פרשת השבוע בירוק: נח/ מתי סין-קרונה

פרשת "נח" (ספר בראשית)

אמ;לק: מחזור משחקים אחד עבר מאז ברא אלוקים את העולם ועד שהחליט לזרוק את כולם לים ולמנות איזה איש אדמה שיעזור לו לבצע חריש עמוק ולהצמיח הכל מחדש. דרישות התפקיד: שיהיה צדיק ושלא יעבוד עליו, למה עקצו אותו מספיק. נח ממונה לתפקיד, ממציא את המחרשה ומתחיל בתהליך שנמשך 120 שנה, בסופו הוא מסיים לבנות רק מתקנים ואז ניגש להקים נבחרת.

הוא בוחר לו רנדומלית זוג פרות, זוג ממותות, זוג עורבים, זוג יציעים מלאים בקופים ועוד זוגות זוגות של עגלים למיניהם שאפשר להעביר בהעברה חופשית לתוך התיבה. עם הקאדר הזה הוא לא ייקח אליפות, גם אם זו עומדת להיות ליגה עם קבוצה אחת; אבל זה יספיק לו כדי לשרוד ת'מבול ולהישאר בליגה.

אחרי 150 יום של בונקר בתיבת החמש, נח מחליט לשלוח את העורב למתפרצת. העורב מסתובב סביב ה-16 וחוזר להגנה. נח הולך על כל הקופה ושולח את היונה לכבוש שער. היונה, מצדה, במקום לכבוש עושה שלום. אחרי המבול אלוהים די מבסוט שנח הצליח להישאר בליגה, וכורת עם בני האדם והחיות ברית שתבטיח שאף אחד לא ייפגע עוד מעולם ממבול באומרו: "וַֽהֲקִֽמֹתִ֤י אֶת-בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא-יִכָּרֵ֧ת כָּל-בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹא-יִֽהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ" (ט׳, י"א), פסוק המוכיח שאי אפשר לטעון שמוות משיטפונות הוא מאלוקים. כאות לברית, אלוקים מניף בענן את הדגל הראשון ביקום: דגל הגאווה בצבעי הקשת.

בהמשך הפרשה נח מגלה את האלכוהול, שידפוק לעד את הכדורגל האנגלי. חם, בנו האמצעי של נח, מנסה להסתלבט עם אחיו על ערוות אביו השתוי כמו היה שחקן מכבי תל אביב עם מצלמה בחדר ההלבשה – ונענש.

ה' לא רואה בעין יפה את מעשה בני האדם המקימים בבבל מגדל גבוה כדי להתגודד סביבו ולהישאר מאוחדים במקום אחד. הוא יודע הרי שכדי שתהיה סיבה לכדורגל נבחרות, יש להפיץ את האדם על פני הגלובוס. הוא מבולל את שפתם של בני האדם ושולח אותם לאלף הרוחות. את שפתו של שלומי ארבייטמן הוא מגדיל לעשות ומבולל פעמיים.

בסוף הפרשה התורה מונה את עשרת הדורות משם, בנו של נח, ועד האב והאם הראשונים שלנו – אברם ושרי.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי! שוב אנו פושטים את מדינו הירוקים, המרוטים כמו טווס אחרי פגישת עבודה עם אינדיאני, ולובשים את בגדי חג האבלות התכולים-לבנים של נבחרת ישראל.

בטח שאלתם את עצמכם לא פעם, תכוליי ורבותיי, מדוע אנחנו היהודים לא טובים בכדורגל. הלוא יש לנו כמו לגויים שתי רגליים, הקולמוס המקוצץ שלנו אינו אמור לפגוע כהוא זה ביכולת שלנו לעצור כדור ולבעוט, והאף הארוך דווקא עוזר למרכז את הכדור על הראש בנגיחה.

נוהגים לטעון בטעות שהסיבה היא שכאן בארץ כולם עושים צבא וזה מפריע לנו להתקדם בכדורגל, כאילו להיות מש"ק ממטרות בבסיס חיל הים גרם פעם למישהו להפסיד אימון. על מי אתם עובדים יא חושילינג דרבנן, להפעיל ממטרה בבסיס חיל הים זה כמו להתקין אזעקה בבניין של המשטרה.

אז מה בכל זאת, תכוליי ורבותיי, עושה אותנו כל כך גרועים בכדורגל עד כי הנבחרת תקועה במדבר הספורטיבי עשר שנים יותר ממה שבני ישראל היו תקועים במדבר סיני? ובכן, בונבונים של השם: המצוות! אינעל דינאק דאורייתא, המצוות! הן אלה שמונעות מאיתנו לפרפר את אומות העולם ברחבת השער כמו היו לולבים בשמחת בית השואבה.

השם יתברך הלוא ציווה את הגויים ב-ז' מצוות בני נח, מה קוראים אותם הערלים ברשעותם: "כל ה-ז'". רק שבע מצוות מספיקות לו לבורא עולם כדי להעביר את בועלי הנידות האלה טסט. ומה אנחנו? תרי"ג! תרי"ג תכוליי ורבותיי. 613 מצוות. או במילים: שש מאות ושלוש עשרה מצוות אנו צריכים לקיים כדי לקבל את הצ'ק של הזכייה הגדולה מאבינו שבשמיים.

איך, איך קהל נכבד נהיה טובים בכדורגל אם אנחנו עסוקים כל השנה בשילוח הקן, בשמיטת קרקעות, הבאת ביכורים, הפרשת מעשר והטמעת מצורעים. איך יהיה לנו זמן להקפיץ כדור ברגל כשיש להניח על ראש ויד? איך נרד לגליץ' על הדשא בשבת בלי לחטוא במלאכת קוצר? ואיך נשתוקק לנצח במשחקי בית אם אסרו עלינו לצער את הגרים אשר בשערינו? על כן, אחיי בני ישראל, אין אנו יכולים גם להצליח בכדורגל וגם לשמור את מצוותיו. לפיכך, כל עוד נמשיך להגיד שמע ישראל בתחילת המשחק ולהוציא כיפה מהרגל אחרי גולים – לא נגיע לשום מקום. וואלק סוכריות של בית רבן, כדי לנצח – על המגרש אין אלוהים! אלא רק כדור ברשת. זה פיקוח נפש האוהדים. אז יאללה עשו כמצוותו על הגויים ופרו ורבו שערים ברשתותיהם, ונאמר אמן, כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "וַיִּקַּ֩ח שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת-הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֨ימוּ֙ עַל-שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ" (פרק ט', פסוק כ"ג)

תרגום השבעים לאוסטרית: שני בלמים שיודעים את העבודה ומקבלים את התקפות היריב כשגבם לשער, בלי לרדוף אחרי החלוץ עם הפנים לשער, יכולים להספיק כדי לכסות על ערוותה התמידית של הנבחרת הנעוצה בעובדה שאף פעם אין לה שני בלמים טובים שיודעים לעשות את העבודה.

הפיוט השבועי

חווה אלברשטיין המקסימה והבעות הפנים הנפלאות שלה לא מצליחות להחביא את הפחד והחרדה מהיום שקופיף אחרון ינופף לו לשלום וישאיר את האיצטדיון בחיפה לבדו מרוב ייאוש. זה לא יקרה.

*
מתי סין-קרונה

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

הפועל רעננה – אנחנו: דרך

זוכרים שאמרנו בתחילת העונה שניבחן במשבר הראשון, אחרי הפסד לא נעים או שני הפסדים רצופים? ששם תיבחן העמידות שלנו? אז מתברר שהמשבר הזה יכול להגיע גם אחרי תיקו, או שני תיקו רצופים. הסירה שלנו כל כך רעועה ומיטלטלת, שתיקו אחד יכול למלא אותנו תקווה ואופטימיות, והתיקו שאחריו לגרום לנו לצעוק למאמן "תתפטר".

אז הנה המבחן של הקבוצה שלנו, עכשיו. ויש לנו, האוהדים, תפקיד במבחן הזה. מכבי חיפה סובלת מבעיה מנטלית קשה, והדבר האחרון שהיא צריכה זה עוד טלטול. היא צריכה יציבות ושקט. התקשורת, כדרכה של תקשורת, תעשה הכל כדי למנוע מאיתנו שקט כזה. ולכן אנחנו האוהדים היחידים שיכולים להעניק אותו לקבוצה.

הבעיה עם שקט היא שאי אפשר לשמוע אותו, אז שומעים רק את צעקות ה"תתפטר". אני מקווה ורוצה להאמין שמספיק אוהדים מבינים שהדרך ארוכה וזו רק ההתחלה, ושעוד "מהפכה" לא תעזור כאן, אלא רק תזיק. את האוהדים האלה פשוט אי אפשר לשמוע. אז הדבר היחיד שאפשר לבקש הוא – אל תצטרפו לצועקים. ונקווה שאנשי המועדון חזקים ובטוחים מספיק בדרך בשביל להכיל את הצעקות, ולהרגיש גם את התמיכה השקטה.

*

נכון, ברור שהתיקו נגד רעננה לא דומה לתיקו נגד באר שבע. את רעננה היינו חייבים לנצח, בין השאר משום שזה היה מספק לנו את אותו שקט מיוחל לעוד שבוע ומשהו של פגרה. גם רוטן ידע היטב שניצחון הוא הכרחי, שהשיפור ביכולת הוא נחמד אבל בלי תוצאות, סיר הלחץ יבעבע מהר מאוד. הוא ידע שחייבים לנצח – ולכן עשה חילוף הגיוני מבחינתו כשאנחנו ביתרון, עוד בלם שאמור לחזק את ההגנה.

מה שהוא לא ידע, ואולי עכשיו כבר למד, זה שאנחנו לא קבוצה הגיונית. במצב המנטלי המטורף של מכבי, הוספה של בלם לא עוזרת להגנה, ויכולה אפילו לפגוע בה. כי היא משדרת "פאניקה" לכל השחקנים, ופאניקה היא לא מהלך יעיל במיוחד מבחינה הגנתית. אם לא להכניס את סומה או שחקן קדמי אחר, אז את הנטייה המושמצת שלו להימנע ככל האפשר מחילופים, רוטן היה צריך להפגין דווקא אתמול.

אולי עכשיו הוא כבר מבין. אני מקווה. האופטימיות שלי בנוגע לקבוצה נשענת לא רק על השיפור שחל בה עד עכשיו, אלא גם על האמונה (שהיא רק אמונה כי אין לי מספיק היסטוריה כדי לדעת) שרוטן לומד מטעויות – או שלפחות יש מסביבו מי שיכול להזכיר לו ולעזור לו ללמוד מטעויות, כי לפעמים האגו מפריע לנו להכיר בהן. אם במהלך הפגרה ישכילו בצוות המקצועי להפיק מהטעויות אתמול מסקנות לעתיד, אנחנו עוד עשויים לצאת מזה חזקים יותר.

*

רוטן מאמן טוב. הוא הפך את מכבי, לאט ולאורך זמן, לטובה יותר מכפי שהיתה זה שנים. את זה לא רק אני אומר, אלא גם חכמים ומנוסים ממני. אז לפטר אותו? מה ההיגיון? זה ישפר את הקבוצה? אם יש לכם שם של מאמן שיכול לעשות בקבוצה עבודה יותר טובה, יאללה, תביאו. אבל את כל השמות שזורקים עכשיו כבר שמעתי בעבר, וראיתי מה הם יודעים לעשות. אני לא רואה סיבה להאמן שתוך שמונה מחזורים הם לא ישמעו את אותן קריאות בדיוק.

אז רוטן לא אשם. מי כן? קופר ואחרים מדברים על אלאך, שהרכיב את הסגל, או על שחר, ששם – או לא – את הכסף. אבל אני שואל שאלה אחרת: למה מישהו צריך להיות אשם במשהו? למה כבר החלטתם שיש "כישלון"?

למה התקשורת החליטה את זה, אני יכול להבין. זה מה שתקשורת עושה: העורכים צריכים כותרות חד-משמעיות. הכותבים מכוונים לשם, וככה מתארגנת באתרי הספורט תמונת מציאות לפיה דברים הם או הצלחה מסחררת או כישלון חרוץ. למה? כי ככה גורמים לאנשים להקליק על לינקים. תאמינו לי, זאת העבודה שלי. אנשים לא מקליקים על כותרות "מכבי חיפה נמצאת בתחילתה של דרך שבינתיים לא מביאה תוצאות, אם כי ניתן לראות שיפור מסוים". אנשים מקליקים על "לערוף את ראשו!" או לחלופין על "הכישרון המדהים החדש שאף אחד לא ציפה ממנו להיות כזה!". ועל ציצים.

אבל אנחנו לא חייבים לקבל את תמונת המציאות שהתקשורת מכתיבה לנו. אל תהיו סאקרים של קליקבייטים. הרי העורכים בעצמם לא מאמינים לכותרות שהם נותנים – אני יודע, אני אחד מהם. אל תהיו ההמון הטיפש והאוטומטי שהם רוצים שתהיו.

*

האמת היא – כפי שאני רואה אותה, ואתם מוזמנים כמובן לא להסכים איתי – שאף אחד לא אשם בשום דבר, כי עוד שום דבר לא נגמר כאן, ועוד לא צריך לעשות שום "תחקיר שאחרי". יש דרך, עליה החליטו במועדון. הדרך הזו תוכננה על ידי הצוות המקצועי ואושרה על ידי המנהלים. התקציב ניתן, וכולם הסכימו שהם יכולים לעבוד במסגרתו. שחקנים הובאו, אחרים הושארו. יש שיפור מסוים ביכולת, לעומת התוצאות שהן בינתיים לא מספקות ולא טובות. אבל הדרך נמשכת, ולומדים ומתקנים אותה גם תוך כדי תנועה. זה כל מה שיש כרגע.

אורך הדרך הוגדר מראש כשנתיים (לפחות). אני לא מצפה מאף אחד, בטח בישראל הלחוצה, שבאמת ייתן את השנתיים האלה. אבל לפחות עונה אחת שלמה, מההתחלה ועד הסוף, תנו לצוות המקצועי לנסות לבצע את התוכניות שלו. עונה אחת, ואז נראה אם יש התקדמות או לא. מה כבר יש לנו להפסיד?

עברנו מספיק מהפכות ופיטורים ושינויים בשביל לראות שזעזועים אולי מספקים את יצר הנקמה ומספקים איזה נתיב לפירוק הכעס והתסכול, אבל למכבי חיפה הם לא עוזרים. בואו ניקח נשימה עמוקה, נכבוש את יצרינו וננסה פעם אחת לעבור עונה בלי לזעזע את הסירה. פשוט לעבוד, כמו שצריך, מההתחלה ועד הסוף: להציב מטרה, לתכנן איך מגיעים אליה, לראות בסוף אם הגענו, ואז להסיק מסקנות ולחפש אשמים.

מה אומרים?

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , , , , , , | 8 תגובות

פרשת השבוע בירוק: "בראשית"/ מתי סין-קרונה

פרשת "בראשית" (ספר בראשית)

אמ;לק: לפני 5779 שנה ה' בונה עולם. עדיין אין עם ישראל, עדיין אין מכבי, והשם מתחיל להקים את התשתית להיווצרותו של עולמנו.

נסתרות דרכי האל המחליט כבר ביום הראשון, עוד לפני שיש איצטדיון, לברוא את הפרוז'קטורים שיאירו, וביום השני, עוד לפני שיש עונה, לברוא את הים ללכת אליו בסופה (או באמצעה). אחרי שלושה ימים מתחיל השם לברוא בהגיון קודם את הדשא לשחק עליו, ואחר כך, ביום הרביעי, את היום והלילה והחודשים והעונות לשחק בהן, וביום החמישי את התנינים שמהעור שלהם אפשר לעשות כדור, ויונים שאפשר להפריח לפני משחק, ורק אחרי שישה ימים נבראים הקופים ביציע ומיד לאחר מכן האדם. יעברו 5673 שנים עד שיגיע השחקן הראשון שילבש מדים של מכבי, בינתיים אלוהים הולך לנוח ובדרך בורא את היום האידאלי לשחק בו כדורגל – השבת.

לאחר מעשה הבריאה מהלכים בגן עדן אדם, חווה ומאמנים גונבי דעת בלבוש נחש. עד שיקבלו חוזים בנבחרת ישראל ובמכבי הם מפתים את אדם וחווה עם תפוחים אליפות. אדם, חווה וכולם מגורשים מגן עדן שנשאר מאז רק בתחושות של האוהדים אחרי ניצחונות. לאחר הגירוש קין הורג את הבל אחיו וממציא את המשחק הראשון בתולדות היקום – מחבואים. קין מתחבא מאלוהים שמוצא אותו מיד כי עדיין לא הומצא החוק שמי שעומד מאחוריו ומצדדיו ומעליו הוא העומד. בסוף הפרשה מונה התורה עשרה דורות בין אדם לבין האיש שהמציא את הפינצטה איתה בחר חיות לספינה, וכיום משמשת בעיקר לבחירת שחקנים למכבי – נח.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי, פרשת בראשית מתארת תהליך הנפרש על פני כ-1100 שנים למן בריאת העולם ועד לרגע בו מואס אלוקים באדם אשר יצר ומחליט להשמידו ולהתחיל מחדש, שנאמר: "וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם… .וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה…" (פרק ו' פסוקים ה׳, ז׳).

שימו לב על שום מה מבקש השם יתברך להשמיד את כל אשר יצר: על שום יצר מחשבות ליבו של האדם המבקש רק רע כל היום! את האמת גם אני חשבתי להחליף פה את כולכם, שבאים לפה לא כדי ללמוד תורה אלא לשתות מהעראק, לאכול מהמזטים ולהעביר את הזמן עד המשחק. אבל לא, לא אעשה זאת. כי אלוקים למד מהטעות שעשה עם בני האדם והבין מה לא הטמיע בהם כדי שיצר מחשבות לבם יגלה את הטוב. האמונה! האמונה יאחושילינג דרבנן, אמונה לא נטע בהם אלוקים מימי האדם הראשון ועד נח. זו הטעות שלמד אלוקים, ומשום כך לא מחה מאז את זכר האדם גם אחרי זוועות קשות שיצר, שואות ופוגרומים, כי יודע השם יתברך שאם יש אמונה לו לאדם, אין לו להתייאש מן הרחמים גם עם חרב חדה מונחת על צווארו.

ולכן, כעת חיה נאום ה' אין לי אלא לנטוע פה בכם את האמונה שיש ואפשר וניתן – בלי להחליף את כולכם, בלי לסגור את הקבוצה ולפתוח מחדש – עם התאמות קלות בלבד ומחשבות טובות להצליח כבר השנה ולזכות באליפות, יען כי היא נמצאת במרחק אמונה באפשר. הלוא כבר היו דברים מעולם, כבר זכינו באליפות בשנת תשמ"ד, 1984 למניינם, אחרי שהיינו במרחק 13 נקודות ממקום ראשון במחזור ה-15. וכבר זכינו בדאבל בשנת תשנ"א, 1991 למניינם, אחרי שחטפנו חמישייה מנתניה ושלישייה ממכבי תל אביב ועשינו תיקו 0 עם הפועל באר שבע וכפר סבא, וכל זאת עוד לפני המחזור העשירי.

מצאנו את הדרך ירוקיי ורבותיי, רואים אותה על המגרש בכל פס, בכל תנועה בלי כדור, בהגנה, בקישור, בהתקפה, על הקווים. עדיין לא רואים אותה בתוצאות, אבל התוצאות, אינעל דינאק דאורייתא, התוצאות יגיעו עם האמונה. ונאמר אמן כן יהיה רצון.

הציטוט השבועי: "ויְחִי אֱנוֹשׁ, תִּשְׁעִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-קֵינָן… וַיְחִי קֵינָן, שִׁבְעִים שָׁנָה… וַיְחִי קֵינָן, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-מַהֲלַלְאֵל, אַרְבָּעִים שָׁנָה, וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת" (בראשית פרק ה', פסוקים ט', י"ב-י"ג)

תרגום השבעים להולנדית לציטוט השבועי: יש בארצות הברית בן אנוש, בלם, שנשארו לו עוד 876 שנה לשחק כדורגל ולגדל לנו את הדורות הבאים. המקום שלו רק במכבי.

הפיוט השבועי

הדבר הראשון שברא אלוקים היה האור. הדבר הראשון שנפש האדם זקוקה לו הוא האור. הנה הנה זה בא, קמעה קמעה, ככל שנלך זה ילך ורב עד שנראה את האור שזורח על המגרש.

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | 5 תגובות

אנחנו – הפועל באר שבע: תגליות

אתמול בלילה, בסביבות עשר, גיליתי שהיה משחק ממש טוב שלנו. היינו כל כך טובים ועדיפים על באר שבע, שזה גרם לחלק מהאוהדים להיות ממש בהיי, ולחלק מכתבי הספורט להכריז שהם ראו "קבוצה מאומנת", שמפגינה "יכולת טובה, שמראה שיש אור בקצה המנהרה"!

מדהים. ככה פתאום, משום מקום, מקבוצה מאכזבת ש"לא חל בה שום שינוי" מהעונה שעברה, הפכה מכבי תוך פחות משבוע לקבוצה מאומנת עם יכולת טובה, ואולי אפילו יש לה תקווה! הניסים שקורים בזכות שיחות המוטיבציה של יעקב שחר, זה לא ייאמן.

*

אבל למה גיליתי את זה רק אחרי המשחק? באופן קצת פרדוכסלי, משום שבמהלך המשחק עסקתי בלרשום את כל מה שקורה על המגרש. הטילו עליי מהעיתון לסקר את המשחק, מיציע העיתונאים, מה שהכניס אותי מיד למוד "אובייקטיבי" (חולצה שחורה שלא תומכת באף צד! מלבד בצד של עודף המשקל שלי), וכנראה גרם לי גם לפספס את השיפור הגדול שחל במשחק שלנו ואת העדיפות הברורה שלנו על באר שבע. על אלה שמעתי רק מעיתונאים אחרים במסיבת העיתונאים, ומחברים איתם דיברתי בדרך חזרה הביתה.

יש כמה הסברים אפשריים לפספוס המוזר: א. בגלל שהייתי חייב להיות אובייקטיבי, זה גרם לי ל"הטיית יתר" לטובת באר שבע ולא הצלחתי לראות כמה אנחנו הרבה יותר טובים מהם. ב. בגלל שהייתי עסוק בלרשום כל אירוע ואירוע שהתרחש במגרש, פספסתי את זה שמלבד האירועים שהתרחשו במגרש, היינו הרבה יותר טובים מהם. ג. לא היינו יותר טובים מהם.

והשיפור במשחק שלנו? ובכן, בזה אין שום דבר חדש.

*

אני אלך על ג' (ואתם מוזמנים לשכנע אותי שאני טועה, ובאמת היה משחק פנומנלי שלנו. ואולי בשידור החוזר אראה דברים אחרים). לפחות לפי מניין האירועים – ולפחות בזה אפשר לסמוך עליי כי באמת רשמתי כל אירוע ואירוע – אני לא חושב שהיינו טובים מהם. "אבל שלטנו במשחק", אמרו לי החברים. אז זהו, שהשליטה במשחק לא באמת חשובה. שליטה במשחק, החזקה בכדור – אלו רק כלים בשביל להשיג מטרה. מה שחשוב הוא לסכן את השער, במטרה להבקיע. אפשר לשלוט במגרש במשך כל המשחק ולהפסיד, ואפשר לשחק על מתפרצות ולהביס. הקבוצה העדיפה במשחק היא זו שסיכנה יותר את יריבתה.

לא היינו מסוכנים מבאר שבע. בעיני היה משחק שקול, ודי שווה כוחות. למעשה, המצבים המסוכנים ביותר, לדעתי, היו שלהם: ההצלה של חיימוב מרגלי בן בסט; ההחמצה של האסלבנק מחמישה מטרים אחרי שמליקסון החופשי לגמרי העביר לו רוחב; הבעיטה לחיבורים של אוגו בסיום. אנחנו הסתפקנו בעיקר בבעיטות ונגיחות מעל השער ובהתקפות מתפרצות שנראו בהתחלה מסוכנות, אבל נגמרו רגע לפני שהפכו לכאלה.

*

אבל כן, אנחנו משחקים טוב. זו פשוט לא איזו תגלית חדשה בשביל מי שעוקב אחרי המשחק של הקבוצה ללא דעות קדומות לגבי רוטן, אלאך או שחר. יש שיטת משחק, יש הנעת כדור טובה, יש תנועה בלי כדור, יש תרגילים. יש יד מכוונת.

יש דרך. וזה משהו שהיה חסר במכבי כבר הרבה שנים. כל מיני מאמנים שבאו והלכו מחיפה ניסו להנחיל את הדרך שלהם בקבוצה, אבל לא היו עקשנים מספיק או סבלנים מספיק, או שלא קיבלו מספיק גב מההנהלה; או שהדרך שלהם פשוט לא היתה טובה. את השמות של הנכשלים כולנו יודעים. רוני לוי הוא דוגמה נדירה לאחד שכן הצליח להנחיל דרך וגם קיבל קרדיט וזמן, והדרך שלו אפילו הביאה תארים. אבל זו היתה דרך שלא היתה מקובלת על האוהדים שלנו, ולדעתי בצדק. מי שהתרגל לכדורגל יפה ומלהיב לא יכול פתאום להתפשר על משחק אפור ומשעמם, גם אם זה מביא פעם בכמה שנים איזה גביע.

המאמן הנוכחי שלנו עושה רושם של מאמן טוב, ששיטת המשחק שהוא רוצה להנחיל יפה ומלהיבה; ושל אדם עקשן מספיק כדי לכפות את הדרך הזאת, וחזק וגאוותן מספיק כדי לא להיכנע לביקורות, וסבלני מספיק כדי לא להתייאש גם כשזה לא הולך בפעם הראשונה, השנייה והשלישית.

ולא פחות חשוב, עושה רושם שהוא מקבל את מלוא הקרדיט ממי שמינה אותו; וגם שמי שמינה אותו זוכה לאמון מלא של שחר. וכל אלו הן בשורות נפלאות למכבי.

רוטן הוא בטח לא איש של מהפכות. הוא אדם של שינויים קטנים, שאת ההשלכות שלהם רואים לאורך זמן. הוא לא ממהר להשליך שחקנים חדשים למים. הקבוצה חשובה יותר מכל שחקן, לא חשוב מה שמו וכמה כסף עלה, וכל שחקן חדש צריך להשתלב בשיטה ובקבוצה ולהוכיח את מקומו. הוא לא ממהר להחליף שחקנים אחרי משחק או שניים קצת פחות טובים, הוא נותן להם זמן להוכיח את עצמם; וגם תוך כדי משחק, הוא נותן לשחקנים שפתחו בהרכב את הזמן להוכיח שאפשר לתקן, להשתנות, לכפר ולהתעלות (מלבד מקרה או שניים בהם כנראה באמת חטף את החורפה).

במסיבת העיתונאים שאלתי אותו אם החילופים היחסית-יותר-מוקדמים אתמול היו בתגובה לביקורות עליו, או שיש שינוי במדיניות החילופים. הוא ענה שהמדיניות היא לנצח במשחק, והמטרה של החילופים היא לסייע בכך. אני אוהב את התשובה הזו (ובכלל את התשובות שלו, והיחס שלו למשחק. ובגדול אני ממש מחבב אותו). מאמנים שמחליפים רק בשביל שיהיה איזה חילוף, איזה שינוי, כי המשחק לא טוב כרגע, בלי לתת את הדעת כמה זה באמת יועיל לקבוצה, הם מאמנים שיעשו מהפכה בהרכב ובסגל כי כמה תוצאות לא טובות, ולא משנה אם המהפכה עלולה לרסק לגמרי את הקבוצה. ומי כמונו למוד מהפכות ויודע כמה הן עוזרות. עכשיו אנחנו מקבלים טעימה מקצת יציבות אמיתית. לפחות לי, זה טעים.

דוגמה טובה לדרך של רוטן אפשר לראות אצל מאבוקה. הקמרוני מקבל שוב ושוב הזדמנויות, למרות שהוא חוזר וטועה, גם במשחקים חשובים. ואתמול כבר היה אפשר לראות אותו משחק טוב מאוד, גם בהגנה וגם בהתקפה. ביטחון של שחקן לפעמים חשוב יותר מהפוטנציאל שלו על הנייר, ומי שבונה את הביטחון הזה הוא המאמן. אם התהליך שעובר מאבוקה ישתלם בסוף, הקרדיט לאדם אחד בלבד, זה שעומד על הקווים.

וקריאות ה"תתפטר" בסוף? הן הביכו אותי, אבל יודעים מה? טוב שהיו. הן רק המחישו את העליבות של חלק מהאוהדים שלנו. הבהירו שיש אצלנו כמה מאות אוהדים שיותר פוגעים בקבוצה שלנו מאשר מסייעים לה. יש אוהדים, ולא רק ביציעים אלא גם ברשתות החברתיות, שכל כך הרבה זמן היו נעולים על פוזיציה מסוימת, שהם כבר לא מסוגלים להשתחרר ממנה, ויש מצב שהם כבר לא זוכרים מי הם בלעדיה.

(וחבל, בעיקר עבורם. כי כל הכיף בלאהוד הולך ככה. וגם כי אם וכאשר נצליח, הם לא יוכלו לשמוח באמת. עמוק בפנים הם יידעו, גם אם לא יודו בכך בקול רם, שהם פגעו בקבוצה שלהם, בגלל אגו או סתם קיבעון).

*

וחוץ מזה? חיימוב, ריינן, נטע כמובן. אזולאי, עוואד ואפילו רוקאביצה היה בסדר, יחסית לעצמו העונה, אם כי שווה לשקול להוריד אותו קצת לספסל (עבור סומא?). אני אפילו חושב – בניגוד לאחרים ששמעתי – שגם אם קראמר עוד לא הבקיע בליגה, הוא כן עושה עבודה חשובה במשיכת תשומת הלב של ההגנה וגם בהורדות כדור והכנה לאחרים.

אבל שמות ספציפיים פחות חשובים. יש קבוצה. כולם רואים כבר שיש קבוצה? יופי. עכשיו לקחת נקודות.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , | 5 תגובות

פרשת השבוע בירוק: "וזאת הברכה"/ מתי סין-קרונה

פרשת "וזאת הברכה" (דברים)

אמ;לק: זהו, המשחק האחרון של משה. שני הצדדים כבר הסכימו להיפרד יפה. אלוהים מבטיח לו חבילת פיצויים נדיבה הכוללת חלקת קבר על הר נבו, מקום של כבוד בהיסטוריה – ישובים על שמו, רחובות על שמו, ספרים על שמו ובעיקר המון אנשים על שמו, מה שמבטיח שלא ימח שמו.

היו כמה פיצוצים במשא ומתן, אבל לבסוף משה ויתר לאלוהים על הסעיף העוסק במקומו בהגדה של פסח ועל סעיף הבלעדיות – סעיף שאלוהים מיאן להכניס לחוזה כי ידע שימצא בעתיד מנהיג כריזמטי ממשה, ואכן כבר החליף מאז שלוש פעמים את המנהיג הפופולרי בעולם בישו, מוחמד ויניב קטן.

הקיצר, משה עומד במרכז חדר ההלבשה מול שבטי ישראל, העולים למשחקו האחרון; יהושע, מחליפו, עומד כבר בפינה ומתכנן את משחק ההתקפה שישריש לפני הכניסה לארץ בחניכים של הבונקר הזה, שהחנה 40 שנה את הסוכה באמצע המדבר ושיחק על מתפרצות. משה מביט ב-12 חניכיו (ככה שיחקו פעם, עם שחקן נוסף למקרה שזנטי יורחק). כבר כמה שבועות הוא מנסה את השיטה של שלמה שרף – מקלל ומלטף, קורא לעברם: "אתם לא בני ישראל, אתם בני טיבוגה", צועק עליהם, מחרף, מגדף ואחר כך מסביר להם את התורה ומבטיח כמה טוב יהיה אם יהיו טובים. מה יצא מהשיטה הזו? כמו מה שיצא לשלמה שרף – בסוף כולם הלכו לזונות.

אבל עכשיו הוא יודע שזהו, זה מה יש ועם אלה צריך להוציא תוצאה ולכבוש מדינה כלכך קטנה שאין לה מושג אם היא שייכת להתאחדות הכדורגל האסייתית, האפריקאית או האירופית, ושעד עכשיו בכלל שיחקה באוקיאניה עם האבוריג'ינים. הם מסתכלים עליו בעיניים חלולות, מחכים למוצא פיו, שיסיים לדבר וימות כבר הטוחן הזה, שנתחיל שבוע הבא חדש חדש מבראשית, ההיסטוריה תימחק ותחזור על עצמה ואלוהים יפסיק להתעסק בנו אלא בשאלה איפה כדאי לשים ת'שמש*.

ואז משה מפתיע את כולם ומתחיל לברך. אחד אחד הוא עובר ביניהם ומברך, מראה לכל אחד מהשבטים את החוזקות שלו, את הסיבה שמגיעה לו חולצת ההרכב, את החיה שמסתתרת בו, מזכיר את מקומו של כל אחד על מגרש הארץ. הוא עובר עליהם במבטו וסוקר אותם מכף רגל ועד ראש, ואז מסיים במשפט לפנתיאון: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ, עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה, מָגֵן עֶזְרֶךָ, וַאֲשֶׁר-חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ; וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ, וְאַתָּה עַל-בָּמוֹתֵימוֹ תדרוך" (בערך מה שאמר רוטן לשחקנים אחרי המשחק נגד פתח תקווה, רק ביותר מובן).

משם עולה משה להר נבו, אלוהים מראה לו את היציע באיצטדיון, שם יקבל מנוי כבוד לכל החיים (שתי דקות לפני שמת, כן?); סוקר איתו את כל הארץ הנשקפת מההר ומזכיר את קיום הבטחתו לאברהם, יצחק ויעקב. משה מת ועולות כתוביות הסיום. לקראת סופן נעמד הקהל על הרגליים ומוחא כפיים, בזמן שעל המרקע נכתב המשפט האחרון בתורה: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים. לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם–לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל".

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי, התגלגל לידי דיסק שאתם ודאי מכירים, אתם שנולדתם בדור היוטיוב וערוץ המוזיקה המזרחית, והמגאפונים והבמות ביציע הצפוני, והלחנים מיוון ומטורקיה והלחן של אלה ששרים על גברת רובינסון המופקרת שישו ימח שמו וזכרו אוהב אותה יותר ממה שהיא חושבת. דיסק של "חוות מזור", אותה להקה שאינה מתכחשת לשיקוצים של דארווין ורק עושה ניסויים במיתרי הקול של הסולן שלה עבור תעשיית הסכינים למחרטות.

אני עובר בין השירים, שומע: "חי את החלום", "צעיפים ודגלים", "סאטלה", "כאפה", מה זה השירים האלה יאחושילינג דרבנן? מה זה הדברים האלה שאתם שרים באצטדיון ואחר כך בוכים על איך שמכבי נראית? תתחילו לשיר שירים נורמליים עם כבוד!

בזמננו היה ביציע רק שיר אחד (אם לא מביאים בחשבון את "בן זונה יוצא ובן זונה נכנס" שלא היה שיר אלא זמריר, שהושמע כל פעם שעובדי האלילים עשו חילוף). שיר אחד ששרנו לאורך כל העונה, שמונה מילים, ארבעה אקורדים, שני חרוזים: "שישו ושמחו בשמחת תורה, ותנו כבוד למכבי חיפה". כבוד! כבוד אינעל דינאק דאורייתא. כבוד!

אתם שרים על סמים, נרקומנים, מנה,להסניף, להזריק, ונשמעים כמו פרסומת לטלגראס. תשירו על כבוד יא מלעונים! כבוד! תדרשו את כבודכם חזרה.

נכון, בפרשת השבוע לא מופיעה המילה כבוד, ובכלל היא נעדרת מספר "דברים" כולו. אבל, ירוקיי ורבותיי, כבוד התורה ככבודה של מכבי היא בשלמותה. מ"בראשית" ועד "דברים", מ-1913 ועד היום. וביום שני הבא עלינו לטובה אנו הולכים לחגוג את כבוד התורה בבתי הכנסיות ולנוע איתה במעגלים כשם שהתורה נעה במעגלים, ולאחר מכן אנו דרושים לסור לאצטדיון ולבקש את כבודה האבוד של מכבי במעגלי שמחה שינועו סביב מדבר באר שבע, ומהם נבקיע את דרכנו חזרה לארץ, לשלוט בה ולרשתה. ונאמר אמן, כן יהיה רצון.

הציטוט השבועי: "חזק חזק ונתחזק"

תרגום השבעים להולנדית: נוהגים בבתי הכנסת האשכנזים לקרוא את הקריאה הזו פעם בשנה עם סיום קריאת התורה. בבית הכנסת ע"ש אבי רן שבחיפה נהוג לקרוא את הקריאה הזו במהלך כל השנה וביתר שאת בחודשים אייר עד אמצע תשרי, בחפיפה עם ברכת "מוריד הטל".

בעונות שנפתחות גרוע, מרבים לקרוא באיצטדיון בנשמה יתרה את הקריאה הנ"ל גם בתחילת טבת עד אמצע שבט, עת נפתח חלון ההעברות וניתן שוב לגייר ערלים בבית הכנסת. במועדים אלו קוראים את הקריאה מיד לאחר ברכת "משיב הרוח ומוריד הגשם".

פינת הקבלה ע"ש הופמן (תחזית לשבת): המשחק בשני יסתיים לאחר שסיימו כבר את ההקפות השניות במוצאי שמחת תורה, לכן בתום המשחק מחויב לצאת בהקפות שלישיות, בעיקר כשמדובר במשחק החל בבית הכנסת שלך. ולפיכך התחזית לשני: 0-3 ירוק.

*
הפיוט השבועי

בניגוד למה שדרש הדרשן מלמעלה, אני דווקא מחבב את חוות מזור. אמנם יש כמה דברים שהייתי מעדיף שימנעו מלשיר אותם, וחזנים בבית כנסת הם לא יהיו, אבל עכשיו, עם סיום קריאת התורה, אין כמו לקרוא ולשיר בקול את ההתחייבות שלנו למכבי עד הסוף.

*
מתי סין-קרונה

*תודה לדני סנדרסון

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

אנחנו – מכבי פתח תקווה: תאונה, והבטחה

אוקי, הבנו שאתם רוצים להוריד ציפיות, אחלה. אבל אתם לא חושבים שלקחתם את זה קצת רחוק מדי?

*

אני מרגיש כמו בחור שיצא לבר ופגש שם מישהי יפה וממש חמודה, והיה קליק והיו ניצוצות והשיחה זרמה וטלפונים הוחלפו, והוא עזב את הבר עם הרגשה ממש טובה. ואז, כשהוא נסע הביתה נרגש, ואולי גם טיפ טיפה שתוי, הוא איבד ריכוז לרגע, הוריד לשנייה את העיניים מהכביש, ונכנס בכל העוצמה במכונית חונה.

אז האוטו הלך והגוף כואב ועוד צריך לבדוק מה הנזק; ובכל זאת, מתוך הכאב העצום וההלם הכללי, מהבהב לו איזה זיכרון עמום – שמאחורי כל זה עדיין מחכה לה איזו הבטחה למשהו מרגש.

*

וההבטחה היא המחצית הראשונה. אם המשחק היה נגמר כמו שזה נגמר אחרי יכולת בינונית או חלשה שלנו, מצבי היה על הפנים. תסכול, אכזבה, הרגשה קשה של אין מוצא, שלא השתנה כלום. אבל זו ממש לא התחושה כרגע. התחושה היא קשה, אך לא כמו שהייתם מצפים אחרי הפסד ביתי בדקה ה-90 למכבי פתח תקווה. כי לפני זה היתה מחצית ראשונה, והיא היתה טובה. אפילו טובה מאוד. אולי אפילו אחת הטובות בשנים האחרונות.

אנחנו משחקים כדורגל. משחקים מהר ומשחקים קדימה, ומניעים יפה את הכדור, ויש גם תנועה בלי כדור, ואנחנו מגיעים להזדמנויות, ובועטים לשער ופוגעים בקורות ובמשקופים ואפילו מבקיעים.

פרד רוטן שיפר דרמטית את המשחק שלנו לעומת השנים האחרונות. הוא קלע בול עם ההצבה של עוואד באגף; וגם התפקוד החדש של סולליך סיפק את הסחורה אתמול – הוא עזר בהנעת הכדור, עשה כמה פעולות מאוד יפות והיה טוב באופן כללי, עד שאתם יודעים מה קרה. גם בזרים לא נפלנו, לפחות בינתיים – קראמר עשה רושם לא רע במעט שראינו, ומנדז'ק – טוב, מנדז'ק הוא שיחוק ענק. בדיוק השחקן שייחלנו לו שנים, מסוג הזרים שבדרך כלל איכשהו נופלים בקבוצות אחרות ואנחנו אומרים – למה הם אף פעם לא מגיעים אלינו? אז הנה, הוא הגיע אלינו. בקיצור, בינתיים הצוות ההולנדי, לדעתי, לגמרי מוכיח את עצמו.

אז אם הכל כל כך טוב, איך זה שעכשיו כל כך רע?

*

קודם כל יש את העניין המנטלי. רוטן ואלאך הבינו שהבעיה של מכבי היא קודם כל פסיכולוגית, שזה מה שגורם לנו להוציא כבר שנים פחות ממה שהסגל שלנו שווה. הם מיקדו את כל המאמצים בהפחתת הלחץ מהקבוצה – החל ביחס המנוכר והמנכר לתקשורת, דרך הורדת הציפיות מהשחקנים ועד המאמץ לשמור על יציבות, גם ברמת הסגל וגם ברמת ההרכב. אבל זה עדיין לא מספיק, ואתמול ראינו את זה היטב. אחרי השער שהבקענו היתה תחושה גורפת שאם לא נצליח להבקיע עוד אחד, הכל יכול לקרות. ואז הכל אכן קרה. הלכנו אחורה, ספגנו, נשברנו, הגיע האדום ששבר אותנו טוטאלית ואז הגול השני, שהיה צפוי כמו שמש באוגוסט. מנטלית, אנחנו עדיין שבירים להחריד, ויש עוד המון עבודה.

שנית, ההגנה. היא באופן מובהק לא טובה, וכבר לא מדובר רק על מאבוקה, וגם כבר לא רק על דוס סנטוס אלא אפילו על חבשי, שהיה יחסית בסדר עד אתמול. ובהגנה דווקא יש לנו אופציות – ריינן וגרשון. אני מניח שמתישהו בקרוב השאיפה ליציבות תיכנע לצורך לשפר את ההגנה ותינתן הזדמנות גם לאחרים, ואולי זה ישפר את המצב.

*

אבל הדבר השלישי הוא באחריותו המלאה של רוטן, וזה לגמרי עליו: קלירלי יש לו איזה עניין בכל הנוגע לחילופים. קודם כל בהגנה: הוא לא רואה שמנדז'ק נופל מהרגליים כבר באזור דקה 60  (שילוב של היותו למעשה הקשר ההגנתי היחיד, יחד עם מה שנראה כמו כושר לא מספיק טוב)? אז למה לא להכניס את נטע לעזור לו? בשביל מה אלברמן על הספסל אם לא בשביל לתמוך באזור הזה? איך רוטן לא רואה שגם נגד בני יהודה וגם אתמול, הקישור האחורי שלנו נכשל שוב ושוב בבלימת ההתקפות של היריבה במחצית השנייה?

אז אפשר להכניס עוד קשרים אחוריים, וצריך לשפר את ההגנה. ואפשר, אם ממש רוצים, לעשות דבר אחר: להבקיע עוד שערים, ככה שלא נצטרך להילחץ כל כך מרוב פחד משוויון. וגם כאן, אפשר וצריך לערוך עוד חילופים.

עושה רושם לרוטן יש איזה אישיו עם שליטה. אולי הוא מנסה להמחיש לשחקנים שלו שרק הוא קובע, ושיש לו סבלנות, ולא אכפת לו אם הספסל לחוץ והקהל כבר מתגרד ומטפס על הכיסאות ביציע – הוא יעשה חילוף רק מתי שהוא יחליט. כאילו הוא מנסה לכפות איזה סדר קר והחלטי על הקבוצה הים תיכונית שלו, ולשדר לשחקנים שקט, שליטה וסמכות. אבל לך תשליט סדר כשיש לך שחקן כמו עמית זנטי, כאוס עם נעלי פקקים. האדום של זנטי היה במובן מסוים נקמת הקארמה של רוטן: אתה חושב שתוכל לשלוט בגורל, עם החילופים המתוכננים מראש והמסודרים שלך? אז הנה אני נושכת אותך בתחת. נראה אותך מסתדר עכשיו.

גם זנטי וגם סולליך עשו טעויות שהשפיעו דרמטית על המשחק, אך שניהם הגיעו ממקומות לגמרי שונים, אם לא הפוכים: זנטי חשב רק על עצמו, על האגו שלו, כששלח רגל אל השחקן שעבר אותו וחטף את האדום המטומטם ביותר שקיבלה מכבי מאז האדום הקודם של זנטי. סולליך, לעומתו, חשב על הקבוצה, ורצה להוציא אותה למתפרצת ואולי להביא לה שער, במקום פשוט להרחיק את הכדור מהאזור המסוכן.

ואת שניהם צריך עכשיו להרים. גם אני רתחתי על זנטי, כמו כולם. אבל למדתי את השיעור שלי דווקא מרוטן. מי שהיה, מן הסתם, האיש הכי כועס באיצטדיון על האגומניאק הצעיר, העניק לו חיבוק וליטוף אבהי כשהוא יצא.

אז אם האדום הזה גמר את הסיפור של זנטי אצלנו, מילא. אבל אם הוא עוד ישחק, חייבים להרים אותו. אל דאגה: הוא יודע טוב מאוד מה הוא עשה, והוא ירגיש את זה מצוין בכל מבט שיקבל השבוע, והחודש ואולי השנה, לא רק ברמזור מהאוטו שליד, אלא גם ממשפחתו וחבריו.

צריך להרים אותו, ואת סולליך, ואת הקבוצה כולה. ולכן גם עמדתי ומחאתי להם כפיים בסיום המשחק. הם רצו מאוד, הם התאמצו ובניגוד לעונות קודמות גם שיחקו טוב; אבל כמה דקות של חוסר ריכוז גרמו לקטסטרופה שהם לא רצו בה. שימשיכו לשחק ככה וישפרו את הריכוז, ויהיה טוב.

*

ועכשיו המתקפה המאוד צפויה בכל החזיתות. שכל אחד יעשה מה שהוא מבין, אבל אני רק רוצה להזכיר שחלק מהכתבים שמתיימרים לדעת עכשיו מה מעמדו של המאמן והמנהל והצוות וכל זה, הם כאלה שבשנה שעברה ידעו בוודאות וללא צל של ספק שרוטן לא ימשיך השנה; שעל חלק מהכתבים האלה (וכן, אני מתכוון בעיקר לאחד ספציפי) אמרו שחקנים, בשיחות ווטסאפ שנחשפו ברשת, שהם פשוט ממציאים באופן קבוע דברים שלא היו. רק אומר.

אז מי שבוחר להאמין להם, מה אני אגיד לכם? תהנו. ממש כמו מי שבוחר להאזין למטנפים הקבועים ברדיו ולקרוא את הקשקשנים האינטרסנטים הקבועים באתרים. אני, בכל אופן, נמנע, ואני חושב שיש יותר ויותר כמוני. הקבוצה תיבחן העונה במקום אחד, על המגרש. ולאורך עונה שלמה. צריך להישאר חזקים ומלוכדים ולהמשיך לשחק כדורגל כמו שהראינו שאנחנו יודעים.

*

החוסן המנטלי שלנו נבחן במקביל גם במיקרו וגם במקרו: באיך שהשחקנים משחקים אחרי שאנחנו סופגים גול; ובאיך שהקבוצה כולה קמה אחרי הפסד. אתמול במשחק נכשלנו קשות במבחן המיקרו. האם נעמוד במבחן המקרו?

ללמד אותנו כדורגל זה חשוב, וניכר שרוטן ואלאך יודעים כדורגל. אבל ההולנדים יצטרכו לעבוד קשה גם בצד הפסיכולוגי. בשבוע הקרוב יש לנו שני משחקים שיכולים לרסק את הגב המאוד שביר שלנו. הפסדים לת"א ולב"ש יכולים להתחיל כדור שלג שלכו תדעו איפה הוא יסתיים. אני אישית מאוד מקווה שגם שני הפסדים כאלה לא יביאו לפיטורים של אף אחד, ובטח שאני חושב שאסור לפטר את רוטן. הייתי רוצה לראות אותו ממשיך כאן לפחות עד סוף העונה, מסיים את מה שהתחיל, ואת אלאך עוד כמה וכמה שנים.

מצד שני, שני המשחקים השבוע גם יכולים להרים אותנו. בואו נראה מה עוד ההולנדים יודעים לעשות.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , | 12 תגובות

פרשת השבוע בירוק: "האזינו"/ מתי סין-קרונה

פרשת "האזינו" (ספר דברים)

אמ;לק: נאומים לא הלכו, איום באלות לא צלח, אותות, מופתים – משה ניסה הכל כדי לגרום לעם ישראל ללכת אחרי אלוהים ולדבוק בחוקותיו ובעיקר להאמין בו ובדרכו. בייאושו, רגע לפני הכניסה לארץ מנסה משה שיר. שירת האזינו. פייר? משעמם, אותם נושאים כמו בפרשות הקודמות רק עם מבנה לירי ומטאפורות (שהן כל כך נחמדות שאפילו טולסטוי שאל אחת מהן לפתיחה של אנה קרנינה – לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם).

בסוף הפרשה סוף סוף קצת עניין: אלוהים גוזר את דינו של משה להיקבר על הר נבו כמו אחיו אהרון, וזאת משום שהשניים לא הראו מנהיגות מול העם הצמא למים במדבר צין וברחו מפני ההמון הצובא על אוהל מועד. במכבי לומדים בשנים האחרונות את הלקח, מגלים מנהיגות ושולחים את מחלקת השיווק בכל תחילת עונה עם ג'ריקנים מלאים מים, מטפטפים על האוהדים כמה טיפות ומציגים להם את השחקנים והמאמן שתיכף יחלקו להם את המים, שיספיקו לכל השנה. אבל אז, כשהשחקנים כבר מסתדרים לחלוקת המים, מגלים כולם שהיתה זו פאטה מורגנה – אין מים ואין ג'ריקן, יש רק חבורת פיסחים חיגרים וצולעים שיכולים לשפוך גם דלי ריק.

הדרשה השבועית: ירוקיי ורבותיי. במוצאי יום הכיפורים, עת נפתחו שערי השמיים לתפילותיכם, והתקבלה על ידי השם יתברך כפרת העוונות שנמחלו לנו על ידי מקללינו בשבע השנים האחרונות, ורצתם מבית הכנסת מורעבים אל שווארמה במבינו או שאולי, עצרתי אתכם בשער כמו הייתי דוידוביץ במסטאיה וצעקתי – "רגע! רגע! לפני שהולכים לבלוס שתי לאפות שווארמה עם חמוצים וצ'יפס בצד, יתד לסוכה, ירוקיי ורבותיי! יתד לסוכה יש לתקוע. ככה, חלושים על בטן ריקה, יתד לסוכה!".
ואתם עמדתם פעורי פה יבש ולשון לבנה וצעקתם עלי "למה? למה בחיאת דינאק כבוד הרב? תן לאכול ונקים את הסוכה בארבע דקות".
ואני אמרתי "לא! עכשיו ירוקיי ורבותיי, עכשיו!".

וכי למה? אתם שואלים את עצמכם כעת. מדוע עצרתי אתכם כדי לתקוע יתד לסוכה בזמן שבני ישראל כבר ממלאים את רחוב יפו בחיפה ונגמרו הכרוביות החמוצות אצל במבינו?

ובכן, ירוקיי ורבותיי, כי בעתות רעב יש שתי דרכים לפעול. אפשר לאכול אחד את השני עד העצם ולהרוס את כל מה שהמין האנושי השקיע בו; ואפשר, ירוקיי ורבותיי, להמתין קמעה ולעשות דבר כדי לבנות את העתיד. לכן, ירוקיי ורבותיי, שבע שנות רעב לאליפות, שבע שנים רעות, יכולות להסתיים בשני אופנים – או שנכלה את כל מה שהיינו ועשה אותנו מכבי, או שנתעלה על עצמו ונתחיל בבנייה.

והבנייה, ירוקיי ורבותיי, כבר החלה! בעוד אנחנו מביטים נוטפי ריר אל כל אלה ששמנו כישורון, כנאמר בפרק לב פסוק ט"ו: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן", אנו שוכחים את המשך הפסוק האומר "וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". ולאן בעטו הישורונים השמנים בבאר שבע, בירושלים ובתל אביב יימח שמם? בעטו ל ש מ י ם יא חושילינג! לשמים! בעוד אנחנו במשחק האחרון כבר בעטנו לקורה! וזה עוד כשהיינו רעבים!

לפיכך, ירוקיי ורבותיי, זה הזמן לאכול, להשביע את נפשותיכם נאום ה', היתד כבר עומדת, הקורה רועדת והסכך, שכולנו נהיה אושפיזין בתוכו בימים הקרובים, עומד ומוקם – ארעי ומתנדנד כמו דוס סנטוס עם כדור, אבל בשביל הליגה בארץ מספיק כדי לשבת ולאכול בו ולהניח את ראשנו היגע מהמסע בן שבע השנים עם איזה תיקו עם בני יהודה, ולהתחיל כבר השבוע לבנות את בית הקבע בליגת האלופות שישמש אותנו כבר בעונה הבאה, ונאמר אמן ירוקיי ורבותיי, כן יהי רצון.

הציטוט השבועי: "כִּי-ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה: ל֥וּ חָֽכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַֽחֲרִיתָֽם: אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה" (דברים פרק לב פסוקים כ"ח-ל')

תרגום השבעים להולנדית: מעשה בשני גויים ירוקים אובדי עצות שהיו מוצבים באגף ימין של הגנת מכבי. שאל מאבוקה את דוס סנטוס: "איך אני לבד ארדוף אחרי אלף חלוצים?"
ענה דוס סנטוס למאבוקה בשאלה: "ואיך שנינו נניס פה את רבבת היריבים הצרים על שערנו?"
ענה המאמן: "יכולים אתם, יכולים".
ענה הקהל: "הן אתם לא רואים שאין פה לא אלף ולא רבבה אלא כולה מאביס צ'יבוטה ושגיב יחזקאל?"
ענו מאבוקה ודוס סנטוס: "וואלה שכחנו את המשקפיים בבית"
ענה הקהל: "מילא אתם רואים את מאביס צ'יבוטה כאילו הוא עדר קרנפים ואותו ואת שגיב יחזקאל כאילו הוא רבבת פילים, אבל איך המאמן לא רואה שאתם לא רואים, איך?"
אמר המאמן: "בטח שאני רואה, אבל עדיף אלו שיראו שני שחקנים כמו היו עשרת אלפים, מאשר זה שיושב על הספסל ורואה את כל ה-11 של בני יהודה כאילו הוא אותו שחקן".

פינת הקבלה על שם הופמן (תחזית לשבת): נוהגים בני ישראל לעשות גשר בין יום הכיפורים לחג הסוכות כשבאמצע יוצא יום שבת. כשנכנס שבת באמצע הגשר, בו יחול המשחק בין מכבי למכבי פתח תקווה, אנחנו מקבלים גש"שר, שהם ראשי התיבות של: "ג' שערים – שער ריק".  ולפיכך התחזית לשבת: 0-3 ירוק.

*

הפיוט השבועי

הבניון האהוב עלי שר על הבניון שאנחנו לא יכולים לסבול, שמגיע אלינו בשבת. הגיע זמן למחול?

*
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, פרשת השבוע, שאלות ברומו של אדם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה