מונדיאל מון אמור/ מתי סין-קרונה

1982, קרית חיים.

אבא הביא הביתה טלוויזיה צבעונית. כילד בן שבע זה היה כמו הומצא הגלגל. בגיל שבע באמת הומצאו גלגלי חיי. מכבי בליגה הלאומית, בלבנון מלחמה, מתחיל לקרוא עיתונים, לעצב דעה, לעצב זהות. הדבר הראשון שאני זוכר מהילדות – גיל שבע, אבא מביא טלוויזיה צבעונית.

ביום שאחרי, הגלגל מוצב במרכז הסלון וכל המשפחה, גם אמא, רואה כדורגל. מונדיאל בספרד, העולם נצבע בטרי קולור, גם המלחמה בלבנון. עוד יום עובר וכל המשפחה בסלון חוץ מאבא. אבא בלבנון. בטלפון, פעם בשבוע אני מספר לאבא מה ראיתי. הוא מקווה שהמלחמה תגמר עוד לפני שתתחיל הליגה והוא יוכל לקחת אותי לקרית אליעזר. אני מספר לו על ברזיל ועל פלקאו, ואיך הוורידים בולטים לו מהזרועות כשהוא רץ בטירוף אחרי שהבקיע גול.

"תיקח אותי למונדיאל?", שואל את אבא. הוא עונה: "כשהמונדיאל יהיה בלבנון".

בטלוויזיה כדורגל בצבע ועולם שמתחלק לשחור ולבן, טובים ורעים. בחדשות מלבנון מנסה לזהות את אבא ואצטדיוני כדורגל. בלילה שאחרי המשחק של ברזיל נגד איטליה, אני מחליט שהחלום שלי הוא לנסוע למונדיאל, ובאמת זה מה שאני חולם. בבוקר מתחיל לארוג את המציאות מתוך החלום. מנסה לחשב מתי זה יקרה. 1986 אהיה בן 11, 1990 אהיה בן 15, 1994 אהיה בן 19 ובצבא. 1998. 1998. בן 23. 1998.

***

1990, קרית חיים.

נערים בני 15 כבר חולמים על טיול אחרי צבא ועל איבוד הבתולים, ובינתיים מסתפקים בקלטות פורנו מחתרתיות שקנו אצל הימאים למטה בעיר. אחרי שנגמר הסרט מתערבבים סיפורים על הודו ודרום אמריקה בשיחות על בנות. בעיתון כתוב שהמונדיאל עוד שמונה שנים יערך בצרפת. הודו ודרום אמריקה לא מעניינות אותי, בנות כן. חולם על פריז ומחפש אצל הימאים סרטי פורנו עם נשים גונחות בצרפתית.

***

1993, בסיס רמון, עבודות רס"ר.

לידי עם הטוריה בערוגת הירק של הבסיס, בחור שלא הכרתי. "מה, גם מילואימניקים עושים עבודות רס"ר?" שואל אותו. "אני לא מילואימניק. הגעתי לפה לפני שבוע", הוא עונה בקול ילדותי. "שחר", הוא מושיט לי את היד. "נעים מאוד. מתי", אני טופח לו על הכתף ושנינו ממשיכים לעדור ביחד ולא מפסיקים לדבר.

***

1996, בסיס חצור, מבצע ענבי זעם.

אני ושחר שוכבים זה לצד זה, מותשים מחימוש המטוסים שנוחתים כדי להמשיך לעלות על לבנון וסופרים את הימים למונדיאל. עוד מעט נשתחרר. בעצם אני אשתחרר, הוא יישאר עוד שנה קבע. הפז"ם דופק. לא לשחרור, הפז"ם דופק ליוני 1998, נשארו עוד שנתיים. העברנו כבר שלוש שנים בתכנונים מתחת לכנף מטוסי האף 16. הוא חמש, אני מכונאי ולשנינו אותו חלום.

***

נובמבר 1996, בסיס תל השומר.

יוצא משערי הבקו"ם אל העולם הגדול ומחפש איך להעביר את הזמן. החברים מתכננים את הטיול להודו ולדרום אמריקה. אני נשאר בארץ, מחפש איך להעביר את הזמן. עובד אצל קלוד בקיוסק כדי להעביר את הזמן. הזמן לא זז ובינתיים מסביב מתחילים ללחוץ שאתחיל לחשוב מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. אני מצדי יודע מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. כבר 14 וחצי שנים אני יודע מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי – אני רוצה לנסוע למונדיאל. בינתיים, כדי שיעזבו אותי בשקט, מחפש בעיתון את מה שהם רוצים שאעשה עם החיים שלי. חושב על לימודים, אבל שנת לימודים מסתיימת ביולי והמונדיאל מתחיל ביוני.

בזווית העיתון רואה מודעה להרשמה למכינה בטכניון – תחילת לימודים: יולי 97', סיום המכינה: מאי 98׳. ניגש עם המודעה לאבא ואמא ומשקר שמצאתי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. הם מתרגשים. שומע בלילה את אבא אומר לאמא שבחיים לא האמין שהבן שלו ילמד בטכניון. "מי הולך ללמוד שם?", אומר לעצמי וממשיך, "כולה מחפש מקום נוח ושקט לשבת עד המונדיאל".

***

אוקטובר 1997, חולון.

שחר משתחרר, ושנינו נכנסים למשרד הנסיעות של שאשא בחולון ויוצאים ממנו עם חבילה למונדיאל. עשרה ימים, שני משחקי רבע גמר, שני משחקי חצי גמר, משחק על המקום השלישי והגמר. תמורת 12,000 שקלים קנינו את עולמנו ולא נשאר לנו עודף. מי צריך עודף? מלווה מאבא של שחר כסף לנסוע הביתה לקרית חיים.

***

מאי 1998, הקפיטריה בבניין המכינה בטכניון.

יושב עם כמה חברים מהמכינה. הם מחליטים ללכת ללמוד הנדסה אזרחית, מבקש שירשמו גם אותי למרות שאין לי מושג מה זה אומר, זה גם לא משנה כל כך. נוסע משם לשדה התעופה לחכות לחברים שחוזרים מהודו ודרום אמריקה. הם חוזרים רזים, נסערים ומודלקים. אומר להם שעכשיו תורי. הם שואלים אם יש פה בארץ מה לעשן. חוזר לשבת אצל קלוד בקיוסק ולספור את הדקות. אמא מחפשת אותי כדי להגיד לי שאני יכול לעבוד בינתיים ברמב"ם בתור סניטר. לא יודע כל כך מה זה סניטר אבל זורם איתה. ב-2 ביולי אני ממילא כבר לא שם.

***

26 ביוני 1998, בית החולים רמב"ם.

בדרך לעוד לקוח מרוצה שלא מחכה שאעביר אותו כלאחר כבוד מפנימית ד' לחדר הקירור, עובר בקפיטריה לראות קצת עיתון. בשער האחורי תחזית מזג אוויר והתקף לב. "שערוריית הכרטיסים למונדיאל" צורחת הכותרת, ככל שכותרת שער אחורי יכולה לצרוח. חושב אולי אני מת. זמן טוב להתאבד עכשיו. במאתיים מילה מספרים, לצד התחזית, שפיפ"א תפסה יושבי ראש של התאחדויות אפריקאיות מוכרים את הכרטיסים שקיבלו לספסרים, וביטלה את הכרטיסים שהובטחו לסוכנויות נסיעות בישראל ובעולם.

הורדתי את חלוק הסניטר, הבר מינן המשיך לא לחכות לי בפנימית ד׳, ותפסתי רכבת לסוכנות של שאשא בחולון. שאשא חיכה ליד הדלת מחוץ לסוכנות כדי להגשים חלומות של חו"ל לכל המזדמן, ובין לבין גם לגנוז לי את החלום. נופפתי לו מרחוק בעיתון והוא הבין מיד, משך בכתפיו, פרש לצדדים ידיים ריקות והכניס אותי פנימה.

"כרטיסים למשחק על המקום השלישי אתם רוצים?", שאל וידע שתשובה לא תגיע. רשם שני צ'קים בסך 12,000 שקלים על שמי ועל שם שחר. החלטתי ללכת להחזיר לאבא של שחר את הכסף שהלווה לי לרכבת.

***

אחרית דבר שהיא פתח דבר לחיי הבוגרים:

אם תרצו פעם לדעת איך נראה חלום שמתנפץ, צלמו עצמכם ישנים מול מראה שבורה. אל תשאלו אותי.

חזרתי באותו יום לקחת את המת שלא חיכה לי בפנימית ד' אל חדר הקירור. המקררים המלאים החזירו אותי לפרופורציה בקרירותם המאיימת על סוף יוני המהביל.

***

אחרית דבר שהיא פתח דבר לחודש הקרוב:

אוקטובר 2017, חולון.

חלמתי בלילה שאני ילד בן שבע, קונה מסטיק בזוקה בקיוסק של קלוד. בעתידות כתוב: בגיל 43 תגיע למונדיאל. קיקי מתקשר להודיע שהשיג כרטיסים ושבגיל 43 אגיע למונדיאל.

חלומות של ילד בן שבע נראים אותו דבר אצל איש בן 43. בסרט "פיגומים", מבקש עמי סמולרצ'יק הנהדר כמשימה לתלמידי כיתת הספרות שלו, לשאול את ההורים שלהם אם הילד שבהם עדיין חי או מת או מפרפר. חוזר מהסרט ואומר לבתי שאם המורה בבית הספר ישאל, תעני לו מיד שהילד שבאבא שלך עדיין חי, כל עוד נשארה בו התשוקה להגשים חלומות של ילד בן שבע שקוראים לו אבא שלך.

*

מתי סין-קרונה

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ובינתיים בעולם, כללי, מונדיאלסקי, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , | 3 תגובות

"מתי": אופרת רוק על אשכנזי ירוק/ מתי סין-קרונה

הסדרה "סלאח פה זה ארץ ישראל" שהתערבבה בכאפות שקיבלנו בדרבים האחרונים מהפועל, הכניסה אותי לעמדת מגננה. חלמתי בלילה שאני "מאמי" משיר האונס של אופרת הרוק, מוקף במרוקאים מירוחם ובאוהדי הפועל שרוצים לעשות בי שפטים כסמל לישראל הלבנה. מפ"איניק שמאלני, חובב ביוגרפיות של לובה אליאב וארתור רופין, מתנשא ירוק ומומחה בשאלות טריוויה כמו "למה אין הפועל בחיפה?" ו-"מה זה הפועל?".

הם סוגרים עליי מכל הכיוונים, מאיימים עליי בכלי זיינם כמו חוקר משטרה על אובייקט לעד מדינה: "מתי יא מתי, בוא נירה לו ברגליים, על שנים של יהירות שחשב הוא בעל הבית. שלושים שנות כיבוש ירוק ומצחין, נוריד אותו ליגה בהפסד מול סכנין. שלושים שנות כיבוש ירוק ומצחין, נוריד אותו ליגה בהפסד מול סכנין!".

מתחנן על נפשי, מנסה לעבר המרוקאים שיקשיבו עוד רגע לפני שהם שורטים לי את העור הלבן בציפורניים: "מנצ'ל ואמר אחים היו, ביחד נגעו בשמיים", משתדל לכיוון אוהדי הפועל: "הולידו אתכם בקרית חיים, צפירות רכבת וים מלוכלך, הולידו אותי מזרחית לפסים, נשמנו את אותו המפעל". הם מגחכים על נסיוני למצוא אליבי, אני ממשיך לכיוון אנשי ירוחם: "כמו אפריקאי מסכן, ריססו את אבא בדידיטי בשער עליה, כן גם רומנים שפכו ממשאית בכניסה למעברת שפרעם".

משני הצדדים תולים בי עיניים מלאות דמעות תנין:

"מתי יא מתי, סיפורך העצוב לא הותיר שום רושם עלינו.

תיענש עכשיו! על כל העוולות להורינו –

כבשת את עירנו בשם הדמוגרפיה

השפלת את הורינו בשם הגאוגרפיה

אחרי דרבים בבית ספר בשם הפדגוגיה

סרדין קראת גם לרובי מתוך דמגוגיה.

נדפוק בך מתי יא מתי מתוך אידיאולוגיה!

מתי יא מתי בוא נירה לו ברגליים, על שנים של יהירות שחשב הוא בעל הבית".

שני הצדדים מפליאים בי את מכותיהם, מתחיל להרגיש אשם על שנולדתי כפי שנולדתי, על ההטבות שקיבלתי כלבן, על השירים ביציע כלפי האדומים: "תקשיבו עוד רגע, לפני שאתם מורידים אותי לליגה ז'. החבר הכי טוב שלי אוהד הפועל ויש לי אחיינים (רבע) מרוקאים. לא אמי, שארית הפליטה, שברה את חלומכם, לא הפה שלי שלא אוכל דגים צעק סרדינים עליכם, לא הרגליים העקומות שלי קרעו את קבוצתכם ולא סבתי שבעטה בה פרה כשהלכה להביא מים מהבאר במעברה ונהרגה על סלע אי קיומה עליו נפלה – היא הסיוט הגזעני שלכם!".

כנוע ושותת דם אני מפרפר מולם, מיואש מלבקש רחמים על מעשיהם של יוספטל ויניב קטן, מילתם תהיה המילה האחרונה: "מתי יא מתי, תראה מה מצאתי, עוד אשכנזי שאומר לא ידעתי. הצבע האדום חוזר לפנים, אין רחמים בקרית חיים! הצבע האדום חוזר לפנים, אין-רחמים-בקרית חיים!"

*

התעוררתי בבהלה. בעודי מסדיר נשימות, הרהרתי בטיעונים שלי מהחלום. הם הזכירו לי קצת את אלו של הגרמני ששאלתי אותו איפה סבא שלו היה בשואה והוא ענה לי שסבא שלו לא אשם בכלום ולא ידע כלום ורק היה שק"מיסט בדכאו. החלטתי לבקש סליחה פומבית מכל המזרחיים באשר הם, על כל העוולות שנגרמו להם מאז עלו לארץ. התחלתי באשתי, ביקשתי ממנה סליחה. היא אמרה שבאמת מגיעה לה סליחה על כל מה שאני עושה לה בזמן האחרון. חיפשתי מזרחי אחר שלא עשיתי לו כלום בארבעים השנים האחרונות כדי שתהיה סליחה אותנטית. יצאתי לרחוב ואמרתי לכל מזרחי שפגשתי: "סליחה, למה אין הפועל בחיפה?"

***

תודה להלל מיטלפונקט על שיר האונס ועל אופרת הרוק מאמי. תודה לדוד דרעי היוצר של "סלאח פה זה ארץ ישראל" על סדרה מפעימה שנוצרה עם לב גדול. ומילה אחרונה לאוהדי הפועל מהחלום ובכלל: בחיפה יש רק מכבי, האימפריה עוד תחזור.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

סוף/ מתי סין-קרונה

מתי סין-קרונה, שיאים שליליים בתור אוהד מכבי – עונת 2017/18:
0. הכי הרבה משחקים בהם יצאתי מהמגרש לפני שנגמר (2).
0. הכי הרבה משחקים בהם יצאתי לעשן באמצע (6).
0. הכי מוקדם שגיליתי אפתיות לתוצאות של מכבי (מחזור 25).
0. נזכרתי 4 שעות לפני שיש דרבי היום.
0. יותר מארבעה שחקני מכבי, אין לי מושג באיזה תפקיד הם משחקים.
0. כותב פוסט בזמן משחק.
0. מעל מאה אנשים ביטלתי במשיכת כתפיים כששאלו אותי "מה עם מכבי", ולא הוספתי דבר.
0. נזכרתי בערגה באופיר קופל.
0. 0 אפליקציות של אתרי ספורט אצלי בנייד.
0. עדיין פחות שיאים שליליים ממכבי.

*

דודו טסה שר בגיל 15 את שיר האליפות של מכבי.
כבר הרבה זמן כשאני חושב על מכבי מתנגן לי משפט אחד שלו בלופ אינסופי: "נורא, כמה זה נורא, בסוף מתרגלים להכל". לא האמנתי שאתרגל לראות אותנו ככה. כמה זה נורא.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , | 2 תגובות

רדיו חיפה מודיע בתדהמה/ מתי סין-קרונה

תוכנית הספורט של רדיו חיפה אחרי משחקים היא מופת של טראש טוק מענג מהזן הקאלטי, שכל דקת שידור בה דומה ללגימה מרווה מביב שופכין. חלק מהחן בתוכנית נעוץ ביכולת של חברי הפאנל ללהג את אותן סיסמאות סתומות אלף פעם, ולהתרגש כאילו אמרו אותן כרגע פעם ראשונה. לאוזניים שלי זה נשמע כאילו נתקע לי דיסק האוסף שצרבתי "תשדירי בחירות של הליכוד מכל הזמנים" על "פרס יחלק את ירושלים".

אתמול אחרי המשחק נכנסו בתחנה לנוהל חבצלת של עיתונות הספורט – פיטורי מאמן. סליחה על האנלוגיה, אבל זה נשמע כמו משדר מיוחד מבית החולים לקראת פטירתו של אישיות ממלכתית. זה התחיל עם קריאות ביניים של "הוא לא יהיה על הקווים במשחק הבא", המשיך במועמדים להחליפו כשלכולם יש את אותה אג'נדה – "יניב קטן", חוץ מיניב קטן שיש לו את אותה אג'נדה – "לא יניב קטן אבל מישהו שמכיר ת'מערכת"; אחר כך הגיעו קריאות ביניים של "משהו קורה, מסיבת העיתונאים נדחית", הודעות ווטסאפ מתחת לשולחן, ה"לא יהיה על הקווים בשבוע הבא" הזהיר, שהתפתח עם חלוף הדקות ל-"לא יהיה עד יום שלישי", "לא יעביר את האימון מחר", "לא יהיה במכבי מהלילה", ועד "כנראה לא ייצא מהאצטדיון כמאמן מכבי".

או אז, אחרי כשעת שידור בה נוקזה כמעט כל מערכת הביוב של האצטדיון אל גלי האתר, הגיע ה-"טוב…", ואז שקט של – הנה קורה משהו, בואו נכבד ת'מעמד, ואז ההודעה: "לוזון יתפוטר ממכבי, תכף תצא הודעה רשמית". הפאנל מחפש את המילים, כמעט מבקש את ה"בואו נחכה להודעה הרשמית" הממלכתי, כי ברגעים כאלה ראוי להיות ממלכתי. אולי משפחת לוזון בבית בפתח תקווה עדיין לא שמעה את ההודעה? לא מגיע להם לדעת ראשונים? והנה זה מגיע – ההודעה הרשמית מפי המועדון.

ההודעה נקראת בפאתוס סטייל "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" של איתן הבר, ואז עוברים לשלב הבא של נוהל חבצלת, עבור מי שכבר שנה שלמה מוספד והנה כרגע זה בדיוק קורה: עוד הספד קצר בשביל הרשמיות, הפעם מפיו של האיננו בכבודו ובעצמו שכמו זוכה להיות נוכח בהלוויה של עצמו ולסנגר על עצמו ב"אחרי פיטורי קדושים אמור", עוד הספד קטן מפי הפאנל ויאללה ממשיכים בעיסוק במועמדים להחליפו כשלכולם יש את אותה אג'נדה -"יניב קטן", חוץ מיניב קטן שיש לו את אותה אג'נדה – "לא יניב קטן אבל מישהו שמכיר ת'מערכת".

*

לפעמים הפאנל הזה נשמע כמו "מחכים למשיח" של שלום חנוך. האמת, נראה לי שכל פאנל אוהדי מכבי שמתכנס ומדבר נשמע בשנים האחרונות כמו "מחכים למשיח". אז בואו נשמע עוד קצת את "מחכים למשיח", ואז נקום ממקום מרבצנו, ניגש לבית חב"ד הקרוב ונתפלל חזק שהוא באמת יבוא במהרה בימינו.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , , , , , , , | 4 תגובות

ג'וני הרדי, שורש ירוק/ מתי סין-קרונה

בראשון בערב בדרך למשחק, דיברנו באוטו על שחקנים גדולים ששיחקו במכבי ועל החותם שהשאירו. כדי למדוד גדולה של שחקן צריך להכניס לתוך המשוואה גם את התרומה שלו לשחקנים שבאו אחריו. דניאל בריילובסקי היה הגורו של ראובן עטר, טאלב טוואטחה היה בן דמותו של פיטר מסיללה, בירם כיאל חונך על ידי ז'וטה, רפאלוב חסה תחת כנפי יניב קטן, אריק בנאדו הנחיל את מורשת מכבי לדקל קינן, ועוד ועוד צמדים ושושלות של שחקנים שגדלו והתחנכו בצלם קודמיהם מהווים את תצרף ההיסטוריה של הירוקים.

מעל כולם היתה דמות אחת קטנה גדולה שלמשך מעל 40 שנה היוותה את החוט המקשר בין עבר הווה לעתיד במכבי. ג'וני הרדי היה שורש אילן היוחסין שלנו, ממנו צמחו למכביר ענפים מהגדולים שראה הכדורגל הישראלי. ג'וני (ויש להזכיר גם את שותפו לעבודתו עם הנוער, אשר עלמני, ייבדל לחיים ארוכים) היה זה שהטמיע את הרוח – ה-spirit של מכבי הפנטזיסטית של סוף שנות החמישים-תחילת השישים, בה שיחק – בקבוצה הצעירה שהביאה למכבי את האליפות הראשונה ובקבוצות שבאו אחר כך. במשך כמעט יובל שנים הוא טבע בקבוצה ובשחקנים את ה-DNA שממנו אנחנו עשויים, DNA שנדמה שאינו קיים בנו כבר די הרבה זמן, כמספר השנים מאז אחרוני גוזליו פרשו ועזבו את מכבי.

לא זכיתי לראות את ג'וני משחק, אבל היתה לי הזכות לשמוע אותו משחק מפיו של אבא זכרו לברכה, שתיאר לי את מכבי של שנות החמישים והשישים כמו היתה ציור משוך בנגיעות מכחול עדינות ווירטואוזיות, בלי להחסיר אף פרט. מכבי בציור היתה גדולה מהחיים, והקטן הזה – שצויר באהבה בצד ימין למעלה עם הכדור קרוב לשער, משתחל בין גזעי רגליהם העבות של שחקני הגנת היריבה כשזוג רגליו המעורגלות והזריזות נושאות אותו לעבר תהילת העולם לה זכה מאבא – היה בהיר וירוק ואמיתי ובעיקר הכי מכבי שבן אנוש יכול אי פעם להיות.

***

יותר מכל היה ג'וני הרדי האיש שתמיד שם כשצריך אותו, גם בתקופות מרות כמו טיפות וויסקי הוא בא לרפא ולחמם את הלב של מכבי ולהביא אותו הכי גבוה שאפשר.
"אם שום דבר בחוץ כבר לא יקרה?
אם שום דבר בפנים לא יסתדר?"
"תירגע,אני נמצא עכשיו איתך, חבר"
"אם כל מי שרחוק לא יתקרב?
אם כל מי שקרוב לא יישאר?"
"תירגע, אני נמצא עכשיו איתך, חבר".

ג'וני כאן.
לתמיד. ותמיד. מכבי.

יהי זכרו ברוך.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 3 תגובות

דוד המושבות/ מתי סין-קרונה

אבי – גיא, השיחה. שבת בערב.

– "מה אני רואה בטלוויזיה גיא?"
– "מה אתה באמת רואה, דוד? אני לא בבית, התחילה כבר התוכנית 'הכל הולך' עם דביר בנדק? שמע אני עוקב אחריו כבר הרבה זמן, אפילו לקחתי ממנו את הדיאטה בשביל קאיו"
– "שה שה יא רשע, מה אתה מתחמק לי? מה אתה הולך לי סחור סחור כמו אלברמן על עיגול האמצע. ראיתי מה אמרת אחרי המשחק. קלטתי אותך"
– "אבל דוד, מה אמרתי דוד? אמרתי מכבי פתח תקווה קבוצה קשה, עשיתי כבוד למשפחה, פירגנתי"
– "מי צריך עכשיו כבוד למשפחה יא מאמן בושה, תיזהר שאנל'א אשלח לך את הדס גרינברג תיכנס בך עד שתרצה לחזור לנהל סניף של אפרופו. מה אמרתי לך לפני המשחק, מה אמרתי לך?"
– "אמרת לי בהצלחה דוד. זה מה אמרת. בהצלחה"
– "בהצלחה? אמרתי בהצלחה? איפה אמא שלך אני אספר לה שאם אתה לא מתחיל לעשות מה שאני אומר לך אני שולח אותך לכלוב של הקופים בחיפה בשבת הבאה. יותר גרוע, אני מכניס אותך ליציע של בית"ר אחרי שכל השבוע אני מלכלך עליך בתקשורת שאתה אוהב ערבים. מה אמרתי לך לפני המשחק, על מי אתה צריך לדבר?"
– "על מנור סלומון, דוד"
– "ולמה לא דיברת על מנור סלומון?"
– "כי… כי… דוד הם צעקו לי תתפטר… היה לי תרוץ מצוין. הם צעקו לי תתפטר, למה הקבוצה עמדה על המגרש כמו תיירים בתחנת אוטובוס בשבת, כמו להקת הנח"ל ב'איזו מין שלווה', כמו השחקנים האלה באימפרוביזציה ב'הכל הולך' עם דביר בנדק. דוד, התחיל 'הכל הולך' עם דביר בנדק? בחייאת דוד ס'תכל בטלוויזיה"
– "צעקו לך תתפטר? צעקו לך תתפטר? מי הם שיצעקו לך תתפטר? למה לא אמרת להם מה שאמרתי לך להגיד, למה?"
– "מה להגיד דוד, שהם גזענים?"
– "לא, אידיוט, גזענים תשאיר לדוד איציק, אמרתי לך להגיד להם שזו לא בושה להפסיד לסלומון"
– "אבל לא הפסדתי דוד, הוצאתי תיקו. הוצאתי תיקו דוד עם שחקנים שלא שווים חצי ממה ששווה מנור סלומון ואתם הבאתם עוד תשעה עלינו, תשעה! ועוד בזבזתם זמן כאילו אתם הפועל. תיקו הוצאתי בפתח תקווה, תיקו!"
– "שה שה תפסיק ליילל עיוני, תפסיק לבכות. לא נורא, לא עשית לנו פרומושן לתכשיט, אנחנו נמכור אותו גם בלעדיך בעשרים מיליון יורו ואני מבטיח לך – חצי פתח תקווה תהיה שלך. חצי פתח תקווה!"
– "אבל אנל'א רוצה חצי פתח תקווה דוד, מה אתה מבטיח לי חצי פתח תקווה? אני כולה רוצה לעמוד על הקווים ולעשות עם הידיים ושהכל יילך כמו בתוכנית של דביר בנדק ושהמזדיינים האלה לא יצעקו לי תתפטר"
– "טוב מותק שלי, לא אתן לך חצי פתח תקווה, אני אשמור את כולה אצלי ותיקח מתי שתרצה כמה שתרצה. מחר אני שולח עליהם את דוד איציק, אל תדאג הכל יילך כמו שצריך, הנה התחילה התוכנית אני מקליט לך בווידאו, תגיד יפה שלום לדוד"
– "שלום דוד".

***

פעם, לפני שהיה יוטיוב וחזיות GPS ואתרי אינטרנט לסקאוטינג, שחקנים כמו מנור סלומון היו מגיעים למכבי חיפה תמורת קלטת וידאו ובוק צילומים מושקע עם אפקטים של ירח מעל כיפת הזהב, אדוות גלים קטנות מהחוף השקט וחזיזים מיציע גימל.

מכבי היתה שער היציאה לאירופה, ואפילו החזיקה קו לימוזינות כפר גלים-נתב"ג. היום אבי לוזון יכול למכור לבד ב-e-bay את מנור בעשרים מיליון יורו, ואחרי שבת בערב לא תהיה לו בעיה למכור ביותר.

הדיבור על גיא לוזון האפיל על מי שבאמת צריך לדבר עליו. מבחינתי, אחד השחקנים הגדולים ביותר שגדלו בישראל.

אם גיא לוזון היה עומד אחרי המשחק מול המצלמות ואומר כל הכבוד לבחורים שלו, שהוציאו תיקו נגד שחקן שהוא לא מאמין שעדיין משחק בפתח תקווה – הייתי מהנהן בראש ואומר בהבנה: "לא מספיק מנור סלומון, הם עלו עם עוד תשעה שחקנים. תשעה!"

*הרפליקות בפוסט מתוך: "בובה של לילה"; "חגיגה בסנוקר"; "חכם מימון", הגשש החיוור.

*

מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , | 3 תגובות

לא שיעור ולא קומה/ מתי סין-קרונה

הכניסה לירושלים רצופה שלטים המבשרים על אירוע מתקרב ויוצרים תחושה שהעיר כולה מתמרקת לכבודו. ירושלים תמיד מתמרקת לכבוד איזה אירוע, מטאטאת את הלכלוך אל שיפולי ההרים, מחביאה את הסכסוך מתחת למצבות בתי הקברות הרבים שבה, מתכחשת לעובדה שהרצון לחיות בה לא עומד בקנה אחד עם הרצון להילחם עליה ו/או להיקבר בה.

בראש השלטים, בצידם הימני והשמאלי, הבעזרת השם והבסיעתא דשמייא של עיריית ירושלים: שני סמלים ממותגים של העיר שנועדו לייצג אותה ככזו שציר הזמן שלה נמתח מהעבר העתיק אל העכשיו המודרני, מהכותל ועד גשר קלטרווה.

מתחת למותגי העיר, במרכז, לוגו מנצנץ של ההתאחדות לכדורגל. הלוגו הושק בשנת 2008. אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות דאז, סיפר על הליך המיתוג מחדש במסיבת עיתונאים שנערכה לרגל חשיפת הלוגו: "זה הזמן לחבר את כל האלמנטים של השינויים שעברנו בשנה האחרונה בהתאחדות. הבאנו לכאן פנים חדשות, זכינו בתקן הבינלאומי ISO 9001, עשינו עבודת מחקר ומיתוג ארוכה ויסודית, ראינו מה נהוג בעולם ואיך נהוג למתג חברות עסקיות מודרניות בספורט ובעולם העסקים". מנכ"ל ההתאחדות אורי שילה הוסיף באותו מעמד: "מעולם לא נעשה בהתאחדות הליך של מיתוג. המיתוג מבטא את רוח השינויים ורוח הדברים בהתאחדות, המתבטאים בחזון, במטרות ובערכים: מקצוענות, שקיפות, דינאמיות והישגיות".

תשע שנים עברו מאז השקת המותג, והציטוטים מאותה מסיבת עיתונאים חגיגית הם סיבה מספיק טובה לקרוא לאמיר דורון ומרדכי אלון להתאחד לעוד ספר בסדרת "הוצא מהקשרו". בעקבות דבריו של אבי לוזון ביררתי קצת לגבי תקן ISO 9001 שיו"ר ההתאחדות לשעבר כל כך התפאר בו. הנה על התקן מתוך ויקיפדיה, לא נגעתי: "זהו התקן הרחב ביותר, הוא מקיף את כל מחזור חיי המוצר. זהו התקן הראשון מתוך שלושה תקנים הדנים במערכת איכות, שבה משתמשים לצורך הבטחת האיכות החיצונית. 'הבטחת איכות חיצונית' היא המונח המקובל לפעילויות שמטרתן לתת ללקוח ביטחון, שמערכת האיכות של הספק תוודא מראש שהמוצר או השירות יתאימו לדרישות האיכות המוצהרת".

ובכן, אחד מהשניים: או שייקחו להתאחדות את תו התקן על אי עמידה בו; או שיוכיחו שדרישות האיכות המוצהרות לגבי נבחרת ישראל וההתאחדות לכדורגל כל כך נמוכות, ומחזור חיי המוצר הוא כל כך קצר, שכל משחק הוא בעצם עלייה לקבר.

מתחת לסמל ההתאחדות מוטבע על השלט התאריך הלועזי של האיוונט: 9.10.17. יום די משעמם בהיסטוריה העולמית. מה כבר קרה באותו יום לפני? 103 שנה – תום המצור על אנטוורפן, 77 שנה – לידתו של ג'ון לנון ו-50 שנה – מותו של צ'ה גווארה. חוץ מכמה וטרנים בלגים, יואב קוטנר ותריסר אוהדי הפועל מתלהבים עם חולצה אדומה והדפס של צ'ה, אין אף אחד שרואה לנכון לציין את היום הזה. נדמה שירושלים וההתאחדות מצאו תאריך מעולה להיכנס להיסטוריה ולזכות בהכרה עולמית וארצית.

עד השנה ייזכר ה-9.10 כיום שבו לא קרה כלום. מה-9.10.17 ייזכר היום הזה כיום שבו… כאן אנחנו יורדים שורה בשלט כדי לדעת מה הולך לקרות ב-9.10.17. העיניים מרפרפות קלות כלפי מטה ומגלות את הכיתוב: "נבחרת ספרד".

ובכן, נבחרת ספרד. אין ספק, אחת הנבחרות הטובות בעולם, אם לא הטובה ביותר. נבחרת שבשורותיה משחקים בעיקר ספרדים, אם כי בזמן האחרון התחוור לנו שלא רק – כל ילד בגן שתשאלו אותו מי השחקן הטוב ביותר בנבחרת ספרד, יגיד לכם בידענות: "מסי".

טוב, נבחרת ספרד. ככה: נבחרת ספרד.

תשאלו מה, מי, למה? כלום. נבחרת ספרד. ב-9.10.17, מתחת לסמל ההתאחדות לכדורגל שמתחת לסמלי ירושלים העכשוויים – "נבחרת ספרד". שיהיה. אולי נבחרת ספרד יוצאת לסיבוב הופעות כמו להקת רוק, כמו הארלם גלובטרוטרס, כמו קרקס מדראנו; אולי היא באה לשבת אצל הנשיא בסוכה, לדון עם ראש הממשלה על נושאים מדיניים. נבחרת ספרד, חברים! נבחרת ספרד!

איפה נבחרת ספרד אתם שואלים? נרד עוד טיפה בשלט והפרסומאים הנבונים, שידעו שהשאלה תגיע, מודיעים לנו: "איצטדיון טדי, ירושלים". מושלם. קצר, קולע, חד. אמנם אם ירושלים היתה באמת מה שהיא צריכה להיות ומה שמצפים ממנה, היתה העיר אמורה לקבל בקרירות אוקטובר האופיינית לה את נבחרת ספרד, אולי אפילו היה מובן מעליו שבדרך לשדה התעופה במדריד ייתלו שלטים: "נבחרת ספרד בדרך לירושלים". אבל לא. ירושלים היא זו שמתהדרת בכל מי שמוכן לעלות אליה, לא הפוך.

טוב, יורדים שורה למטה, והלוגיקה של השלט מתחילה להשתבש: "בואו לעודד את נבחרת ישראל", כתוב שם ואין לך מושג מאיפה זה בא. מה קשורה נבחרת ישראל לכל ההו-הא הספרדי שעולה לירושלים, ומדוע לעודד אותה? פתאום השלטים מקבלים צביון של מודעת אבל; חוטים נקשרים, היגיון עושה שכל ואתה מתחיל להבין שהאירוע הוא כנראה בכלל אירוע הזדהות של נבחרת ישראל עם מה שקורה בספרד. ייתכן שנבחרת ספרד פורקה ומתה וגם היא מבקשת להיקבר בירושלים?

אתה מתחיל לקרוא את השלט מההתחלה וזה ברור כשמש: עיריית ירושלים וההתאחדות לכדורגל בישראל קוראים להגיע להלווייתה של נבחרת ספרד, באיצטדיון טדי בירושלים, בתאריך שלא קרה בו שום דבר מיוחד אף פעם והפעם באמת קורה בו משהו. הציבור מוזמן לעודד את נבחרת ישראל האבלה.

"איזה עם אנחנו!", אתה אומר לעצמך ומתמלא בגאווה על היכולת שלנו להכיל כאב של אחרים. עכשיו אפשר להבין למה זומן יוסי בניון לנבחרת – הוא שיחק שם, בטח לו כואב הכי הרבה. שוב יבכה יוסי, כמה רגיש.

ואז מגיעה החוצפה הגדולה מכולן. בשורה האחרונה, מעל דגלי ישראל וספרד המתנופפים באחווה זה לכיוון זה, כתוב: "לפרטים ורכישת כרטיסים", ומתחת – כתובת אתר האינטרנט של ההתאחדות.

פרטים אני מבין, אבל ממתי מוכרים כרטיסים להלוויה? נכנס נסער לאתר ההתאחדות ומגלה: יש משחק. משחק! נבחרת ישראל נגד נבחרת ספרד. לא הלוויה ולא ניחום אבלים. והשלטים בכניסה לירושלים בעצם באים להזמין אותנו בהתרפסות ופחיתות כבוד שלא נראו כאן מאז אורן חזן ביקש סלפי מדונלד טראמפ – לבוא קודם כל לראות את נבחרת ספרד ורק אחר כך, אם בא לנו לעודד את נבחרת ישראל, אז יהיה אחלה אם נפרגן ליוסי בכפיים בסוף המשחק אחרי התבוסה.

השלטים האלה מבזים ומשפילים את נבחרת ישראל, את ההתאחדות לכדורגל ואת העיר ירושלים הרבה יותר מכפי שביזה ערן זהבי את סרט הקפטן. השלטים האלה לא הופקו בלהט המשחק אלא נהגו ואושרו בחדרים ממוזגים ועברו את כל הדרגים המקצועיים במשרד הפרסום, בהתאחדות ובעירייה עד שנתלו במאותיהם. לו היו השלטים הללו דרושים כדי להאיץ ולשכנע את הקהל לקנות כרטיסים מילא, אבל הכרטיסים למשחק בין ישראל וספרד אזלו הרבה לפני שהוכנו השלטים.

מצטער שאני שוב חוזר למאיר אריאל, אבל איך אפשר בלי השאלה המתבקשת: "הזו גאולה? הזה כבודה?"

מדרש יונתי, שיר תוכחה על העיר ירושלים. אילו היה חי היום היה אולי מוסיף בית על השלט העלוב והמבזה שנתלה בחוצות ירושלים ובמבואותיה, ומספר יותר מכל "איך ירושלים מתייפייפת ורוקדת ברבים, משתתפת, בטח משתפשפת, עוטיה על עדרים".

*

מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ובינתיים בעולם, כללי, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , | 8 תגובות