הפועל באר שבע – אנחנו: ענן כבד

יש דבר אחד טוב שאפשר לומר בוודאות שלוזון הביא למכבי: את הלחץ הגבוה. לוזון מבין שנגד רוב קבוצות הליגה, על ההגנות החלשות שלהן, לחץ כזה יביא להרבה איבודי כדור של היריבה; שאפשר להמר קצת ולהסתכן בעורף דליל, כי מול רוב קבוצות הליגה ההגנה שלנו תסתדר גם אם היריבה תצליח להשתחרר מהלחץ; ושהעייפות במחצית השנייה בגלל משחק הלחץ בחצי הראשון לא תשפיע יותר מדי על התוצאה, כי רוב קבוצות הליגה משחקות באינטנסיביות נמוכה אז לא נורא אם נהיה קצת עייפים, שני חילופים ואנחנו כמו חדשים.

אישית אני מאוד בעד מאמן זר למכבי, אבל את התובנות האלה אפשר בהחלט לייחס להיותו של לוזון ישראלי. מולנסטין, במובן הזה, נתן הרבה יותר מדי כבוד לקבוצות הישראליות. לוזון לעומתו מכיר היטב את הכדורגל הישראלי, והוא יודע שאין סיבה להיות זהירים מדי מול רוב הקבוצות בליגה.

אלא שהפועל באר שבע היא לא רוב קבוצות הליגה.

*

הלחץ הגבוה היה יעיל רק חלקית במחצית הראשונה. בטח לא במידה שהיתה שווה את המחיר: הוא סיכן אותנו יותר מדי ברגע שבאר שבע השתחררה ממנו; והוא גמר אותנו לגמרי במחצית השניה. ממאמן כמו לוזון אפשר לצפות להבין את זה. אלא שלוזון אולי קצת שבוי בתדמית של עצמו. הוא כל כך מאוהב בעניין השיגעון והאטרף והרעל, שהוא אולי כבר לא ממש זוכר איך משחקים זהיר. והיום חטפנו בגלל זה רביעייה.

מילא. בטח יאשימו את הרכב הטלאים, ואת הסגל הלא מאוזן ואת הבעיות בקישור האחורי ועמה ודוניה. מי שבנה את הסגל, הוא האשם. מי זה? איך? קרלסן? הוא אשם. מוזר, פתאום אני נזכר שהרבה זמן לא ראיתי את השם שלו, שלא בהקשר העזיבה הקרובה. איכשהו בכל חגיגות העלייה לפלייאוף ראיתי הרבה שבחים ללוזון, "המושיע" שהציל לנו את העונה, אבל לא נתקלתי בהקשר הזה בשם של קרלסן, כמי שאחראי לפחות חלקית לסגל איתו לוזון הציל אותה, שלא לדבר על האחריות ללוזון עצמו, שאותו – כך התעקש המועדון להצהיר בהודעה רשמית! -קרלסן המליץ להחתים. יש מצב שאת ההצלחות מייחסים ללוזון והכישלונות מיוחסים למנהל המקצועי הנורבגי? ומה אתם חושבים, אם נגיע בסופו של דבר לאירופה, יזרקו גם איזו מילה טובה על קרלסן? או שלוזון יקטוף את כל המחמאות?

לאאאאאא. אין מצב שהתקשורת תפרגן על הצלחות רק למאמן הישראלי ותפיל את הכשלונות על הנורבגי. הרי תקשורת הספורט, ובמיוחד זו שמסקרת את הקבוצה שלנו, מאוזנת, הגונה ומקצועית להפליא.

אז מה, בסוף ההללים ניצחו, אה? ההללים והבן דורים וכל החבר'ה. ברכות לכולנו. גאווה אמיתית.

*

אני חוזר ואומר, כמו שכתבתי בפוסטים האחרונים וכמו שאמרתי בפודקאסט "נובחים בירוק" האחרון (כאן – אני ב-6:50 בערך) – קרלסן לא הצליח העונה. והוא גם לא נכשל. הוא נחתך באמצע העבודה, ולכן אי אפשר לשפוט אם הצליח או נכשל. בפודקאסט המשלתי את זה לגינה, אז עכשיו אגוון עם משל אחר: אי אפשר להוציא עוגה באמצע האפייה ולהכריז שהיא לא טעימה. כלומר, אפשר, אבל זה מטומטם. אז להגיד שקרלסן נכשל יהיה מטומטם. אבל זה בהחלט מה שהמועדון רוצה שתחשבו ותגידו. גם אם זה יוציא אתכם מטומטמים.

וגם אי אפשר לדעתי – בניגוד לדעת כמה מאוהדים, כמו למשל ידיד הבלוג תמיר אלחיאני – להגיד שהמועדון נכשל העונה. אם נסיים במקום החמישי-שישי, אולי יהיה אפשר להגיד את זה – כי מכבי חיפה צריכה לסיים 1-3, גג ארבע, גם בעונות שבהן היא לא בונה על אליפות. אבל זה לא משנה. כי את הצלחת התהליך אנחנו צריכים לבחון רק בסוף העונה הבאה. כלומר – היינו צריכים. עכשיו אי אפשר. הוא נקטע באמצע.

אני לא מסכים עם מה שכתב תמיר בטור לעיל, ששחר עשה העונה "את מה שביקשנו ממנו". נכון, הוא הביא מנהל מקצועי. אבל לא מספיק להביא כזה. צריך גם לתת לו את הזמן לעבוד. ואת כל הסמכויות. עד סוף הקדנציה שלו. אחרת זה לא מנהל מקצועי, זה סתם תירוץ, עלה תאנה, רק דרך לומר לאוהדים "הנה, רציתם – קיבלתם. ראיתם? זה לא עובד, עכשיו תנו לי לעשות מה שאני רוצה".

והנה, גם עכשיו, אחרי שהעיפו את קרלסן ("מסיבות אישיות"), לא נראה שהולכים להחתים מנהל מקצועי חדש. לוזון כבר מדליף תוכניות לעונה הבאה (סחתיין עליך גיא, הצלחת לדחוף רגל בדלת). אף אחד לא מכחיש. נראה שזה המצב, מנוי וגמור, לוזון המאמן, שחר הוא הסמכות מעליו, לכולם נוח, כולם מרוצים, כולל ההללים והבן דורים שקיבלו את שלהם וחוזרים להיות סחבקים.

בעיני, זה להתייחס לאוהדים כמו אל מטומטמים. והם, כלומר אנחנו, לא מטומטמים. אני לפחות רוצה לחשוב כך. חבר אמר לי היום שאני אופטימי מדי, שלא לומר נאיבי, ביחס לאוהדים. שהציפיות שלי גבוהות מדי. שבקיץ הזה יהיה איזה גימיק חדש, יביאו את אצילי או משהו, וכולם יחדשו מינויים והכל יהיה בסדר.

אני חושב שהאוהדים לא מטומטמים. נראה בקיץ.

*

וכמובן, יש את האפשרות שאני המטומטם. שההעפה של קרלסן נכונה; שלא צריך לחכות עד השלמת "התהליך"; שלוזון צריך להיות האחראי הבלעדי, בלי אף אחד מעליו; שטוב שיש מישהו שיודע לדבר עם הכתבים בשפתם; שבשנה הבאה לוזון יסחוף אותנו לשנה נהדרת. יכול להיות. הלוואי. זה כובע שאשמח לאכול. אבל אם זה יקרה, נראה לי שאוכל אותו מול הטלוויזיה, לא באיצטדיון. אני מתחיל גם להשתעשע באפשרות של איזו הפסקה קלה מהבלוג, איזו שנת שבתון. קצת הוציאו לי את החשק השנה. עוד נראה.

*

עוד על המשחק היום? האמת, לאור (יותר נכון בצל) מה שקורה במועדון לאחרונה, זה לא ממש מעניין אותי. ובכל זאת:

לוזון ניסה לעשות פחות או יותר את מה שרנה עשה בהצלחה בסיבוב הראשון נגד החזקות, כולל סאן בקישור והעזרה של החלוצים בהגנה. בניגוד לרנה, הוא הוסיף לזה את הלחץ הגבוה, מה שחיסל אותנו כאמור במחצית השנייה.

ורמוט הוא המליקסון שלנו, אבל למליקסון שלהם יש את מיכאל אוחנה ואת וואקמה לשחק איתם, וגם את שהר והובאן. לוורמוט אין עם מי לשחק, מלבד זנטי (שמשום מה תקעו אותו באגף השמאלי, הפחות מוצלח שלו, כל המחצית הראשונה). במובן הזה, בהחלט נפלנו קשות העונה עם רוקאביצה, ועוד יותר מכך עם קהת.

איולפסון הוא בלם טוב ואולי גם יותר מזה, שפשוט לא צריך לנסות לשחק עם הכדור. בן דוד חמוד. יכול להיות מחליף לא רע בעמדה. גלזר צריך להיות השוער הראשון של הנבחרת כבר עכשיו, ולמרות הרביעייה. בריק אנמי. עוואד היה צריך להיכנס הרבה יותר מוקדם. אה, והחלמה מהירה לסאן. הכי חשוב.

אמרתי לכם שלא ממש מעניין. ככה זה כשרבים, השגרה פחות מעניינת, הריב רובץ על הכל, כמו ענן כבד. והמועדון רב איתי, אפילו אם הוא לא יודע את זה. האמת? כרגע אני לא רואה איך הוא מצליח לפייס אותי.

פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , | 16 תגובות

אנחנו – הפועל רעננה: טוב

לא מוכן לחגוג פלייאוף עליון, תשכחו מזה. התחושה היא בעיקר של הקלה.

*

לא היה פה משהו שקשור לכדורגל, אלא בעיקר לרצון וללחימה. לוזון נולד בשביל משחקים כאלה, ובכלל המשימה שהוא קיבל אצלנו תפורה בדיוק למידות שלו. שיחקנו אינטנסיבי כמו שהוא אוהב ואם היינו משחקים ככה כל העונה היינו… בעצם לא חושב שהיה הרבה הבדל. כי עם כל הרצון הטוב, יש לנו מעט מאוד שחקנים שיכולים לייצר מצבים לשער, ועוד פחות מזה שחקנים שיכולים לייצר שערים.

וזאת הבעיה הגדולה שלנו העונה. גם את המשחקים הטובים שלנו ניצחנו בזכות הגנה טובה ולחימה, לא בזכות יכולת התקפית גדולה. זה קשור גם למאמנים שלנו – עם שימוש טוב יותר במעט השכל ההתקפי שיש בקבוצה (ורמוט, עטר, ונניח שגם קהת ו-ואצק) היינו יכולים להוציא קצת יותר מהעונה הזאת. אבל זה עדיין לא היה מספיק לקבוצה שרוצה להתחרות על אליפות. חייבים עוד שחקנים אינטליגנטיים בסגל.

*

אבל אני לא שופט את הקבוצה על העונה הזאת. גם אם היינו גומרים בפלייאוף התחתון – הייתי מבואס, הייתי מאוכזב, אבל לא הייתי שופט את הקבוצה. המטרה העונה היתה להריץ סגל, להעיף שומנים, לבנות שלד טוב. ובעונה הבאה להוסיף מה שחסר בשביל קבוצה לאליפות.

זה ההסכם, ולפחות אני עדיין עומד בו: העונה היא עונת בנייה, וגייסתי את כל הסבלנות שיש בי להשלים עם עונה פחות טובה, כדי שבעונה הבאה תהיה קבוצה לאליפות. עכשיו צריך שגם הקבוצה תעמוד בהסכם הזה ותמשיך את מה שהתחילה. אני עדיין מקווה שקרלסן יישאר, אבל אם לא, צריך להמשיך במה שהוא התחיל. כי להפסיק את זה באמצע – לזה כבר אין לי סבלנות.

מנהל מקצועי דורש אמונה. תהליך אמיתי דורש אמונה. כי בדרך יש מהמורות ומכשולים, וצריך לעבור אותם ולהמשיך הלאה, עם אמונה שבסוף זה ישתלם. וחלק מהרעיון הוא שקבוצה טובה זה לא רק שמות ופוטנציאל וכסף גדול, אלא גם חיבור בין שחקנים. כימיה. וזה נוצר עם הזמן. יש דברים שרק זמן יכול ליצור. ומעבר לשחקנים צריך גם מעטפת טובה. אם עכשיו יאפשרו לתקשורת לחזור לבחוש בקבוצה; אם יאפשרו לסוכנים להיות מחוברים לאנשי המקצוע; אם יוותרו עכשיו על מאמן מקצועי ושוב יתנו את המושכות למאמן; אם יעיפו שוב חצי קבוצה ויקנו עשרה שחקנים חדשים – מה עשינו בזה. נחזור להיות עוד קבוצה שמשתרכת מאחור, שנלחמת על פלייאוף.

אנחנו פה בשביל הטווח הארוך. ואני רוצה לגלות בסוף העונה שאנחנו רק בחצי הדרך, ושאנחנו מתכוונים להמשיך עד הסוף.

*

אני חושב שבסך הכל קרו דברים טובים במועדון השנה. בן דב, קרלסן, ההעפה של לוי, שחרור השחקנים בינואר, וגם השחרור של מולנסטין היה נכון ובסופו של דבר גם הוכיח את עצמו. הסגל לא מושלם, אבל גם לא רחוק מזה. חסרים עוד שלושה, אולי ארבעה שחקנים ואני חושב שיש לנו קבוצה לאליפות. מה שנכשלנו בו העונה, כמו בכל העונות האחרונות, היה מאמן. צריך ללמוד את הלקח ולהחתים מישהו עם ניסיון, שכבר הוביל קבוצה כל הדרך לתואר.

כבר כתבתי – אני מעדיף מאמן זר, כמו גם מנהל מקצועי זר. בכל ראיון עם שחקן או מאמן עבר שלנו, כולם מדברים על הלחץ העצום שיש במועדון. אני חושב שצריך לעשות הכל בשביל להפחית את הלחץ הזה למינימום, ואני חושב שצוות זר, שלא בקשר עם התקשורת הארצית ובטח המקומית, יחד עם עבודה טובה בהגנה על השחקנים, יכולים לעזור לבודד את הקבוצה מהלחץ הזה.

אבל אם לא מאמן זר, אז שיהיה מישהו צנוע מספיק וחסר אגו מספיק כדי שיוכל לעבוד יחד עם ומתחת למנהל מקצועי. סילבס, למשל, יכול להיות אפשרות טובה. לוזון? אם הוא יכול לעבוד עם מנהל מקצועי, אם הוא מסוגל להימנע מלהכניס את הסוכן שלו ואת המקורבים שלו לקלחת – שיהיה. אבל צריך שזה יהיה ברור. מראש.

*

חזרה להיום – גלזר היה מצוין, בן דוד הראה שאין שום סיבה להחזיר את סאן להרכב, איולפסון היה בסדר גמור וגם דקל; ורמוט היה רגוע ובטוח כהרגלו וזנטי שוב הראה את הכישרון העצום שלו. היה לנו הרבה מזל עם הפנדלים (הראשון היה מאוד חשוד, בלשון המעטה). אבל מי כמונו יודע שלפעמים אפשר לקרוס תחת הלחץ ולא לתפקד. תפקדנו, אז כל הכבוד לשחקנים, וכל הכבוד ללוזון, שבינתיים עומד היטב במשימה שלו.

ועכשיו? שיחזרו השחקנים הפצועים, שנחזור להרכב מאוזן במקום כל האילתורים – תיכף יש פגרת נבחרת, גם זה יכול לעזור – ולכו תדעו, העונה הנוראית הזאת יכולה עוד להיגמר עם כרטיס לאירופה.

*

יודעים מה? גם אם לא שופטים את הקבוצה לפי העונה הזאת – טוב שאנחנו בפלייאוף העליון. מגיע לאוהדים שלנו ליהנות מעונה שלמה ולא לסיים אותה במרץ.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים | עם התגים , , , , , , | 9 תגובות

בית"ר ירושלים – אנחנו: מקרטעים, אבל ביחד

הייתי די נינוח לפני המשחק, וחשבתי שזה מעיד על האדישות היחסית שלי כלפי גורל הקבוצה. רק לא הייתי בטוח אם זה בגלל שאני עדיין לוקח ברצינות את עניין ה"התהליך", ואני ממשיך לקיים את חלקי בהסכם הלא כתוב עם המועדון – מקבל בשלוות נפש כל מיקום שנשיג העונה, בתנאי שבעונה הבאה נרוץ לאליפות; או שבדיוק ההיפך – שאני כבר לא מאמין במחויבותו של המועדון להסכם הזה בינינו, וכל הבלאגן עם לוזון ומה-שזה-לא-יהיה שקורה שם עם קרלסן ייאש אותי לגמרי.

לא העמקתי חקר ברגש שלי, כלומר בהיעדרו. פשוט היה לי נחמד שלשם שינוי אני רגוע לפני משחק. יכול להיות בכלל שהסיבה לרוגע שלי היתה הרינונים על כך שבית"ר הולכת לפתוח לנו רגליים – כי טביב ושחר/ כי הם רוצים אותנו בפלייאוף העליון בשביל הרווחים האפשריים/ סתם כי לא נשאר להם על מה לשחק. היו גם דיווחים שיחס הווינר על ניצחון שלנו ירד דרמטית בימים האחרונים, מה שהעיד על התרחשויות בכיוון הזה. בכל מקרה, די האמנתי שבית"ר לא תילחם יותר מדי – למה להם להתאמץ כשאת המקום שלהם בפלייאוף הם כבר הבטיחו.

אבל ההחלטה לתת לנו לנצח כנראה לא הגיעה לאוזניהם של שחקני בית"ר – או שהם הימרו בווינר על עצמם. כי אני מתקשה להאמין שחן עזרא כל כך מדויק שהוא יכול לבחור לפגוע בדיוק בקורה תוך כדי משחק, ונדמה לי שהוא כן ניסה להבקיע בבעיטה ההיא. גם הלחץ על השער שלנו לקראת הסוף, או הבחירה להמשיך לשחק כששחקן שלנו פצוע ברחבה, היו עדות לרצון של הבית"רים לקחת את שלוש הנקודות. קבוצה שלא רוצה לנצח יודעת מצוין לנצל כל הזדמנות להשהות ולעכב את המשחק. בית"ר לגמרי נראתה כמי שרוצה להכריע אותו.

אם כך, כמו בסרט הנשכח והאדיר "שלושה אמיגוס", בו חושבים הגיבורים כל הזמן שהם נמצאים בצילומי סרט וכולם יורים מסביבם קפצונים, עד שאחד מהם נפצע מקליע והם מבינים לפתע שהתגרו כל הזמן באנשים שבאמת רוצים להרוג אותם, ומחזיקים בתחמושת החיה לעשות זאת – כך גם אני הפנמתי רק תוך כדי משחק שאנחנו לא ננצח פה "בכל מקרה", שיש פה משחק אמיתי; והתחלתי לפצח את גרעיני האבטיח בתכיפות מוגזמת.

*

לא היינו טובים. למעשה, היינו רעים. אם המשחק היה "טוב" כמו שאמר בוני המתיש במחצית הראשונה, זה היה רק בזכות בית"ר – שתקפה וסיכנה וגם הפקירה בהגנה. אנחנו לא היינו ממש פקטור, בעצם כמעט לאורך כל המשחק, שהיה תלוי בעיקר ביכולת הריכוז מול השער של הירושלמים.

אפשר להצביע אולי על שלושה-ארבעה שחקנים שלנו שהיו בסדר: גארי (שיתחיל לנסות לתקוף יותר, הוא לא מבין כבר שאת המגנים הישראלים אפילו הוא יכול לעבור די בקלות?), אלושי (שהיה פעיל מתמיד, תמך יפה בהתקפה ונתן את אולי המשחק הכי מרשים שלו עד עכשיו), איולפסון (שסיפק משחק לא רע, מלבד ההחלקה ההיא). וגם בן דוד היה בסדר, יחסית לציפיות.

ועמרי גלזר כמובן. מעל כולם, מילולית. בכל פעם מחדש אני מופתע מהביטחון שלו, וכשזה מצטרף ליציאה מצוינת לכדורי גובה, לזינוקים מעולים וליציאות מצוינות באחד על אחד – בכלל לא ברור לי למה לויטה חזר על חשבונו להרכב. גלזר טוב ממנו בהרבה, לדעתי הוא גם מהשוערים הטובים בליגה, וגם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב הוא צריך להיות השוער הראשון שלנו בעונה הבאה.

אבל כל השאר היו די גרועים. דקל היה היסטרי. ראו את זה כבר בטקס הטלת המטבע, כשמול איינבינדר הנינוח והמחויך הוא היה רציני עד אימה. בהתחלה נתתי לו את הנחת "הוא מאוד מרוכז", אבל עם כל הרחקה איומה שלו הלך והתחוור שהוא פשוט בלחץ מטורף. יש מצב שהוא היחיד בקבוצה שלוקח קשה את שיחות הנזיפה של שחר.

נטע היה חלש מאוד. ואצק היה חלש מאוד. עטר היה חלש, רוקאביצה היה נורא. כמעט כולם היו חלשים – ובכל זאת, נראינו כמו קבוצה. לא חזקה במיוחד, לא מבריקה במיוחד, אבל קבוצה. לחץ מתוזמן ומתואם, רגעים קצרים של הנעת כדור שנראתה ממש כאילו עבדו עליה באימונים (!), עזרה וחיפוי טובים בהגנה (עד שלכולם נגמר האוויר). נראינו כמו מכונה – חורקת, מקרטעת, מקרקשת, אבל משהו שעובד ביחד, ולא כל חלק מושך לכיוון אחר. מדהים מה שמאמן נורמלי יכול לעשות.

לא ראיתי משהו מיוחד מגיא לוזון עד עכשיו. מאז שהוא הגיע עוד לא היה משחק שלנו שאפשר להגיד שהיה ממש "טוב". אבל הוא לפחות מאמן – מישהו שגורם לשחקנים לעבוד; וגורם להם לעבוד ביחד. זה נראה כמו קבוצה. עדיין לא הייתי רוצה לראות אותו אצלנו בשנה הבאה. אני חושב שכל מאמן (סביר, לא פלופ נוראי כמו מולנסטיין) יכול לגרום לנו להיראות כמו קבוצה; ואני מעדיף מאמן זר על ישראלי – בגלל הלחץ התקשורתי בחיפה והסכנה המתמדת לחדירה של אנשי תקשורת וגורמים אינטרסנטיים למועדון. אבל מה שמגיע מגיע – וללוזון מגיע קרדיט על ניצחון חשוב. ומגיעה לו גם מחמאה על זה שסוף סוף יש לנו משחק לחץ לא רע. לא שאנחנו יודעים לנצל אותו כמו שצריך, אבל גם לחטוף את הכדורים זו התחלה טובה.

*

גם ורמוט היה חלש, חלש מאוד אפילו. אבל גם במשחק חלש הנוכחות שלו על המגרש עשתה הבדל – השחקנים פשוט יודעים לאן להסתכל, אל מי ללכת. הכדורים הולכים אליו, ובדרך כלל – היום זה פחות עבד במחצית הראשונה, מלבד מקרה אחד מסוים מאוד – הוא גם מצליח לנווט אותם הלאה היטב. את החשיבות שלו ראו דווקא בדקות האחרונות. היתה קצת פאניקה, מובנת, אבל הניסיון והשקט שלו קצת הרגיעו אותה. הוא פשוט היחיד שמשדר שהוא יודע מה הוא עושה ומה צריך לעשות (טוב, גם גארי). מה שכן, נמאס לי לקום וליפול על היכולת של גילי. אנחנו צריכים עוד כאלה, ודחוף.

אני לא יודע כמה השילוב המוגבר של ריאן לאחרונה הוא עניין של אינטרסים וסוכנים (הבנתי שהוא מיוצג על ידי דהאן, שמייצג גם את לוזון וכו'). האמת? אני מתקשה להאמין שלוזון כל כך טיפש שיעשה את זה בצורה כזאת שקופה. אני מעדיף להאמין שלוזון באמת מעריך את ריאן – והיום ראינו גם למה: הוא לא שיחק טוב, הוא איבד כמעט כל כדור שהגיע אליו והוא הרס לנו כמה מצבים טובים – אבל הוא אולי היחיד שעושה את הלחץ שלוזון רוצה מהשחקנים. רץ מהבלם למגן ובחזרה ממנו לבלם, לא מוותר. אני לא חושב שהוא אפילו מתקרב להיות ראוי לחולצת ההרכב שלנו, אבל אני חושב שדרכו לוזון מסמן לשחקנים האחרים מה הוא מצפה לראות מהם.

*

ועכשיו, רעננה. וצריך לא רק לנצח אלא לעשות את זה עם כמה שיותר שערים. בואו נראה אם לוזון יכול לבנות לא רק קבוצה הירואית ולוחמת, אלא גם אחת חכמה, שיודעת לתקוף וליצור מצבים.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים | עם התגים , , , , , , , , , | 20 תגובות

הפרש פוטנציאלים/ מתי סין-קרונה

זה הכה בי בזמן שעיינתי בתוכנייה לפני המשחק, דפק לי סטירת התעוררות על החיים שלי וגרם לי לאבד שליטה על קצב המשחק ולהתחיל לחשוב על הזמן הדוחק באיבריי לקראת אובדן השליטה על הסוגרים, כשבין דפי הכרומו הבוהקים גיליתי שאני יותר מבוגר ממאמן מכבי.

אמנם בכמה חודשים, אבל בכל זאת רפלקס הפז"מ מתקופת הצבא גרם לי מייד להתנשא מתוך קנאה מודחקת ולחשוב איפה היה הפישר הקטן הזה בזמן שעליתי בדיליג'נסים לירושלים לראות את מכבי משחק בימק"א ונותן פלאסק לכדור עם כזה זץ לרשת של הפועל המקומי.

וזו לא פעם ראשונה שגילי הכה בי, זה כבר קרה לפני כמה שנים כשגיליתי שהשחקן המבוגר במכבי יותר צעיר ממני (זה היה, נדמה לי, דוידוביץ'), וקרה כשגיליתי שהשחקן הצעיר ביותר במכבי יותר קטן ממני (זה היה, נדמה לי, דוידוביץ'), ואפילו כשהתחוור לי שהשוער הכי טוב לגילאי אפס עד שנה באזור חיפה נולד אחריי (זה היה שגיא שטראוס). ובכל הפעמים הקודמות הללו חשתי ריקנות גדולה כשהבנתי שהיכולת שלי להיות שחקן במכבי, שהיא בעצם שוות ערך לפוטנציאל הנמוך שגלום בי חלקי הזמן שדוהר במהירות לעבר שקיעת חיי, השתוותה לאפס כשדוידוביץ' פרש, ועוד לפני זה ירדה מ-0.01% סיכוי ל 0.000001% סיכוי כשדוידוביץ עלה לבוגרים, ואם הולכים אחורה לימים בהם עלה השחר על חיי, היה זה 1% סיכוי להיות שחקן במכבי שירד ל-0.1% כששגיא שטראוס עצר כדור ראשון תוך כדי זחילה בעוד אני עדיין מיאנתי להתהפך על הבטן.

אבל בשבת, כמה דקות אחרי שהתבאסתי על כך שהדלת, שבחלומותיי עדיין יכולתי לחמוק לתוכה ולהיות אי פעם מאמן מכבי, נסגרה כמעט הרמטית מפאת אחד חלקי גילי המתקדם מוכפל בחוסר ההבנה שלי בכדורגל, וכשבייאושי כבר גמרתי אומר להמשיך את חיי בלי שאהיה מה שלא יכולתי להיות גם ככה – פתאום, ככל שהתקדם המשחק ואיתו הברוך הגדול שהלך והתרקם, נוכחתי לדעת שוואלה. וואלה. איך שמכבי נראית, אני עדיין יכול להיות מאמן מכבי.

הלוא מה אני לא יודע שהם יודעים? מה הקטע פה בכלל? כמה זה פשוט להיות מאמן מכבי. אני אמנם לא מי יודע מה טוב בראיונות אמצע משחק, סוף משחק ומסיבת עיתונאים שבועית, אבל ללבוש טריינינג ולעמוד תשעים דקות במלבן המקווקו שליד הספסל זה לא משהו שקשה לי. במיוחד כששומרים לי מקום בספסל אם אתעייף.

ואחרי שעברה איזו חצי שעה של דמיונות מפותחים על ניהול סחבקייה עם השופט הרביעי ראיתי ש… מה? איך שהיא נראית, אני לא יכול להיות שחקן במכבי? כולה לבעוט, למסור, לרוץ קצת. לא משהו שאני לא יכול לעשות. הרי פעם אחרונה שעבר לי כדור ליד הרגל, הוא לא עבר לי ליד הרגל בלי שאפריע לו? ופעם אחרונה שקצת רצתי, לא נתפס לי הצד ונמתח לי שריר וכמעט הקאתי ממאמץ? וואלה. וואלה. רפיסות הגוף שלי, העור המתקמט, העפעפיים הנופלים והרחם הצונח לא נראו לי באותן דקות איומות כמכשול בפני יכולתי להסתובב שם למטה על הדשא בחולצה של מכבי ולעשות תנועה קטנה בלי כדור כשהכדור לא בתנועה, לחפש שטחים מתים בתוך חומה חיה של שחקני אשדוד, למסור לא נכון, לבעוט החוצה.

היי, גם אני יכול. הגיל לא משחק תפקיד, יש לי מספיק הבנה בכדורגל כמו זקן השחקנים ומספיק רעננות וטריות כמו הצעיר שביניהם. מה חסר לי? שני קעקועים והסרת שיער בלייזר? אלפיים שקל, ואני יכול להשיג חוזה לחמש שנים במכבי של היום. אם אחיה עוד חמש שנים. נמנמתי קצת בכסא ביציע, חשבתי על לאפה שווארמה עם הרבה צ'יפס שתשביע את תאבוני ותוציא לי את השטויות מהראש שאני יכול להיות שחקן במכבי, הרי עוד יש לי הרבה שנים לקוות עד שהפוטנציאל חלקי הזמן שעובר ישאף לאפס ולא אוכל עוד להיות נשיא מכבי חיפה. וגם אחרי שזה לא יקרה, הפוטנציאל שלי כל כך גדול שלא משנה כמה זמן יחלוף, תמיד תישאר בי היכולת להיות אוהד מכבי. גם בימים כאלה.

***

מקווה שהמילים לא גרמו לכם להירדם לי על פואנטתי. אם כן, את כל מה שרציתי לומר, וכל מה שבכלל אמרתי אי פעם, תמיד מאיר אריאל אמר את זה טוב יותר ומדויק יותר.

(:
מתי סין-קרונה

פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי | עם התגים , , , , , , , , | 5 תגובות

אנחנו – מ.ס. אשדוד: אני, המועדון והקבוצה

היה לי מעט מאוד חשק ללכת למשחק אתמול, לאור מה שקורה במועדון בשבועות האחרונים. שרדתי חצי עונה של הפסדים ויכולת חלשה – אבל הדיווחים על העזיבה של קרלסן היו הקש שכבר הכביד על הגב יותר מדי. היינו מאוד סבלניים כלפי הקבוצה השנה, כי האמנו לאנשי המועדון שאמרו שהם רק צריכים זמן וסבלנות, והקבוצה תהיה טובה יותר. נתנו לא רק סבלנות – קרענו את הגרון ועודדנו את הקבוצה יותר מאי פעם גם כשהיא שיחקה כמו תחת, והכל בשביל להעביר למועדון את המסר: רק תראו שאתם רציניים עם הרצון לנקות אורוות, לשנות את ההתנהלות המקצועית, להצעיד את המועדון לדרך חדשה – ואנחנו נתייצב מיד לדגל. הראיתם, והתייצבנו.

אבל אם אתם בעצמכם קוטעים את תהליך השינוי של המועדון באמצעו, ממה אנחנו אמורים לשאוב את האמונה בכם? על סמך מה אנחנו אמורים לעודד גם בהפסדים, אם אתם בעצמכם מצהירים שבתוך המועדון כבר לא מאמינים שבסופו של תהליך הקבוצה תהיה טובה יותר?

אז איבדתי את החשק, ולא ממש רציתי ללכת למשחק. ואחרי המשחק, אליו בכל זאת הלכתי, ממש לא היה לי חשק לכתוב גם פוסט – ולראשונה העונה לא כתבתי באותו ערב, אלא חיכיתי יום שלם. אבל הנה אני כותב בכל זאת, בעיקר כי יש לי משהו להבהיר.

אני

את הדברים שכתבתי בפתיחת הפוסט הזה כתבתי גם ב"הארץ" בשבוע שעבר, אני מניח שחלקכם הגדול ראה וקרא. ומאז שכתבתי את הטור ההוא קיבלתי תגובות מתגובות שונות, גם מאנשים שקרובים למועדון, שאמרו לי שמיהרתי לקפוץ למסקנות ולעלבונות, שקרלסן בניגוד למה שכתבתי בטור לא היה נגד פיטורי רנה ואף תמך בהם, ושאם יש מישהו להאשים בזה שהוא עוזב בסוף העונה הרי זה את קרלסן עצמו, שמבקש בקשות שמכבי לא יכולה ולא צריכה לתת לו. והבנתי שהטור לא הובן לגמרי נכון, גם באשמתי.

אז הנה הבהרה – מה כן כתבתי בטור הזה, מה לא כתבתי בו, מה אני חושב באמת ואיפה טעיתי.

מה כתבתי

הטור לא היה פשוט – כי המצב לא פשוט, וגם לא היה חד משמעי – כי אני עצמי לא חד משמעי. הנה המהלך של הטיעון בטור, בגדול:

א. אנחנו, אוהדי מכבי חיפה, מרגישים מרומים, מרגישים שהמועדון ושחר הפילו אותנו בפח – כי הם הבטיחו לנו "תהליך", ואם הדיווחים בתקשורת על עזיבתו של קרלסן בסוף העונה נכונים, אז התהליך הזה נקטע באמצעו. כידוע לכולנו, קרלסן הצהיר שהעונה הזו היא מעין עונת מעבר ובנייה, שאת התוצאות שלה נראה בעונה הבאה. ואם קרלסן עוזב בסוף העונה, הרי שהוא לא יהיה כאן להשלים את מה שהוא התחיל, ולכן מסקנתי: קרלסן עוזב = התהליך נגמר. כלומר – הבטיחו לנו משהו, והפרו את ההבטחה באמצע.

ב. הסיבה לעזיבת קרלסן, כלומר להפסקת התהליך, היא שאין למועדון, ולשחר כעומד בראשו, סבלנות לשינויים (כי בישראל, בניגוד לחו"ל, רוצים הכל מהר ואין זמן וסבלנות לתהליכים וכל זה).

ב. אבל רגע: בזמן שאנחנו מאשימים את שחר, עולה השאלה גם מה החלק שלנו בכל זה? והתשובה שלי היא – גם לנו האוהדים, כמו לשחר, אין באמת סבלנות לתהליכים. והנה הראיה שלי – כשקראנו, אני ואחרים, לפיטורים של רנה, לא אמרנו "יש מנהל מקצועי והוא יחליט", ולא שאלנו "מה המנהל המקצועי חושב בעניין". כלומר – גם אם קרלסן תמך בהשארת רנה, זה לא עניין אותנו. מבחינתנו, היה צריך לפטר. בכך, כתבתי, הראינו שאנחנו בדיוק כמו שחר.

ג. אז אנחנו דומים לשחר והוא דומה לנו. גם לנו וגם לו אין סבלנות לתהליכים. הוספתי וכתבתי שפעם, לפני עשרים ומשהו שנה, שחר היה שונה מאיתנו האוהדים, יותר "אירופאי" מאיתנו – ולכן הוא הצליח להוביל אותנו להצלחות. אך בעוד אנחנו התקדמנו מאז, שחר נשאר במקום, ועכשיו כולנו באותו מקום.

מה לא כתבתי

1. שקרלסן התנגד לפיטורי רנה. ובכוונה לא כתבתי את זה, כי הבנתי מהתקשורת (ומאוחר יותר הודעת הקבוצה אישרה את זה) שהוא ככל הנראה כן תמך בפיטורים. מה שכתבתי היה שזה לא עניין אותנו מה קרלסן חושב. אנחנו עצמנו לא נתנו למנהל המקצועי את הקרדיט ואת הסבלנות שדרשנו משחר לתת לו.

2. ששחר רימה את האוהדים. וזו נקודה חשובה. כתבתי שאנחנו מרגישים מרומים. שזה עוד לא סגור שקרלסן עוזב, ויכול להיות שאנחנו רק פיונים במשא ומתן בין הצדדים שמתנהל דרך התקשורת, אבל אם הוא כן – אז שאנחנו מרגישים שרימו אותנו, שנפלנו בפח, כי עודדנו וקנינו מינויים על סמך הבטחה שהופרה.

מה אני חושב באמת

(וכדי למנוע מראש חשדות – אף אחד מהמועדון לא דיבר איתי או ביקש ממני לפרסם את ההבהרה הזו)

ובכן, אני לא חושב ששחר רימה את האוהדים. להגיד דבר כזה זה להגיד שיעקב שחר החליט, בדעה צלולה, לשקר לאוהדים ולמכור להם סיפור על "תהליך" – שהוא לא מתכוון באמת לבצע – בשביל שיקנו מינויים. יש אוהדים שחושבים ככה, ששחר מרמה את האוהדים בכוונה ובמודע. אני לא אחד מהם, ואני חושב שרוב האוהדים כמוני.

אני חושב שיעקב שחר תמיד שם את טובת המועדון במקום הראשון, גם בעבר וגם העונה (אם מוציאים מהמשוואה את העניין הזה שכל אחד הוא אגואיסט וכל דבר שאנחנו עושים הוא קודם כל לטובת עצמנו, ולו רק בשביל להרגיש טוב עם הנתינה שלנו וכו'). אם היתה פה איזו אשליה, אם שחר לא באמת מסוגל לתת את המושכות המקצועיות למישהו אחר – אז הוא לא רימה אותנו יותר משרימה את עצמו.

אני לא יודע אילו סמכויות יעקב שחר באמת נתן לקרלסן, מה הוא לא נתן לו ומה נשאר עמום, בכוונה או שלא. אני כן חושב ששחר הבין את הצורך במנהל מקצועי למועדון, וכן החליט לקחת צעד הצידה, אם לא אחורה, ולתת למישהו אחר לבנות חזון מקצועי למועדון.

אני גם לא יודע מה קרה בשבוע שעבר, אבל ברור שמשהו קרה. לא סתם יצאו פתאום הדיווחים על העזיבה של קרלסן בסוף העונה. לא סתם לקח למועדון יותר מיום וחצי להגיב על הפרסומים. היו כאן או מסרים שיצאו מהמועדון לתקשורת, כהצהרה לגבי (אי) המשך דרכו של קרלסן או בלון ניסוי כדי לבחון איך מהלך כזה יתקבל; או מסרים שיצאו מקרלסן עצמו לתקשורת, כתגובה למשהו שהמועדון פתח בו מולו; או שניהם גם יחד. יכול להיות שייקח הרבה זמן, אם בכלל, עד שנדע מה בדיוק היה הטריגר לדיווחים האלה.

היו ששיערו שהכל התחיל בכך ששחר הנחית לקרלסן את לוזון על הראש (המועדון הכחיש, ואני מאמין לו); היו שדיברו על כך ששחר משוחח עם סוכנים בלי להתייעץ עם המנהל המקצועי; היו שאמרו שהפרסומים על הרצון של לוזון בשחקנים מסוימים בעונה הבאה הבהירו לקרלסן שסמכויותיו עומדות להיפגע; והיו כלי תקשורת שפרסמו שקרלסן נעלב בגלל איזו פרשיה עם שחקן שבדי שהוא רצה ומולנסטין הטיל עליו וטו. אני לא יודע מה מכל הפרסומים נכון. אולי אף אחד מהם לא נכון. אבל ברור שמשהו קרה, והעובדה היא שמכבי לא הכחישה שקרלסן יעזוב בסוף העונה.

גם אם נתעלם מההדלפות מתוך המועדון על כך שהוא יעזוב, ונאמין למועדון שאומר שהעניין טרם הוחלט ויוחלט לאחר פגישות בין הצדדים – מה שבטוח זה שהמועדון לא הודיע חד משמעית שהמנהל המקצועי יישאר עד שישלים את השנתיים שביקש כדי להראות תוצאות. וזה מה שהייתי מצפה מהמועדון. מבחינתי, צריך להיות ברור שקרלסן ממשיך ומקבל הזדמנות לסיים את מה שהתחיל (וזה ממש לא משנה לכמה זמן הוא חתום; בכדורגל החוזים לא באמת חשובים מעבר לענייני הפיצויים, ומולנסטין הוא אחד מאינספור עדים לכך). כל החלטה אחרת אומרת דבר אחד ברור – למכבי, כלומר לשחר, אין סבלנות לתהליך של יותר מעונה אחת. וזה מה שרציתי להגיד בטור.

ולכל זה יש הסתייגות אחת חשובה: אם יתברר שקרלסן החליט בעצמו לעזוב כי הוא מרגיש שנכשל, שבניגוד למטרות שהציב הוא לא באמת יכול להעמיד קבוצה שתתחרה על אליפות; או שאכן יש איזו סיבה אישית שמונעת ממנו להמשיך להיות המנהל המקצועי שלנו – אז כן, טעיתי טעות חמורה, האשמתי את שחר ואת אנשי המועדון לריק, ואני אדע להתנצל ולחזור בי מכל זה.

כרגע לא נראה לי שזה המצב. לפי ההתנהלות של קרלסן עד עכשיו הוא יודע להעביר מסרים כשהוא רוצה, והוא גם מסוג האנשים שייקחו אחריות – כלומר, אם זו באמת היתה החלטתו הבלעדית לעזוב ולמועדון לא היה כל קשר לזה, הוא היה פשוט אומר "נכשלתי, האחריות היא שלי/ אני לא יכול לתפקד כמנהל מקצועי בגלל סיבות אישיות – ולכן אני הולך". הוא לא עשה את זה, ולכן אני מאמין שגם לקבוצה יש חלק בעזיבה שלו, אם וכאשר.

(ומובן שאם זה המצב, אני מצפה מהמועדון למנות מנהל מקצועי אחר במקומו; כזה שיהיה עם אישיות מספיק חזקה כדי להתוות חזון ודרך מקצועיים למועדון, ולהוליך אותו בהם; בקיצור, לא איזה יס-מן שנועד רק לרצות את האוהדים. ואני מצפה מהמועדון לתת לו את כל הכלים ואת הזמן לעמוד במטרות שיציב).

איפה טעיתי

במקום אחד ספציפי: הכותרת של הטור ב"הארץ". אני כתבתי טור שהוא, כאמור, מורכב ולא חד משמעי – פשוט כי אין לי דעה חד משמעית בעניין, אני לא יודע מה נכון אלא רק מה אני מרגיש.

(ובאופן כללי אני לא אדם חד משמעי, אולי כבר שמתם לב. לא סתם קוראים לבלוג הזה "מצד שני". אני חושב משהו ואז חושב ההיפך, אני מתלבט ומתחבט, חושב שדברים הם מורכבים גם כשהם פשוטים, בקיצור – קלישאה של שמאלני יפה נפש שלא ממש יודע לשים שורה תחתונה אבל יודע לכתוב הרבה שורות לפניה).

כמי שגם כתב את הטור והוא גם עורך, היתה לי את הפריבילגיה לערוך את הטור של עצמי וגם לתת לו את הכותרת. הכותרת שנתתי היתה מאוד "פרווה", מהורהרת, שדואגת לאזכר את השם "קרלסן" ואת "מכבי חיפה" (בשביל לעזור לטור לנצח את המתחרים במאבק על לבו של גוגל) אבל לא קובעת שום דבר חד משמעי. היא היתה "קרלסן עוזב את מכבי חיפה? עניין של זמן" (כי בטור קשקשתי הרבה על "זמן", על זה שבישראל אין זמן, ושבאירופה יש זמן אחר וכו').

אבל אז השתכנעתי שהכותרת חלשה מדי ומפספסת את הפואנטה, ושהכותרת "כך רימה שחר את אוהדי מכבי חיפה" תביא יותר כניסות. ושיניתי את הכותרת.

בקיצור: בשביל שיהיו הרבה כניסות לטור, נתתי לו כותרת שלא הייתי שלם איתה. נתתי כותרת חד משמעית לטור שלא היה חד משמעי. ועל זה אני מצטער ומתחרט. לא הייתי צריך לעשות את זה. תרמתי את התרומה הקטנה שלי לאווירת הרעל והייאוש סביב הקבוצה.

זהו. מקווה שזה יהיה שיעור בשבילי מעתה והלאה, לא להיכנע לפיתויי ההקלקות והרייטינג. בינתיים כבר שיניתי חזרה את הכותרת בתוך הכתבה וביקשתי לשנות אותה בכל המקומות הרלוונטיים.

המועדון

מה קורה שם בפנים? לא ברור. אבל לפחות מאז השבוע שעבר כבר לא יוצאות הדלפות. חבל שהמועדון לא ידע לטפל בזמן בסיפור של קרלסן והפקיר את השטח לספקולציות של התקשורת.

ועכשיו, ניתן למועדון זמן לסדר את הדברים ולהתאושש מהבלגן. גם אם קרלסן יעזוב, יש שם את אסף בן דב, שממה שאני שומע עושה עבודה טובה, בין השאר בהפרדת הקבוצה מבעלי עניין ומאלה שרוצים לעשות שם רעש. בואו נקווה שלפחות הוא יודע מה הוא עושה.

ולגבי קרלסן – אני מאוד מקווה שתימצא הדרך לכך שהוא לא יעזוב בסוף העונה, ושיוכל להשלים את מה שהתחיל. יכול להיות שהוא ייכשל – אבל צריך לתת גם את הזמן להיכשל. זה חלק מהסיפור. חוסר סבלנות יוצר לחץ תמידי סביב המועדון, הלחץ הזה אופף את כפר גלים ואת אבי רן, ונכנס לשחקנים לתוך הבשר והעצמות. כמו שראינו אתמול.

הקבוצה

אני חושב שקרלסן הביא שחקנים טובים למכבי. אבל גם לו יש כמובן חלק בכישלון היחסי העונה (הכישלון הוא מוחלט, ה"יחסי" הוא כי עונה אחת לא מספיקה לשפוט). והחלק שבעיני הוא הכי בולט בכישלון שלו הוא המחסור בשחקנים חכמים בסגל.

השחקן היחיד שיש לו אינטליגנציית משחק ברמת אליפות בקבוצה הוא גילי ורמוט. ראיתי שלא מעט אנשים חושבים שגילי לא צריך להיות בהרכב שלנו או בכלל בקבוצה, כי אין לו כושר/ הוא לא מתאמץ/ הוא לא רוצה. אז ברור שזה תמיד עניין של אלטרנטיבות, ולגילי, לדעתי, לא רק שאין כרגע מחליף בקבוצה – אלא שגם אין הרבה שחקנים ברמה שלו בישראל, אם בכלל. הוא לדעתי אחד השחקנים הכי חכמים בליגה (היחיד שראיתי שמתקרב אליו הוא מליקסון), ולא פחות חשוב, אחד היצירתיים שבהם – ואני לא מתכוון רק לדריבל או למסירה טובה, אלא בעיקר ליכולת לחשוב כמה מהלכים מראש. בקיצור – ורמוט הוא אחד השחקנים היחידים בישראל שיכול ליצור מצבים, לא רק לעצמו אלא גם לאחרים. למעשה, אם הייתי מאמן נבחרת ישראל הוא אחד השחקנים הראשונים שהייתי מזמן, בין אם להרכב ובין אם לספסל.

יכול להיות שהכושר שלו לא מספיק טוב, אני לא חושב שהוא עצלן – דווקא ראיתי אותו העונה משקיע, רץ לא מעט, לוחץ וגם עוזר בהגנה. אני חושב שהוא מנסה אינטואיטיבית לחלק את האנרגיות שלו בצורה יעילה, ולכן הוא נעלם למשך חלקים גדולים מהמשחק. בכל אופן, מה שיש לו ואין לאף שחקן אחר בקבוצה (ולצערנו גם אי אפשר ללמד) זה שכל. יש לנו עוד שחקנים יצירתיים יחסית – עטר יודע ליצור מצבים לעצמו, קהת נע מצוין בלי כדור, ואצק יכול לעבור שחקן ולמסור לא רע וזנטי דריבליסט אדיר. אבל גילי הוא היחיד בקבוצה שיכול לקחת כדור במרכז המגרש ולהפוך אותו בחוכמה להזדמנות לשער, ולא רק על ידי דריבל אלא על ידי מסירה חכמה הצידה או כדור עומק לחלוץ.

והכי חשוב – גילי הוא אולי השחקן היחיד שיש לנו שיכול לפתוח הגנות צפופות. אולי חוץ מעטר – אבל ברגע שסוגרים לעטר טוב את החיתוך לאמצע ובעיטה, לא נשאר הרבה.

ככה שברגע שגילי לא על המגרש, אין לנו שכל על המגרש. ברגע שאין לנו שכל על המגרש, אין לנו הרבה סיכוי להבקיע גול מלבד פעולות אישיות, שכל קבוצה אפילו קצת חכמה יכולה לעצור די בקלות.

וזה מה שקרה אתמול. לוזון ניסה כמה רעיונות בשביל לחפות על ההיעדר של גילי – מהצבת ואצק משמאל דרך הוראה לעטר לבוא לקבל כדור רחוק מהרחבה והוראה לקהת להיות חלוץ ועד הורדה של קהת עד החצי כדי להתחיל התקפות – אבל שום דבר לא עבד. כי אין תחליף לשכל של ורמוט.

ואין מחליף ל-ורמוט. זה מה שראינו אתמול, וזאת הבעיה הגדולה של סגל השחקנים שלנו העונה, לדעתי – אנחנו קמים ונופלים על היכולת של ורמוט. וזה באחריות תור. בטח אחרי שראו שקהת, לפחות של העונה, לא יכול ליצור הזדמנויות לאחרים (זה עוד בלי לדבר על הבעיה שלו העונה בניצול הזדמנויות בעצמו).

וזה הדבר הכי חשוב שצריך לקרות בקיץ מבחינת סגל השחקנים: יש לנו מספיק בלמים בקבוצה, ומספיק קשרים אחוריים ומספיק מנהיגים. מה שאנחנו זקוקים לו כאוויר לנשימה זה עוד שחקנים חכמים. וכשיהיו לנו עוד כאלה – אז אולי יהיה אפשר להתחיל לדבר על ורמוט כמחליף.

וזה כל מה שיש לי להגיד על המשחק אתמול.

פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , , , , , , | 9 תגובות

הפועל כפר סבא – אנחנו: הקבוצה והמועדון

מכירים את הקטע הזה בסרטים שמישהו בורח במורד מדרון מכדור ענק שמתגלגל ומאיים למחוץ אותו, והוא ממשיך להימלט בריצה והכדור מתקרב אליו יותר ויותר, ואתם חושבים לעצמכם "אבל למה הוא ממשיך לרוץ ישר? למה הוא לא קופץ הצידה? נו, שרק יקפוץ הצידה, שיקפוץ כבר הצידה!".

אז זה מה שקרה איתנו בחודשים האחרונים. האבן הקטנה שהתחילה להתגלגל עם התיקו בדרבי הקודם הלכה וצברה סביבה עוד ועוד אבנים ולכלוך עם ההפסדים הבאים והפכה לכדור ענק של דינמיקה שלילית שמתגלגל מאחורינו ומאיים למחוץ אותנו. והאיום נראה גדול ומפחיד, כזה שיכול למעוך אותנו ברגע, והמשכנו לרוץ ישר כי… כי ככה רצנו, אז פשוט המשכנו. וכל מה שהיינו צריכים בשביל להינצל זה פשוט לקפוץ הצידה, או שמישהו ידחוף אותנו לשם. והפיטורים של מולנסטין היו בדיוק הדחיפה הזאת. וזהו. הסכנה הגדולה עברה על פנינו והמשיכה להתגלגל במדרון, ואנחנו כבר לא שם, אנחנו מסדירים נשימה מעליה, היא אולי מאיימת על מישהו אחר (כפר סבא?), אבל כבר לא הבעיה שלנו.

וככל שהיא מתגלגלת הלאה במורד המדרון, ואנחנו מסתכלים עליה מלמעלה, היא גם נראית לנו יותר ויותר קטנה ולא מאיימת, ואנחנו – שלפני רגע היינו בסכנת חיים ממש – כבר מרשים לעצמנו לחייך ואפילו להתבדח, "פשוט זזנו הצידה, זה הכל!", אבל לעצמנו אנחנו גם חושבים למה בעצם לא עשינו את זה קודם, והתשובה היא שככה זה, זו דרכן של דינמיקות, אתה עושה מה שעשית פשוט כי כבר עשית אותו וזה מה שהתרגלת, נכנסת לתבנית מסוימת ואתה כבר לא רואה דרך אחרת, גם אם כולם מלבדך רואים אותה. וכמה שהתבנית הזאת לך נראית קבועה ובלתי ניתנת לשינוי – מספיקה הזזה קטנה, דחיפה קטנה הצידה, ופתאום הכל נראה אחרת.

כל זה זה לא אומר שלא יהיה כדור אחר שיאיים עלינו בהמשך. אבל מזה ניצלנו. ועכשיו אפשר להמשיך הלאה. אז היום המשכנו הלאה וניצחנו, והיום חשוב לי לדבר לא רק על הניצחון הזה. אבל כן נתחיל איתו. כי ברור שהמצב השתפר כשמדובר על

הקבוצה

היה די צפוי שאחרי הזעזוע ניראה יותר טוב. בטח נגד כפר סבא שהיא גם קבוצה חלשה מאוד וגם עשתה הכל בשבילנו כדי שזה יקרה: גם שיחקה פתוח מההתחלה, וגם יצאה קדימה אחרי השער שקיבלה כדי לאפשר לנו לכבוש שוב.

ועדיין – בחודשים האחרונים לא ניצחנו גם קבוצות חלשות, אז אי אפשר לבטל את הניצחון הזה. הוא חשוב, ולא רק כי הוא מקרב אותנו לפלייאוף העליון. אלא גם כי הוא הזכיר לנו שאנחנו קבוצה יותר טובה ממה שהיה נדמה לאחרונה.

אפשר להגיד שגיא לוזון קיבל את הקבוצה במצב האידיאלי מבחינתו: ראשית, הוא נכנס לנעליים מאוד קטנות, כשלא משנה איך הקבוצה תיראה – יהיה לה קשה להיראות יותר רע מאיך שנראתה בזמן האחרון. שנית, הוא יכול להציב לשחקנים מטרה שהיא מצד אחד מלהיבה מספיק כדי להחדיר בהם את ה"אטרף" שהוא כל כך אוהב, ומצד שני ממש לא בלתי אפשרית: כרטיס לאירופה. אם הוא הוא רופא הקבוצה, הוא לא צריך לטפל עכשיו בשחקן עם קרע במיניסקוס, אלא בשחקן שפרק את הכתף – זה אמנם לא נעים בכלל אבל מספיקה תנועה אחת, כואבת ככל שתהיה, כדי להחזיר אותה למקום.

ומשחזרה למקום, אפילו לא צריך זמן התאוששות. אנחנו מבינים שהכל היה בסדר, רק משהו אחד לא היה במקום. כלומר – אם נחזור לקבוצה – שבהינתן הדינמיקה המתאימה והחיבור, פתאום גם הסגל נראה מצוין. ללמדנו שלא רק השחקנים עושים את הקבוצה, אלא לא פחות מכך הקבוצה עושה את השחקנים.

והיום הקבוצתיות החמיאה לכולם: עטר הראה שהוא שחקן אדיר להרכב, כזה שאפשר לסמוך עליו שייצר לפחות שתי הזדמנויות בכל משחק, ולא פחות חשוב מבחינתנו – שהוא חלוץ מחליף טוב מאוד, כשהחלוץ הבכיר פצוע.

ורמוט הראה כרגיל שהוא עמוד התווך בהתקפה שלנו, וגם במשחק פחות מבריק שלו עדיין הכל עובר דרכו. מלהיב לחשוב על האפשרויות של שלישיית ההתקפה ורמוט – עטר – דמארי, אבל בעיני לא פחות מרגש השילוב באמצע של נטע – ואצק – ורמוט (בסדר הזה – מהפחות טכני ליותר טכני, מהיותר אגרסיבי לפחות). אני אוהב את עמוד השדרה שלנו באמצע. לביא היה היום נהדר גם התקפית (ובישל שער!) ו-ואצק היה לא יציב אבל לפרקים אדיר בהתקפה ולעיתים בלתי עביר בהגנה. אלושי לדעתי צריך להישאר על הספסל בינתיים גם כשהוא לא פצוע, ולהיות בהרכב או להיכנס כמחליף רק כשאנחנו זקוקים לתוספת כוח באמצע. השילוב של ואצק ונטע נראה לי יותר טוב התקפית, והם כבר הראו העונה שהגנתית הם יכולים, עם העזרה המתאימה, לעצור קבוצות חזקות מאוד; מול שאר הקבוצות הם טובים מספיק גם כשכולם פשוט עושים את העבודה שלהם.

מי עוד? גארי היה מצוין כרגיל, והוא בעיני בקלות המגן הימני הטוב בארץ. לא מבין איך אנשים עוד מתגעגעים לשטויות של משומר (שהוא אחלה שחקן ונשמה גדולה ואני מאחל לו שיבשל צמד כל שבוע). איולפסון התייצב ואני מקווה שהמגמה תמשיך.

וכמובן, דקל. שהראה היום שהתפקיד של מנהיג ושחקן נשמה הוא לא רק להרים את הקבוצה מהספסל, להכניס שקט בחדר ההלבשה ולהוביל, אלא לפעמים גם לעשות את מה שכל השאר יודעים לעשות אבל פשוט לא מצליחים כי הם שבויים כל אחד בדינמיקה הפרטית שלו. אני מאושר בשביל דקל שהבקיע, אבל הוא כמובן לא יימדד בהתקפה. אני חושב שהגנתית ואליינטה טוב ממנו, ושהוא צריך לחזור לספסל כשמארק יהיה כשיר. מה שכן, לא יזיק אם ילמד קצת את השחקנים האחרים בהגנה ובכלל איך מבקיעים ממצבים נייחים, הוא אולי היחיד אצלנו שיודע לעשות את זה.

קהת וסאן היו בינוניים אבל היו אצלם ניצוצות, וגם רוקאביצה קצת השתפר – ובכלל היה לנו משחק אגפים לא רע היום. אבל אני רוצה לייחד כמה מילים לאהבה החדשה שלי – פיטים אזמי: השם, התשוקה, השפמפם! וחוץ מכל הטוב הזה יש לו גם לא מעט כדורגל: הוא גם מהיר לאללה, גם לוחץ יפה, גם יש לו אחלה משחק ראש. ואולי ההפתעה הנעימה מבחינתנו (כי את השאר ראינו כבר ביוטיוב) – יש לו דריבל לא רע בכלל! ראינו כבר במשחק הראשון שלו וגם היום שהוא יכול לעבור (ואפילו בלי קושי רב) את מגיני הקו הישראלים באחד על אחד, מה שאומר שהוא אופציה מצוינת לאגף. ככה שאיתו באגף, עטר באגף השני, דמארי בשפיץ וגילי מאחוריו מתחתיהם, יש לנו התקפה חלומית.

(ואם כבר התחלתי עם ההרכב האידיאלי בעיני אז אמשיך: מאחורי גילי אני מציב את ואצק ואת נטע, בהגנה גארי, איולפסון, מארק, סאן/נער מוכשר, וגלזר שוער ראשון. אלושי על הספסל כך שאין בעיה של זרים, ולצידו יושבים קהת, רוקאביצה, דקל, זנטי ועוואד).

וגם טקטית היינו טובים. בחצי הראשון הנענו כדור אבל לא בצורה אימפוטנטית, לרוחב ואחורה, אלא במטרה למצוא את הפרצה, וכשהיא נמצאה נמסרו הכדורים, גם אם לא תמיד הגיעו. ותודה לאל, הכדורים הארוכים והמתסכלים נגמרו, גם אם נשארו עוד כמה שאריות מתקופת רנה. ובחצי השני לא שלטנו במשחק וזה גם היה בסדר גמור. בכלל: אמצע חזק, שליטה במשחק, דומיננטיות – אלה דברים חשובים אבל הם לא מטרות כשלעצמן אלא רק כלים, אמצעים. והחוכמה היא לא לקדש אותם אלא להשתמש בהם נכון כדי להשיג את המטרה.

בדרבי, למשל, היה לנו אמצע חזק לאללה. גם לביא, גם ואצק, גם אלושי. והפסדנו שלוש אפס. כי המטרה היא לא לשלוט באמצע המגרש. וגם לא לשלוט במשחק. המטרה היא להגיע להזדמנויות. ואם חושבים שבמשחק מסוים אפשר להגיע ליותר הזדמנויות דווקא דרך האגפים, או במתפרצות, או עם שלושה שוערים בהתקפה והאפסנאי בקישור – זה מה שצריך לעשות. אז במחצית השנייה לוזון ידע שכפר סבא תנסה לתקוף – אז איפשרנו להם לתקוף, וניצלנו את זה כדי לצאת למתפרצות טובות, שהיו חסרות רק את המסירה האחרונה (ואולי אם גילי לא היה נפצע זה היה נראה יותר טוב, ואם היה לנו מוסר טוב נוסף זה בכלל היה נחמד – וזה ומגן שמאלי זה בעיני מה שחסר לסגל על סף השלמות). וגם החילופים היו טובים ובזמן.

וזהו, עכשיו יש לנו הזדמנות עכשיו להתחיל דינמיקה חיובית. אנחנו בנקודה מצוינת בשביל זה. אבל אם למדנו לקח מתקופת מולנסטין, הוא זה – שדינמיקה חיובית היא נהדרת, וגם היא כמו דינמיקה שלילית מזינה את עצמה; אבל היא צריכה גם עזרה. ברגע שנהיים קצת זחוחים וחושבים שהיא תמשיך לבד, היא לא צריכה אותנו – היא עלולה גם להסתיים. זכרו את הדרבי בסיבוב הקודם.

ועד כאן שמחה על הניצחון של הקבוצה. ועכשיו נעבור לדבר על

המועדון

כי כיום, יותר מתמיד, מתחדדים ההבדלים בין שני הדברים, המועדון והקבוצה, שהם קצת כמו צורה ותוכן, כשהמועדון הוא הצורה והקבוצה היא התוכן שניצק לתוכו. השנה נעשו שינויים מאסיביים במועדון, ושמחנו עליהם כי הם היו חיוניים ונעשו היטב (מנכ"ל טוב, מחלקת סקאוטינג מתפקדת, מנהל מקצועי); והמינוי של לוזון מטריד, כי אנחנו חוששים שגם אם הקבוצה תשתפר, זה יהרוס את כל הדברים הטובים שנעשו. כי לוזון זה אומר משפחת לוזון וזה אומר דודו דהאן ואסף נמני וקשרים והדלפות לתקשורת וכל זה. עד שנפטרנו מכל החרא הזה.

וכמו שעכשיו זה התפקיד של בן דב ותור להיות שומרי הסף של המועדון ולשמור עליו מפני חדירה של גורמים לא בריאים ומפני מעורבות יתר של גורמים זרים, זה גם התפקיד שלנו האוהדים.

אנשים במועדון אמרו השבוע שהאוהדים אולי כועסים, אבל שני ניצחונות והם ישכחו מזה. אז לא. גם אם יבואו עכשיו שני ניצחונות וגם אם יבואו עשרה, גם אם נגיע לפלייאוף העליון וגם אם נגיע לאירופה – אסור לנו לתת לזה להסיח את דעתנו משמירה על הסטנדרטים החדשים והחשובים שאימץ המועדון. המטרה של המועדון היא לאפשר לקבוצה למצות מעצמה את המקסימום, וזה אומר להפחית את הלחץ מהשחקנים, וזה אומר בראש ובראשונה להמשיך להרחיק מהם את התקשורת וכל מיני אינטרסנטים אחרים – גם כשהצוות כבר לא זר ומנותק באופן טבעי מכל אלה. זו לא משימה קלה כשהצוות נטוע עמוק בתרבות הכדורגל הישראלית.

אבל כאן אני רוצה להגיד משהו חשוב: לא רק שלדעתי אנחנו צריכים להיזהר ולא לפסול מראש את היכולת של המועדון לשמור על הסטנדרטים החדשים שאימץ, וצריכים לתת לאנשיו (כלומר בן דב ותור ושחר) את הקרדיט והזמן להוכיח שהם עושים זאת; אלא, וזה לא פחות חשוב בעיני, שאנחנו צריכים גם לתת זמן וקרדיט למאמן החדש להראות שהוא מסוגל לאמץ את הסטנדרטים האלה.

כי מתוך היכרות עם הכדורגל הישראלי אנחנו חושדים מראש באנשים כמו לוזון בחיבור יתר לתקשורת ולאינטרסנטים. אבל יכול להיות שהוא עצמו לא מת על החיבור הזה, ודווקא כן רוצה להוכיח את עצמו כמאמן באופן "נקי", וכל מה שהוא צריך זה פשוט סביבה (כלומר מועדון) שתשמור עליו מפני התקשורת ותאפשר לו לעבוד בלי להתעסק בכל זה.

אז כן, גם אני אישית העדפתי (ועדיין) מאמן זר. אבל גם מאמן זר הוא רק אמצעי ולא מטרה. המטרה היא שמירה על הסטנדרטים החדשים (שאם ננסה להגדיר אותם בכמה מילים, הם "מחויבות חסרת פשרות למקצוענות ולבידוד המועדון מפני אינטרסים זרים"). אז אני, לפחות, מוכן לתת קרדיט לכל אחד, ולא אכפת לי מאיזה מדינה הוא מגיע – בתנאי שהוא שומר עליהם. כי הסטנדרטים האלה הם גם אמצעי חיוני להצלחה של המועדון – אבל בעיני הם גם מטרה בפני עצמה.

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, תקשורת השרוכים | עם התגים , , , , , , , , , , , , | 16 תגובות

נובחים על כפר סבא ובכלל על כל מה שקורה במועדון לאחרונה

הפודקאסט הירוק לקראת המשחק נגד כפר סבא בשבת ועוד יותר מזה – על הבלגאן בקבוצה השבוע, הפיטורים של מולנסטין והמינוי של לוזון. בעיני מלבד הדברים שאת חלקם כתבתי כאן בבלוג, התפתחה כאן שיחה מעניינת לגבי כוחם של אוהדים מול בעלי קבוצות, אולי בזכות השתתפותו של שי גולוב, מייסד ארגון "היציע" (ואוהד כפ"ס). האזינו!

פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, טקסטלס, ירוק עד, כללי, רגל של מחלוקת | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה