחקנים, מעודדים אותם ומוחאים כפיים. ושני הצדדים צודקים.

זו בטח לא אשמתם של האוהדים שהמערכת כל כך פריכה ושבירה. התסכול שלהם מובן עוד יותר על רקע השכנוע מצד אותה מערכת, רק כמה שבועות לפני, לקנות מינוי לעונה החדשה כי "הפעם אנחנו גדולים וחזקים; הפעם זה יהיה אחרת".

*

את התקשורת, לעומת האוהדים, אני מאשים בטור בכוונה תחילה לפגוע בקבוצה, כדי להראות שהיא יותר חזקה ממנה ושאי אפשר למדר ולנתק אותה מהמועדון בלי תגובה הרסנית.

כאן אסתייג ואומר: יכול להיות שלפחות על חלק מכתבי הספורט עובר תהליך דומה לזה שעובר על האוהדים – ראשית, גם הם ברובם אוהדי הקבוצה. גם הם מאוכזבים שהתוצאות לא מגיעות מיד. שנית, ייתכן שהם מרגישים קצת שותפים לפשע בכך ששוכנעו, או שכנעו את עצמם, שהפעם זה יהיה אחרת, ואז עזרו לקבוצה לשכנע בכך את האוהדים בכתבות לפני תחילת העונה. עכשיו לא רק שהם מרגישים קצת מרומים, אלא שהם גם מרגישים שעזרו לרמות אחרים; וכמו שהפושעים והחוטאים הכי גדולים הופכים לחוזרים בתשובה הכי גדולים, גם הם מרגישים שהם צריכים לכפר על "פשעיהם" כלפי הקהל. הקרבן המיידי, הקרבן הקל ביותר בסביבה, הוא הקבוצה הכושלת. אני יכול להבין את התחושה הזו של העיתונאים – בין השאר משום שהרגשתי אותה על בשרי בעונה שעברה, ומי שעוקב אחרי הבלוג יודע.

ואחרי ההסתייגות, אני בכל זאת משוכנע שבחיפה מתנהל קרב תמידי נסתר בין הקבוצה לכתבים בשאלת "מי חזק יותר". הקרב הזה אף מדי פעם צץ על פני השטח, כמו בציוץ ההוא של יוני הללי על הפלת הנורווגי, או אותה שיחת טלפון מגוחכת של רדיו חיפה עם דודו בזק. תקשורת הספורט בחיפה חזקה, חזקה מכל מערכות תקשורת הספורט המקומיות האחרות. חזקה מדי. זה משרת את הקבוצה בקיץ, כשהיא רוצה למכור מינויים ומשתמשת לשם כך בתקשורת. אבל אז האחרונה הופכת לחרב פיפיות ומערימה ים של ציפיות על הקבוצה.

גם הדינמיקה הזו משרתת במידה מסוימת את שני הצדדים: התקשורת מצטיירת כנשכנית וביקורתית ומקבלת הזדמנות להתנער מתדמית המשת"פית עם הקבוצה שעטתה בקיץ; ובקבוצה, מצדה, יש גורמים שבהחלט מעדיפים שהאוהדים יחשבו ש"השנה הושקע כל כך הרבה כסף", "ניתן צ'ק פתוח" – ומי שאחראי לכישלון הוא המאמן. וזה עוד לא כישלון, כן? הליגה רק התחילה. אבל עכשיו, בדינמיקה המתפתחת הזו, זה כבר בדרך הבטוחה להיות כישלון. זו כרוניקה של כישלון ידוע מראש.

אני חושב שיש גורמים בקבוצה שמבינים את הבעיה המסובכת והטריקית הזו, אסף בן דב בראשם. כבר בעונה שעברה הוא ניסה לבודד את הקבוצה מההשפעה ההרסנית של התקשורת. זה עבד רק לתקופה מסוימת, רק כל עוד הקבוצה הצליחה. ברגע שהקבוצה התחילה להפסיד וכדור השלג התחיל להתגלגל, גם אדם חזק כמו בן דב לא יכול היה לעצור אותו.

אני מאמין ביכולותיו של בן דב. אני חושב שהוא יודע שהאתגר שעומד בפני הקבוצה הוא להיות חסונה מספיק בשביל לעמוד בלחץ הזה ולא להתפרק. את האשמה בהתפרקות אולי יהיה אפשר להפנות בשלב הראשוני, כמו בשנה שעברה, אל הסגל, המאמן, המנהל המקצועי וכו'. אבל בטווח הארוך, זה לא מאפשר לקבוצה להצליח. אני חושב שבן דב הוא איש ישר, הגון ואקאונטבול. כזה שלא יברח מאחריות אלא יעשה הכל כדי שהמועדון ינצח במלחמה הזו, ואם יראה שהוא לא יכול, הוא יעזוב ולא יישאר ויטייח את הבעיות רק בשביל לשמור על הג'וב.

כמו שכתבתי בטור, ייתכן שהקבוצה צריכה לעבור עונה אחת עם אותו מאמן, ולא משנה איך היא תיגמר. היא צריכה לעבור לפחות כישלון אחד בלי להתפרק – ולו רק בשביל להראות לעולם, לתקשורת ולאוהדים שזה אפשרי וזה בסדר. והיא צריכה את זה גם בשביל להבין זאת בעצמה. כמו ילד קטן שמתחיל ללכת, נופל ובוכה – אולי במקרה שלה זה דומה יותר למי שנפגע ברגליו ולומד מחדש לחזור ללכת – היא צריכה ללמוד שליפול זה לא אומר שהכל נגמר וצריך להתחיל מההתחלה, אלא שאפשר לקום מהנפילה ולהמשיך בדרך מאותה נקודה.

עם זאת, ייתכן שזה כבר לא אפשרי בעידן שחר. בהחלט ייתכן שהתשוקה שלו להישג מיידי, לעונה אחת מוצלחת שתשכיח את רצף הכישלונות האחרון ותאפשר לו לפרוש כגיבור ולא כמי ששיאו הרחק מאחוריו, לא משאירה לקבוצה את האופציה להיכשל ולקום שוב, וכופה עליה את הלחץ התמידי ואיתו את השבירה החוזרת ונשנית.

אבל אני אופטימי מטבעי, ואני מאמין שבן דב יצליח להכריח את המועדון להתמודד ברצינות עם הבעיות במקום לברוח לעוד "מהפכה". בשביל זה הוא צריך את התמיכה של האוהדים ושל מי שהקבוצה חשובה לו. כפי שכתבתי בטור, אני חושב שמנהל מקצועי הוא קריטי לקבוצה, ולא רק מסיבות מקצועיות אלא בשל היציבות שמינוי כזה יעניק למועדון. אבל כל עוד אין מנהל מקצועי, אסף בן דב הוא הדמות היציבה במועדון. אסור לו להיכשל, אסור לו לוותר וללכת ובטח שאסור לגרום לו ללכת, כי אז המועדון יהיה באמת בצרות.

*

זהו. מוזמנים כמובן להגיב, להסכים, להתווכח, לבקר ולחזק, בעיקר לחזק, כולנו זקוקים לחיזוק בסופו של דבר.

פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, רגל של מחלוקת, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

כשהכל השתבש ליוסי אבוקסיס/ מתי סין-קרונה

ניקיטה רוקביצה קיבל כדור קצת חזק באגף שמאל. הדקה היתה החמישים למשחק. הכדור עבר מעל ראשו והגביר את אפקט ליקוי הירח בשמים. ניקיטה לא הגיע לכדור. הוא אפילו לא ניסה להגיע לכדור, רק סימן בתנועות ידיים למוסר שהוא מצפה שהכדורים שיקבל יהיו כאלה שאפשר להשתלט עליהם במהירות של ארבעה וחצי קמ"ש לאזור סטרילי נטול מגנים. או אז, חשב לעצמו ניקיטה, יוכל להראות את האיכויות העצומות הגלומות בו.

שתי דקות אחר כך יצא ניקיטה רוקביצה ונכנס במקומו גילי ורמוט.

הדקה היתה החמישים ושתיים. לוח התוצאות הראה 0-0. יוסי אבוקסיס עדיין לא ידע שתוכנית המשחק שלו תשתבש עד כדי כך שטלפונים מתוכנית הבוקר של רסקין יעירו אותו בשש וחצי ועוזרת הפקה בת 19 שהתקמבנה על מספרי טלפון של כל סלבריטאי הארץ תבקש ממנו לדקלם בחיוך שאפשר לראות גם ברדיו "בוקר טוב ישראל".

אבל אז הוא הכניס את מתן חוזז, ילד בן 18 שעוד מזמין שיפודי פרגיות אצל בוסי בשוק התקווה, ולוזון הפתיע אותו עם מעבר למערך של ארבעה שחקני הגנה במקום מערך שלושת הבלמים בו פתח, והכל השתבש. הכל השתבש כי מאמן שמכין קבוצה לתיקו ומנצח, הוא בדיוק כמו מאמן שמכין קבוצה לתיקו ומפסיד. זה לא עובד רק בטופס הווינר, אלא גם באוסול של הליגה. אבוקסיס יודע שאם בנה על ארבע נקודות משני משחקים ראשונים, הניצחון הזה הוא כולו הפסד בשבת באשקלון למאמן לא פחות מניפולטור ממנו.

אז הוא אומנם חייך יפה ברדיו אצל רסקין בבוקר, וסיפר שמתן חוזז עשה בלילה סיפתח על חלוויאת אצל בוסי, אבל ראשו היה עמוק בתוך הדיכאון של שבת הקרובה ואיך יובל נעים עומד להטביע אותו בבריכה של הקטנים באצ'קלונה.

נפלאות דרכי הכדורגל. דקה חמישים ושתיים, השחקן הגרוע במגרש מוחלף על ידי מי שהיה צריך להיות שם מלכתחילה. המערך הפחדני של שלושה בלמים מוחלף למערך בו קבוצה שמכבדת את עצמה צריכה לשחק נגד בני יהודה, והתוצאה…

לו ניסה רקוביצה להגיע לכדור, לולא הסתיר הכדור לגמרי את הירח, לו היתה לנו קבוצה כמו שצריך, אזי מתן חוזז היה מקבל עדיין חצי מנה פרגית אצל בוסי, אבוקסיס היה ישן עד מאוחר ואני לא הייתי צריך להתנחם בבוקר בנחצ'ה היימן ורחל שפירא שקוראים לי לתת עוד צ'אנס למכבי ולשיר עוד שיר למענה.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

FAQ מי: שאלות נפוצות לעצמי לקראת העונה ב"מצד שני". ותשובות

אז מה, עוד עונה של מכבי ב"מצד שני"?

לא. העונה אני לוקח קצת הפסקה. פסק זמן. מתרחק קצת.

מה, לא תכתוב פוסטים העונה?

לא יודע, אולי אכתוב פה ושם אבל הרבה פחות. לוקח קצת נשימה.

למה בעצם?

יש כמה סיבות. הראשונה היא שבערך באמצע העונה שעברה התחלתי לכעוס על הקבוצה וזה גרם לי להתרחקות רגשית ממנה, שלא הסתיימה עד עכשיו. וחוץ מזה, אני רוצה קצת לנוח. כבר כמה שנים שאני כותב אחרי כל משחק, וגם לפני זה כתבתי המון על הקבוצה. אז אני צריך קצת מנוחה.

הפסקה בכתיבה על מכבי, אוקיי. אבל עשית מינוי, כן?

לא. השנה לא עשיתי. זה גם הכעס על הקבוצה, ועוד סיבות.

אילו סיבות למשל?

הולך להיות לי ילד. אז לא יהיה לי כל כך זמן לזה.

בשעה טובה. רגע, למה בעצם אתה כועס על הקבוצה?

כי אני מרגיש שקצת איבדו שם דרך. שבכל קיץ עושים מהלכים נכונים, אבל הם לא מחזיקים אפילו עונה אחת. ואני מרגיש קצת מרומה, שמוכרים לי חלומות יפים בשביל שאעשה מינוי, אבל לא עושים את מה שצריך בשביל להגשים אותם.

מה למשל?

למשל בכל מה שקשור למנהל המקצועי. אחרי הרבה זמן הבינו שם שצריך מישהו שמתכנן לכמה שנים ולא רגע קדימה – לא חייב להיות תפקיד "מנהל מקצועי", אבל כן צריך להיות מישהו שיודע לחשוב לטווח ארוך ולבצע – אז הביאו מישהו, אבל אז לא נתנו לו את הזמן והסבלנות לעבוד. מכרו לנו "תהליך", נתנו בזה אמון, קנינו מינויים, ואז הפסיקו את זה אחרי חצי עונה. אבל על כל זה כתבתי כבר אז, כשהעיפו אותו.

אז אתה עדיין חושב שקרלסן היה טוב?

לא חשבתי אז ואני לא חושב היום שהוא היה טוב. אני חושב שלא נתנו לו מספיק זמן כדי שנדע אם הוא טוב או לא. מנהל מקצועי זה לא מאמן, לא מעיפים אחרי חצי עונה כשקצת לא הולך. אז מינו כאילו מנהל מקצועי אבל התייחסו אליו כמו אל מאמן. זה לא רציני.

אבל יש אוהדים שקוראים לו היום "שרלטן" ופרשנים שחושבים שהוא היה כישלון מהדהד.

בסדר, אז כמה אנשים ביציע קוראים למי שהיה סקאוט ראשי בלברקוזן והנובר ובנה את מונאקו "שרלטן". שיהיה. והפרשנים… הם גם העיפו את אובארוב ואת טישיירה ואת פאולו סוזה. הם צריכים להגיד משהו, אז הם אומרים. וכשאומרים משהו רע אז בדרך כלל זה מביא יותר כניסות.

אז אם הם טועים והוא כן היה טוב, למה הוא נכשל?

שוב, אני לא חושב שהוא נכשל, אני חושב שהוא לא קיבל מספיק זמן לעבוד. הוא הציב יעד של שנתיים לחזור להתמודד בצמרת, וקיבל חצי עונה. אי אפשר לשפוט מנהל מקצועי ככה. ושוב, אני גם באמת לא יודע אם הוא טוב כמנהל מקצועי. אבל הוא בהחלט לא קיבל את ההזדמנות להוכיח את עצמו. עושה רושם, גם מהראיון עם אסף בן דב, שהוא לא ידע להסתדר עם התקשורת, והיא מצדה חיפשה אותו בכל הזדמנות והצליחה בסוף להפיל אותו.

האמת, אני לוקח על עצמי חלק מהאשמה בזה. מלבד הפיטורים של רוני לוי שלא באו להם טוב, הבנתי שהעיתונאים בחיפה גם לא ממש אהבו את הניסיון של קרלסן לדבר עם האוהדים בלי התיווך שלהם, וקצת נבהלו מההשלכות האפשריות של הצלחה שלו – אותן פירטתי בזמנו בטור ב"הארץ" – על המשרות שלהם. אז כן, זאת בהחלט בעיה בשביל מנהל מקצועי לא להסתדר עם התקשורת; אבל אני חושב שזה גם התפקיד של המועדון לבודד אותו מהעיתונאים, בטח אלה החיפאים, אם מבינים שזה הכרחי להצלחה. ודווקא הבינו את זה בעונה שעברה, ומבינים את זה גם העונה. בינתיים נראה שמצליחים לבודד את לוזון ואפילו עוברים על הוראות מנהלת הליגה בשביל זה. נדמה לי שקרלסן לא קיבל מהמועדון את אותה מעטפת. במובן מסוים, לוזון נהנה עכשיו מהכישלונות של המועדון בכל הנוגע לקרלסן.

והסגל שקרלסן בנה? אתה לא חושב שהוא היה גרוע?

הוא לא היה מאוזן, אבל דברים כאלה לומדים ומתקנים תוך כדי תנועה. אני חושב שאם היו נותנים לו את ההזדמנות, קרלסן היה מתקן בקיץ את הבעיות שהתגלו – וזו בדיוק העבודה שלו, להסיק מסקנות מהטעויות ככל שהוא מכיר יותר טוב את המועדון. ואולי הוא לא היה מתקן. את זה כבר לא נדע.

בכל אופן אני לא חושב שהסגל היה גרוע, אני חושב שהיה סגל טוב מאוד – בטח לא פחות טוב מהסגלים של בית"ר ירושלים, מכבי פ"ת וסכנין, שסיימו לפנינו. אני חושב שלפחות רוב הזרים היו טובים – שחקן העונה בפולין, בלם נבחרת איסלנד, ושחקן שהיה הטוב אצלנו בעונה שעברה ואחד הטובים בליגה. לדעתי הם לא קיבלו את התנאים להצליח, והמלחמה של העיתונאים בקרלסן בטח לא עזרה להם.

בקיצור, אי-היכולת לתת זמן, סבלנות ומעטפת טובה למנהל המקצועי – זו הבעיה של מכבי חיפה?

למכבי יש כמה בעיות וקטונתי מלדעת ולהבין את כולן. אחת המרכזיות בהן היתה החשיבה לטווח קצר; המחשבה שאפשר להתמודד עם הכסף של מכבי תל אביב והעבודה הנכונה בבאר שבע, באותם כלים איתם לקחנו אליפויות לפני עשר שנים.

אז אתה חושב שאין למכבי סיכוי להצליח?

לא, אני ממש לא חושב כך. אני חושב שלפחות חלק מהאנשים שם כן מבינים את הבעיות של הקבוצה. עשו שם מהלכים נכונים (גם) הקיץ, במיוחד במלחמה בתקשורת הספורט שפוגעת בקבוצה – גם הבידוד שלה מהשחקנים וגם הפיטורים של מדליפים מתוך המועדון. ויש שם את אסף בן דב, שלדעתי עושה עבודה טובה ומבין מה הבעיות של הקבוצה. אם יתמידו עם הכיוון הנכון ויתנו לו סיוע, בהחלט יכולים להצליח.

והסגל מספיק טוב בשביל להצליח?

בעיני זו אף פעם לא רק שאלה של סגל. סגל שנראה לא משהו על הנייר יכול לעשות נפלאות ולהיפך, ויש לזה מספיק דוגמאות בארץ ובעולם. מה שקורה לאורך עונה בקבוצה הוא תוצר של כל ההתנהלות שלה, מהבעלים ועד האפסנאי. הסגל הוא רק חלק מזה. כמובן שיש גורמים מרכזיים יותר ופחות ליכולת של השחקנים על הדשא, אבל בעיני כשהרמות הן דומות אז זה יותר תלוי במאמן מאשר בסגל.

והמאמן לדעתך מספיק טוב?

לא יודע. לפי מה שנראה עד עכשיו – לא. אבל בינתיים הוא כאן, אז שיהיה לו בהצלחה.

אתה באמת מאחל לו בהצלחה או שאתה רק אומר את זה ובעצם מחכה שהוא יילך כדי שתוכל לחזור להתרגש מהקבוצה?

אם מכבי תיראה טוב ותצליח, אז אני בטוח שאתגאה ושאשמח, ולא משנה עם איזה מאמן. האהבה למכבי בכל זאת חרותה בי מילדות. אז בטח, הלוואי שנצליח ואוכל להתגאות במכבי שוב.

בטוח בטוח? איך למשל הרגשת עד עכשיו כלפי מכבי, בניצחונות בגביע הטוטו למשל?

אני חייב להגיד שכרגע אני באמת מרגיש מרוחק מהקבוצה, ובהתאם גם לא התרגשתי יותר מדי מהמשחקים עד עכשיו. לא את כולם אפילו ראיתי. כאמור, אני צריך הפסקה.

ויכול להיות שכן תרגיש טוב אם הקבוצה תיכשל? כי "אמרתי לכם" וכל זה?

יכול להיות. אני מקווה שהניכור והכעס שלי לא גדולים עד כדי כך. אבל זו עוד סיבה שאני לוקח קצת הפסקה מהתעסקות בקבוצה, ואני מנסה לעשות את זה גם ברשתות החברתיות. אני לא רוצה להיות מאלה שמחכים שהקבוצה שלהם תפסיד בשביל ללעוג לה. אם אני לא לגמרי איתה, אז עדיף שלא אהיה באזור בכלל. בטח לא אתחיל לעודד קבוצות אחרות שינצחו אותה.

ואם דווקא השנה מכבי תיתן עונה גדולה?

אני מניח שאם אשאר מרוחק, זה יבאס אותי שאחרי כל כך הרבה זמן שהייתי שם בכישלונות, אני לא נהנה מההצלחה. אבל מי יודע, אולי תוך כדי העונה אני אתחבר שוב לקבוצה, אולי היא תלהיב אותי. ואם בכל זאת אמשיך להיות קצת מרוחק ממנה, והיא תצליח – אז שייהנו כל האחרים, במיוחד כל האוהדים הצעירים. לי היו את שנות האושר שלי, אני לא יכול להתלונן.

רגע, ואם היא תיתן עונה גדולה, זו תהיה הוכחה שטעית ובעצם אין שום בעיה בקבוצה?

אני מקווה שכבר אין בעיות בקבוצה כי טיפלו ומטפלים בהן. זה שהיו בעיות זה ברור – גם בן דב ויעקב שחר עצמו הודו בזה. יש שאלה אחרת שעולה ברשתות – האם הבעיה בקבוצה היא כזו שאי אפשר לטפל בה נקודתית; כלומר שהיא נעוצה בראשי הקבוצה, ולא תיפתר עד שהם יתחלפו. אני רוצה להאמין שלא. אני מאמין שעם ההחלטות הנכונות, ראשי הקבוצה הנוכחיים יכולים עוד להביא אותה לצמרת. אבל אחרי כמה שנים של הבטחות והפרות, אני מודה שהאמון שלי בהם התערער, ושאני כבר קצת סקפטי לגבי האפשרות שזה יקרה. וברור לי גם שהדרייב של ראשי הקבוצה להתמודד עם בעיות ולהצליח הוא לא אותו דרייב שהיה להם לפני שלושים שנה. הגיוני שעם הזמן נהיה יותר קשה להתמודד, ממש כמו שנהיה יותר קשה לרזות או להיכנס לכושר ככל שנהיים יותר מבוגרים. אני חושב שגם יעקב שחר עצמו כבר מבין את זה.

לא הבנתי. אז עברת או לא עברת למחנה של ה"יענקל'ך"?

מה פתאום. אני אשמח אם זה יהיה דווקא שחר שיצליח להחזיר עטרה ליושנה ולהביא את מכבי שוב למאבקי הצמרת ולאירופה. זה יהיה סיום יפה לקריירה שלו. ובאופן כללי, אני לא חושב שאי פעם אקרא לו ללכת. אני מרגיש שאני חייב לו הרבה מהשנים היפות שלי.

אוקי. אז בקיצור אתה לא הולך לכתוב השנה בבלוג?

אני לא מתחייב לכלום. זה הכיף כשיש לך בלוג משלך, אתה לא חייב לאף אחד שום דבר. אם יבוא לי, אכתוב ואם לא אז לא. כרגע נראה לי שאכתוב הרבה פחות השנה, אבל יש מצב שפתאום אקבל אנרגיות חדשות ואכתוב. נראה. וכמובן, יש גם את יניב ואת מתי, שאני מקווה שיכתבו יותר ולא יתנו לבלוג לדעוך.

ואיך אפשר יהיה לדעת אם אתה או הם כתבתם משהו?

אפשר להכניס את כתובת המייל פה למעלה משמאל, איפה שכתוב "קבלו מיילים על פוסטים חדשים!", ולקבל התראה כשאנחנו כותבים משהו. ואפשר כמובן לעשות לנו לייק בעמוד הפייסבוק שלנו או לעקוב אחריי בטוויטר, בטח אשתף שם פוסטים חדשים שלנו כשיתפרסמו כאלה.

ואיפה עוד אפשר לקרוא או לשמוע על מכבי?

או. אז יש כמובן את עופר פרוסנר בבלוג שלו בדה באזר, ויש את MhfcBall בבלוג הטקטי ובחשבון הטוויטר שלו, ויש את הבלוג של מתן גילור. ויש את הפודקאסט "נובחים בירוק" של מתן ושל עמית פרלה, שהייתי חלק ממנו בעונה האחרונה ואולי עוד אחזור להיות.

ואיפה אפשר בכל זאת לקרוא דברים שלך?

ב"ספורט הארץ", יש לי שם מדור דו-שבועי שנקרא "בעובי הקורה", ואפשר גם שם להירשם לקבלת מיילים על פוסטים חדשים שלי.

אבל יש חומת תשלום!

נכון, אבל אם נכנסים ללינק דרך פייסבוק (כל הלינקים משותפים בעמוד הפייסבוק של "ספורט הארץ"), בנייד – אין חומה.

בקיצור, אתה לא הולך לשום מקום.

אני כן. אני הולך לעשות לביתי.

טוב, סתם רצית להגיד את זה.

נכון.

רגע, אז מה לדעתך יהיה עם מכבי השנה?

הנבואה ניתנה לשוטים.

אז…

0-3 ירוק!

זה לא מתאים פה.

אה. אז אליפות ירוקה! או לפחות משהו שיהיה אפשר להתגאות בו.

פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , | 10 תגובות

נובחים בירוק – ספיישל: נובחים על ועם אסף בן דב

פרק ספיישל של הפודקאסט "נובחים בירוק", של מתן גילור, עמית פרלה ואני, עם מנכ"ל מכבי חיפה אסף בן דב. שיחה בת כשעה על רוב מה שעניין, או יותר נכון בעת הזו – הציק – לנו במכבי של השנה שעברה ושל עכשיו. תודה לאסף בן דב שהסכים להתראיין ושהיה פתוח, כן וענה על כל מה ששאלנו, גם אם לפעמים התשובות לא היו לשביעות רצוננו. מוזמנים להאזין! היה מעניין. אני חושב.

(עדכון: אחרי הספיישל הקלטנו פרק שמסכם ומנתח את הראיון. האזינו)

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, זה ראיון!, טקסטלס, ירוק עד, כללי, ספסל האורחים, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , | 3 תגובות

ילדה, סוכר/ יניב אבירן

ערב יום שישי, אני מוצא את עצמי שוכב במיטה בחדר מיון, בפריז. כמה אירוני זה שבארץ האקלרים והמקרונים אני חווה צניחות סוכר שלא מפסיקות. דווקא עכשיו, דווקא פה, מר גורלי.

פתאום נכנסת רופאה – או ילדה שגנבה לאמא שלה את המדים והקליידוסקופ, לא בדיוק בטוח. גם היא, מתוקה אמיתית, מסתכלת עליי במבט מהוסס ובאנגלית של פרזנט סימפל מסבירה לי שהם לא יודעים למה זה קורה והכי טוב והכי כדאי שאני אחזור למלון, לנוח כמה שאפשר.

"אבל דוק, איך אפשר לנוח עכשיו עם המחשבות עלייך? בואי איתי ליזראל, תעשי עלייה, נתחתן ואני אקנה לך בית על החוף של נתניה. הים שם כחול כמעט כמו העיניים שלך", רציתי להגיד. במקום זה יצא לי: "אבל דוק, יש לי טיקט לפינאל של הרולן גרוס מחר. מה לעשות?".

"אוווו! רולא גארו?! יו מאסט גו!", היא אמרה.

אני מקשיב להוראות של רופאים.

***

הגעתי למתחם המגרשים של הרולאן כשבתיק יש לי ממתקים ושוקולדים בכמות של שכבה שלמה שיצאה לטיול השנתי במדבר יהודה. רק שלא יפול הסוכר גם היום.

בכניסה למתחם חיכה לי דייל נגישות, שלקח אותי ואת הכסא שלי לאורך שטיח אדום עד לכניסה הנגישה, ומשם ליציע הנגיש במגרש פיליפ שארטייה הגדול. טוב, לא כל כך יציע, יותר כמו על החימר, מאחורי שלטי הפרסומת. אם הסוכר לא יהרוג אותי היום, אולי סרב תועה כן.

חשבו כאן על הכל. ביציאה מהמגרשים מחכה אפילו שאטל חינם ונגיש, הלוקח את הנעזרים בכסאות הגלגלים עד לתחנת המוניות, שם מחכות מוניות נגישות במחירים לא כ"כ נגישים, אבל בהחלט ח"ח על הרגישות.

בכלל, הופתעתי מאוד מרמת ההתאמות והמודעות לנגישות בכמה ימים שהסתובבתי בפריז. הרחובות, המדרכות, החנויות, התחבורה הציבורית, כולם מותאמים ונוחים לניידות. אה, חוץ מהאייפל, שם אנשים בכסאות גלגלים לא יכולים להגיע למעלית המובילה לראש המגדל, אלא רק עד לקומה השנייה. מעצבן. אני אפילו שוקל להרים קמפיין מחאה בעניין – "נכה, לא חצי מגדל".

***

הכל כאן יפה ברולאן, מרשים, מסודר, מאורגן. כנראה מאורגן מדי. אין פינה לא ממומנת ע"י ספונסר כזה או אחר והכסף כאן הוא חסות הכל.

המים בחסות אביאן והקפה בחסות לוואצה, הבגדים בחסות לקוסט והזמן בחסות לונגינס, הנעליים אדידס, הזיעה בחסות רקסונה, הראלים הארוכים בחסות וולטרן והקצרים בחסות קליניקה און. מזג האוויר, הוא בחסות השטן. חום אימים.

וזה קצת ביאס אותי כשגיליתי שהספורט הלבן הזה הוא בכלל ירוק. שאין באמת מקום אפילו לשמחה ספונטנית אמיתית. זה קרה בנאום הזכייה של ילנה אוסטפנקו. ילדה בת 20 שהרגע זכתה בתואר עליו חולמת כל טניסאית בכל גיל, מודה בהתרגשות עצומה לקהל, למאמנת שלה, לאמא שלה שמלווה אותה לכל משחק ומסיימת כמעט בבכי כשצועקת "נתראה בשנה הבאה!!!". פתאום, ניגש אליה אחד הלקוסטים המבוגרים ולוחש לה משהו באוזן. הילדה לוקחת שוב את המיקרופון ואומרת: "וכמובן תודה לספונסרים פג'ו, פליי אמרייטס, ביאנפי פאריבס…" הקהל צוחק, אני קצת פחות.

***

והיה גם משחק. משחק טוב, הפכפך, מותח אפילו, שבסופו ניצחה סינדרלה שכולם למדו לאהוב בהיעדרה של האלופה האמיתית.

בכלל, לא מעט פעמים במהלך המשחק חשבתי על מכבי, על כדורגל, על האצטדיון שלנו. שופט הכסא פה מבקש שקט. נראה אותו אומר את זה לצפוני. הילדה מרימה את הגביע ואני חושב בלב – יופי, אבל אל תאבדי את הראש עכשיו, תוכיחי את עצמך גם בשנה הבאה. דרך, תהליך, מה שצריך.

וככה, עוד לפני שהספקתי לספור עד 40, הכל נגמר. מצאתי את עצמי יושב במגרש מתרוקן, חושב על עוד חוויה עצומה שנכנסה לספר הזכרונות. אין ספק שזכיתי להיות שם. הסוכר בסדר. נגמר מתוק.

*
יניב אבירן

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ובינתיים בעולם, כללי, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , | 11 תגובות

מעפיל לגמר/ מתי סין-קרונה

מוסקווה – 10 שעות

היא מעבירה בי מבט בוחן כמו שאף פעם לא העבירה בי אישה. בוחנת אותי מקצה שיערה לבנה סוררת לקצה קצהו של זיף לבן שנח לי על הגרוגרת. מעבירה את מבטה אל התמונה מהדרכון. יולי 2009. כמה השתניתי. בכל מבט של עשור אחורה יש באדם יופי שלא הבחין בו בזמן אמת. די סקפטי למצוא יופי כזה ב-2029 כשאתבונן בתמונת הדרכון שאחדש עוד שנתיים. היא מעבירה זכוכית מגדלת על התמונה, על הדפים המוטבעים מנורה, מנסה למצוא שמץ של זיוף בתוך כל הזיוף שמהווה דרכון. זיוף של חיים שהגיעו מעולם אחר מוטבע בסמל שלטוני שנועד להתכתב מעל ראשי עם סמל שלטוני מקביל. אחרי כמה דקות ארוכות של בחינה מדוקדקת ושתי חותמות היא מסמנת לי לעבור, מכניסה אותי בשערי אמא רוסיה ונותנת לי תחושה שאני צריך אותה יותר משהיא צריכה אותי. רק כך ניתן לשלוט בחצי עולם למשך 70 שנה.

ובפנים, בתוך שערי הברזל של המאה הקודמת, ניבטת במלוא תפארתה עיר שהיא בעצם כיכר אחת המשתרעת על מאות קילומטרים שעוטפת את המבקר בה מאופק עד אופק באלפי מבני ענק אדירי ממדים. עשרה קבין של בטון ומלט נחתו על העולם, תשעה נטלה מוסקווה כדי להוות מפגן אדיר של עוצמה. הבטון והמלט, כפי שזיהה אלתרמן בשירו על פי לחן רוסי (נלבישך שלמת בטון ומלט), הם הדוקטרינה לשליטה אידאולוגית בעם. מוסקווה לקחה את הדוקטרינה הזו הכי רחוק שאפשר, עד כי נדמה שהמתייר בה עושה זאת מתוך כניעה מוחלטת לעיר שלא מתמסרת, לא קורצת לו להישאר, לא דואגת לצרכיו, אלא מכווינה אל שהאדם מתאווה אליו מתוך צורך עז, קמאי והישרדותי שישלטו עליו, שיפרסו עליו חסות, רעה ככל שתהיה, אך עוצמתית ככל שניתן. אדם יכול לחיות ללא אלוהים רק אם יהיה לו תחליף. מוסקווה היא הדבר הכי קרוב לאלוהים שעיר יכולה לספק.

שטוקהולם – 46 שעות

בניגוד למוסקווה, שטוקהולם מאמינה באדם. כל כך מאמינה באדם שהיא שואלת אם יש לו דרכון רק כמתעניינת בשלומו. אם זה לא היה נשמע חצוף, היא גם היתה שואלת אם לקח את הכדורים הבוקר ואם בריאותו טובה. בשטוקהולם לא היתה כותבת לאה גולדברג את "דירה להשכיר"; אף אחד כאן לא היה מבין את הנמשל.

עוד לא יצא לי לבקר בעיר כל כך יפה, שיופיה מתחרה רק ביופיים של תושביה. יופי פנימי, יופי חיצוני, כולם כאן יפי הבלורית והנפש. זה אולי גם מה שיערער אותה עוד כמה שנים. 16% מתושבי שוודיה לא נולדו בשוודיה והמספר הולך וגדל. שטוקהולם (כמו כל אירופה, אבל שטוקהולם במיוחד, היות שבניגוד לרוב אירופה שוודיה היא מדינה שלא נלחמו בה כבר 200 שנה) היא מקרה בוחן סוציולוגי, האם אפשר לחיות יפה ולא רק מכוער כדי למות יפה בשעה היעודה. על פניו נראה שהאוכלוסייה הזרה בשטוקהולם מנסה להתערות. יש אולי גטאות אבל ראיתי ילדים מכל הצבעים הולכים יחד לבית ספר ולומדים על אותם מלכים נורדיים שבנו את המדינה היפה הזו על אלפי הארכיפלגים שלה.

שטוקהולם צודקת (בינתיים). היא אולי העיר היחידה בעולם שהצדק שלה לא משתקף מחלונות בניין בית משפט מונומנטלי, אלא דווקא מעשרות אלפי הלבנים החומות של בית העירייה, שם מבקרים מדי שנה ב-12 בדצמבר התורמים החשובים ביותר לתרבות העולמית בטקס הענקת פרס נובל. המבנה הנפלא נראה כמו מגדלור היושב על חוף העולם ומבקש לבשר לו שכאן נמצא קרש ההצלה שלו. לציניקן תיראה שטוקהולם כערש הנאיביות העולמית, המקום בו הנחמדות והאנושיות היא המטבע הרשמי. בארץ מרבים להביא את שוודיה כדוגמא לכך שהיא לא דוגמא למזרח התיכון. בפעם הבאה שתשמעו את זה, תרחשו בוז למי שבעצם טוען שחיוך וגישה סוציאלית לכל אדם לא יכולה לעשות את העבודה, אפילו במעט.

גמר הליגה האירופית, איצטדיון החברים בסולנה – 3 שעות

והיה גם משחק. כדורגל הוא הזדמנות להכיר תרבויות שונות, עמים, מנהגים. להבין משהו על שוני בין בני אדם שהתפתח על ידי משחק הזהויות. משחק בין מנצ'סטר יונייטד לאיאקס אמסטרדם זה הרבה יותר מעוד משחק, זו התמודדות בין אסכולות תרבותיות כבדות משקל כשמצד אחד מצדדי ההתמסטלות מאלכוהול שבאו מאנגליה, ומן הצד השני מצדדי ההתמסטלות מקנאביס שבאו מהולנד.

ובהתמודדות הזו לא רק שניצחו מצדדי האלכוהול בתוצאה 0-2 וזכו בגביע, אלא גם הרוויחו ביושר את ההאנגאובר של הבוקר אחרי, בעוד יריביהם התנחמו בבאנגאובר מלא ליחת שיעול מבאסת.

כדורגל הוא גם הזדמנות לדבר ולכתוב על כל מה שבא לך כשאין לך מה לכתוב על כדורגל. כי בעצם היה משחק, ושחקנים התרוצצו על הדשא הנפלא באיצטדיון החברים (כך הוא נקרא) בשטוקהולם מול מעל 50000 איש, אבל בסך הכל לא היה במשחק הזה כלום חוץ מתוצאה בת שני שערים לזכות הקבוצה העדיפה יותר, שופט טוב ופיהוק אחד גדול. אילו הייתי בבית, הייתי ודאי נרדם על הספה בסלון ובודק בבוקר מה היתה התוצאה, כי מה כבר אפשר לצפות משני מאמנים שאחד זכה לכינוי "המיוחד" כי הוא המאמן היחיד בעולם שעולה להתקפה רק בראיונות לתקשורת; שהתמודד מול מאמן שהפסיד, רק שנה לפני, אליפות למאמן שעד אז רגע השיא שלו היה שלא הקשיב לאיזי שרצקי, וגביע למאמן שנחשב לגאון טקטי בעיניהם של אישי כדורגל בכירים כמו דורון בן דור, איציק אהרונוביץ' ויוני הללי.

אז כדורגל מי יודע מה, לא היה שם בבירת שוודיה, אבל האכזבה הגדולה ביותר היתה הקהלים של שתי הקבוצות. אילו מכבי היתה משחקת בגמר הליגה האירופית, עם אוהדיה שהאסכולה התרבותית שלהם היא התמסטלות מלהביט על עצמם שרים, היו ודאי אלפי שוודיות צובאות על שגרירות ישראל כדי לקבל ויזה להתנדב בקיבוץ חיפה או קיבוץ מכבי או איך שקוראים לקיבוץ של היפים והשזופים האלה בירוק.

אבל איפה אנחנו בגמר הליגה האירופית ואיפה אוהדי הקונצרטים של שתי הקבוצות שהתמודדו בגמר. שום אקסטזה לא היתה, שום טירוף שיאה למשחק גדול. כמה שירים ברמה של "אל אל ישראל" והביתה. הדבר המסעיר ביותר שקרה אחרי שמנצ'סטר זכתה בגביע היה מרוץ של ארבעה שחקנים פצועים של מנצ'סטר, מדדים על קביים, רצים לעבר חבריהם המחובקים כדי לבקש מהם שלא ישכחו את העלאת קצבאות הנכים במשא ומתן עם ההנהלה על הבונוס עבור הגביע.

וכך, כשבתום המשחק התרוקן האיצטדיון בשקט, כמו נערך בו כרגע טקס יום הזיכרון לחייל האלמוני, עמדתי כמעט לבד באיצטדיון הריק והתמסטלתי מים הכסאות. עצמתי עיניים, דמיינתי את הקהל של מכבי ושרתי: "כל החיים איתך מכבי, עד יומי האחרון". פסיכיאטר שוודי שעבר במקום הביט בי בדקדקנות וקבע, אחרי שבדק מה אני מדמיין שם מאחורי עיניים עצומות, שיש לשלוח אותי להסתכלות. ואני נשבעתי שלהסתכלות אלך רק כדי לראות את מכבי.

רכבת אקספרס לשדה התעופה – 20 דקות

ברכבת לשדה התעופה, בשיחה עם אוהד מנצ'סטר, התברר לי שהחגיגות המאופקות של אוהדי מנצ'סטר היו בגלל הפיגוע בעיר יומיים לפני. שמעתי על הפיגוע, גם עמדתי עם כולם באיצטדיון בדקת הדומייה, אבל הקהות המחשבתית שלי, האגואיזם הלאומני שדורש רחמים רק על כאב עמו, לא נתן לי לראות מעבר לפופיק הנהנתני שלי. לא לקחתי צד במשחק עצמו, מבחינתי היתה זו התמודדות בין עובדי עבודה זרה לעובדי כוכבים ומזלות (שזה בעצם אותו דבר); אבל באותו רגע, בדיעבד, שמחתי על שמנצ'סטר יונייטד לקחה את הגביע. טפחתי על שכמו של החבר ממנצ'סטר ובטון דיפלומטי מלא פאתוס מזויף אמרתי לו: "ניצחתם אתמול לא רק את איאקס אמסטרדם. אתמול ניצחתם גם את הטרור"*.

*המשפט האחרון הוא פרי דמיוני בלבד. אין שום קשר בין היכולת שלי לכתוב משפט בעברית לבין חוסר היכולת לדעת איך אומרים אותו באנגלית.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ובינתיים בעולם, ירוק עד, כללי, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה