פרשת השבוע בירוק: מקץ/ מתי סין-קרונה

פרשת "מקץ" (בראשית)

אמ;לק: פרעה מלך מצרים חולם חלומות. כמה מעורר השראה, בייחוד בימינו, לקרוא על מנהיג – אפילו ערל – שיש לו חלום, שיש לו חזון. יוסף מובא מבור הכלא לפתור את חלומותיו של פרעה, והופך בן לילה להיות המשנה למלך ובעל השיא העולמי בקפיצה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. יוסף בניון, לעומת זאת, מחזיק בשיא העולמי בנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, אחרי שעשה את הכיוון ההפוך ונפל מעמדת קפטן מכבי לקצה הספסל של מכבי תל אביב.

יוסף ממונה להכין את מצרים לשבע השנים הרעות, שיבואו אחרי שבע השנים הטובות עליהם חלם פרעה. שבע השנים הרעות מתחילות והרעב מגיע איתן, גם לארץ כנען. יעקב שולח את בניו לראות כדורגל במצרים ולהביא קצת אוכל, כי מכבי נראית פח ונקניקייה באצטדיון עולה 20 שקלים. הוא משאיר את בנימין קטן האחים איתו, כי עדיין לא היתה לו בר מצווה, ויעקב מארגן לשניהם נסיעה לקאמפ נואו. במצרים פוגשים האחים את יוסף, שמזהה אותם, אך הם לא מזהים אותו. היות והוא עדיין נוטר להם טינה על שמכרו אותו בפרשה הקודמת, הוא מחליט לשחק בהם.

יוסף מאשים את האחים שהם מרגלים, למרות שהוכיחו לו שאפילו בטוויטר הם לא עוקבים אחריו. הוא שולח את שמעון לכלא כערבון ודורש מהם לחזור הביתה ולהביא איתם את בנימין אחיהם – ואחיו היחיד של יוסף מאותה אמא – אם הם רוצים שיאמין להם שאינם מרגלים. האחים מנסים למחות – בכל זאת, בנימין כבר חם על קאמפ נואו – אבל בלית ברירה הם חוזרים הביתה לקחת את הילד. יעקב לא מסכים, הוא כבר איבד בן אחד בזמאלק ולא יוכל לחיות בלי בנימין; וחוץ מזה גם הוא חם על הקאמפ נואו. אך הרעב בארץ ממשיך ואין ברירה, ובנימין יורד עם האחים למצרים. יוסף עדיין לא מגלה את זהותו ולא רוצה לבכות בפרהסיה, אז כשהוא רואה את בנימין הוא הולך לבכות בחדר צדדי. הוא שולח את כל האחים לדרך מצוידים באוכל, אך טומן את גביעו בצרורות של בנימין כדי להתעלל עוד קצת באחים ולהאשים את בנימין בגניבת הגביע.

התורה, אחרי עשר פרשות בספר בראשית, מתחילה לאבד רייטינג ומנסה, כדי למשוך קהל, לסיים את הפרשה בשיא המתח, כשיוסף תופס את גביעו במטלטליו של בנימין. מה יקרה לבנימין כעת? האם יוסף יחשוף את זהותו לאחיו? והאם יעקב יחזיר את מכבי לקדמת הבמה וילדי בר מצווה יפסיקו לבכות להוריהם שהם לא רוצים מכבי, רוצים קאמפ נואו?

עדיין אין צפיית בינג' בתורה, לכן תצטרכו להישאר במתח עד שבוע הבא. בינתיים, מה שכן אפשר לספר זה שהגביע שנמצא אצל בנימין אינו של יוסף. גם אם יקבעו ההיסטוריונים שליוסף יש עליו בעלות בטאבו, גם אם יציגו תמונות של יוסף אוחז בגביע, שום דבר לא יעזור – הגביע של 2016 הוא רק של מכבי. שלה ושל האוהדים שלה.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי, יוסף הצדיק מכין את מצרים לשבע השנים הרעות אחרי שבע הטובות. שבע שנים הינן תקופת חיים בתורה: שביעית לשמיטה, שבע שנים חיכה יעקב לרחל – ואז עוד שבע שנים, חברון נבנתה בשבע שנים, אפילו את הש"ס מסיימים לקרוא בשבע שנים וחצי.

אך מה בא לאחר שבע השנים, בונבונים של ואסילי, איה השנה השמינית? ובכן, ירוקיי ורבותיי, תנו רבנן: "במוצאי שביעית…", דהיינו בשנה השמינית, "משיח בן דוד בא". כן כן, סוכריות מנטה של בית רבן, אינעאל דינאק דאורייתא: המשיח בפתח ואיתו אתחלתא דגאולתא ואליפות עוד השנה, אפורי חולצות שלי.

כי עבור מה תנו רבנן שבמוצאי השביעית משיח יגיע? עבור זה שחורבן בית המקדש הראשון קרה במוצאי שביעית, אחרי 70 שנה שבני ישראל לא שמטו את הקרקע בשנת שמיטה. לפיכך גם אומרים רבנן שמוצאי שביעית, כמו שהיא זמן למשיח היא גם זמן לחורבן. אך לנו אין מה לדאוג מחורבן, רחמנא ליצלן, היות וחורבן במכבי יש ויש כבר שנים. ולמרות זאת מכבי בשנה השביעית – כמו בשישית ובחמישית עד הראשונה – שמטה ועוד איך שמטה. שמטה נקודות למכביר, וכדורים נשמטו מידי השוערים בדרך לרשתנו, והיינו לפרות דקות בשר הרועות ביאור ולשיבולים שדופות העולות בכיעורן מן האדמה.

והיום, נאום ה', אנחנו במוצאי הגוג ומגוג, מצוחצחים ונכונים יא חושילינג דרבנן, לבואו של משיח צדקנו שינחת באצטדיון בחיפה בדיוק כשיוסף אזולאי ירים כדור מדוד לרחבה בשבת, בערב נר שביעי של חנוכה כשהאור הולך ועולה, נגד קרית שמונה – דהיינו באזור הדמדומים בין שבע לשמונה, היא היא מוצאי שביעית. והוא ינגח את כדורו של משיח בן יוסף אזולאי לרשת העליונה ומשם – ניסים על גבי ניסים יחולל עוד השנה ויביא אליפות לפתחנו אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "וְאֶת-גְּבִיעִ֞י גְּבִ֣יעַ הַכֶּ֗סֶף תָּשִׂים֙ בְּפִי֙ אַמְתַּ֣חַת הַקָּטֹ֔ן"

תרגום אונקלוס: אופ"א ממציאה עוד מפעל גביע בשם "גביעי גביע הכסף" עבור קבוצות שמדורגות במקום האחרון בליגותיהן.

תהילים נגד טילים (תפילת השוער חיימוב): "לֹא-אִירָא, מֵרִבְבוֹת עָם– אֲשֶׁר סָבִיב, שָׁתוּ עָלָי" (פרק ג', פסוק ז')

תפילה נגד התקפות מתפרצות כשאף אחד לא נשאר בהגנה.

הפיוט השבועי

במוצאי שבת אחרי הדרבי, ערב נר ראשון של חנוכה, עמדתי באצטדיון כמעט ריק עם עוד כמה מאות אוהדים ואוהדות שנשארו להביט בדשא בעיניים ריקות, ששיוועו לנר אחד על החלון שיגרש את החושך הגדול שבתוך הלב. יאללה סטלה מאריס תשירו גם לנו.

*
מתי סין-קרונה

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | תגובה אחת

פרשת השבוע בירוק: וישב/ מתי סין-קרונה

פרשת וישב (בראשית)

אמ;לק: יוסי חולם חלום. ובחלומו הוא לא רואה עצמו גומר את הקריירה כעבד של משפחת לוזון, אלא איצטדיון שזור באלומות אנשים לבושים טריקו כחול עם המספר 15 על הגב ולוגו של חברת טלפונים מקדימה. על הדשא אחיו משתחווים לו, בעוד הוא מנשק טבעת בקמיצת שמאל ומסתובב במרכז המגרש כשאגודליו מצביעים אחורנית על מספר החולצה ועל שמו. לילה אחר כך הוא חולם על חוזה בגלאקטיקוס, וגם שם כל כוכבי השמים, השמש והירח משתחווים לו. הוא מספר על החלומות לאחיו בחדר ההלבשה לפני יציאה לשדה, לרעות את מקנה אביהם. הם מקנאים. הוא הטוב מכולם, זה ברור להם, אבל גם חרא של בן אדם. האחים מפשיטים אותו מכתונת הפסים הכחולה-ירוקה-לבנה שנתן לו אביו יעקב, ומוכרים אותו לישמעאלים. אלה משביחים את יוסי, ודרך סוכנים מדיינים מעבירים אותו לפרמייר ליג המצרית – לזמאלק,הקבוצה של המלך.

בזמאלק יוסי עושה חיל, מבקיע בצרורות, אך מסתבך עם אשת מנכ"ל הקבוצה פוטיפר. אשת פוטיפר חושבת שיוסי קל דעת כמו אוסקר גרסיה, אך מגלה שמדובר באיש של אישה אחת (למרות שעדיין לא התחתן). הוא ממאן לשכב איתה, והיא בתגובה סוחבת לו את החולצה עם המספר 15, מעלילה עליו שניסה לאנוס אותה, ולראיה מראה את חולצתו לבעלה ולפעילות Metoo#. יוסי מוכנס לבית האסורים, שם הוא שוב לובש חולצת פסים – הפעם את השחור-לבן של ניוקאסל. בבית הכלא, בהעדר חוברות תשבצים וסודוקו, יוסי מעביר את הזמן בפתירת חלומות של שניים משרי מצרים שיושבים יחד איתו באגף הצווארון הלבן.

בתוך כך, יהודה פורש מאחיו, שמאשימים אותו על שמכר את יוסי יותר מדי בזול ועכשיו הוא שווה פי עשר. יהודה לוקח לו אישה כנענית, יולד איתה את ער, שעל שמו נקראת הודעת הווטסאפ הנפוצה ”ער?”, את אונן – אבי תעשיית הפורנו, ואת שלה. ער לוקח לאשה את תמר ומת לפני שהספיק להרות אותה. אונן מקבל אותה לאשה במקום אחיו, אבל מתעקש לשכב איתה רק עם קונדום – ומת גם הוא. שלה עדיין צעיר ולכן תמר מהתלת ביהודה האב, מתעברת ויולדת לו תאומים: את זרח שהושיט ידו החוצה מרחמה ראשון, ואת פרץ שהצליח להשתחל לפני אחיו אל העולם, ושמזרעו יגיע בעוד עשרה דורות דוד המלך, שממנו עוד מעט כמעט, אולי אפילו כעת חיה – משיח בן דוד.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי, דרבי יא חושילינג דרבנן! דרבי בערבו של חג המכבים. סגולה גדולה בונבונים של ואסילי. כי הרי בחיפה יש רק מכבי ומכבי יש רק בחיפה ולכן אור גדול עומד להתרגש עלינו.
והאור הגדול שיציף אותנו ואת בתינו הוא אור שמגיע מתוך חושך גדול. כי הרי דווקא לפני חג האורים, פרשת וישב הינה פרשה שכולה חושך וירידה אל תהומות שנראה שאין מהן תקנה – האחים מורידים את יוסף לבור, מוכרים אותו, משקרים לאביהם שבנו האהוב מת. השכינה נפרדת מעל יעקב, האיש השלם, למשך 22 שנות אבלות על בנו יוסף. יוסף עצמו נקלע לבית הכלא ועתידו בערפל. יהודה נפרד מאחיו, מתחתן עם אישה כנענית רחמנא ליצלן ושני בניו הבכורים מתים. אינעל דינק דאורייתא, כמה חושך הורידה לעולם הפרשה הזו! אבל לא בכדי, ירוקיי ורבותיי, לא בכדי! כי בין לבין, בלי משים, נולד פרץ. מתוך הטומאה של משכב עריות יהודה עם אשת בניו תמר, נולד הניצוץ שממנו יעלה ויבוא דוד המלך, שממנו יעלה ויבוא משיח בן דוד! וכאן אנו חוזרים אל האור הגנוז שמביא איתו חג המכבים, האור של "באנו חושך לגרש", האור שיבוא עם ניצחון קטן בדרבי וממנו דרכנו לאליפות סלולה עוד השנה! כי הלוא משיח בן דוד הינו בעל המקצוע הבכיר בהיסטוריה, שאלפי שנים טוען שהוא אוטוטו מגיע. אבל, סוכריות מנטה של בית רבן, לפני שהגעתי לבית הכנסת דיברתי איתו בטלפון – וכן, שלום, הוא ענה, ענה! מה ציפית, שהוא יטלפן אליך יא שמאלן, מיליונים עשית על הגב שלו – והוא אומר לי נאום ה', שהנה הוא בא, והחמור שלו כבר חונה בחוץ והוא הולך לפרוץ את הדלתות, לפתוח לנו את כל הצ'אקרות ולהביא לנו אור של 8 טון פנסים וקילו שמש וניצחון בדרבי ירוקיי ורבותיי! כן כן, ונאמר אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה-נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים" (פרק ל"ז, פסוק ט"ז)

תרגום אונקלוס: מילותיו האחרונות של שחקן שנתקע בלי אופציות מסירה, שנייה לפני שחוטפים לו ת'כדור.

תהילים נגד טילים (תפילת השוער חיימוב):"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים; וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב"(פרק א', פסוק א')

תפילה לחתימה במכבי כשוער ראשון.

הפיוט השבועי

אהרון רזאל עושה מהציטוט השבועי שיר שכולו אחדות ואחווה. אומנם האוויר מלא אנרגיות של דרבי, אבל אנחנו לא בוקה ולא ריבר, ומעבר לציניות ולשנאה, האדומים מהעבר השני של הכביש הם עדיין אחינו.

וכותב אהרון רזאל על החבר האדום שיש ודאי לכל אחד מאיתנו:
"אתה אחי
זוכר איך אתה ואני
על אותו הדשא והחול, שיחקנו וגדלנו
והיום בתרמילנו אין אותם ספרים
על שפתותינו לא אותם הפזמונים
אך בסוף היום לאותו מרום נישא עינינו
כשקשים הרגעים לאותם שמים נרים קולנו
שנית את מראיך השמיע את קולך, אותך אשמע": תגיד, למה אין הפועל בחיפה?

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | תגובה אחת

פרשת השבוע בירוק: וישלח/ מתי סין-קרונה

פרשת וישלח (בראשית)

אמ;לק: יעקב מכין את השטח לכניסתו חזרה לארץ. הוא מצפה בחרדה לפגישתו הקרובה עם עשו אחיו, היושב על במת המנצח ביציע הקופים בהר שעיר. כדי לבדוק את השטח הוא שולח שליחים לעשו עם מתנות מכל טוב. עשו נעתר למתנות, ויעקב נותן את האות לנבחרתו לעבור את הירדן. את סקוטלנד ועוד הרבה אחרות הם לא יעברו, אבל את הירדן הם יעברו פעמיים במהלך ההיסטוריה.

יעקב, שהגיע לחרן בגפו, חוזר לארץ פטור ממסים אחרי שקיבל מעמד של עולה חדש, עמוס נשים, ילדים, צאן, מקנה וקונטיינר מפוצץ במוצרים לבית. למרות זאת הוא מוצא עצמו נאבק במלאך מרשות ההגירה שמחכה לו במעבר יבוק ומבקש דרכון. ליעקב אין דרכון, שכן עדיין לא הומצא הדרכון. לפיכך קורע המלאך ליעקב גיד ברגל, ממציא את הזיהוי הביומטרי ושולח אותו לדלפק משרד הפנים לקבל שם חדש. ליעקב מונפק השם הגנרי "ישראל".

עשו מקבל את יעקב-ישראל בארץ בזרועות פתוחות, קורא לו לבוא לשבת איתו קצת ביציע אבי רן ומבטיח שאפשר לעשן חופשי. יעקב לא מעשן, אבל בכך הוא סוגר את הפינה עם המתנגד הגדול ביותר שיכול להיות לו בדרך להשתלטות על ארץ ישראל ומכבי.

יעקב מגיע להר שעיר עם כל הסגל ומציג אותו לעשו לפי סדר – שפחות וילדיהם, לאה וילדיה, רחל ו…רגע! יוסי הפריבילג נדחף לפני אמו רחל כמו היה, ולא בפעם הראשונה, החשוב מכולם.

בהמשך רחל יולדת את בנימין, השחקן ה-12, ומתה. דינה בת יעקב נאנסת על ידי שכם בן חמור, ועקב כך שמעון ולוי בני יעקב מקימים את ארגון להב"ה ושוחטים את כל אנשי העיר שכם. בסוף הפרשה יצחק מת ושני בניו מביאים אותו לקבורה במערת המכפלה, מתחת לאולם בו ברוך גולדשטיין ירצח עוד 3,500 שנה 29 מתפללים מוסלמים. הפרשה מסתיימת כשהתורה מונה את צאצאי עשו. כולם אוהדי מכבי, כולם בני טובים, אלופים בני אלופים – חוץ מהנכד הסורר, הכבשה השחורה משחור – עמלק יימח שמו וזכרו, שממנו יצאו כל אויבנו – מהארץ ומחוץ.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי! ימי פגרת שזרוע הדשא אינם ימים קלים עבורכם. אני רואה אתכם פה מתנודדים על הכסאות עם דודא לכדורגל ומתחילים להתעניין בליגות של ערלים. שנה שעברה נפל שאול לשחמט, רחמנא ליצלן, וכבר תפסתי פה פעם בעזרת נשים את חנן מחלל שבת עם מפוחית יא חושילינג דרבנן.

בונבונים של ואסילי, אנא מכם. פגרת השזרוע נועדה עבור העתיד של כולנו. ראו נא איך בבית הכנסת בנתניה מעבירים בשידור חי את צמיחת הדשא המשוזרע, ומתפלל הקהל בעיר היהלומים וזועק לשמיים: "צמח! צמח! צמח!". ולא בכדי, ירוקיי ורבותיי, לא בכדי. כי אמר רבנו נחמן: "דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִיגּוּן מיוחד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם….וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִיגּוּן. כִּי כָל עֵשֶב וָעֵשֶב יֵש לוֹ שִירָה שֶאוֹמֵר".

ובכן, בימים אלה של פגרת השזרוע, ובמיוחד כשמאמן חדש רועה את העדר הירוק, אנו זקוקים להיות קשובים לשירת העשבים הצומחים על כר הדשא בחיפה ובכל מקום אחר. כי משירת העשבים הזו יעשה רבנו אליהו גוטמן ניגון, ויסדר העדר על חלקות דשא החורף עם נעלי סטופקס. וממשיך הרבי נחמן ואומר:

"וְעַל-יְדֵי שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ הַנִּיגּוּן, עַל-יְדֵי-זֶה הוּא נוֹתֵן כּוחַ בְּהָעֲשָׂבִים… וְזֶה בְּחִינַת 'הַנִּיצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ…'".

שמעו נא חולצות אפורות שלי: שהניגון שהרועה יעשה משירת העשבים הוא מבחינת "עת זמיר"! עת זמיר אינעל דינק דאורייתא! ומה זו אותה עת זמיר ירוקיי ורבותיי? מדרש רבה לשיר השירים מבאר שעת זמיר היא העת בה הגיע זמנם של הירוקים להיגאל, הגיע זמנם של הערלים שיזמרו, הגיעה זמנה של שירתכם שתאמר להישמע! ושירתכם היא היא השירה שתביא אליפות עוד השנה. שירה שתבוא מן העשבים אל הכדור, הסטופקס והרגל הירוקה, ותעשה לניגון אצל הרועה ומשם אל לבבות כולנו. אז נוחו לכם עוד שבוע סוכריות מנטה של בית רבן, לכו למצוץ איזה דונם עשב כדי שדמיונכם יוכל לשאת את כל הטוב הזה שבפתחנו ונאמר אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "וַיֹּ֤אמֶר אֶל-עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר" (פרק ל"ב פסוק י"ז)

תרגום אונקולוס: יעקב מדגים לחניכיו את שיטת מלכודת הנבדל.

הפיוט השבועי

יעקב הופך לישראל. הנבחרת שלנו חזרה לאוהדים שלה בקמפיין האחרון. גם אחרי ההפסד לסקוטלנד נראה היה שסוף סוף יש על מי לחשוב, יש למה לרוץ, יש אל מי לשוב, והקריאה "אל אל ישראל" חוזרת לעשות צמרמורת.

הנה עידן עמדי על ישראל הנטוש שבניו פתאום רצים, שבים אליו.

*

מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , | תגובה אחת

האוהד צופה במשחק נבחרת

משחק הנבחרת הגורלי הוא הזדמנות טובה להעלות לבלוג סיפורון שפרסמתי במדור שלי ב"הארץ" (שכרגע בהפסקה ארוכה, שלא לומר הקפאה עמוקה). עוד סיפורונים על האוהד הפרובינציאלי תוכלו למצוא בבלוג וגם כאן יש אחד

***

האוהד יושב לו על הספה, מולו הטלוויזיה. לפניו, על השולחן, קערית עם גרעיני אבטיח, ולידה קערה ריקה לקליפות. הוא אוהב גרעיני אבטיח. בהתחלה אהב את הרעיון שהוא מצליח לפצח גרעיני אבטיח. עם הזמן למד לאהוב גם את הטעם. ליד הגרעינים – בקבוק בירה. את הבירה עוד לא למד לגמרי לאהוב, היא מרה לו. אבל הוא ממשיך לנסות. זה טעם נרכש, אז הוא רוכש אותו, בתשלומים. בירה, גרעינים. כך צריך לראות משחק כדורגל!

משחק הכדורגל הוא של הנבחרת הלאומית, והאוהד קצת מתרגש. כן, הוא קורא את הכתבות במדורי הספורט; הוא נמצא ברשת החברתית. הוא יודע שהנבחרת גרועה, חלשה, נרפית, נלעגת, לא מעניינת אף אחד. ובכל זאת, ככל שהמשחק מתקרב, הוא מתרגש. אותו היא כן מעניינת. הוא אוהב אותה. הוא מקווה שהיא תנצח – לא, לא סתם תנצח: הוא מקווה שהיא תספק משחק אדיר, הצגה, קונצרט, משחק לפנתיאון. כזה שיגרום לכולם לאהוב אותה, לרצות בהצלחתה; ואולי, אפילו, לגרום להם גם קצת להתבייש על שלעגו לה.

כן, הוא פרובינציאלי. הוא יודע שכך היו קוראים לו ברשת החברתית אם היו יודעים שהוא מתרגש לקראת המשחק, לקראת משחקים של הנבחרת בכלל. הוא יודע שכמה ממשחקי הנבחרת היו בין החוויות המרגשות בחייו; יש לו אפילו סימן שיעיד על כך. פעם, באחד הניצחונות הגדולים ביותר של הנבחרת, הוא כל כך שמח בשער הניצחון שקפץ משמחה על המיטה של הוריו, וחטף מכה חזקה באחורי הראש מהמנורה שהיתה תלויה מעל. זה כאב, אפילו השאיר איזו צלקת, אבל הוא כמעט לא שם לב. הוא היה מאושר. גם אם צעק מכאב, זה נבלע בצעקות השמחה.

אז כן, פרובינציאלי, שיהיה, חושב האוהד לעצמו. במוחו צץ זנב מחשבה – אולי פרובינציה היא בכלל לא מקום במרחב, אלא נקודה בזמן; אולי הוא לא פטריוט של ארצו, אלא של ילדותו. אבל המחשבה שוקעת מהר ומתפוגגת, כי המשחק כבר עמוק בתוך המחצית הראשונה, והנבחרת דווקא משחקת לא רע. אמנם טרם הבקיעה, אמנם קצת מפוזרת, אבל כבר היתה הזדמנות אחת, וברגע שיהיה גול הכל בוודאי ישתחרר, הנבחרת תתחבר בבת אחת ותיתן הצגה לפנתיאון. ואז ההם ברשת החברתית יתביישו בעצמם בשקט, או שישבחו ויהללו את הנבחרת, במחשבה שאף אחד לא זוכר איך לעגו לה רק לפני כמה שעות. אבל הוא זוכר, ועוד איך הוא זוכר, וגם אם לא יגיד כלום – הוא ייתן להם איזה מבט, כזה שמבהיר שהוא זוכר; לא שהם יוכלו לראות, מפרידים ביניהם צגי מחשב ועשרות קילומטרים, אבל הוא ייתן את המבט כך או כך.

והנה הגול! אבל לזכות הנבחרת היריבה. בסדר, לא נורא, מרגיע מיד האוהד הפרובינציאלי את עצמו, לא קרה כלום. אך בשניות הבאות הכעס צף – מה זה ההגנה הזאת, איזה חור, מה הם עושים באימונים לעזאזל; לבסוף הוא נרגע. גול אחד שלנו והכל מתהפך. הוא כבר לא חושב על הרשת החברתית, על איך ההם יתביישו; הוא מסתכל יותר על השעון בפינת המסך. יש מספיק זמן, הוא חושב לעצמו, זו רק הדקה הארבעים.

*

זו רק הדקה השישים, אומר לעצמו האוהד בדקה השישים. כבר עשו הרבה בכדורגל בהרבה פחות זמן, עוד שלושים דקות זה נצח, הוא חושב, אבל הוא כבר קצת עצבני. על המשחק המפוזר של הנבחרת, על חוסר התיאום, על ההגנה המחוררת, הנה, עכשיו כמעט הבקיעו לנו עוד שער, במזל ניצלנו. הוא שם לב שהשחקנים כבר לחוצים, חסרי ביטחון להחריד; הקהל חסר סבלנות, האווירה באיצטדיון, הוא מזהה ממרחק מאות קילומטרים ומעלית, לא כל כך טובה. האוהד מתוח, מפצח גרעינים על אוטומט, מלטף בבלי דעת את הצלקת באחורי ראשו, טוב, אולי המשחק הזה לא ייכנס לפנתיאון, אבל כרגע נסתפק גם בסתם מהפך. גם זה יהיה מרגש, ישאיר טעם טוב, מי יזכור אז את שער החובה.

עוד חור בהגנה, היריבה מבקיעה שוב. מהפך לא יהיה פה, גם תיקו לא מאוד סביר. יודעים מה? עכשיו האוהד גם לא ממש רוצה שזה יקרה. אם כבר, להיפך – הוא מקווה שיהיה עוד גול לטובת היריבה, שתהיה תבוסה. האוהד כועס מאוד עכשיו, הוא מתעצבן על המאמן, למה לא זימן לסגל את השחקן המעולה ההוא, למה דווקא את האידיוט הזה? למה הוא מקבל החלטות לא מקצועיות? הכל פה זה אינטרסים, הוא חושב לעצמו, חבורה של אינטרסנטים, קומבינטורים, חאפרים. האוהד מתחיל לשנוא את המאמן, ולתעב את השחקנים. איזה משחק נרפה, חלש, נלעג! אילו שחקנים גרועים! הוא מקווה מאוד שיחטפו עוד גול, שיתבייש בעצמו המאמן, שיתביישו בעצמם השחקנים, שיתביישו העסקנים, שיתביישו כולם.

הדקות האחרונות. האוהד כבר לא כל כך מרוכז במשחק, הוא רוכן קדימה, מפצח בבלי דעת עוד ועוד גרעינים, ערימת הקליפות מתנשאת והולכת, על הבירה כבר וויתר, הוא שקוע עכשיו בטלפון שלו, ברשת החברתית, קורא את הבדיחות על הנבחרת. מצחיקות דווקא, באמת חבורה של פחים, הוא מצחקק לעצמו מול תמונה לעגנית, לוחץ על הלייק, כותב תגובה – לא רעה דווקא, גם עוקצנית, גם משחק מלים שנון. חולפות שניות בודדות וכבר יש לו שני לייקים, הוא נשען אחורה על הספה, הטלפון ביד, הלייקים לעקיצה שלו מתחילים להצטבר. הוא מתחיל להרגיש קצת יותר טוב עכשיו.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ובינתיים בעולם, כללי | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

פרשת השבוע בירוק: ויצא/ מתי סין-קרונה

פרשת ויצא (בראשית)

אמ:לק: יעקב, כמו אביו יצחק לפניו, עושה דרכו למצוא לו אישה. ואיפה ילך אם לא לחרן מולדת אברהם,  הברזיל של האמהות המיובאות, הארץ בה בכל פאבלה אפשר למצוא ארבע חמש אימהות עושות משחק, טובות פי אלף מהכנעניות עקומות הרגליים שבין צידון לסדום. יעברו מעל 20 שנה והוא יחזור לארץ עם קבוצה שלמה של מתאזרחים. עד אז מניח יעקב את ראשו לחלום על סלע קיומנו בבית אל – מקום בו, מה לעשות, גם בני דודנו מניחים עד היום את ראשם לישון על סלע קיומם. ובחלומו מלאכים עולים ויורדים בסולם ומבקשים תשובה: מה יש יותר בעולם – עליות או ירידות?
יעקב מתעורר, מקבל ברכה מאלוהים ומהאדרנלין מצליח ביום אחד להגיע מבית אל לגבול טורקיה-סוריה.

בחרן פוגש יעקב את דודו, אחי אמו, לבן הארמי: אבי האמהות, מגדל הצאן, והעוקץ מספר אחד בכל מרחב המזרח העתיק. יעקב בא לחפש עושת משחק לחיים שלו ומסתבך עם נשיא סוכנות השחקנים: "הילדה ענקית האבא שלולית". מכאן והלאה מתרחשות סצנות שכמו יצאו מסרט הבורקס "הבוזגלו'ס בגבעת חלפון". לבן מבטיח ליעקב את בתו הקטנה, הילדה ענקית – רחל, תמורת שבע שנות עבודה עם צאן המשפחה. אחרי שבע שנות ציפייה ניצבת בכחש תחת החופה לאה אחותה הגדולה – שאפאעס, בואו נגיד: כשעושים כוחות בוחרים אותה לשער. או-אז מתרחשת סצנת המופת בה יעקב התמים פונה ללבן במשפט: "אני דווקא חשבתי בכיוון של רחלי", ואילו לבן, שהספיק ללבוש את חליפת האיומים, עונה: "אולי כדאי שתתחיל לחשוב בכיוון של הדלת" (למרות שבתקופה ההיא לא המציאו עדיין את הדלתות לאוהלים), ושולח את יעקב לעוד שבע שנות עבודה כדי לזכות ברחל.

לאחר 14 שנה ומאות כבשים זוכה יעקב ברחל. לא עובר מחזור אחד ומתברר שלבן שוב עקץ את יעקב ומכר לו את רחל עקרה. בלית ברירה יעקב מבין שאין ברירה וחלאס, כמה אפשר להיות בתהליך, והוא מתחיל לייצר שחקנים מלאה ומשפחתה זלפה. ואיזה שחקנים מביאה לנו לאה! שמונה שחקני הרכב בפלומבה לעשור (או עד שיצאו להיות ליגיונרים בליגה המצרית). רק לאחר שבלהה, שפחת רחל, יולדת עוד שניים להרכב, מגיעה רחל ויולדת את בכורה – היהלום האמיתי, אהובו של יעקב שיביא אותו לפסגות אך גם יעקוץ אותו במקום הכי כואב – יוסי.

עוד שבע שנים עוברות והגיע הזמן לחזור עם הרכש הביתה ולכבוש איתו את הליגה הישראלית. לבן מנסה למכור ליעקב עוד כמה כבשים פגומות על הדרך, אבל דווקא רחל, הבת הקטנה, שמבינה שאבא שלה כמעט הרס לה את הקריירה כאמא של כולנו, עוקצת את אביה וגונבת לו את כלי עבודת האלילים שלו. זה יעלה לה בחייה כבר בפרשה הבאה, אך בכך סללה את הדרך לשחרור בני ישראל מכבלי לבן בדרכם לכבוש את הארץ המובטחת – לא בפעם הראשונה ובטח ובטח לא בפעם האחרונה.

הדרשה השבועית

ירוקיי ורבותיי! שוב הגיע הזמן להתערטל ולפשוט את הירוק הירוק הזה, להראות לעולם את קוביות השומן בבטן, שיער הגוף השופע והחזה הרופס משנים של גב כפוף, ולאחד כוחות עם אחינו המשוקצים מכל רחבי הארץ תחת חולצה תכולה אחת.

אך לפני כן, בונבונים של ואסילי, נמשיך להתעסק בסחי של עצמנו. שבע שנים. שבע שנים עבד יעקב את לבן עבור בתו רחל. 84 חודשים אינעל דינאק דאורייתא! ולאחר אותן שבע שנים של ציפייה אומר לו לבן: אתה רוצה את רחל? תן לי עוד 2,555 ימים פה בכבשים, נחשוב עליך, ובינתיים קח את לאה שהיא אמנם לא אשה אליפות אבל גביע גם טוב.

ירוקיי ורבותיי, מה אתם הייתם עושים אם היו אומרים לכם עכשיו, אחרי 61,320 שעות של כלום ושום דבר, של נלך איתך ברע וברע עוד יותר, של ימי ראשון ארורים גם כשיוצא יום שלישי – שרק עוד שבע שנים נוספות נחזור להיות מכבי של פעם? אה? מה הייתם עושים יא חושילינג דרבנן? שורפים מנויים? עוברים לברצלונה או מדריד לעבוד שם עבודת אלילים? מתמכרים לפורטנייט?

האם הייתם יכולים אחרי השנים הקשות שעברו עליכם בהשפלות בכל מקום שאתם הולכים, להמשיך ולגדוש את האצטדיונים? לגדל צאצאים ירוקים לסבל? לשמוע רדיו חיפה?

ירוקיי ורבותיי, יעקב יוצא לדרך למצוא אישה בגיל 77! בדיוק כגילו של ינקל'בך היום. בגיל 91 הוא סוף סוף זוכה ברחל ומגלה את עקרותה. רק בגיל 97, עת נולד יוסף – הצאצא הראשון מרחל – הוא חוזר עם האימפריה הפרטית שלו לכבוש את הארץ. לכן, אפורי חולצות שלי, אין ייאוש בעולם כלל, האימפריה עוד תחזור, ייקח קצת זמן אבל האימפריה עוד תחזור. ועד אז, כפי שאמר אלוהים לרחל המצפה לילדיה: "מנעו קולכם מבכי ועיניכם מדמעה, כי יש שכר לפעולותיכם ביציעים ויש תקווה לאחריתכם עוד השנה נאום ה', ושבה האליפות הביתה אל הכרמל כבנים לגבולם". ונאמר אמן כן יהי רצון.

דרשה לאוהדי הנבחרת המחכים כבר 50 שנה, אפילו התורה לא כתבה.

הציטוט השבועי: "וַיִּגְנֹ֣ב יַֽעֲקֹ֔ב אֶת-לֵ֥ב לָבָ֖ן הָֽאֲרַמִּ֑י עַל-בְּלִי֙ הִגִּ֣יד ל֔וֹ כִּ֥י בֹרֵ֖חַ הֽוּא" (פרק ל"א פסוק כ')

תרגום השבעים לאוסטרית: יעקב בוזגלו, נשיא נשיאי הנשיאים של סוכנות העל "הילד ענק האבא חיידק" עוקץ את העוקץ ומוכר ללבן הארמי שחקן טוטאלוסט שיצא לו מביצה שמאל, אחרי שברח לו הגיד ברגל ימין.

הפיוט השבועי

אריאל זילבר בגרסתו החרדית שר את דברי אלוהים ליעקב כשהגיע לגיל 77 מקצה הסולם בבית אל, ומקצה מדרגות יציע המכובדים באצטדיון בחיפה.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

פרשת השבוע בירוק: תולדות/ מתי סין-קרונה

פרשת תולדות (בראשית)

אמ;לק: יעקב יוצא לאוויר העולם אוחז בעקבו של עשו – הג'ינג'י עם המגאפון מגימל שיצא לפניו. בכך מוכיחה התורה שמכבי, או לפחות האוהדים שלה, היו פה לפני יעקב – לפחות כמה שניות לפני. מאותו רגע מתחיל המאבק על הבכורה והזכויות על מכבי, בין עשו הצייד מכוון המטרה שרואה בכל הנקרה בדרכו טרף, לבין יעקב יושב האוהלים עם פרצוף התם.

את הבכורה והזכויות מוכר עשו ליעקב לפני הדרבי. עשו חוזר רעב מציד כשבחניתו משופד שללו הזעום, איזה ניצחון דחוק על קבוצת תחתית, ורואה את יעקב מערבב על הגז את הפועל. "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" מבקש עשו מיעקב. יעקב, שעשה כמה עסקאות בחייו מאוהלו הממוזג, מבקש מעשו בתמורה את הבכורה והזכויות על מכבי. תגידו לקוף רעב מלא שיער "ניצחון בדרבי", והוא מוכר גם את אמא שלו (במיוחד אם אמו מעדיפה את אחיו על פניו).

עשו מסכים ואוכל את האדום האדום הזה בלי מלח. הימים עוברים ומגיע הרגע בו צריך לסגור על הזכויות ולקבל את הברכה. יצחק הזקן, עיוור בעיניו, קובע עם עשו ארוחה שיכין הבן כדי לסגור על כל הפרטים. יעקב ה"תמים" מקבל הוראה מאמו רבקה לפשוט מהר את החולצה הצהובה של מכבי תל אביב בכדורסל, ללבוש את הירוק יחד עם פלומת שיערות קוף על ידיו וצווארו, ולסור מהר אל יצחק כדי לקבל את הברכה והזכויות לפני עשו.

המזימה מצליחה. יצחק מברך את הבכור המתחזה במילים: "יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים–הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ“. ומאותו יום, עמים ולאומים וקבוצות רבות מספור משתחוות בפני יעקב וקבוצתו, ואחיו אוהדי מכבי מכבדים אותו כגביר. אך בימים קשים, כשיש אוררים על הברכות, נשלחת המשטרה לאכוף את ברכת יצחק ליעקב ולסלק כל שלט ביקורת המופנה כלפיו, כי מבורך רק המברך ואורריו ארורים.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי, פרשת תולדות מייצגת ביתר שאת את הסתירה הגדולה בין הפשט לדרש. בין הכתוב שחור על גבי לבן, לבין הפרשנות לכתוב. הנה דוגמה: מציינת התורה שעשו יצא ראשון מבטן אימו. ואכן, פרשנינו לא חוטאים לאמת ומקבלים את העובדה שלא משתמעת לשתי פנים. אך היות ועובדה זו לא מסתדרת עם הבכורה והברכה ליעקב ,מצאו חכמינו פיתרון וטענו שטיפת הזרע הראשונה שהגיעה לרחם רבקה הינה הטיפה ממנה נוצר יעקב. והיות ובטן האם, כך טענו, מתפקדת בשיטת LIFO (last in first out, יענו "מה שנכנס ראשון יוצא אחרון"), אזי הבכורה באוסול היא של יעקב.

ובכן ירוקיי ורבותיי, באם תקראו את פרשת תולדות כפשוטה, תחושו מתוך הכתוב שעשו הוא הוא האיש הטוב – בעל מקצוע יצרני, נאמן לאביו, ולא מחפש כבוד אלא כולה קצת אוכל. מנגד יעקב הוא לא יותר מתחמן בטלן ורודף כבוד. אך אם תעמיקו בדרש ובפרשנות תגלו, יא חושילינג דרבנן, שהפוך גוטמן הפוך – עשו הוא איש רע, ציד בפיו, שצד את אהבת אביו בכחש, עובד אלילים וחמום מוח, בעוד יעקב הינו דמות המופת ממנה נוצק העם הנבחר.

ירוקיי ורבותיי, את כל זה אני דורש לכם כדי שתיווכחו שגם הדרש מלא בגונבי דעת כמו אלו הסובבים את מכבי. אותם גונבי דעת שכבר לא ניתן להאמין להם לנוכח הפשט והכתוב על לוח התוצאות והמתנהל בחצרותיהם. וכבר אי אפשר להפוך ולהפוך בם ולמצוא שמץ של פרשנות לקולא. לוח התוצאות והכתוב בו הינו כתורה, אינעל דינק דאורייתא – והתורה כותבת גם את מה שלא מוצא חן, וגם את מה שלא מסתדר עם דף המסרים של גונבי דעת למיניהם, שברגעים אלה ממש ממנים עוד גונב דעת תחתם שיעמוד מול המצלמה אחרי הפסד וילהג בדבריו כמו ראה משחק אחר לגמרי. ואני, בונבונים של ואסילי, אינני מגונבי הדעת ההם, אני מבין את מצבנו לאשורו, ולפיכך אין אני מאמין יותר בכך שנזכה עוד העונה באליפות בפער של 20 נקודות; אלא רק בפער של איזה שלוש ארבע פחות או יותר, אמן כן יהי רצון.

הציטוט השבועי:”הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו“ (פרק כ"ז, פסוק כ"ב)

תרגום אונקלוס: בידיהם השעירות כתבו הקופים על שלטים את המילים "יאללה הביתה" לעבר הצוות המקצועי ההולנדי, ודיברו בקולו של יעקב, שרק היה צריך לפתוח את הדלת ולהראות להם את הדרך החוצה.

הפיוט השבועי

אולי עוד אפשר להאמין ליעקב שאומר ש"הכל יסתדר ושצריך להאמין ושכלום לא בוער, ואם מסתכלים לשמים יותר, מלאכים שרים – אף פעם לא נרים ידיים כי עד המוות נלחמים"?

טל שגב, כמה מתוק, כמה מעורר תקווה.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

איך לאהוד קבוצה שאתה שונא?

אני שונא את מכבי חיפה. כן, שונא אותה.

זה לא אומר שאני לא אוהד אותה. אני אוהד אותה כבר בערך שלושים שנה וכנראה שזה כבר לא יעבור לי. אם זה היה עובר לי, מן הסתם הייתי אדיש אליה. אבל כרגע אני שונא אותה.

שאלתי את עצמי איך ארגיש כלפי הקבוצה במשחק הראשון אחרי הבגידה של יעקב שחר. לא ידעתי אם אני רוצה שנפסיד, כדי ששחר ייענש, או שאני רוצה שניתן הצגה וננצח, ורק כשהמאמן החדש יגיע נתחיל להפסיד. כדי שלשחר יהיה מאוד ברור מה הוא עשה כאן.

*

התשובה היא שלא היתה תשובה חד-משמעית. מה שהרגשתי היה מוזר, מורכב. כשהבקענו שמחתי, אבל בעיקר בשביל שון ויסמן. ובאותו זמן קצת התבאסתי כי הנה, שחר רימה אותי ולא קרה לו כלום. וכשבית"ר השוו, גם שם היתה תערובת של רגשות. קצת שמחתי כי שחר בטח עצבני עכשיו. וקצת התבאסתי כי הנה, שוב הם לא מצליחים להחזיק יתרון, הכלומניקים האלה.

ההרגשה האמביוולנטית נמשכה גם בגול האחרון ובשריקת הסיום. לא התבאסתי מאוד, מצד שני גם לא הייתי בעננים. כשקצת העזתי לשמוח, בעיקר לשמוח לאידו של שחר, מיד עלתה בי המחשבה: "על מה אתה שמח בעצם? זה לא שעכשיו הוא יבין שהוא עשה טעות ויחזיר את אלאך ורוטן ויודיע ש'בעצם הקבוצה כן זקוקה להם, והדרך שהם התוו היתה נכונה ורק נבהלתי לרגע אבל הנה אני חוזר בי, סליחה מכולם, בואו נמשיך את מה שהתחלנו'".

מה שיקרה זה פשוט שיגיע מאמן אחר ויקרו דברים חדשים וכולם ימשיכו הלאה ורק אני אשאר עם הכעס שלי, כמו שנשארתי אז עם הכעס על הפיטורים של קרלסן. אלא שהפעם, בניגוד לאז, שחר כבר לא יביא מנהל מקצועי חדש וכבר לא תהיה לי אפשרות להגיד שהנה, הוא מבין שהוא טעה אבל עכשיו יהיה יותר טוב.

*

הבעיה היא כנראה שלי. אני לא מסוגל להגיד אוקי, אז נגמר ההולנדים, עכשיו מתחיל משהו אחר, בוא נראה איך זה הולך. זה כנראה איזה פאק אצלי. אני רואה חברים שלי, אוהדים גם הם, שהרגישו גם הם שרומו על ידי שחר. אבל זה לא הפריע להם לעודד אתמול את הקבוצה ולרצות בכל מאודם שהיא תנצח. ואני קצת מקנא בהם, על היכולת הזו להפריד בין הכעס על הבעלים לאהדה לקבוצה. מקנא ולא כל כך מצליח להבין.

כי ההרגשה שלי היא שנבגדתי. שחר הבטיח לי, לנו, שהוא יעשה משהו אחד, כי המשהו הזה טוב לקבוצה, ואז הלך ועשה משהו אחר. וכל האמון שנתתי בו, שגרם לי להתלהב ולהאמין ולקוות, ולשכנע אחרים שעכשיו יהיה אחרת – כל זה הפך לבדיחה.

וזה לא סתם שבגד בי מישהו מקרי שנתתי בו אמון. זה מישהו שאהבתי והערצתי ובמידה רבה אני חב לו הרבה מהרגעים המאושרים בילדותי. אז מה עושים עכשיו עם מישהו כזה? איך מתייחסים אליו עכשיו?

ומה עושים עם הקבוצה? הרי אני אוהד את מכבי חיפה, לא את מכבי יעקב שחר. היא היתה לפניו ותתקיים אחריו, לא? ואני לא חייב לאהוב אותו, אבל אני יכול להמשיך לעודד את הקבוצה – ואפילו מחויב לעשות את זה, כאוהד. לא?

לא. כי אני לא יכול להפריד בין יעקב שחר לבין הקבוצה. השחקנים הם שליחי המאמן, והמאמן הוא שליח המנהל המקצועי, והמנהל המקצועי הוא שליח הבעלים (שהוא כרגע גם המנהל המקצועי). כולם יחידה אחת עם איברים שונים. ואם אני מרגיש שהראש בגד בי, אני לא יכול להמשיך לעודד את הידיים.

וזה אולי נחמד ורומנטי להמשיך את התרשים ולומר שהבעלים הוא שליח האוהדים. כי הקבוצה שייכת קודם כל להם. אבל זה לא נכון, לא היום. אולי פעם. הקבוצה שייכת לבעלים, ועובדה שהוא לא שאל אף אחד מהאוהדים לפני שהוא העיף את המנהל המקצועי והמאמן.

אז כרגע אני מרגיש נבגד ומרומה, על ידי יעקב שחר, שהוא בעצם מכבי חיפה. ואם הקבוצה שלי בגדה בי ורימתה אותי, איך אני אמור לעודד אותה? את מי אני מעודד בדיוק? את מה? את הצבע הירוק?

ומתי אוכל לחזור לאהוד את הקבוצה שאני אוהד? מתי שוב ארגיש שאני אוהב אותה? כששחר יילך? כשהכעס ישכך? אולי כשנחזור לנצח, אולי כשנשיג איזה הישג, איזה כרטיס לאירופה או משהו?

כי בכדורגל, שהוא תמיד קצת מקרי וקצת כאוטי ומאוד תלוי-מומנטום, זה בהחלט יכול לקרות. וכשזה יקרה, האם רצף הניצחונות הראשון, או איזה 0-3 מרגש על מכבי תל אביב, יחזיר אותי לזרועות הקבוצה, כאילו מעולם לא בגדה באמוני?

לא יודע.

*

וזה גם מה שיש לי להגיד לגבי הבלוג. אני כותב את הבלוג ממקום רגשי. אני לא חייב שום דבר לאף אחד, אני לא מקבל על זה שום דבר, אני אפילו לא עושה יותר מדי מאמץ להפיץ אותו. הדלק היחיד שלי הוא הקבוצה (טוב, גם סטטיסטיקת הכניסות לבלוג, והתגובות. כי בלתי אפשרי לכתוב אם אף אחד לא קורא).

הקבוצה משמחת אותי כשהיא מנצחת וגורמת לי לכתוב. והיא מרגשת אותי כשהיא נלחמת ובכל זאת ומפסידה, וגורמת לי לכתוב. ומכעיסה ומעציבה אותי כשהיא גרועה, וגם זה גורם לי לכתוב. הכל מתוך הזדהות עמוקה איתה. אבל עכשיו אני לא מזדהה איתה. כי אני מרגיש שאני רוצה בהצלחתה אבל היא, כשלוחה של הבעלים, לא רוצה כל כך בהצלחתה אלא רוצה בעיקר בהצלחת הבעלים. ואם אני לא מזדהה איתה, אני לא רוצה לכתוב עליה. להיפך, אני רוצה להתרחק ממנה, ותקראו לי כשהיא חוזרת להיות מכבי חיפה שלי.

זה מה שאני חושב על מה שקרה: שיעקב שחר יודע טוב מאוד מה נכון וטוב לקבוצה. והוא בעצמו אמר את זה והודה בזה. אבל באיזשהו שלב הוא הרגיש שהמחיר שהוא משלם עבור מה שטוב לקבוצה גבוה מדי. לא רצו שהוא יהיה בחדר ההלבשה! המנהל המקצועי לא מוכן שהבעלים יכתיב לו אם ומתי לפטר את המאמן! ומה שווה מנהל מקצועי אם אנחנו לא מכתיבים לו?

ושחר לא מוכן לזה. הוא קנה צעצוע, הוא רוצה לשחק בו. ויכול להיות שהוא רק רוצה כבוד. כמו שהוא קורא לעצמו "נשיא", הוא יביא מאמן ישראלי שיבין, כי הוא ישראלי, את הקטע של הכבוד, וייתן לשחר להיות בחדר ההלבשה ולפעמים גם ייתן לו להכתיב שהשחקן ההוא הולך ושהשחקן ההוא יקבל מספיק דקות כי הבעלים מחזיק ממנו. ושחר יהיה מרוצה וכולם יהיו מרוצים, במיוחד מכבי תל אביב והפועל באר שבע.

*

דבר אחד אומר לזכות שחר: הפעם הוא לא השקיע יותר מדי מאמץ בניסיון לערבב אותנו. אם בעבר היינו זוכים למתקפות מתוזמנות של עלילות והשמצות על המפוטרים, נכון לכרגע אנחנו זוכים לשקט מגזרת המועדון. יש שיאמרו שקט מוזר. אולי אפילו קצת מתביישים שם? נכון, בידיעות הרשמיות קיבלנו את השקר הצפוי לפיו אלאך "לקח אחריות", אבל זה כבר מוגזם לצפות שיכתבו באתר הרשמי "אמנם הטפנו לסבלנות ודיברנו על תהליך אבל נגמר לנו מהר ומה נעשה, הבוס לא נהיה צעיר יותר".

שחר יודע שבקרוב יפרוש, והוא לא רוצה לפרוש ככה. הוא רוצה איזה הישג אחרון לפני שהוא הולך. שיזכרו אותו כבעלים ההישגי שהוא היה פעם, ולא הבעלים של הקבוצה הכושלת שמכבי חיפה היא בשנים האחרונות. אז אין לו כבר סבלנות לתהליכים ולבנייה, גם אם עמוק בפנים הוא מבין שהם נחוצים. הוא חושב שאולי מספיק לו הניהול המקצועי שלו, שכבר עבד פעם (אם כי רק כשפיני זהבי היה לידו וגם הביא לו זרים טובים. לאור הקאמבק של זהבי בזמן האחרון, מעניין אם זה הולך לחזור); לצד מאמן מנוסה.

ואני חושב שכמעט לכל קבוצה אחרת זה אולי באמת מספיק. אבל עם מה שסובב את מכבי חיפה, הלחץ מהתקשורת המקומית והארצית והבחישה של המקורבים והסוכנים והרעש התמידי במערכת, צריך גם מעטפת שמבודדת היטב את הקבוצה – מעטפת שדווקא התחילה להיבנות, עד שלשחר התחשק לחזור לשחק בצעצוע.

*

ואולי אני טועה. ואולי הקבוצה באמת תחזור להיות גדולה עם איזה גוטמן או רוני לוי. ואולי שחר מבין שאם מוותרים על בנייה איטית של קבוצה צעירה ומגובשת וחכמה, צריך כתחליף לשפוך הרבה כסף ולהביא כמה כוכבים גדולים, שבסופו של דבר יעשו הבדל איכותי. ואולי בשנה הבאה, אם לא כבר בינואר, נראה את שחר של הרכישות הגדולות חוזר, ואת הקבוצה שלנו חוזרת לגדולתה.

ומה אעשה אז? איך ארגיש? האם אחזור להזדהות עם הקבוצה? האם אחזור לסקר את המשחקים בבלוג?

לא יודע. באמת לא יודע. אבל השאלה החשובה יותר בעיני היא מה יקרה אם נמשיך להיכשל, להפסיד, לצפות בקיץ ולהתאכזב כבר בסתיו. האם אהפוך לאחד מאותם אוהדים מרירים שלועגים לקבוצה ברשתות החברתיות? שמלאים ארס ורעל כלפיה (או כלפי הבעלים שלה, אותו דבר), ועוקצים אותה בכל הזדמנות?

את זה אני בבירור לא רוצה. ולכן החלטתי להפסיק לכתוב על הקבוצה. כי מה שייצא לי עליה עכשיו זה או פוסטים מתבכיינים כמו זה, "אוי אוי אוי בגדו בי" ו"אוי אוי אוירימו אותי", וכמה אפשר להתבכיין, אנשים רוצים להמשיך הלאה; או ארס ורעל וסרקזם ולעג, וכזה אני לא מוכן להיות.

*

ולמה אני לא מצטרף למחאה נגד שחר? קודם כל, אני כן. עצם זה שאני מפסיק לתמוך בו ולהגן עליו זה מבחינתי מחאה. המחאה הקטנה שלי. שנית, אני לא חושב שהמחאה אפקטיבית. המחאה עשויה להיות יעילה רק אם תגיע לפסים מסוימים, שאני לא רוצה שתגיע אליהם (אגב, תמיד חשבתי שאם המוחים ישקיעו חצי מהאנרגיה שהם משקיעים במחאה נגד שחר במציאת משקיע שירצה לקנות את הקבוצה, זה יקדם הרבה יותר את העזיבה).

אם יהיה מישהו שיגיד שהוא רוצה לקנות את הקבוצה, יכול להיות שאקרא לשחר ללכת. בינתיים, אחכה בסבלנות לפרישה שלו. ואולי בשלב מסוים אחזור לעודד את הקבוצה, ואולי גם לסקר את המשחקים שלה. ואולי לא. לא יודע.

אוף.

פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , | 10 תגובות