מכבי פתח תקווה – אנחנו: תוכנית חצי כבקשתך

אז הניצחון על באר שבע קנה לנו שקט לשבוע וכמעט שעתיים. בדקה ה-73 של המשחק היום, רגע אחרי שהכדור עשה את דרכו אל השער בליווי המבט של לויטה ולבסוף פגש את הרשת, התחילו שוב הזמזומים. אמרנו וידענו וזה היה ברור כל הזמן ולרגע לא חשבנו אחרת. ומאותו רגע התפללתי שנעשה מהפך וננצח, כדי שנוכל שוב לסתום להם את הזמזמן ולהרוויח עוד קצת זמן-שקט.

אבל הכדורגל זו לא תוכנית כבקשתך, כמו שהיו אומרים פעם, ובזמן שדמיינתי איך אנחנו מנצחים ידעתי גם שאין סיכוי שזה יקרה – גם בגלל שאני מדמיין את זה, שכן ידוע שאם רוצים שמשהו לא יקרה, צריך לדמיין בדיוק איך הוא קורה. וככל שנקפו הדקות והכדורים שלנו סירבו שוב ושוב לנשק את הרשת, הלכתי והשלמתי עם כך שאנחנו הולכים להפסיד, וכבר עמדו בפתח המחשבות שאולי הם בכל זאת צדקו והכל היה סתם והתלהבנו לריק והנה תיכף נגמרת העונה.

אבל הכדורגל, מסתבר, הוא לפעמים תוכנית חצי כבקשתך, וחצי כבקשתי גוזלן השווה וזכינו בתיקו שבסך הכל הוא לא כזה נורא, במשחק לא קל בחוץ. וחבל שלא ניצחנו כי היינו עדיפים, אבל לפחות גם לא הפסדנו כי אז רק אלוהים יודע איך הזמזמנים היו מזמזמים.

*

אפשר לדבר על על אשמת לויטה בשערים, או על ההגנה או על העייפות של ואצק או על אוזלת הרגל של רוקאביצה או על קבלת ההחלטות של ריאן, אבל לא בא לי. אם היינו מפסידים לא היתה ברירה, אבל גוזלן השווה והעניק לנו את האפשרות לא לעסוק באשמה או בהתגוננות, ופשוט לקחת מהמשחק את מה שהיה בו טוב, ושמי שצריך למצוא את הבעיות ימצא את הבעיות וישפר, ואנחנו למה שנעסוק בדברים הרעים, במילא זה לא תפקידנו לעבוד עליהם באימונים, אז לפחות שנמלא את הזיכרון בדברים הטובים.

ומה שהיה טוב במשחק, וזה עדיין בהשוואה לעונה שעברה שעוד טריה בזיכרון, זה ששוב נראינו כמו קבוצה. ואם בעונה שעברה המאמן נראה כמו בעל בית מחוץ לקווים, אבל בתוכם כולם נראו אבודים, אז העונה נראה שיש בעל בית על המגרש, ויותר מאחד, וברור למי הכדור צריך ללכת ומי אחראי על בניית ההתקפות (זוכרים שכל התקפה שניה שלנו היתה מתחילה ממשומר?). וכשאני אומר בעל בית אני מתכוון לוואצק, ואני מתכוון גם לכך שאם הוא קצת עייף כמו היום, אז לא הולכים ישר לכדורים ארוכים מהמגנים אלא יש מישהו אחר שייקח עליו את המלאכה.

והמישהו הזה היה היום ורמוט. שהיה נהדר. ואתם אולי כבר יודעים שבעיני ורמוט הוא שחקן אדיר שהקריירה שלו מתפספסת בגלל הנטייה שלו להיעלם לחלקים גדולים של המשחק, ולהתעורר רק מדי פעם, ושאני מאמין שאם רק מישהו יידע לסדר לו את הראש, הוא יוכל לתת עוד כמה שנים גדולות באמת. כי יש לא מעט שחקנים ישראלים טובים שיכולים לכדרר יפה תוך כדי ריצה ולעבור שחקנים על ידי שימוש בתנופה שלהם ובמהירות – אבל אין עוד שחקן ישראלי שיכול לעבור שחקנים על מטר כמוהו, בלי לרוץ בכלל, ממש על המקום, או לחלק מסירות מדויקות כמוהו, או בכלל, לעשות מהלכים שאף אחד לא יכול לצפות מראש, לא השחקנים שמולו ולא המאמנים ולא הצופים.

והיום ורמוט נתן לי תקווה שמשהו שם בקופסה מתחיל להסתדר, אם באמת דברים יכולים עוד להסתדר בקופסה בגיל כזה. בתחילת המשחק היה לכך רמז מטרים כשהוא ירד לגליץ', והפעם אפילו גליץ' אמיתי, לא כזה כאילו-גליץ'-בשביל-הקהל, אלא אחד שנועד ממש לזכות בכדור, ובאורח פלא הוא אכן זכה בכדור. וכולם היו בהלם למאית שניה מהאירוע הנדיר ונדמה לי שדרך המסך גם שמעתי את הקהל באצטדיון מריע, מודע לרגע החד-פעמי.

ואחר כך הוא נתן משחק שלם טוב, לא חצי ולא רבע ובטח לא משחק רגיל, בו הוא מתעורר מדי עשרים דקות כדי לעשות איזה תרגיל וחוזר לישון, אלא משחק שלם טוב, אפילו טוב מאוד, והפעם זה גם לא היה על יבש כמו שאומרים בצבא אלא התבטא גם במצבים ממש, בהתחלה הוא סידר מצב מעולה לריאן ואז בישל גול לקהת, ואחר כך חדר לרחבה יפה וכמעט השאיר את רוקאביצה מול שוער ובסוף גם זרק את המגן שלו מצד לצד כמו יויו, לפעמים נדמה שהוא עושה את זה לא כי הוא צריך אלא סתם כי הוא יכול, ובישל לפלט את הבישול לגוזלן.

והיה כל כך כיף לראות אותו ככה, רץ ולוחץ על היריבים ועובר שחקנים ומחלק כדורים, ואת שיתוף הפעולה היפה שלו עם קהת, וזה עורר איזו תקווה כמוסה, שאולי בעונה שעברה פשוט לא היה לו עם מי לשחק אצלנו, ועכשיו כשיש לו את ואצק וקהת ועוד מעט יהיה לו את עטר, אולי הוא יהיה מי שהוא יכול להיות, ולא רק מי שהיה יכול להיות אבל תמיד היה חסר לו משהו.

ואם המשחק היום לא היה מקרי ומישהו שם בקבוצה שלנו באמת מטפל בקופסה שלו, אולי אפילו הוא בעצמו, והוא יהיה כזה, כלומר מה שהוא יכול להיות, אז אפשר אפילו להרהיב עוז ולקוות שתהיה לנו עונה ממש טובה.

*

ובסיכומו של דבר מצד אחד ירדנו לקרקע מהריחוף של אחרי באר שבע, שזה היה קצת צפוי ובכל זאת מבאס. אבל מצד שני שוב חזרנו מפיגור, שזה יפה ומשמח ומראה על ווינריות ותמיד טוב לגיבוש ולביטחון. ומהצד של הטקטיקה את שער השוויון שלנו עשו, חוץ מוורמוט, שני החלוצים שלנו, ואולי זה יגרום למולנשטין להבין שחלוץ אמיתי על המגרש זה רעיון מעניין שעשוי לעזור לנו להבקיע.

וביום שבת יש כבר עוד אחד. וחייבים לנצח. כדי שלמשחק העונה שלנו, שנמצא ממש מעבר לפינה, נגיע עם ביטחון.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים | עם התגים , , , , , , , , , , | 9 תגובות

אנחנו – הפועל באר שבע: מזל טוב, יש לנו קבוצה

כמה התאפקתי. כל כך הרבה זלזול היה כלפינו, בכל מקום שמעתי שנובס ושנקבל בראש, אפילו מצד אוהדים שלנו – אולי אפילו בעיקר מצד אוהדים שלנו, או שלכאלה אני יותר רגיש. ובכל פעם כמעט נגררתי להתווכח – הרי בשנה שעברה לא הפסדנו להם ואפילו ניצחנו, גם במאני טיים, ובכלל מתי לאחרונה "קיבלנו בראש" במשחק שהיה חשוב לנו. אבל בסוף חשקתי שפתיים וסיננתי דרכן, בואו נחכה ונראה.

כי הנבואה ניתנה לשוטים ואם מישהו מאיתנו היה יודע משהו שאנחנו לא, הוא לא היה עכשיו איתנו אלא נופש בקאריביים עם קוקטייל ביד או מה שזה לא יהיה שמיליונרים עושים בתמונות סטוק. הרי כל הטוטו והווינר נבנה על היומרה של אוהדי כדורגל להבין משהו במשהו, וכמו שאנחנו רואים הטוטו והווינר ממשיך להצליח והאנשים משום מה ממשיכים לחשוב שהם מבינים וממשיכים לזרוק כסף.

חשקתי שפתיים אבל זכרתי ואמרתי בלב, חכו חכו, אני עוד אזכיר לכם ואנופף בזה מולכם ואשלח לכם צילומי מסך בווטסאפ וארטווט את הנבואות שלכם בטוויטר ואגיב לתחזיות שלכם בפייסבוק כדי שתראו אחת ולתמיד כמה אתם מבינים וכמה אתם יודעים, ואולי זה יסתום לכם את הפה קצת ויהיה לנו קצת שקט.

ועכשיו הגיעה עת הנקמה, לא הובסנו ולא קיבלנו בראש ואפילו ניצחנו ובצדק, והגיע הזמן לדחוף את כל הקשקושים חזרה לפנים של הקשקשנים ואת כל החרטוטים לחורים שמהם חורטטו –

ובכל זאת אני לא עושה את זה. כי בשביל מה בעצם? הרי כמו שהם לא יודעים יותר ממני גם אני לא יודע יותר מהם, וזה שניצחנו זה לא קשור אליי ולא מוכיח משהו לגביי, שאני צדקתי או שאני חכם יותר. אני יודע בדיוק כמו כולם, או יותר נכון לא-יודע בדיוק כמו כולם, והדבר היחיד שצדקתי בו זה שלא מיהרתי לנחש ניחושים ולחזות תחזיות, לא לטוב ולא לרע, וגם זה לא מי יודע מה איזה צדק, בסך הכל החלטה נטולת ערך אמת, שהחלטתי במקרה אני לא אוהב לטעות, והרי מי שלא חוזה לא טועה.

מה שכן, אני מצפה מעכשיו מהקשקשנים – קצת צניעות. זה הכל. אתם לא יודעים הכל, ואם לשפוט לפי היום, אתם יודעים מעט מאוד.

*

ובכלל, בשביל מה לחזות תחזיות? שום דבר הרי לא תלוי בנו. זה הכל דיבורים באוויר. סתם. זורקים משהו, כדי יהיה אפשר לנופף בו, "הנה, אמרתי!". נו אז מה? אז אמרת וצדקת, וקודם טעית במשהו אחר, ועוד מעט תטעה שוב ואולי תצא צודק עוד איזו פעם. אז מה? אתה חכם יותר אם ניחשת נכון? הרי זה הכל ניחושים. ואם היית נחשן ממש טוב כבר לא היית פה איתנו. היית מנחש ניחושים בליגה הרבה יותר טובה.

(והנה קטע מצוין בהקשר הזה ששלח לי יקיר הבלוג עופר פרוסנר).

*

ואחרי המשחק מישהו אומר לי – בכלל לא היינו כאלה טובים, זה פשוט ההם שהיו חלשים, ואני בא להגיד לו – תגיד, ראינו את אותו משחק? לא ראית איך ואצק… ולא ראית שריאן… ונטע… ורוקאביצה… והלחץ… והחילופים…?

אבל אני חושק שפתיים, ולא אומר. כי בשביל מה בעצם? למה אני צריך לשכנע אותו במשהו? למה לבזבז על זה אנרגיות? אם קורה משהו טוב בקבוצה, הוא קורה בין אם אגיד לו ובין אם לא. ואם הוא רוצה לחשוב שלא קורה משהו טוב, וואלה, שיהיה לו לבריאות. זה לא משנה כלום במציאות.

ואולי בכלל הוא צודק? אולי איפה שאני חושב שאני רואה מציאות והוא רואה שחורות, הוא בעצם רואה את המציאות ואני רואה ורודות? ואולי בעצם כל העניין הוא המאבק הנצחי בין אופטימיסטים לפסימיסטים. אלה ימצאו בכל דבר סיבה לחשוש ולדאוג, וגם כשיש כמה דברים טובים הרי הכל רקוב מלמטה, או מלמעלה; ואלה יגידו, נכון זה די רע אבל היי, תראה, הנה נקודות אור, והנה עוד כמה, ואולי הם יצטרפו יחד ויהיה אור גדול;

ואלה אומרים, אנחנו מעדיפים להיות מוכנים לכל תסריט, גם הגרוע ביותר, ובמקרה הטוב נופתע לטובה, והכי חשוב – לא נתאכזב. ואני לעומתם מעדיף לקוות שיקרו דברים טובים, בטח כשזה לא תלוי בי, ומקסימום, במקרה הכי גרוע, אתאכזב (ויש שטוענים שמחשבה חיובית גם יוצרת מציאות חיובית, אבל על החיוביות הזאת אני כבר לא מתחייב).

והשבוע שמעתי משפט שממצה יפה את הגישה שאני מעדיף, משפט שאמר פעם שמעון פרס, שעומד למות אז כל המשפטים היפים יוצאים ומסתובבים סביבו כמו הנשמות של המתים בסרטים המצוירים:

אופטימיסטים ופסימיסטים מתים אותו דבר, אבל חיים אחרת.

אז אני מעדיף לחיות בכיף. ("מעדיף". זו בכלל החלטה שלי? אולי זה בכלל עניין של חינוך והשפעה של ההורים ועניינים בילדות וכל זה?).

*

ובכל זאת, ולמרות שזה לא באמת קשור אלינו – בכל זאת נגיד מה ראינו היום. ולו משום שכיף לחשוב על זה שוב ולשחזר.

