באים קצרים

אחרי הפוסט הארוך של השבוע שעבר, הפעם זה יהיה כנראה פוסט יותר קצר. יש לכך סיבות שונות אבל אחת המרכזיות בהן היא שזהו רצון העם, ומשום שאני לצערי איני בן גוריון, אני לא יודע מה העם צריך אבל בהחלט יודע לבצע את מה שהעם רוצה. ואם יותר לבלוג להחמיא לעצמו, הרי שהוא מוכיח כאן שוב שהוא קשוב לרחשי הציבור, וקורא היטב את המפה. שהרי פני הדור כפני הקשב, וקשב זה הולך ומתקצר, ואין כאן האשמה או ביקורת, הרי אני עצמי חלק מהדור הזה וגם אני, כל משימה שדורשת ממני יותר מדקה וחצי של ריכוז מרוכז גורמת לי לזוז באי נוחות, והזמן הזה הולך ומתקצר בשניה בכל יום, ועוד מעט נבקש הפסקה לפיפי באמצע סרטונים ביוטיוב.

הכוונה אם כן היא לכתוב קצר, אבל מי יודע איך זה ייגמר, הרי גם בשבוע שעבר, כשהתחלתי לא ידעתי שזה יהיה כך, אבל בשלב כלשהו הפוסט קיבל חיים משל עצמו, והתחיל לדהור קדימה משל היה כלב שראה חתול אי שם ואני נכרך ונגרר אחריו בקצה השני של הרצועה, ואין לדעת מי מחזיק את מי. ובכל זאת אנסה הפעם לשלוט בו כמיטב יכולתי, ולתמצת את מה שיש לי להגיד. וזו לא משימה קלה כלל וכלל, שכן החכמה היא לא לכתוב הרבה, לכתוב אפשר עד מחר, החכמה היא לערוך ולקצר, להשמיט את הטפל ולהבליט את העיקר, להשאיר מה שחשוב ולנפות את כל השאר. וכבר אמר אחד מרק טוויין בעבר, אם רק היה לי יותר זמן הייתי כותב מכתב יותר קצר. ואם פעם זה נשמע לי קצת מוזר, ומנוגד לאינטואיציה ולשכל הישר, הרי שככל שהזמן חולף והניסיון נצבר, אני מבין יותר ויותר את שאמר.

***

הנה, עוד מעט, ששה ימים ליתר דיוק, זה מתחיל. השנה, מסתבר, לא מתחילה באמצע ספטמבר כמו שדורשים היהודים, ובטח שלא בינואר כפי שטוענים הנוצרים; עבור עדת המאמינים הגדולה בעולם, היא נפתחת כבר עכשיו, באמצע הקיץ. ונדמה שגם השנים מתקצרות עם הזמן, וכל שנה חדשה מתחילה קצת יותר מוקדם מהקודמת, ויום אחד עוד נחגוג את פתיחת העונה לפני שהקודמת נגמרה, ואולי לא נסיים את העונה כלל ובמקום המחזור האחרון פשוט נפתח עונה חדשה, ובמחשבה שניה זה לא רעיון כל כך רע, אני יכול לחשוב לפחות על שיברון לב אחד שהיה נחסך מאיתנו בשיטה כזו, ולא אפרט כדי לא לשבור אותו שוב.

עוד מעט זה מתחיל, והפעם אנחנו מעט חוששים. המינסקאים המתקרבים אלינו דוהרים כמו קוזקים על סוסים ומביסים כל דבר העומד מולם, ובכלל כשחושבים על המרחק והמרחבים והשלג מתחילים קצת לרעוד, ולא תמיד קל להבדיל אם זה

בתמונה: אוהדת קבוצת מינסק. בתמונה: דוגמנית עם כובע רוסי אופייני. אחד מהמשפטים לעיל הוא אמת והשני שקר

מקור או מפחד, וגם הקור המצמית הנושב משמם לא עוזר, מינסק, שם שגורם לחשוב מיד על כובע צמר שבשני קצותיו מעין אוזני כלב, שמי שחובש אותו נראה קצת כמו עז אנושית, ואפשר להתנחם במחשבה שאולי מעז יצא מתוק ועם קצת מחשבה שיווקית נכונה נזכה לכובע כזה עם סמל קבוצתנו לקראת החורף הקרוב, מה שיהפוך אותנו מיד לאוהדים הכי מזיעים אבל גם הכי מגניבים ביציעים, ולמען האמת אין סיכוי שזה יקרה, כי מי חושב על החורף באמצע הקיץ.

ואילו אנחנו, לעומת אותם קוזאקים מפחידים, עוד קצת מבולבלים מהדבר הזה הקצת מוזר שקרה לפני כמה חודשים, וקצת חסרי ביטחון, ועוד לא יודעים אם להמר בטוטו או להישאר עם הגולן. ודלים אנחנו ברכש וגם מה שנרכש לא כל כך ברור, אומרים שאחד שמן מדי, ושאחד רך מדי, ואחד, היינו צריכים להבין כבר משמו הענוג, עדין מדי וקצת פצוע מדי. ומיטב בחורינו עזבו להפיץ את הבשורה הירוקה ברחבי העולם, ומה נעשה בלעדיהם, איך נסתדר בלי דקל וז'ורז' ושלומי ובירם.

ואנחנו מסתכלים צפונה כמו תמיד ורואים את האויבים הצהובים והאדומים במסע קניות אחוז תזזית, כמו היו שני יריבים בדו קרב קפיטליסטי עם ארנק שלוף במקום אקדח, הם זורקים כספים באוויר ומעמיסים על עצמם עוד ועוד תותחים ומפציצים. זו קונה וזו רוכשת, וכל אחת מהן הולכת ומתחמשת במיטב השמות הנוצצים, ואנחנו מביטים מהצד בחשש, מה יהיה עלינו, אנחנו עוד זוכרים היטב את שיגעון גאידמק, האם נגזרת עלינו עוד כזו עונה, בה מוספי ספורט ואתרים צבועים אדום וצהוב, והירוק נדחק מבויש לפינה.

***

וצודק מי שהרגיש את המצד שני (ווהו!) מגיע, כי מצד שני (ווהו!) אנחנו יודעים עמוק בלב, שעדיף חייל רזה ושרירי מחייל עמוס בכלי נשק לעייפה, ואנחנו יודעים שדווקא כשלא מרבים בציפיות יש סיכוי להפתעות, ובכדורגל עסקינן אז נגיד את זה בכדורגלנית, כשאנחנו באים קטנים, יש סיכוי לא רע שנצא גדולים. ופה גם נסגור מעגל כהרגלנו, ונמסור ד"ש לאותו סמיואל לנגהורן קלמנס – שבאופן נאמן לשיטתו ישב יום אחד ארוכות וקיצר את שמו – אשר לימד אותנו את הכלל החשוב, עדיף להיות קצרים מארוכים, ויותר מזה לא נוסיף, יבין מי שיבין, אנחנו לא רוצים לתת כלים ביד אויבינו.

וכל החששות נמחקים סופית כשאנחנו נזכרים באוהד הגדול שלנו, סליחה ואסילי ולירן-חולצה-אפורה*, אני לא מדבר עליכם, אלא על ההוא, הגדול באמת, שאחרי שנתן לאדומים את הדאבל שהיו צריכים כדי שיוכלו להישאר יריבים ראויים שלנו, ועשה את זה כהרגלו כך שיחשבו שעשו את זה בעצמם (אבל מיטיבי הראות בינינו ראו היטב את המשקולות שהציב על רגלי שחקנינו), דאג לסדר לנו במהירות מונדיאל כדי שלהם לא יהיה קיץ שלם לחגוג, וכדי שלנו יהיה קיץ שלם להדחיק, וכדי להוכיח לנו, שוב, שעל אף כל השמועות על היותו זועם ונקמן, בסופו של דבר הוא חנון ורחמן, והכי חשוב, ירוק.

***

ומשום שמצא חן בעינינו המנהג שפיתחנו אך בפוסט האחרון, לצרף שיר כדי שמי שלא נהנה מהמלים יוכל לפחות להתענג על הצלילים, נעשה זאת גם הפעם. והפעם שיר שעוסק, כמונו, בארוך ובקצר, וגם אם המשמעויות הטמונות בו טרגיות הרבה יותר מאלו בהן אנו עוסקים, בכל זאת מי שרוצה יכול למצוא קשרים, גם האהובה שלנו שוב חוזרת אלינו אבל קצת אחרת, וגם חיילינו שלנו התאמנו כל הקיץ וצברו כוח, ועתה הגיע זמנם לפרוח.

*תודה למתי על הקישור הבונבוני