נובחים בירוק – ספיישל: נובחים על ועם אסף בן דב

פרק ספיישל של הפודקאסט "נובחים בירוק", של מתן גילור, עמית פרלה ואני, עם מנכ"ל מכבי חיפה אסף בן דב. שיחה בת כשעה על רוב מה שעניין, או יותר נכון בעת הזו – הציק – לנו במכבי של השנה שעברה ושל עכשיו. תודה לאסף בן דב שהסכים להתראיין ושהיה פתוח, כן וענה על כל מה ששאלנו, גם אם לפעמים התשובות לא היו לשביעות רצוננו. מוזמנים להאזין! היה מעניין. אני חושב.

(עדכון: אחרי הספיישל הקלטנו פרק שמסכם ומנתח את הראיון. האזינו)

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, זה ראיון!, טקסטלס, ירוק עד, כללי, ספסל האורחים, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

ילדה, סוכר/ יניב אבירן

ערב יום שישי, אני מוצא את עצמי שוכב במיטה בחדר מיון, בפריז. כמה אירוני זה שבארץ האקלרים והמקרונים אני חווה צניחות סוכר שלא מפסיקות. דווקא עכשיו, דווקא פה, מר גורלי.

פתאום נכנסת רופאה – או ילדה שגנבה לאמא שלה את המדים והקליידוסקופ, לא בדיוק בטוח. גם היא, מתוקה אמיתית, מסתכלת עליי במבט מהוסס ובאנגלית של פרזנט סימפל מסבירה לי שהם לא יודעים למה זה קורה והכי טוב והכי כדאי שאני אחזור למלון, לנוח כמה שאפשר.

"אבל דוק, איך אפשר לנוח עכשיו עם המחשבות עלייך? בואי איתי ליזראל, תעשי עלייה, נתחתן ואני אקנה לך בית על החוף של נתניה. הים שם כחול כמעט כמו העיניים שלך", רציתי להגיד. במקום זה יצא לי: "אבל דוק, יש לי טיקט לפינאל של הרולן גרוס מחר. מה לעשות?".

"אוווו! רולא גארו?! יו מאסט גו!", היא אמרה.

אני מקשיב להוראות של רופאים.

***

הגעתי למתחם המגרשים של הרולאן כשבתיק יש לי ממתקים ושוקולדים בכמות של שכבה שלמה שיצאה לטיול השנתי במדבר יהודה. רק שלא יפול הסוכר גם היום.

בכניסה למתחם חיכה לי דייל נגישות, שלקח אותי ואת הכסא שלי לאורך שטיח אדום עד לכניסה הנגישה, ומשם ליציע הנגיש במגרש פיליפ שארטייה הגדול. טוב, לא כל כך יציע, יותר כמו על החימר, מאחורי שלטי הפרסומת. אם הסוכר לא יהרוג אותי היום, אולי סרב תועה כן.

חשבו כאן על הכל. ביציאה מהמגרשים מחכה אפילו שאטל חינם ונגיש, הלוקח את הנעזרים בכסאות הגלגלים עד לתחנת המוניות, שם מחכות מוניות נגישות במחירים לא כ"כ נגישים, אבל בהחלט ח"ח על הרגישות.

בכלל, הופתעתי מאוד מרמת ההתאמות והמודעות לנגישות בכמה ימים שהסתובבתי בפריז. הרחובות, המדרכות, החנויות, התחבורה הציבורית, כולם מותאמים ונוחים לניידות. אה, חוץ מהאייפל, שם אנשים בכסאות גלגלים לא יכולים להגיע למעלית המובילה לראש המגדל, אלא רק עד לקומה השנייה. מעצבן. אני אפילו שוקל להרים קמפיין מחאה בעניין – "נכה, לא חצי מגדל".

***

הכל כאן יפה ברולאן, מרשים, מסודר, מאורגן. כנראה מאורגן מדי. אין פינה לא ממומנת ע"י ספונסר כזה או אחר והכסף כאן הוא חסות הכל.

המים בחסות אביאן והקפה בחסות לוואצה, הבגדים בחסות לקוסט והזמן בחסות לונגינס, הנעליים אדידס, הזיעה בחסות רקסונה, הראלים הארוכים בחסות וולטרן והקצרים בחסות קליניקה און. מזג האוויר, הוא בחסות השטן. חום אימים.

וזה קצת ביאס אותי כשגיליתי שהספורט הלבן הזה הוא בכלל ירוק. שאין באמת מקום אפילו לשמחה ספונטנית אמיתית. זה קרה בנאום הזכייה של ילנה אוסטפנקו. ילדה בת 20 שהרגע זכתה בתואר עליו חולמת כל טניסאית בכל גיל, מודה בהתרגשות עצומה לקהל, למאמנת שלה, לאמא שלה שמלווה אותה לכל משחק ומסיימת כמעט בבכי כשצועקת "נתראה בשנה הבאה!!!". פתאום, ניגש אליה אחד הלקוסטים המבוגרים ולוחש לה משהו באוזן. הילדה לוקחת שוב את המיקרופון ואומרת: "וכמובן תודה לספונסרים פג'ו, פליי אמרייטס, ביאנפי פאריבס…" הקהל צוחק, אני קצת פחות.

***

והיה גם משחק. משחק טוב, הפכפך, מותח אפילו, שבסופו ניצחה סינדרלה שכולם למדו לאהוב בהיעדרה של האלופה האמיתית.

בכלל, לא מעט פעמים במהלך המשחק חשבתי על מכבי, על כדורגל, על האצטדיון שלנו. שופט הכסא פה מבקש שקט. נראה אותו אומר את זה לצפוני. הילדה מרימה את הגביע ואני חושב בלב – יופי, אבל אל תאבדי את הראש עכשיו, תוכיחי את עצמך גם בשנה הבאה. דרך, תהליך, מה שצריך.