ראינו שיש לנו שחקנים מצוינים. החל בשוער ובדמויות מסוימות בהגנה, דרך כמה קשרים אדירים וכלה בחלוצים טובים. וראינו שיש לנו זר טוב מאוד אחד, שהיה באמת דרגה מעל כולם, והקהל ידע להודות לו בסיום, ובתקשורת אחר כך כבר קשרו לו כתרים אז אנחנו נימנע, כי כבר נכווינו בזרים שהכתרנו כיהלומים ולבסוף התגלה שהם נוצצים יום כן יום לא, והיום הם אולי, במקום אחר.

וראינו שנטע, נטע, נטע. וראינו שלריאן יש בכל זאת מה לתת, ואם כבר ריאן אז זו היתה החלטה מבריקה להעלות אותו היום בהרכב, במיוחד אם נלקח בחשבון שהמגן השמאלי של הבאר שבעים כל כך גרוע, וריאן תפר אותו כהלכה. ואם כבר החלטה מבריקה אז ראינו שיש לנו מאמן לא רע בכלל, שלא לומר מאמן ראוי, שלא לומר – ייתכן שיש לנו מאמן טוב, שקיבל עוד כמה החלטות שנראו מוזרות קצת לפני המשחק ובדיעבד היו טובות, וגם במהלך המשחק קיבל החלטות מצוינות, ובכלל, אנחנו מרוצים ממך ומהגישה שלך, תמשיך ככה מר מאמן.

וראינו חזרה מפיגור לא קל. וזה מלמד שגם יש לנו אופי, כי כפי שלימדונו רבותינו אופי לא נמדד כשהכל טוב, אלא בהתמודדות עם זה שלא הולך.

וראינו ניצחון. על קבוצה טובה מאוד.

ואם נסכם את האמור לעיל, ראינו שחקנים מצוינים עם מאמן טוב, שידעו לחזור מפיגור ולנצח קבוצה טובה מאוד.

והכי חשוב: ראינו קבוצה. וזה דבר שלא ראינו כבר הרבה זמן. קבוצה, קבוצה ממש! כזאת שיודעת מה היא רוצה לעשות, ומה לעשות כדי לעשות את זה, שיש לה מטרה ברורה ותוכנית משחק עקבית, שיודעת לממש אותה. כמה זמן לא היתה לנו קבוצה? ואפילו אם היו לנו קבוצות פה ושם, לשברירי עונות – קבוצה כזאת? התקפית? עם שמחת חיים? וחדוות משחק? עם רצון ממש לנצח, ולא במקרה?

והיה חיבור בין השחקנים, ראו את זה בכל רגע, והחיבור הזה הלך והשתפר תוך כדי משחק, ושחקנים אשכרה דיברו אחד עם השני, וכיוונו אחד את השני. הם היו קבוצה! ויש כימיה טובה בין כולם, ראו את זה במשחק, וראו את זה אחרי.

ומה שנחמד, זה שלמרות ששיחקנו טוב ושניצחנו, ראינו גם שיש עוד המון מה לשפר. גארי, ומוסא, וקהת ובטח ורמוט. יש עוד מה לשפר, ונראה שיש את האנשים הנכונים לעשות את זה.

*

אז זה מה שראינו, והיה כיף לראות, והיה כיף סוף סוף לחזור ממשחק כל הדרך עד הבית, עם המתיקות הזאת שאופפת ניצחונות גדולים.

היה כיף גדול ועפנו. ועוד מעט נרד לקרקע ונדומם מנועים. כי עכשיו צריך לראות המשכיות ויציבות.

אבל קודם נראה שוב את המשחק.

טוב, אולי גם נעבור על טוויטר ועל פייסבוק ועל ווטסאפ, ונלעג בלב לקשקשנים. אבל אחר כך די.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , | 8 תגובות

בני יהודה – אנחנו: חלקיקים

למי שמעוניין משום מה גם במחשבות שלי על קבוצות אחרות – זה יום המזל שלכם, כי בדיוק היום התפרסמו כאלה פה

*

ממשיכים להעביר זמן, בתקווה שמתחברים בינתיים. אלו תהליכים שמתרחשים, כידוע, מתחת לפני השטח, אז אין מה לעשות אלא להמתין, ולקוות שמתחת לפני השטח קורה משהו. שמתרחש חיבור. שהכימיה הנדרשת מתבצעת. שהשחקנים נהיים מתואמים יותר זה עם זה.

אנחנו לא יכולים לראות את זה כרגע, אבל מתישהו, ברגע אחד קסום באיזה משחק – לא ניתן עדיין לדעת איזה – הכל יתחבר פתאום. כל השחקנים יימצאו במקום הנכון, ויעשו את הפעולה הנכונה, עם או בלי הכדור. ולכל הפעולות האלו יהיה מכנה משותף, כאילו מוח אחד מכוון את כולם לעבר מטרה מסוימת וברורה, באמצעות כמה עקרונות יסוד פשוטים. נקרא למישהו הזה "מאמן". לעקרונות נקרא "תוכנית משחק".

מאותו רגע, נהיה קבוצה מופלאה. בלתי ניתנת לעצירה.

אבל בינתיים אנחנו פרגמנטים של קבוצה. חלקיקים מהבהבים שנעים על מגרש באופן די כאוטי במשך כשעה וחצי. מדי פעם אחד מהם נקלע בטעות למקום בו הוא אמור להיות, ואז אנחנו חשים משהו בגוף, איזה גל נעים של נכונות, שמיד חולף לו. מדי פעם אנחנו מרגישים ממש צמרמורת – זה מעיד על כך שכולם כרגע נמצאים בו בזמן בכל המקומות הנכונים עבורם על המגרש. אבל זה מקרי לחלוטין. אי אפשר עדיין לצפות לעקביות בעניין הזה. עם זאת, ככל שזה יקרה יותר, סביר להניח שצוות האימון – הרי גם הוא חש את אותן צמרמורות – יוכל ממש לכוון את השחקנים לשהות במיקומים האלה לעיתים יותר תכופות.

מדי פעם שחקן עושה את הפעולה שהוא אמור לעשות. דקל עוצר את תורג'מן ולא מסדר לו מצב מול לויטה. חבשי מתקל בזמן ולא עושה את הפאול אחרי שעברו אותו. ואצק מכניס כדור עומק טוב. מוגרבי מצליח לעבור שחקן. קהת נותן פס חכם. רוקביצה פורץ על הקו. נטע מחלץ כדור ובועט – לא, אצל נטע זה די עקבי. לא שייך לפה. ורמוט מטעה מגן וסוחט פנדל. קגלמאכר – לא, אצל קגלמאכר זה לא קורה גם במקרה. (הקלגמאכר, מסתבר, הוא תופעה ייחודית של מגן ימני שטוב יותר בכל תפקיד אחר מאשר מגן ימני).

ורוב הזמן – פרגמנטים. חלקיקים. שבבים מהבהבים. ואנחנו יכולים רק לקוות שהחלקיקים האלה מתחברים. איך רואים התחברות? לא רואים. רואים חיבור. כשזה קורה, רואים. אבל כל עוד זה לא קורה, אפשר רק לקוות. אז אנחנו מקווים.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , | 13 תגובות

תור הטוויטר: העידן החדש של אנשי ותקשורת הספורט

הכתבה הזו פורסמה ב"ספורט הארץ" וזכתה להד די נרחב (אפילו התראיינתי עליה אצל עידו קינן בגל"צ, כאן ב-6:55). אבל חשבתי שאולי בכל זאת היא לא הגיעה לכל קוראי הבלוג. אז הנה)

*

במסגרת המהפכה שעברה בקיץ האחרון, נוקטת השנה מכבי חיפה במדיניות חדשה כלפי כלי התקשורת, שמטרתה להרחיק כמה שניתן את העיתונאים משחקני ומאנשי הקבוצה ולמנוע הדלפות ודיסאינפורמציה.

הקבוצה הוציאה הודעה לפיה כל הודעה רשמית שלא חתומה על ידי איש הקבוצה היא לא מהימנה ואין להסתמך עליה; הכתבים כבר לא מקבלים הדלפות מחדר ההלבשה כבעבר, בטח לא כבתקופת רוני לוי; וההחתמות נעשות בלי ידיעת הכתבים, שהתרגלו לקבל את המידע הישר מפי הסוס. המאמן החדש רנה מולנסטין, שני עוזריו והשחקנים הזרים החדשים – כולם הוחתמו בהפתעה גמורה ובלי שרוב מוחלט של הכתבים יידעו דבר וחצי דבר. הכל ממודר, דיסקרטי ויעיל. לא במקרה המנכ"ל החדש, אסף בן דב, הוא איש שב"כ לשעבר.

גם אם זה לא היה אחד מהשיקולים שהביאו למינויו של המנהל המקצועי החדש של מכבי חיפה, תור-כריסטיאן קרלסן, הרי שהוא מתאים למדיניות הזו כמו כפפה ליד. נדמה שקרלסן פשוט לא מעוניין לעבוד מול ועם התקשורת הממוסדת. עד כה, מאז שהגיע, לא התראיין לה אפילו פעם אחת (מלבד ציטוטים שנתן לכל האתרים יחד בערב התכנסות שנתי של "דסק הכדורגל של חיפה והצפון"). אך בניגוד לאנשי מקצוע אחרים שלא מסתדרים עם העיתונאים, זה לא אומר שהוא מנותק מהמתרחש – פשוט יש לו תחליף, והוא לא פחות טוב: טוויטר.

אפשר לומר שמעולם לא היה בכדורגל הישראלי איש מקצוע כל כך מחובר לרשת. לקרלסן יש גם חשבון אינסטגרם, בו הוא מעלה תמונות של שחקנים ואנשי מקצוע שהגיעו לחיפה – וגם את הצילום המפורסם של הלוח מחדר ההלבשה עם משפט המוטיבציה של מולנסטין – אבל נדמה שטוויטר, בה הוא מחזיק שני חשבונות, אחד בשפתו המקורית ואחד באנגלית, הוא הפלטפורמה המועדפת עליו.

קרלסן הוא כמובן לא איש הספורט הראשון בישראל שמשתמש ברשתות החברתיות כדי לעקוף את התקשורת הממוסדת. בכדורגל קדם לו מי שהיווה אולי את ההשראה להבאתו, ג'ורדי קרויף. עם זאת, נדמה שעבור קרלסן טוויטר הוא ממש אחד מכלי העבודה. זה לא מפתיע – במשך רוב הקריירה שלו, התפקיד שלו היה לאתר "מציאות", שחקנים טובים במחירים זולים, ואין דרך לעשות את זה כיום בלי להיות מחובר לרשתות החברתיות ובלי ליצור כמה שיותר קשרים ברשת.

המנהל המקצועי של מכבי חיפה מביע בטוויטר את דעתו בנושאים שונים, מברך על החתמות חדשות – ובעצם מבשר עליהן כמעט בו בזמן יחד עם האתר הרשמי, עוד לפני העיתונאים – ובנוסף מקיים קשר עם האוהדים, עונה להם על שאלות, מודה להם על התמיכה ומחמיא להם.

טוויטר היא כמובן לא פלטפורמה חדשה והיא השתרשה היטב גם בארץ, אבל עד הגעתו של קרלסן, לא הכרנו בספורט המקומי איש מקצוע, בטח לא מנג'ר מקצועי של קבוצה, שמשתמש בה באופן כמעט בלעדי. לשימוש זה ברשת החברתית כדי להעביר מסרים ולקבל מידע מהאוהדים מעל לראשם של הכתבים, יש שלוש השלכות מרכזיות שעשויות לשנות את פני הספורט המקומי.

מי צריך את התקשורת הקונבנציונלית?

ממש כמו נתניהו ולפיד בפוליטיקה, קרלסן משתמש בטוויטר כדי לעקוף את התקשורת הממוסדת ולהעביר מסרים ישירות לאוהדים. הוא יודע שאוזניהם של אלה כרויות לכל פיסת מידע על הקבוצה, ושחלק נכבד מהעוקבים אחריו מקבלים התראה על כל ציוץ שהוא מעלה.

הוא עצמו, כאמור, לא התראיין לאף כלי תקשורת ישראלי. השאלה העולה היא למה הוא צריך בכלל את התקשורת הממוסדת, כשהקבוצה יכולה להעביר לאוהדים ישירות כל מסר שהיא רוצה, לדווח להם על כל החתמה ומידע חדש ולהפריך כל שמועה? הכוח של הכתבים ניטל מהם ככל שהרשת החברתית הופכת מרכזית יותר. ובעידן בו הציונים של השחקנים בעיתון כבר לא משפיעים כמו פעם, אם בכלל, גם השחקנים לא צריכים את הכתבים באותה מידה.

כתבי הספורט החיפאיים בחיפה כל כך לא משמעותיים עבורו, שהמנג'ר המקצועי מרשה לעצמו לדבר עם האוהדים "מעל ראשם", ולהסתלבט עליהם יחד עם האוהדים בתגובות. זה בדיוק מה שקרה לאחרונה, כשקרלסן העלה את הציוץ הביקורתי הבא על העיתונאים המקומיים:

"ישראל נהדרת", כותב המנהל המקצועי, "אאבל הפיברוקים והפנטזיות שעוברים את בקרת האיכות של עורכי הטבלואידים… וואו!". יש לשים לב שהציוץ מתפרסם בחשבון האנגלי ולא הנורווגי – עדות לכך שהוא לא סתם עוד "התרשמות תמימה" מהתקשורת הישראלית אלא מסר לעוקבים, שהסאבטקסט שלו ברור – "אל תקשיבו למה שכתוב באתרים, זה שטויות", ואולי אפילו "כשאתם רוצים מידע מהימן, בואו אליי". התגובות לציוץ מראות שהאוהדים הבינו את המסר והבהירו לקרלסן בתגובות משעשעות שהם לא ממש מופתעים.

באחד מאתרי הספורט קלטו את הרמז הדק ומיהרו להשיב לקרלסן עם ביקורת לא כל כך מרומזת:

%d7%a7%d7%a8%d7%9c%d7%a1%d7%9f

עורך ספורט אחר התרגז גם הוא על הציוץ ושיתף אותו עם עקיצה משלו. קרלסן, כמובן, לא נשאר אדיש וענה מיד:

אפשר להבין את הכעס של כתבי הספורט. מי צריך כתבים בשטח, כשהעורכים מקבלים את המידע ברשתות החברתיות? מי בכלל צריך אתרי ספורט ועיתוני ספורט, אם את המידע המהיר ביותר והמהימן ביותר מקבלים האוהדים הישר מהמנהל המקצועי?

האוהדים נהיים חשובים הרבה יותר

בשיאה של סאגת רוני לוי אמר קרלסן ליעקב שחר שהוא רואה בכל יום ידיעות בגנותו, ושהוא יודע מה המקור להן. ייתכן שקרלסן הספיק לרכוש חברים ישראלים עם ידע פנימי בכלי התקשורת, אבל סביר לא פחות שאת הידע שלו לגבי המתרחש מאחורי הקלעים בין התקשורת למאמן הוא מקבל ישירות מאוהדי הקבוצה. אלו לא חסכו ממנו את מה שהם יודעים על הקשר בין רוני לוי לעיתונאים. הנה דוגמה לציוץ של אחד מאוהדי חיפה אחרי ההדחה מאירופה:

אותם כוח והשפעה שניטלו מהכתבים בעידן החדש לא נשארים יתומים – הם עוברים לאוהדים, שיכולים לתקשר עם המנהל הספורטיבי של הקבוצה שלהם בלי שיזדקקו לכתבים. זה לא תמיד מסתכם בעידוד ותודות על החתמות ונצחונות. הנה למשל, אותו אוהד מהציוץ הקודם מזהיר את קרלסן שעם שחר אין לו סיכוי לקבל סמכויות, ואולי עדיף לו לעזוב את הקבוצה לפני שיהיה מאוחר מדי:

האוהדים שמיומנים בשימוש טוויטר הופכים, אם כן, להיות נציגיהם של אוהדי הקבוצה כולם. מעמדם נהיה חשוב יותר עבור האוהדים האחרים, וגם עבור אנשי המקצוע שמתחשבים בדעתם לגבי המתרחש בקבוצה. למעשה, גם עבור העיתונאים: לעיתים קרובות בעידן החדש הכתבים מקבלים את המידע מהאוהדים שעוקבים אחרי אנשי המקצוע בטוויטר, ולא להיפך.

המתווכים מיותרים: האיום על מעמד המאמנים הישראלים

המשמעות של השימוש בטוויטר לא מסתכמת בירידת כוחה של התקשורת הממוסדת ובעליית קרנו של "האזרח הפשוט" (או במקרה הזה, האוהד). את זה כבר ידענו על הרשתות החברתיות בתחומים אחרים. אך בעולם הספורט המקומי יש לרשתות החברתיות תפקיד נוסף ואולי אף מהפכני – כזה שעשוי להשפיע על מעמדם של המאמנים.

בשאלה העתיקה "מה עדיף לקבוצה ישראלית – מאמן ישראלי או מאמן זר", אחת התשובות לזכותם של המאמנים המקומיים היא שאלו מעורים בכדורגל המקומי, מכירים את יחסי העבודה ואת הנורמות הנהוגות במגע עם התקשורת, ומכירים אישית את העיתונאים ואת האוהדים. בעידן הנוכחי, כאמור, בו מידע יכול להגיע מכל מקום ומכל אחד, ההבנה הזו היא כבר לא מנת חלקם הבלעדית של המאמנים הישראלים, וגם קשרים ניתן לפתח ולטפח ברשתות החברתיות לא פחות ואף יותר מאשר "בשטח".

אך החידוש חורג מכך: מאמנים זרים שהגיעו לישראל בעבר היו חייבים להחזיק סגל ישראלי שיחבר אותם לקבוצה ויתרגם את רצונותיהם של המאמנים – מקצועית, ובאופן הכי מילולי – לשפה המקומית. עם זאת, הסגל הזה היו לעיתים קרובות זרע הפורענות שהביא בסופו של דבר לכישלון המאמנים ולעזיבתם. העוזרים הישראלים היו מחוברים לתקשורת המקומית והיו זקוקים לה (המאמן יחזור הביתה אם ייכשל, אנשי הסגל יישארו בישראל ויצטרכו למצוא עבודה חדשה), ולכן היו מחויבים לכתבים לא פחות מאשר למאמן החדש. לכן היוו ה"מתווכים" האלה בין המאמן לקבוצה ולאוהדים מקור ראשי לבעיות של המאמנים הזרים, אם על ידי הדלפות ואם על ידי חתירה תחתם.

הרשתות החברתיות, בפשטות, מייתרות את כל אותם מתווכים. המנג'רים יכולים להשתמש ברשתות ממש כפי שקרלסן משתמש בטוויטר, וללמוד מה קורה בשטח הישר מהאוהדים – שלעיתים מחויבים לקבוצה יותר מכל אחד אחר. חידוש זה מאפשר לקבוצות ישראליות לא רק להחתים מאמנים זרים בקלות רבה יותר מאשר בעבר, אלא גם להקיף אותם באנשי סגל זרים שהם מכירים ורגילים לעבוד איתם. גם במקרה הזה מכבי תל אביב פרצה את הדרך, מכבי חיפה עוברת בה, ועכשיו היא סלולה גם עבור הקבוצות האחרות.

המאמנים הישראלים יצטרכו מעתה להפגין כישורים נוספים, מעבר לידיעת השפה, כדי לנצח במאבק על מספר המשרות המצומצם לא רק את חבריהם המקומיים אלא גם מאמנים מתחרים מחו"ל. תשאלו את רוני לוי.

ועכשיו לניסוי קטן

אם כבר עידן חדש, אז למה שאנחנו לא נהיה חלק ממנו? בסוף הכתבה אטמיע ציוץ בו אפנה לקרלסן, ואשאל אותו שם מה דעתו בנושא השימוש של אנשי מקצוע בכדורגל ברשתות החברתיות. במילים אחרות, הכתבה לא בהכרח נגמרת פה – היא עשויה להמשיך בטוויטר. אתם מוזמנים כמובן להיכנס לציוץ, ולהשתתף בשיחה, אם תהיה כזו. אם קרלסן לא יענה? ובכן, אולי זה אומר שעוד מוקדם לדבר על עידן חדש.

(ו…קרלסן ענה)

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

בני סכנין – אנחנו: יצירתיות. אבל לא חוכמה

אהבתי את האילתורים של מולנסטין בסוף. זה בהחלט הגיוני להשתמש בוורסטיליות של קגלמאכר כדי להכניס עוד שחקן התקפה; גם להכניס את ריאן כדי שירים כדורים לרחבה זה חכם, בטח כשיש לך את פלט ואת גוזלן בקופסה. ואם ברצלונה יכולה לשלוח את פיקה לחוד בדקות האחרונות כשהיא חייבת שער, גם אנחנו יכולים לשלוח את דקל. עוד טריים בזכרוננו המשחקים בהם אנחנו צופים בעיניים כלות בדקות החולפות כשמכבי בפיגור, ורוני לוי פשוט לא יודע מה לעשות מעבר ללהחליף חלוץ בחלוץ, קשר קדמי בקשר קדמי. האוהד שיושב ביציע צועק מבפנים (ולעיתים קרובות זה גם יוצא החוצה) – תכניס עוד חלוץ! שכולם יעלו למעלה! מה יש לך להפסיד לעזאזל? אבל המאמן לא נכנע לזעקות האוהדים. מה פתאום. בדיוק בגלל זה הוא מאמן, והם אוהדים.

אז עכשיו רוני קיבעוני מאמן את המקרר בבית, והאוהדים עדיין במגרש. והמאמן שנמצא שם לידם מבצע חילופים והסטות שמעידים על יצירתיות מבורכת. שזה אחלה.

רק בעיה קטנה אחת: הפסדנו. זה לא נורא – ידענו שנצטרך לא מעט סבלנות – אבל זה גם לא היה הכרחי. כבכל שנה בשנים האחרונות ניאלץ לשמוח על פגרת הנבחרות, שתאפשר למולי להקנות לקבוצה את שיטת המשחק שלא הספיק להקנות לפני כן; ונתנחם בכך שלפחות הוא ראה את הבעיות מוקדם מספיק, ועכשיו יש לו זמן לתקן.

אבל יצירתיות, מבורכת ככל שתהיה, היא לפעמים רק הדרך של פיקח לצאת ממצבים שחכם לא היה נכנס אליהם. ובאמת, מה שהיה חסר לנו יותר מכל היום מול המשחק ההגנתי של סכנין, זו חוכמה.

מי שהיה אמור לספק לנו אותה זה קהת, אבל הוא עדיין לא ממש מוצא את מקומו במכבי. השני שיכול לעשות את הפעולה הבלתי צפויה מול בונקר הוא ורמוט, שמולי לא מוצא לו מקום בסגל, ולא ממש ברור למה: אם קגלמאכר יכול לשחק גם מגן ימני, למה אנחנו צריכים את משומר על הספסל? ואם גארי יכול לשחק גם בלם, אז למה צריך את חבשי? ובכל מקרה, למה צריך את שניהם? (ועוד שאלה, אם כבר יצירתיות – איפה נעלם זנטי המצוין?).

ורמוט אולי לא הכי מהיר, אבל שכל יש לו. ומול קבוצות מסתגרות – וסביר להניח שסכנין היא לא האחרונה שתשחק מולנו ככה – אנחנו צריכים את השכל הזה שיפצח בהברקה את ההגנה הצפופה. אז אם מולי לא הפגין חוכמה מראש במקרה שלו, אני מקווה שיידע להפגין לפחות חוכמה בדיעבד, ויכניס אותו לרוטציה.

נכון, זו הקלישאה הכי שחוקה – מי שחסר הוא זה שלא משחק. זו לא חוכמה. ובכן, גם להפסיד לא.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , | 8 תגובות

אב, אהבה, ורוח הקודש/ מתי סין-קרונה

הוקרא ב-30 לפטירתו של דניאל סין-קרונה, השבוע

*

"הטלפונים", כך אמרו לי המנוסים והנידו בראשם בעצב עלי ועליהם, "הטלפונים. היד שניגשת להתקשר באינסטנקטיביות למי שכבר לא נמצא. האוזן שמחכה למענה מהעבר השני של הקו". אחד מהם איבחן יפה מטאפורית ש"לוקח הרבה זמן להשתחרר מכאב הפאנטום הזה".

לא הרגשתי את כאב הפאנטום כשניגשתי להתקשר כמו בכל בוקר לאבא המת בפעם הראשונה. כנראה כי מהעבר השני של הקו ענתה אמא, תיבדל לחיים ארוכים, ובחוכמתה הבהירה לי שכל הגפיים במקום והכאב הוא רק צביטה בלב שמזכיר לנו בטוב שגם הוא שם ועדיין פועם. לא הרגשתי כאב פאנטום גם בשני בערב, ברגע שהתכוננתי אליו במשך עשרים ותשעה ימים וחמישים ושלוש דקות. מוגרבי קיבל כדור מאבו עביד בצד שמאל של הרחבה, עבר את המגן שלו, הרים כדור רוחב לראש של קהת שנגח לקורה ומשם הכדור הגיע לפלט שדחק מקרוב פנימה. הסלולארי שהיה בידי באותו רגע נתחב לכיס. לא היה למי לצלצל את הטלפון האהוב כל כך, טלפון ששווה יותר מעשר שיחות מאראלה, טלפון בו הייתי מבשר לאבא על שער של מכבי.

כמה הוא היה נרגש כשהייתי מתקשר בזמן משחק ומשדר לו את השער שנכבש זה עתה, כמו הובקע כרגע גול בגמר גביע העולם. אלו היו רגעים ששרתה בהם רוח קודש שחיברה לאחד – אב, בן וקבוצת כדורגל. אחרי שהטלפון נתחב לכיס, קפצתי אגרופים וצעקתי יששש גדול, המתנתי כמה רגעים ובהיתי בכר הדשא. ביציע התחילו לשיר "כולם לקפוץ". כמה הוא אהב כשהייתי צועק לו בטלפון: "אבא תקשיב לקהל" ומפנה את הסלולארי לעבר היציעים הגועשים. נזכרתי שהיה זה השיר הראשון שלימדתי את הילה הגדולה לשיר, עוד לפני שהתחילה לדבר. לימדתי אותה וחשבתי על כמה אבא יהיה גאה כשישמע אותה. הוצאתי את הטלפון מהכיס והתקשרתי אליה: "הדקה היא הדקה ה-53", שידרתי לה מהאצטדיון, כמו הובקע כעת שער בגמר גביע העולם, "ובדקה זו, פיראס מוגרבי מקבל כדור מאבו עביד בצד שמאל של הרחבה, עובר את המגן שלו, מעביר רוחב לקהת שנוגח לקורה, ומשם הכדור ניתז לפלט שדוחק מקרוב וקובע: מכבי חיפה 1 – הפועל תל אביב 0. אוהב אותך הילה, בואי תקשיבי לקהל".

"גם אני אוהבת אותך", ענתה הילה ובכך הבהירה לי שהגפיים במקום ושהכאב הוא רק צביטה בלב שמזכירה לי בטוב שגם הוא שם ועדיין פועם. כולי תקווה שאוכל להעניק להילה ולגלי את האהבה שאבא העניק לי. את דרך הארץ, צניעות הלכת, הנאמנות, אהבת האדם, היהדות, הציונות, ושאדע את הדרך לגלות להן את רזיה של הרוח הקדושה המחברת לאחד – אב, בנות וקבוצת כדורגל.

***

המרפסת שממנה נופפו לחווה אלברשטיין לשלום תלויה כמו עריסה ריקה מול חלון בית הורי בקרית חיים בו אבא היה עומד ומחכה לי ולאחיי שנחזור הביתה בלילה מיציאה או מהצבא או מכל מקום שהוא לא בית והוא כן מקום לדאגה. ובין מרפסת הפרידות לחלון הדאגות מפרידים עולמות שלמים של זכרונות.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , | 13 תגובות

אנחנו – הפועל תל אביב: סדנת סבלנות

הפוסט התפרסם גם ב"הארץ", אז דחיתי את האתגרים כרגע וכתבתי כמו שאני רגיל. בקיצור, העניין הזה עם ה"כתיבה קצרה ומרוכזת"? אז מהמחזור הבא /:

*

השינויים שנעשו אצלנו לקראת סוף הקיץ הרימו מעט את מצב הרוח של האוהדים. חמש השנים האחרונות – והאחרונה במיוחד – הורידו לעומת זאת את הציפיות שלהם אל גובה הדשא החדש. עם צוות אימון שהגיע ברגע האחרון ושחקנים שעוד לא הספיקו להעביר שני משחקים שלמים זה עם זה, כל מה שרצו הירוקים שזרמו בהמוניהם לאיצטדיון היה רק לעבור את משחק הפתיחה בשלום.

כבר לפני המשחק ניכר היה שהאוהדים הכינו את עצמם לרע מכל. כולם באו מאופקים מהבית, מוכנים להחזיק בפנים את הקללות, לבלוע את הצפרדעים הצפויות. לא לקלל, לא להתרגז. מילת המפתח היתה סבלנות. "סבלנות" אמרו אוהדים זה לזה בחניון, "סבלנות" העבירו אחד לשני בתור לבידוק כאילו זאת סיסמת הכניסה, "סבלנות" הדהדו ביציעים טרם שריקת הפתיחה. מכל עבר נשמעו שיחות הרגעה, עוד לפני שמישהו הספיק להתעצבן. מה אתה מצפה? הושתק מיד כל מי שהעז להפריח שמץ של תקווה. אתה מצפה להצגה? אל תצפה לכלום. זאת קבוצה חדשה, צריך לחכות. מעולם לא הגיעו אוהדי מכבי למשחק פתיחת עונה עם ציפיות כל כך נמוכות.

סף הסבלנות של האוהדים שלנו לא גבוה במיוחד. עשרות שנים מפוארות הרגילו אותם להצגות, והם נוהגים לשרוק בוז על כל הנעת כדור סתמית מאחורה, שלא לדבר על כמה דקות רצופות ללא איום על השער. המחצית הראשונה היתה רחוקה מלעמוד בסטנדרטים המקומיים, וככל שנקפו הדקות, העצבנות גברה ותרגול הסבלנות הפך קשה כמו לעשות מדיטציה בזמן שמנסים להפסיק לעשן. ביציע המשיכו להגיד "סבלנות", אבל אחרי כעשרים דקות של משחק נרפה כבר היה אפשר לשמוע את הכעס מפעפע בין ההברות. סבלנות, אמר בזעם עצור אוהד מזוקן אחרי עוד איבוד כדור של אבו עביד. סבלנות, כמעט צעק אוהד אחר על חברו אחרי התקפה טובה של הפועל שנבלמה ברגע האחרון. סבלנות! למה אתה מצפה! תן להם זמן! מרוב סבלנות ואיפוק האוהדים שלנו כמעט אכלו אחד את השני.

והסבלנות בהחלט היתה נחוצה. זה היה המשחק הראשון בו ההרכב הזה פותח יחד. אפילו בגביע הטוטו כל השחקנים האלו היו על הדשא באותו זמן רק לכמה דקות. במחצית הראשונה זה גם נראה ככה. אף אחד לא ממש ידע מה לעשות, לאן לרוץ, איך ולאן החבר הירוק אוהב שמוסרים לו. השחקנים נאלצו לנסות להכיר אחד את השני בזמן המשחק: כל שחקן שעקף שחקן אחר כדי לפתוח לו אפשרות מסירה צעק לו על הדרך את השם שלו ושם של חיה שמתחילה באותה אות. גם הם, כנראה, קראו שמולנסטיין אוהב משחקים עם חיות. ניקיטה רוקאביציה אף דאג לכתוב לעצמו על היד לצעוק "נמר" ולא, בטעות, "נחש".

למכבי חיפה של עונת 16/17 אין ברירה אלא להתחבר תוך כדי תנועה. וכמו שהקהל הגיע ערוך להיות סבלני, השחקנים באו מוכנים להתחבר. דאגו לטפוח זה על שכם זה, לתת כיפים אחד לשני. גארי קגלמאכר הגדיל והתחבק ארוכות עם רוקאביציה אחרי מסירה לא מדויקת. לכולם היה חשוב מאוד ליצור אווירה חיובית. רובם לא זכו לעבור ביחד מחנה אימון, והמשחק אמש היה מחנה האימון המקוצר שלהם. במחצית הראשונה הם אפילו לא ניסו לתקוף, רק קיוו להגיע למחצית בשלום ובינתיים להרוויח כמה שיותר דקות מגרש ביחד, יודעים שכל דקה שעוברת בלי לחטוף היא זמן גיבוש חשוב. מה ששיחק לטובת השחקנים, שנראו במחצית הראשונה מבולבלים ומפוזרים כמו עדר כבשים ללא רועה, זה שבשנה שעברה הם נראו פחות או יותר אותו דבר גם עמוק באמצע העונה – ואז, לעומת השנה, התחלנו להתאמן לפני כל הקבוצות האחרות.

במסיבת העיתונאים אחרי המשחק הקשה אחד הכתבים על מולנסטיין: השבוע דיברת על הנעת כדור, וכל מה שראינו במחצית הראשונה היה כדורים ארוכים לפלט. ההולנדי היה מוכן: יש אסטרטגיה ויש טקטיקה, לימד את הנייטיב כמו היה שמעון שנהר באימון ראשון במיקרונזיה. האסטרטגיה היא צורת המשחק שלנו לטווח ארוך, והטקטיקה עונה על צרכים נקודתיים בטווח קצר. צורת המשחק שלנו תהיה הנעת כדור, אבל לפני המשחק השחקנים היו בלחץ, ולנסות להניע כדור מול התל אביבים היה רק מלחיץ אותם עוד יותר. אז הוריתי להם לשלוח כדורים ארוכים לפלט. צדק, מולנסטיין: את הביטחון שצברו השחקנים לאורך המחצית הראשונה והרעה, תרגמו במחצית השניה לחילופי מסירות והנעת כדור. רואים שהבנאדם עבד הרבה עם צעירים: הוא יודע שלפעמים איכות השחקנים לא רלוונטית, ומה שמשחק תפקיד הוא רק הביטחון העצמי שלהם. מהבחינה הזאת, מולנסטיין הגיע למקום הנכון. במכבי תל אביב, למשל, זקוקים כרגע בעיקר לשחקנים טובים. בחיפה כל מה ששיוועו לו בשנה האחרונה היה מישהו שיידע להחדיר ביטחון בשחקנים, ולא רק לשאוב אותו מהם במשחקי אגו וסדרות חינוך.

לעזרת ההולנדי החדש בא ההולנדי הוותיק יותר באצטדיון: אין בכדורגל קואוצ'ר יותר טוב מגול. השער של פלט הדביק לפתע את כולם זה לזה, ולפתע הם נראו כאילו הם משחקים ביחד כבר שנים. מוגרבי ידע לחזות לאן רוקאביציה ינוע ולמצוא אותו במסירה חכמה, רוקאביציה עצמו ידע פתאום לנחש על עיוור את מיקומו של פלט ולמסור לו בעקב. גם הלחץ על התל אביבים, שבמחצית הראשונה היה מגוחך ועקר, הפך בן רגע למכבש שדרס בתיאום מופלא את שחקני תל אביב, לא מאפשר להם להעביר שלוש מסירות רצופות.

את היציעים הגול כמעט מוטט. לא ברור אם האוהדים היו מצליחים לעמוד באתגר הסבלנות במשך תשעים דקות, מה שברור זה שברגע אחד הכל התפרק. מבחינת חומר השחקנים של שתי הקבוצות, השער הירוק לא היה בלתי צפוי – ובכל זאת הוא תפס את הקהל בהפתעה מוחלטת. כולם באו ערוכים להתאפק, אף אחד לא היה ערוך לגול. לרגע אחד האוהדים הביטו אחד על השני בחוסר אמון, ואז הרעידו את היציע. הם קפצו בשמחה, שאגו משמחה, התפרקו זה על זה בשמחה. כל כך הרבה שמחה לא נראתה בחיפה מאז גמר הגביע בירושלים. וזה בסך הכל המשחק הראשון של העונה.

השחקנים הגנו על היתרון כאילו חייהם תלויים בכך. כולם הבינו כמה הניצחון הזה חשוב לאווירה בקבוצה: הוא היה ההבדל בין מחנה אימון כושל למוצלח. כולם הקריבו את גופם על מזבח שלוש הנקודות. המשחק של קגלמאכר היה לעג בן 90 דקות לכל מי שהודיע שהוא לא יכול לשחק בקישור האחורי בגלל שעד כה הוא היה בלם ומגן (כאילו שחקן כדורגל נולד כשהתפקיד במגרש רשום לו על המצח, והתפקיד הזה נשאר איתו עד יום מותו). הוא נכנס בכל מי שנקלע לסביבתו ולא הפסיק לחטוף לשחקני הפועל כדורים, עד שאלה פיתחו חרדת נטישה וניסו להכניס עוד כדור למגרש, ליתר ביטחון (השופט לא זרם). גליינור פלט רץ ממגן למגן כאילו לא חזר למגרשים רק בשבוע שעבר. ואצק, שהיה רך ככופתאת לחם במחצית הראשונה, פתאום העיף שחקנים לכל הצדדים כמו די-9. נטע לביא נזרק למערכה ומיד חיסל אויב אדום ונשא על כתפיו שלושה חברים עייפים. ואליינטה טאטא כל מה שהתקרב לרחבה, אבו עביד התלבש על עזרא ולא אפשר לו להזכיר שגם הוא היה פעם מוגרבי. יונתן לוי גלש ותיקל והותיר שאריות מהגוף שלו על המגרש כאילו זה המשחק האחרון בחייו (למען האמת, יש אפשרות די סבירה שזה נכון). גוזלן נכנס, הוסיף עוד לחץ ואף הספיק להחטיא. והכי מפתיע היה שכולם, בניגוד למשחק מול באר שבע בשבוע שעבר, סחבו עד הסוף. נראה היה שמאמן הכושר החדש התחיל לעשות קסמים עוד לפני שהגיע לכרמל.

מרוב פחד לאבד את היתרון, הדקות האחרונות עברו על האוהדים לאט כמו בזמן צפייה בקומקום רותח – רק שהאוהדים היו במקרה הזה גם הצופים וגם הקומקום. הלחץ הפך את פניהם לאדומים והוציא עשן מאוזניהם, מאיים לשרוף את היציע. שריקת הסיום היתה אות הפתיחה לחגיגות ספונטניות: מרוב שכנועים הדדיים שניצחון הוא חלום שאסור להזכיר במילים, אנשים לא ידעו מאיפה זה בא להם. פרץ השמחה היה כמו בולמוס אחרי רעב כבד. כמו בחלוקת מזון באזורים מוכי אסון, כולם – האוהדים, השחקנים, אנשי הצוות, הכרוז – מיהרו לחטוף כל רגע אושר שבא ליד, כי מי יודע מה יהיה מחר. מישהו כנראה גילה גם למולנסטיין איך זה עובד פה, כי גם הוא מיהר להפיק כמה שיותר מהרגע ויצא למצעד ניצחון מול היציעים. בניגוד לסיבוב הניצחון של רוני לוי והגביע אחרי הגמר, שזכה בעיקר למחיאות כף מנומסות, להולנדי הקהל התמסר בשמחה. הוא עוד עלול וצפוי לחטוף לא מעט מהיציעים העונה, אבל אתמול הקהל נפל שדוד לרגלי ההולנדי עם המבטא הבריטי כאילו הוא יו גרנט והאוהדים הם 25 אלף ג'וליה רוברטסים.

כולם שמחו כאילו חייהם ניצלו. ובאמת בפרספקטיבה המתאימה כמובן, חייהם ניצלו. מי יודע מה הפסד היה עושה לקבוצה, עם כל העיתונאים המקומיים שמחכים לה בפינה מאז לכתו של אהובם ואיש סודם, יודעים בדיוק איך ללחוץ לאוהדים על הכפתורים הנכונים, ולא בוחלים באמצעים.

בטוויטר רצו אחרי המשחק בדיחות על החגיגות של השחקנים והקהל. אפשר להבין את האוהדים הירוקים: בשנה האחרונה למדנו בדרך הקשה לחיות את הרגע, ליהנות ממה שיש. אם היה טוב בשנים הרעות שעברו על הקבוצה, הרי הוא השיעור שהן העבירו את הקהל: דאבלים, אליפויות, הישגים באירופה – אלו השיאים בדרך, לא הדרך; והפסגות מגיעות אחרי טיפוס, אי אפשר פשוט לדלג מהאחת לשניה. בחיפה לומדים עכשיו מחדש את ערכו של הטיפוס, ואת אושר ההנאות הפשוטות שבדרך: גול. מחצית שניה טובה. ניצחון. גביע, פעם בכמה שנים.

הנציגים הירוקים ברשת לא התרגשו מהלעג והזכירו את השמחה של התל אביבים אחרי הניצחון על כפר סבא. ובכלל – החזירו למקניטים – לחגוג אפשר כשיש קהל, לא כשבקושי מצליחים להביא קהל בגודל חצי אצטדיון בינוני. קבוצה שמצליחה למלא באופן קבוע את האצטדיון הגדול בארץ, בטח אחרי שנים כל כך גרועות וציפיות כל כך נמוכות, שתחגוג מתי ואיך שהיא רוצה.

האם פסטיבל הניצחון יפגע בקבוצה? ספורטאים מספרים שהדבר הכי חשוב לשחקן זה לדעת "להוריד מסך" אחרי מהלכים לא טובים, אחרי החטאות ואיבודי כדור. לא להישאר עם זיכרון ההחטאה, למחוק אותו מיד ולהמשיך הלאה כאילו שום דבר לא קרה. בדיוק אותו דבר עם הצלחות – לשאוב ביטחון, אבל לא לנוח על זרי הדפנה. המשחק אתמול היה קריטי למכבי, והוא עבר בהצלחה. תפקידו של המאמן עכשיו הוא להוריד את השחקנים לקרקע, ומולנסטיין – על פי כישורי הפסיכולוגיה שנחשפו אתמול – אמור לדעת את זה.

בכל מקרה, חגיגות הן לא הבעיה של מכבי. הבעיה היא שעכשיו כבר נושבות באוויר הכרמל משהו שאנחנו מכירים טוב, טוב מדי: ציפיות.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , , , , | 18 תגובות