וככה, עוד לפני שהספקתי לספור עד 40, הכל נגמר. מצאתי את עצמי יושב במגרש מתרוקן, חושב על עוד חוויה עצומה שנכנסה לספר הזכרונות. אין ספק שזכיתי להיות שם. הסוכר בסדר. נגמר מתוק.

*
יניב אבירן

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ובינתיים בעולם, כללי, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , | 11 תגובות

מעפיל לגמר/ מתי סין-קרונה

מוסקווה – 10 שעות

היא מעבירה בי מבט בוחן כמו שאף פעם לא העבירה בי אישה. בוחנת אותי מקצה שיערה לבנה סוררת לקצה קצהו של זיף לבן שנח לי על הגרוגרת. מעבירה את מבטה אל התמונה מהדרכון. יולי 2009. כמה השתניתי. בכל מבט של עשור אחורה יש באדם יופי שלא הבחין בו בזמן אמת. די סקפטי למצוא יופי כזה ב-2029 כשאתבונן בתמונת הדרכון שאחדש עוד שנתיים. היא מעבירה זכוכית מגדלת על התמונה, על הדפים המוטבעים מנורה, מנסה למצוא שמץ של זיוף בתוך כל הזיוף שמהווה דרכון. זיוף של חיים שהגיעו מעולם אחר מוטבע בסמל שלטוני שנועד להתכתב מעל ראשי עם סמל שלטוני מקביל. אחרי כמה דקות ארוכות של בחינה מדוקדקת ושתי חותמות היא מסמנת לי לעבור, מכניסה אותי בשערי אמא רוסיה ונותנת לי תחושה שאני צריך אותה יותר משהיא צריכה אותי. רק כך ניתן לשלוט בחצי עולם למשך 70 שנה.

ובפנים, בתוך שערי הברזל של המאה הקודמת, ניבטת במלוא תפארתה עיר שהיא בעצם כיכר אחת המשתרעת על מאות קילומטרים שעוטפת את המבקר בה מאופק עד אופק באלפי מבני ענק אדירי ממדים. עשרה קבין של בטון ומלט נחתו על העולם, תשעה נטלה מוסקווה כדי להוות מפגן אדיר של עוצמה. הבטון והמלט, כפי שזיהה אלתרמן בשירו על פי לחן רוסי (נלבישך שלמת בטון ומלט), הם הדוקטרינה לשליטה אידאולוגית בעם. מוסקווה לקחה את הדוקטרינה הזו הכי רחוק שאפשר, עד כי נדמה שהמתייר בה עושה זאת מתוך כניעה מוחלטת לעיר שלא מתמסרת, לא קורצת לו להישאר, לא דואגת לצרכיו, אלא מכווינה אל שהאדם מתאווה אליו מתוך צורך עז, קמאי והישרדותי שישלטו עליו, שיפרסו עליו חסות, רעה ככל שתהיה, אך עוצמתית ככל שניתן. אדם יכול לחיות ללא אלוהים רק אם יהיה לו תחליף. מוסקווה היא הדבר הכי קרוב לאלוהים שעיר יכולה לספק.

שטוקהולם – 46 שעות

בניגוד למוסקווה, שטוקהולם מאמינה באדם. כל כך מאמינה באדם שהיא שואלת אם יש לו דרכון רק כמתעניינת בשלומו. אם זה לא היה נשמע חצוף, היא גם היתה שואלת אם לקח את הכדורים הבוקר ואם בריאותו טובה. בשטוקהולם לא היתה כותבת לאה גולדברג את "דירה להשכיר"; אף אחד כאן לא היה מבין את הנמשל.

עוד לא יצא לי לבקר בעיר כל כך יפה, שיופיה מתחרה רק ביופיים של תושביה. יופי פנימי, יופי חיצוני, כולם כאן יפי הבלורית והנפש. זה אולי גם מה שיערער אותה עוד כמה שנים. 16% מתושבי שוודיה לא נולדו בשוודיה והמספר הולך וגדל. שטוקהולם (כמו כל אירופה, אבל שטוקהולם במיוחד, היות שבניגוד לרוב אירופה שוודיה היא מדינה שלא נלחמו בה כבר 200 שנה) היא מקרה בוחן סוציולוגי, האם אפשר לחיות יפה ולא רק מכוער כדי למות יפה בשעה היעודה. על פניו נראה שהאוכלוסייה הזרה בשטוקהולם מנסה להתערות. יש אולי גטאות אבל ראיתי ילדים מכל הצבעים הולכים יחד לבית ספר ולומדים על אותם מלכים נורדיים שבנו את המדינה היפה הזו על אלפי הארכיפלגים שלה.

שטוקהולם צודקת (בינתיים). היא אולי העיר היחידה בעולם שהצדק שלה לא משתקף מחלונות בניין בית משפט מונומנטלי, אלא דווקא מעשרות אלפי הלבנים החומות של בית העירייה, שם מבקרים מדי שנה ב-12 בדצמבר התורמים החשובים ביותר לתרבות העולמית בטקס הענקת פרס נובל. המבנה הנפלא נראה כמו מגדלור היושב על חוף העולם ומבקש לבשר לו שכאן נמצא קרש ההצלה שלו. לציניקן תיראה שטוקהולם כערש הנאיביות העולמית, המקום בו הנחמדות והאנושיות היא המטבע הרשמי. בארץ מרבים להביא את שוודיה כדוגמא לכך שהיא לא דוגמא למזרח התיכון. בפעם הבאה שתשמעו את זה, תרחשו בוז למי שבעצם טוען שחיוך וגישה סוציאלית לכל אדם לא יכולה לעשות את העבודה, אפילו במעט.

גמר הליגה האירופית, איצטדיון החברים בסולנה – 3 שעות

והיה גם משחק. כדורגל הוא הזדמנות להכיר תרבויות שונות, עמים, מנהגים. להבין משהו על שוני בין בני אדם שהתפתח על ידי משחק הזהויות. משחק בין מנצ'סטר יונייטד לאיאקס אמסטרדם זה הרבה יותר מעוד משחק, זו התמודדות בין אסכולות תרבותיות כבדות משקל כשמצד אחד מצדדי ההתמסטלות מאלכוהול שבאו מאנגליה, ומן הצד השני מצדדי ההתמסטלות מקנאביס שבאו מהולנד.

ובהתמודדות הזו לא רק שניצחו מצדדי האלכוהול בתוצאה 0-2 וזכו בגביע, אלא גם הרוויחו ביושר את ההאנגאובר של הבוקר אחרי, בעוד יריביהם התנחמו בבאנגאובר מלא ליחת שיעול מבאסת.

כדורגל הוא גם הזדמנות לדבר ולכתוב על כל מה שבא לך כשאין לך מה לכתוב על כדורגל. כי בעצם היה משחק, ושחקנים התרוצצו על הדשא הנפלא באיצטדיון החברים (כך הוא נקרא) בשטוקהולם מול מעל 50000 איש, אבל בסך הכל לא היה במשחק הזה כלום חוץ מתוצאה בת שני שערים לזכות הקבוצה העדיפה יותר, שופט טוב ופיהוק אחד גדול. אילו הייתי בבית, הייתי ודאי נרדם על הספה בסלון ובודק בבוקר מה היתה התוצאה, כי מה כבר אפשר לצפות משני מאמנים שאחד זכה לכינוי "המיוחד" כי הוא המאמן היחיד בעולם שעולה להתקפה רק בראיונות לתקשורת; שהתמודד מול מאמן שהפסיד, רק שנה לפני, אליפות למאמן שעד אז רגע השיא שלו היה שלא הקשיב לאיזי שרצקי, וגביע למאמן שנחשב לגאון טקטי בעיניהם של אישי כדורגל בכירים כמו דורון בן דור, איציק אהרונוביץ' ויוני הללי.

אז כדורגל מי יודע מה, לא היה שם בבירת שוודיה, אבל האכזבה הגדולה ביותר היתה הקהלים של שתי הקבוצות. אילו מכבי היתה משחקת בגמר הליגה האירופית, עם אוהדיה שהאסכולה התרבותית שלהם היא התמסטלות מלהביט על עצמם שרים, היו ודאי אלפי שוודיות צובאות על שגרירות ישראל כדי לקבל ויזה להתנדב בקיבוץ חיפה או קיבוץ מכבי או איך שקוראים לקיבוץ של היפים והשזופים האלה בירוק.

אבל איפה אנחנו בגמר הליגה האירופית ואיפה אוהדי הקונצרטים של שתי הקבוצות שהתמודדו בגמר. שום אקסטזה לא היתה, שום טירוף שיאה למשחק גדול. כמה שירים ברמה של "אל אל ישראל" והביתה. הדבר המסעיר ביותר שקרה אחרי שמנצ'סטר זכתה בגביע היה מרוץ של ארבעה שחקנים פצועים של מנצ'סטר, מדדים על קביים, רצים לעבר חבריהם המחובקים כדי לבקש מהם שלא ישכחו את העלאת קצבאות הנכים במשא ומתן עם ההנהלה על הבונוס עבור הגביע.

וכך, כשבתום המשחק התרוקן האיצטדיון בשקט, כמו נערך בו כרגע טקס יום הזיכרון לחייל האלמוני, עמדתי כמעט לבד באיצטדיון הריק והתמסטלתי מים הכסאות. עצמתי עיניים, דמיינתי את הקהל של מכבי ושרתי: "כל החיים איתך מכבי, עד יומי האחרון". פסיכיאטר שוודי שעבר במקום הביט בי בדקדקנות וקבע, אחרי שבדק מה אני מדמיין שם מאחורי עיניים עצומות, שיש לשלוח אותי להסתכלות. ואני נשבעתי שלהסתכלות אלך רק כדי לראות את מכבי.

רכבת אקספרס לשדה התעופה – 20 דקות

ברכבת לשדה התעופה, בשיחה עם אוהד מנצ'סטר, התברר לי שהחגיגות המאופקות של אוהדי מנצ'סטר היו בגלל הפיגוע בעיר יומיים לפני. שמעתי על הפיגוע, גם עמדתי עם כולם באיצטדיון בדקת הדומייה, אבל הקהות המחשבתית שלי, האגואיזם הלאומני שדורש רחמים רק על כאב עמו, לא נתן לי לראות מעבר לפופיק הנהנתני שלי. לא לקחתי צד במשחק עצמו, מבחינתי היתה זו התמודדות בין עובדי עבודה זרה לעובדי כוכבים ומזלות (שזה בעצם אותו דבר); אבל באותו רגע, בדיעבד, שמחתי על שמנצ'סטר יונייטד לקחה את הגביע. טפחתי על שכמו של החבר ממנצ'סטר ובטון דיפלומטי מלא פאתוס מזויף אמרתי לו: "ניצחתם אתמול לא רק את איאקס אמסטרדם. אתמול ניצחתם גם את הטרור"*.

*המשפט האחרון הוא פרי דמיוני בלבד. אין שום קשר בין היכולת שלי לכתוב משפט בעברית לבין חוסר היכולת לדעת איך אומרים אותו באנגלית.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ובינתיים בעולם, ירוק עד, כללי, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

הסיפור העצוב על הבלון המרהיב סיידו יאיא/ נדב סין-קרונה

כמעט כמו כל תלמיד י"ב, נאלצתי לבצע מנהג שכל תלמיד י"ב מוכרח לבצע. לא, אני לא מדבר על סקס. אני מדבר כמובן על טיול שנתי אחרון.

כן, כמו כמעט כל תלמיד י"ב גם אני יצאתי לטיול שנתי האחרון שלי – ולא, אני לא נשאר לשבת על האסלה עם המכנסיים מופשלות כדי לכתוב לכם על הטיול שנתי האחרון שלי. אני רוצה לכתוב על בלון. למעשה, הבלון שלי בטיול שנתי האחרון. בצאתנו לטיול כל כיתה קיבלה בלון, כשהמשימה היתה להשאיר את הבלון כמה שיותר זמן בשלמותו. התחרות לא היתה קשה וכבר בחמש הדקות הראשונות מחצית מהבלונים התפוצצו. גם אני לא הייתי מוכן שהבלון ייסחב איתנו במשך הטיול כמו איזה מהגר שכל השבוע ינסה לגנוב לי את הטונות והעלי גפן, לכן הייתי מוכן לפוצץ אותו עוד אז ברגעיו הראשונים. חבריי לכיתה לא הסכימו לכך והתחננו בפניי שאשאיר אותו בשלמותו; לכן הסכמנו בעל פה שאני קובע מה יהיה שמו של הבלון ומקבל את הזכות לכתוב את שמו על הבלון עצמו ועוד במרקר שחור עבה! אחרי עשרות שניות של התלבטויות בחרתי את השם: סיידו יאיא.

כן, אני מבין את הפצצה שהטלתי עליכם ואתם יכולים להרים את הלסתות שאני בטוח שנפלו ברגע ששמעתם את השם של הזר שמרגש בדיוק כמו לעבור תיאוריה בניסיון החמישי. בסופו של דבר הבלון התפוצץ לאחר שלושה ימים. שמו של סיידו נהפך לכתם שחור על בלון כתום, ולא נשאר זיכרון לאותו גומי נפוח ומרהיב שהיה. אספתי את שאריותיו של סיידו וקברתי אותו במדבר, במרחק של מאות קילומטרים מאיפה שמסעו התחיל. שם, מסעו נגמר.

לאט לאט, ככל שאני מתקרב יותר לסיום הסיפור, אני מתחיל להבין שאין נקודה. היה בלון שקרוי על שמו של סיידו ועכשיו אין. אי אפשר להילחם ברצונותיו של הטבע. הניסיון שלי להקים לתחייה את עונת האליפות האחרונה בדרכי שלי נכשלה, ודרך בלון מפוצץ הבנתי שלפעמים הטבע חזק יותר ממך. למרות שאתה משקיע מזמנך וקושר אותו לזרוע שלך כדי להרחיק אותו מכל צרה, לפעמים הטבע מנצח ואתה לא חזק מספיק בשביל להילחם. כמה ימים לפני כן הצלת את קיומו והענקת לו אישיות, היום הוא חסר אוויר וחסר שאיפות. בסופו של דבר, ככל שאתה ממשיך לאחוז בחוזקה – ככה האוויר יוצא. הגיע הזמן לשינוי.

*
נדב סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, ספסל האורחים | עם התגים , , , , , , , | 2 תגובות

תם ונשבר

ובכן, זה נגמר. עונה שהתחילה בתקוות גדולות למאבק ברמות הגבוהות, או לפחות לבנייה של קבוצה מצוינת לעונה הבאה, ונגמרה בהגנה הירואית על השער בשביל לסחוט 0-0 בבית מול מכבי פתח תקווה, עם שחקני נוער בעיקר – כי כמעט כל השאר הולכים, שוב, לעזוב.

ראיתי את המשחק היום. בדרך כלל, גם בעונות רעות, אני נהנה לצפות בשחקנים הצעירים במשחקים האחרונים והלא קובעים. לראות למי יש פוטנציאל, מי אולי יככב אצלנו בעתיד. אבל היום זה לא היה מהנה. זה היה מדכא. פשוט אין לי חשק. זה מרגיש לי מטופש לעסוק בשחקנים, כשכל המועדון נדמה כשוקע. הבעיות שלנו נראות גדולות הרבה יותר מהשאלה מי יודע לסגור אלכסונית בהגנה.

מי שעוקב אחרי הבלוג יודע מן הסתם מה אני חושב על העונה של הקבוצה, ולמה אני מרגיש שהמועדון הפר את האמון שנתתי בו. שום קשקוש על הרכש, על השחקנים הזרים או על מגן שמאלי לא ישכנעו אותי שאחרי חצי עונה אפשר לבחון מנהל מקצועי. תור עשה טעויות, כולם עושים. חלק מהעניין זה ללמוד תוך כדי תנועה ולתקן. קרלסן, שהבטיח שבעונה הבאה יהיה מועדון שרץ בצמרת, לא קיבל את הצ'אנס לתקן בקיץ ולהוכיח שידע מה אמר.

ואז ההנחתה של לוזון, שלא רציתי לשפוט מראש אבל אישר את כל הדברים הרעים שאמרו עליו. לא ברור למה דווקא לוזון קיבל את ההזדמנות, עוד פחות ברור למה הוא מקבל את ההזדמנות להמשיך, למרות שהצליח עוד פחות ממולנסטין המושמץ (והגרוע בפני עצמו). אני מקווה שזה לא קשור לחברות בין שחר לאבי לוזון.

בעצם אני לא מקווה. האמת שלא אכפת לי.

פשוט לא אכפת לי, וזה אולי הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על הקבוצה שלי. גם בעונות הכי גרועות האמנתי שיש מי שרואה ויתקן בעונה הבאה. עכשיו אני כבר לא מאמין בזה. בכל קיץ מחדש אני מפנטז ומאמין במלוא האופטימיות שיש לי – ויש לי – שהנה העונה נחזור להיות מכבי חיפה הגדולה. בקיץ האחרון זה כמעט לא קרה, אבל אז קרלסן הגיע, רוני לוי פוטר ושוב האמנתי. נראה לי שהקיץ הקרוב יהיה הראשון, אחרי הרבה שנים, בו לא אחכה בקוצר רוח שהליגה כבר תיפתח.

*

אני לא יודע מה קורה במועדון כרגע. לא בתחום המקצועי – זה די גלוי וברור, הולכים למנות "מנהל מקצועי", אלוהים יודע בשביל מה, הרי לכולם ברור שגיא לוזון מנהל את העניינים. את המנהל המקצועי שבאמת רצו לא הביאו בסוף כי הוא ביקש, ירחם השם, לקבוע בעצמו את הצוות המקצועי. כי מה שווה מנהל מקצועי אם המאמן לא יכול לשלוט בו?

אבל במקביל רצות כל מיני שמועות על פיטורים ועניינים לא ברורים (מעניין שהם מצליחים למדר ולהסתיר יפה כשהם רוצים). עושה רושם שבן דב נלחם שם כדי לנקות את המועדון מכל מיני גורמים שליליים (אולי ממדליפים?).

אני כמובן מאחל לו בהצלחה במלחמה הזו. הוא נראה אדם רציני ומקצועי. אני מקווה שיצליח לנקות את האורוות; רק שאני סקפטי לגבי האפשרות שזה יעזור לסוסים שלנו לנצח במירוצים. אולי יש בעיות בלב המועדון, אבל לפחות מבחוץ נראה שיש שתי בעיות גדולות לא פחות בשני הקצוות שלו: המאמן, ומי שהביא אותו.

*

כרגע לא נראה שאעשה מינוי לעונה הבאה. לא חרם ולא מחאה – פשוט חוסר חשק מוחלט לעוד עונה של סבל וכעס במהלך משחקים ואחריהם, לצד ניתוק רגשי מהקבוצה, ואי-אמון בראש המועדון.

אני לא מפסיק להיות אוהד מכבי חיפה, כמובן. לא חושב שאפשר להפסיק להיות אוהד, אלא רק להתקרב ולהתרחק – וכרגע אני מתרחק יותר ויותר. ומה יהיה אם בניגוד לציפיות, מכבי תיתן בעונה הבאה עונה מעולה? ובכן, אם הדבר הזה יקרה, זה קודם כל יגיד שכנראה המצב לא גרוע כפי שזה נראה כרגע, ושכן נעשו החלטות נכונות במועדון, כולל המאמן והמנהל המקצועי שיגיע. זה יגיד שטעינו, כל מי שלא רוצה את לוזון בקבוצה; ושטעינו – כל מי שביקר את שחר על המינוי שלו. אני בספק גדול אם זה יקרה. אבל זו תהיה הפתעה נעימה. אשמח לטעות במקרה הזה.

(עדכון מאוחר: במחשבה נוספת – כמו שאתם מכירים אותי, הן מופיעות אצלי זו כנגד זו – זה לא כזה מופרך שמכבי תיתן עונה טובה. השאלות החשובות הן, כמובן – 1. מה תיחשב ל"עונה טובה"? מהבחינה הזאת לוזון נמצא מבחינתו במצב אידיאלי, כשהציפיות מהקבוצה כרגע מאוד נמוכות, ויכול להיות שעונה אותה נסיים במקום השלישי תיראה לנו כמו שיפור, ולא משנה מה יהיה המרחק מהצמרת. מובן שעם התקציב השני בגודלו בליגה מספיקים גם כמה צירופי מקרים – שחקנים טובים, מומנטום נכון ובעיקר עונה חלשה של הקבוצות האחרות – כדי שפעם בכמה שנים ניאבק גם בצמרת ממש, וזה יכול לקרות העונה. ועדיין, דרוש לכך גם מאמן טוב – שיודע לבחור את השחקנים, לחבר ביניהם ולנצל מומנטום; ולכן הקרדיט במקרה כזה עדיין יינתן ללוזון, כמו שהאשמה תיפול עליו במקרה של עוד עונת נפל. 2. מה יקרה בטווח הארוך? שהרי גם עונה טובה אחת, אפילו מאבק בצמרת ממש, לא בהכרח תעיד על כך שהמועדון שוב בדרך הנכונה. אבל זו כן תהיה הזדמנות לחזור לדרך הזו, אם יידעו במועדון למנף את ההצלחה.

ובכל מקרה, כל מה שנאמר בפוסט הוא, כמו תמיד, תיאור ההרגשה כרגע. אני לא אוהב ולא יודע להמר ולחזות).

*

במילים אחרות, בכל תחילת העונה בשנים האחרונות נתתי אמון בקבוצה, וגם אם התאכזבתי מהתוצאות בסופה – המשכתי להאמין בה. כי זה לא קשור לתוצאות, זה קשור לאמונה שאת המועדון מובילים אנשים רציניים שרוצים להצליח, יודעים מה צריך לתקן בשביל לעשות זאת, ומוכנים לשים את המועדון בראש סדר העדיפויות שלהם. בשנה האחרונה האמון הזה נשבר. ומעכשיו חובת ההוכחה על המועדון, שיצטרך להראות שהוא ראוי לאמון שלי.

ואם לא יראה? אז אמשיך לאהוב את מכבי חיפה, אבל לא את הביטוי הנוכחי שלה. ואחכה שתחזור להיות קבוצה שאני יכול לאהוב.

*

לגבי הבלוג – נראה. חשבתי על שנת שבתון, אולי ארצה להתרכז בנושאים אחרים בחיים, אולי יהיו נסיבות חיצוניות שיכריחו אותי להתרחק קצת. כפי שזה נראה כרגע, בטח לא אמשיך לכתוב אחרי כל משחק כמו שעשיתי בשנתיים האחרונות (אולי יותר, זה פשוט קצה גבול הזיכרון המעפן שלי). אולי אכתוב פעם בשבוע-שבועיים, אולי הרבה פחות. ואולי אמצא מתכונת אחרת שבה דווקא אכתוב יותר. נראה. אולי – אני מקווה – מתי ויניב יכתבו יותר.

בינתיים אנחנו עוד כאן. כבר השבוע אעלה לבלוג את הטור שלי מ"הארץ" על תקשורת הספורט, עם כמה הערות חדשות, ואני מתכוון להוסיף לו גם רשימת לינקים של אתרים, כותבי ספורט ופודקאסטי ספורט טובים. מוזמנים להציע אם יש לכם. ויש עוד פוסט בקנה, דווקא לא שלי (רמז – קוראים לו סין-קרונה, והוא לא מתי). בקיצור, תמשיכו לעקוב.

תודה לכם על שהייתם איתנו העונה, שיהיה לכולנו קיץ נעים.

פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, לירן עונה אפורה, משחקים במילים, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , | 12 תגובות

הגיע הזמן לקחת אחריות תקשורתית: הצעה לאוהדים/ מתי סין-קרונה

זהו, גדשה הסאה. אני מאמין באמת ובתמים שיש אנשי תקשורת ועיתונאים שפוגעים במכבי, ויחד עם התנהלות תקשורתית לקויה של מכבי מבפנים הסיכוי שיצמח אצלנו דשא קטן מהסיכוי שנעלה עם 11 שחקנים שנועלים נעליים מתאימות לתנאי הדשא.

כבר יותר משנתיים אני מזהה (כאילו שזה כל כך קשה) באופן בוטה את האינטרסים שמאחורי ידיעות עיתונאיות על מכבי. את המדליפים, את האנשים של העיתונאי הזה והאנשים של העיתונאי ההוא. לא קשה לדעת, אפילו בלי ידע מוקדם, מי אלו עלומי השם, יפי הטשטוש והתואר "בכיר", עושי דברם של הציון 3 כדי לקבל ציון 7. הגיע הזמן להגיד לזה די. הגיע הזמן ששחקני מכבי ואנשי מכבי יהיו מחויבים לאוהדים שלהם ולא לעיתונאים שלהם. הגיע הזמן שאנחנו האוהדים ניקח את האחריות התקשורתית לכל מה שקורה בקבוצה למען הצלחת הקבוצה. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות. כי כל אחד מאיתנו יכול לחיות טוב בלי שידע שהמשא ומתן עם הקווקזי ממוצא טוניסאי נקלע למבוי סתום בגלל פערים כספיים, כל אחד מאיתנו יכול לישון בשקט בלי לדעת ששחקן במכבי לובש חוטיני סגול, כל אחד מאיתנו יכול להמשיך בחייו בלי לדעת מה המאמן חושב על זה שאף שחקן לא חושב בקבוצה שלו. אף אחד מאיתנו לא חי טוב, לא ישן בשקט ולא ממשיך בחייו כשמכבי נראית כמו שהיא נראית וכשאחת הסיבות היא המחבלים תקשורתית בקבוצה.

הלחץ הבלתי אפשרי שקיים במועדון הוא תוצר ישיר של אנשי תקשורת שקובעים שצריך להוריד מנהל ספורטיבי, של מאמנים ואנשי מועדון בכירים שמנהלים עם המועדון יחסים דרך עיתונאים, של שחקנים שנותנים דין וחשבון רק למיטיבים את עטם כלפיהם, של מערכת תקשורתית פנים-מועדונית שפשטה את הרגל. לא עוד. הגיע הזמן שאנחנו ניקח על עצמנו את השליטה התקשורתית בקבוצה. נציב מחסום וחוצץ בצורה לגיטימית בין המסקרים את הקבוצה לבין המועדון ואנשיו, ונאתרג את המועדון והשחקנים תקשורתית למען הצלחת הקבוצה.

לשם כך חשבתי על רעיון ליצור מערך שאני קורא לו: "קבוצת אוהדים תקשורתית". מערך עיתונאי נבחר שהמחויבות היחידה שלו היא להצלחת הקבוצה. מערך שיהיה אחראי על הזרמת הידיעות מהקבוצה החוצה אל האוהדים ויהווה ספק תוכן בלתי תלוי עבור האוהדים. מערך שיהיה אמין, חף מאינטרסים ככל הניתן, שמפעיליו יחויבו במתן גילוי נאות לגבי מערכת הקשרים שלהם בקבוצה. מערך שישתף פעולה עם המועדון ללא מחויבות כלפי אנשי המועדון, ללא שיטת תן וקח, עם אפשרות למגוון דעות ובעיקר לביקורת. מערך שיספק לאוהדים את כל צרכיהם כדי לעקוב אחר המתרחש בקבוצה ללא פערי התיווך של בעלי אינטרסים, שיוסיף עניין בקבוצה ובעיקר יחזק את הקשר בין האוהדים לקבוצה ובין הקבוצה לאוהדים. מערך שיהיה ליכוד!

מה שכתבתי כאן בפסקה האחרונה נשמע קצת אוטופי, אני יודע. אבל לדעתי הוא בר השגה במספר מהלכים די פשוטים:
1. הצעד הראשון והחשוב ביותר (היות והוא מכין את השטח) בהקמת מנגנון "קבוצת האוהדים התקשורתית" הוא להפסיק לצרוך ובעיקר לשתף ידיעות ודעות תקשורתיות לא ראויות למאכל אדם. לא, אני לא קורא פה להחרים אף אחד, לא מתכוון לפרסם רשימת מוקצים, ומתנגד בכל תוקף לדיקטטורה של דעות. אני פשוט קורא כצעד ראשון לגלות מודעות תקשורתית וצרכנות תקשורתית נבונה למען הצלחת הקבוצה. כדאי להתחיל בהתעלמות מידיעות שנראות לכם חצי אמת (אם בכלל), שנראות כאילו כתבו אותם מתוך שק של אינטרסים, שמשתמשות במושגים: "מקורב", "שחקן בקבוצה אמר…", "גורמים בקבוצה טוענים…" וכו'. להתעלם. להפסיק לשתף ידיעות כאלה, גם אם השיתוף הוא כדי ללעוג לכתב ולנכתב. שיתוף כזה עושה את העבודה עבור הכתב וכלי התקשורת היות ושם המשחק הוא קליקים וככל שנקליק על כתבה, נשמע תוכנית רדיו, נקרא עיתון – נאכיל את המפלצת ונכשיר את השרץ שפוגע בנו.

לייבש את מי ומה שנראה לכם מזיק לקבוצה ופוגע במטרות שלנו תוך פרסום הדלפות ומתן קרדיטים סמויים למדליפים, סילוף עובדות, הוצאת דברים מהקשרם, טורי דעה שמדיפים ריח של פרסומת סמויה לחרא של פרות, הימורים בבורסת השמות, ובעיקר להתרחק מכל מה שכתוב עליו "בלעדי". הייבוש הזה ייעקר מתוכו תופעות לוואי שבאות לידי ביטוי בחוסר שקט ורעשי רקע רבים בתוך המערכת.

2. לאחר תקופה מסוימת של ייבוש המערכת התקשורתית הפגומה סביב הקבוצה (בקיץ התקופה תהיה קצרה יותר, כי חם), ואיתות לשחקנים ולהנהלה שלא אכפת לנו כאוהדים מה כותבים ומה אומרים, הקרקע תהיה מוכנה לשלב השני – הקמת קבוצת האוהדים התקשורתית.

כבר היום יש מקרב אוהדי מכבי ספקי תוכן ברמה הגבוהה ביותר. הרשתות החברתיות והבלוגים מפוצצים באנשים מוכשרים שמספקים תוכן איכותי על הקבוצה בכל ההיבטים (בכוונה אני לא מזכיר שמות של בלוגים או קבוצות פייסבוק כדי לא להפחית בערכו של מי שלא מוזכר, וגם כי אני לא מכיר את כולם): אוהדים שמבינים בכדורגל כותבים על המערך הטקטי של הקבוצה, ההיסטוריה של מכבי חיפה מובאת בצבע ובשחור לבן בפייסבוק, אוהדים מחלקים ציונים רלוונטיים הרבה יותר מהציונים בעיתון, סרטוני אוהדים מועלים ברשתות ומרטיטים את הלב בבוקר שאחרי המשחק, מבקרים מושחזי מקלדת כותבים טורי דעה איכותיים על הקבוצה, ניתוחי נתונים מאירי עיניים מקבלים ביטוי, פודקאסטים מעבירים את הזמן בכיף בפקקים. הכל, כל מה שאוהד צריך מובא לו על מגש מידיהם של ספקי תוכן איכותי, שהמשותף לכולם שהם 100% מכבי אמיתי ושכל מילה שנכתבת היא מתוך אהבה מזוקקת לקבוצה וחפה כמעט לגמרי מאינטרסים. מה שנותר הוא לייצר סוג של פלטפורמה תקשורתית שתאגד ותערוך כאתר חדשות את שלל החומר הקיים על מכבי ותאפשר גישה לתכנים עבור כלל האוהדים.

3. הספקנים שביניכם ודאי חושבים שהנה יצא המרצע מן השק, וכל הרעיון פה והאידאולוגיות הגדולות מתנקזות לאיזה אתר אינטרנט (שלא קיים) שמישהו (אני?) רוצה לקדם כדי לעשות עליכם סיבוב. מקבל את הספקנות, היא בריאה והיא בדיוק מה שאתם צריכים כשאתם קוראים ידיעה על מכבי.

לאחר גיבוש המערך העיתונאי תדרוש המערכת ממכבי בלעדיות על ידיעות שאינן יכולות לעלות במסגרת האתר הרשמי. אני משער שידיעות לגבי שחקנים שנמצאים במשא ומתן מתקדם או לדוגמא הידיעות לגבי המשא ומתן עם מנהלה המקצועי של ראיו ויאקאנו והקושי שלו לחתום לפני שקבוצתו מבטיחה את הישארותה היא ידיעה שלא יכולה להיכתב באתר הרשמי וככל הנראית נמכרת בשיטת תן וקח לעיתונאי שחפצים ביקרו. לא עוד. אם אנחנו כאוהדים נצביע באי הקלקה ונעקר את הרלוונטיות של עיתונות אינטרסנטית, ומצד שני נקים מערך עיתונאי אמין – ידיעות מסוג זה יעשו את דרכן אלינו, והמועדון ואנשיו ייאלצו (לדעתי בשמחה) לתת דין וחשבון למערך העיתונאי של אוהדיה ולא למערך עיתונאי שפוגע בקבוצה, שמאיים על שחקנים, שיכור כוח וצהוב. מכאן והלאה אוהדי מכבי יחזיקו בסוכנות ידיעות נשלטת שבראש מעייניה טובת הקבוצה ואמת. אמת פשוטה.

4. המערכת תורכב מאנשים עם הבנה עיתונאית ותקשורתית שתכוון את המערכת ותייצר מנגנון שקוף שימנע מידיעות לא נכונות להתפרסם, שמצד אחד ישתף פעולה עם המועדון ומצד שני יאפשר ביקורת וייתן במה לשלל הדעות. בראש המערכת יעמוד עורך ראשי נבחר שיבחר על ידי מנגנון בוחר מבין האוהדים שיגובש מתוך מועדוני האוהדים הקיימים. על העורך ועל כל פעילי המערכת יהיה להיות אוהדי מכבי שיתחייבו לעמוד באמות מידה שיקבעו על ידי המנגנון הבוחר.

5. ישנם עיתונאים אוהדי מכבי הפועלים בתקשורת המסורתית (גילוי נאות: אחד מהם הוא ניר הופמן, הרוח החיה מאחורי הבלוג הזה שכותב ועורך ב"הארץ" גם דברים שקורים במכבי). המנגנון שיוקם אין בכוונתו לפגוע בהם ולהפוך אותם למוקצים. הם יכולים להיות חלק ממנו והם יכולים לתמוך מבחוץ אבל הם צריכים להבין שהפעילות העיתונאית שלהם צריכה בראש ובראשונה להיזהר לא לפגוע בטובת הקבוצה ולהיות חפים מאינטרסים או לפחות להצהיר על גילוי נאות לגבי מושאי הסיקור שלהם.

ישנם גם עיתונאים חיצוניים שעושים את עבודתם נאמנה ומסקרים את מכבי באופן הוגן, גם הם יוכלו לקבל את הבמה במסגרת המערכת על ידי שיתוף לינקים. יש לזכור שהמערכת לא נועדה לסתימת פיות אלא כדי לצמצם את הנזק התקשורתי הגדול שנגרם למכבי על ידי בעלי אינטרסים.

*

לסיכום: באופן אישי אני די סולד מהתארגנויות אוהדים. האהדה שלי למכבי היא בלתי אמצעית ולדעתי התארגנויות אוהדים רובן נידונות למשחקי כוח וסיאוב, לכן, מהלך כפי שתיארתי לא עומד בקנה אחד עם הדרך בה אוהדים צריכים להתנהל, אך במקום בו אנו נמצאים אין לנו ברירה אלא לפעול מתוך הבנה שהגיעו מים עד נפש ושפעילות שלנו כאוהדים הכרחית לנוכח מה שקורה סביב הקבוצה ובתוך הקבוצה בכל הנוגע לתקשורת.

לדעתי, לרעיון שהעליתי כאן למרות ספקנות שבטח עולה ממי שקורא, יש קיימות. הוא יכול להצליח אם יתגבש נכון. מערכת עיתונאית טובה, אם תדע לארוז עצמה במעטפת שיווקית מזמינה, יכולה בנקל להוות תחליף מעולה לצרכנות תקשורת הספורט של כולנו בכל הנוגע למכבי. אם יידע כל אחד מאיתנו שהמערכת הזו גם מועילה למכבי ויוצרת סביבה תקשורתית בריאה, גאה, נקייה מאינטריגות, בחישות וגניבת דעת, כולנו נרוויח מזה ונהיה שותפים למשהו יפה ומיוחד כמו מי שאנחנו – אנשים יפים ומיוחדים אוהדי מכבי.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, שאלות ברומו של אדם, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , , | 4 תגובות

בני סכנין – אנחנו: אין תור? אין טור

סתם, זה שאין פוסט על המשחק לא קשור לתור. יותר לזה שלא ראיתי את המשחק, למעשה כמעט שכחתי שהוא בכלל מתקיים. אבל רעיונית זה כן קשור לקרלסן ולמה שהוא מסמל: אם אין מנהל מקצועי, אם מתברר שכשהיה כזה זה היה בעיקר למראית עין, כי לא נתנו לו את מה שמנהל מקצועי צריך לקבל (בעיקר זמן, סבלנות וסמכויות, שממשיכות גם כשמגיע מאמן חדש, אפילו אם אין לו אלוהים); אם המועדון ממשיך להתנהל כמו שהוא מתנהל, אם ממשיכים לזלזל בנו – אז אני לא מתכוון להשקיע בו אנרגיות וזמן, כרגע.

נראה לי שזה מה שיקרה גם מבחינת המנויים. שחר יגלה שהאוהדים לא עד כדי כך טיפשים כמו שהוא חושב (למעשה מסתבר שרבים חושבים את זה עליהם). הם יודעים מתי משקיעים בהם, מתי כבר לא, מתי לתת עוד הזדמנות, ומתי להבין שעושים עליהם סיבובים, ביחד עם התקשורת.

תקשורת הספורט, החיפאית בעיקר, שיחקה השנה תפקיד חשוב במה שקרה למועדון. היא החליטה להוריד את תור – והצליחה; ובשבועות האחרונים כולנו מגלים כמה היא מעורבת עד עומק הצוואר בהתנהלות המועדון הזה. מה שברור זה שעד שלא תורחק מהמועדון, ועד שהוא לא יתחיל להתנהג כמועדון מקצועני אמיתי, אין לו סיכוי להצליח.

מהבחינה הזאת, אני שמח שיצא כל מה שיצא לאחרונה, בעיקר בראיון של תור ובתגובות לו – שהמחישו כמה הוא צדק. אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, זה נכון גם במכבי. המחשכים טובים למאכערים, לקומבינטורים, לכל אנשי התן לי ואתן לך. אבל עכשיו כולם יודעים שמכבי והתקשורת מעורבות יחד עד צוואר בהטבעת המועדון בביצה, ושיש לנתק אותם זה מזה, אם לא ברצון אז בכוח. המועדון לא שייך רק לשחר, והוא בטח לא שייך לתקשורת: בלי האוהדים הוא לא קיים. ועליהם אי אפשר לעבוד לנצח.

עוד נדון בנושא כאן בבלוג כבר השבוע, אני מקווה. ובטח גם בפודאקסט. הגיע הזמן שנחזיר את המועדון לידיים הנכונות.

פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , | 4 תגובות