קווין. אבל לא ואן אריק

לא הייתי פה כבר איזה שבועיים, זמן שיא במונחי "מצד שני". שילוב של הרבה עבודה וקצת עייפות החומר (יש דבר כזה בבלוגאות "משבר חצי השנה"?) שהתחברו עם תחושת מחנק פוליטי ויצרו איזה חוסר חשק כללי לכתוב. וכמו תמיד, ככל שלא כותבים יותר זמן ככה קשה יותר לחזור, והתחלתי כבר לפקפק באפשרות שמשהו (חוץ אולי ממשחק) יוציא אותי מהמצב הקצת שבלולי הזה. עד שבא איתמר זהר מ"חיים של אחרים" והציע לי לכתוב פוסט על הגיבור הטלוויזיוני של ילדותי, לכבוד מארז DVD של סטיב אוסטין שיצא השבוע (אם האיש שווה מיליונים, מעניין כמה עולה ה-DVD). וכך, עם קצת עזרה מחברים, חזרתי לכתוב.

אז תודה לאיתמר. הנה פוסט הגיבור הטלוויזיוני שלו, וגם גלעד סרי-לוי כותב על אוסטין. והנה הגיבורה של דנה זייברט.

ועכשיו לגיבור שלי.

***

מבלוג על ספורט ניתן לצפות שיכתיר כגיבור הטלוויזיה של ילדותו דמות ספורטיבית גדולה או לפחות עיתונאי ספורט או איזה שדר מיתולוגי. אז יש כאלה כמובן, הרבה כאלה – ממג'יק ג'ונסון, דרך רוד חוליט, עבור בקרל לואיס, עם סטיה קלה הצידה לאחים ואן אריק, וחזרה דרך כל הכוכבים הירוקים (וכמה שכיכבו פחות) עד אורי לוי ויורם ארבל. כולם באמת היו גיבורים. אבל לא של טלוויזיה אלא על באמת. ולכן לא אותם בחרתי.

איש שהמתחרה היחיד שלו על התואר "תרם הכי הרבה למניעת התפשטות האיידס" הוא קונדום

מבין גיבורי סדרות הטלוויזיה, הפיקטיביים יותר מגיבורי הספורט (אפילו יותר מהאחים ואן אריק), אהבתי את מקגייוור, את סטיב אוסטין, את דאג וטוני כמובן; את גיבורי הסדרות המצוירות מקיד וידאו דרך כוח המחץ עד קפטן פלאנט; וכל מיני גיבורים לרגע, כמו ג'ק והשמן מ"ג'ק והשמן", או ההוא שבוחר את הצוות במשימה בלתי אפשרית, גם בגרסה בשחור לבן וגם בצבע. ואת כל צוות לעניין (מאז שגיליתי שבכוונה לא הורגים שם אף אחד מהרעים, עקבתי בדריכות אחרי כל קטטה וחילופי אש כדי להיות הראשון לגלות שמישהו נהרג בטעות), ואת ההוא מהמסוק שמצויר עליו כריש, ואחר כך גם את ההוא מזינוק לאתמול.

והיו בילדותי גם גיבורים פחות נועזים וקשוחים, כמו ביל קוסבי ודני טאנר וגיבורי סדרות משפחתיות אחרות שגבורתם התממשה ביכולתם לפתור כל משבר משפחתי בחכמה והומור, או לפחות מה שאז קראתי לו הומור. וגם גיבורים של תאים משפחתיים פחות נורמטיביים, כמו טוני ממי הבוס, וג'ון ריטר משלושה בדירה אחת, שלא לדבר על אל באנדי. והיו גם גיבורות, כמו וונדרוומן וכל הבנות מעובדות החיים וגם הילדות ההן שאומצו על ידי איזה איש עשיר וגרו בווילה, ואחת מהן ניגנה בסקסופון.

והיו את המצוירים הקלאסיים כמו מרקו וגיבורי "היה היה", וכל המצחיקים שכללו את אלף מצד אחד ובני היל מצד אחר, ובראשם עמד ללא מתחרים פרקר לואיס (אחר כך הגיעו הסימפסונים שבדיעבד שינו הכל). ואם נחזור לנועזים הערצתי גם את המפקדים של האנטרפרייז ולפעמים גם את דמויות המשנה, ובקטגוריית המפחידים היה את האסיר שראיתי בתחושת אימה שקטה אך קבועה מהבועה הלבנה שתמיד עצרה אותו שניה לפני שהצליח לברוח, ומכל הדמויות המוזרות ושטופות המוח באי, שאי אפשר היה לסמוך עליהן כי אולי אחת מהן היא שליח של מספר 2. והיתה גם איזו סדרה שאני זוכר רק במעומעם אבל אהבתי מאוד, על חבורה של רופאים/ מדענים שטסים להם במעין קרוואן לבן לתרבויות שונות ביקום ומתקנים דברים, או שלא, אני לא ממש זוכר מה הם עשו אבל אני זוכר שהיה להם קוף, והכי חשוב – מעין כסא מעופף אישי שהיה הדבר שהכי רציתי שימציאו כבר.

אבל אף אחד מכל אלה לא נבחר להיות גיבור הטלוויזיה של ילדותי. כי הגיבור הגדול של ילדותי לא היה גיבור כלל. הוא לא היה חזק במיוחד או עם כוח מיוחד, אפילו לא עם חכמה מיוחדת או חוש הומור מפותח במיוחד. הוא היה פשוט ילד, כמוני, ילד רגיל. ולמרות זה, ואולי בגלל זה, הוא היה גיבור.

***

אני מנסה להיזכר מה היה שם, ב"שנות הקסם", בלי להידרש לוויקיפדיה או לאיזה אתר נוסטלגיה: היה את קווין, כמובן, ואת החבר שלו היהודי עם האוזניים הגדולות והמשקפיים. ואת החברה, בוני או סוני או ויני, כן ויני. שהייתי מאוהב בה כמובן ולבי נשבר יחד עם זה של קווין כשהיא נסעה.

והיה שם את האח הכי מעצבן בעולם. לי לא היה לי אח גדול אז שנאתי אותו במקום. ואת האחות הגדולה שנהייתה היפית כשהסדרה נכנסה עמוק לשנות השישים.

ואני לא זוכר כמעט כלום מהעלילה. רק שקווין התאהב בויני והיא בו אבל בסוף היא נסעה. ונדמה לי שהיא חזרה, אבל אז דברים כבר לא היו אותו דבר.

ולחבר שלו קראו פול פייפר, עכשיו אני נזכר. מצחיק איך דברים עולים בזיכרון אם קצת מסתובבים באזורים האלה, כמו שאם תסתובב מספיק זמן באתר חפירות איזו מטבע עתיקה כבר תצוץ לה לבד.

אז פול פייפר היה זה שאפשר לצחוק עליו, והאח היה מישהו להתעצבן עליו, כי ככה זה תמיד – תמיד יש מישהו אחד שדורך עליך ומישהו אחד שאתה קצת דורך עליו, גם אם אתה לא חושב שאתה כזה. ותמיד יש מישהי אחת להתאהב בה, ומישהי אחרת להתלהב ממנה כדי שזה ייצור אי הבנה עם הויני שלך, וכדי שהיא תיעלב ותתרחק קצת, ואז תבין את מי אתה אוהב באמת.

לי היו אז תספורת כמו של הילד באמצע, משקפיים כמו של הילד משמאל ואוסף מכתביות כמו של הילדה מימין

ומעל כל זה היו את ההורים, אבל הם תמיד איזה חלק מהעולם החיצוני, כשאנחנו קטנים אנחנו עוד לא לגמרי מבינים כמה הם משמעותיים ומה רבה ההשפעה שלהם עלינו, הם מבחינתנו נתונים שם, ליד השולחן במטבח ומאחורי המצלמה.

ואיך שהיתה מתחילה התכנית והייתי שומע את שיר הפתיחה של ג'ו קוקר, הייתי רץ מהחדר ומתיישב מול הטלוויזיה בסלון, ורואה את הצילום המלוכלך הזה של כאילו מצלמה ביתית בשנות השישים בארצות הברית. וזה תמיד גרם לי לתחושה של נוסטלגיה, שזה מצחיק כי הייתי ילד וכי מעולם לא חייתי או אפילו הייתי בפרברים האמריקאים. ובכלל הסדרה הזאת היתה בעיקר על ארצות הברית, על אמריקאים ולאמריקאים, והשם של הסדרה רומז לכך, אלו היו הרי שנות הקסם של אמריקה, שנות התמימות הגדולה, השנים בהן המשפחות היו עדיין כולן גרסאות שונות של הבריידי באנץ', לפחות על פני השטח, ועוד לא ידעו אז שתוך כמה שנים הילדים של הבריידים יתפלשו עירומים בבוץ, אלה בוייטנאם ואלה בוודסטוק.

ובכל זאת, למרות שכל הסדרות האחרות ניסו והצליחו להיות הכי אוניברסליות שאפשר, עם דברים שכל ילד בעולם אוהב כמו אש ופיצוצים ומכות וניצחונות ובעיות שנפתרות באורח פלא באמצעות מסטיק משומש, נייר אלומיניום וצינור, והצלת העולם בכל פרק – איכשהו בכל זאת אהבתי יותר מכולם את קווין, הילד האמריקאי הזה מהפרברים, שדברים קורים לו, והכל גדול ממנו, ואין לו שליטה בכלום, והוא לא יכול להציל אפילו את הנישואין של ההורים שלו. אולי כי זה הרגיש לי הכי קרוב. כי אצל מקגייוור אין דבר כזה לא לנצח, אבל הניצחון אף פעם לא מרגיש לגמרי אמיתי, או בכלל מרגיש משהו חוץ מקצת אדרנלין, ואצל קווין היו המון הפסדים קטנים, אבל כל אחד מהם הורגש היטב. והניצחונות הקטנים על אח שלו ובקרב על ויני, הרגישו אמיתיים וחשובים יותר מכל המכות המדומות שהוחטפו לרעים בסדרות האחרות.

ואולי זה קסם לי כי בניגוד למקגייוור ולכל האחרים, קווין לא היה צריך להילחם. אף אחד לא ציפה ממנו להציל את העולם, כי כשאתה קטן לא מצפים ממך להציל מישהו, בינתיים מותר לך לעסוק רק בעצמך ובחבר שלך ובילדה של השכנים, אז תהנה מזה כמה שיותר כי עוד מעט אתה לא תוכל להגיד אני קטן מדי או אני לא יודע. עוד מעט תצטרך להישיר מבט לעולם ולהגיד זה גם אני, גם זה אני, ויש דברים שאני לא רוצה שיהיו חלק ממני או שאני אהיה חלק מהם, עד כאן, אני לא מוכן יותר, אני יכול לשנות ואם אני יכול, אני מחויב, אבל עד אז אתה רשאי להסתובב חופשי, לראות את העולם מנקודת מבט נמוכה, כשהכל גדול ופלאי וקורה רק לך. עולם בו עזיבה של ילדה את השכונה מתרחשת כשדור שלם מתחיל לשנות את העולם, ושניהם משמעותיים עבורך באותה מידה, ולמען האמת הילדה קצת יותר. והשנים האלה, השנים האחרונות אי פעם, בכל הזמנים כולם, בהן אתה לא אחראי לאף אחד אחר מלבד לעצמך, השנים האלה הן בהחלט שנות קסם.

***

ושנות הקסם בסדרה נמשכו עד שרוחות המהפכה מבחוץ התחילו לנשב חזק יותר ויותר והלמו על החלונות והכיפה העדינה והמגנה מסביב איימה להתנפץ. ולקראת הסוף הסדרה היתה קצת פחות מעניינת, ואולי טיפה פחות מעניינת עבורי, כי גם שנות הקסם שלי התחילו להתפוגג, וראיתי הפגנות לא רק בסדרות טלוויזיה אלא גם בחוץ, ברחוב החיפאי. וככל שחדרה יותר מציאות פנימה, כך הקסם התמעט באוויר, והתחילה להתגבש תחושה חדשה של אחריות, ורצינות, והרוּת גורל.

***

וכשאני חושב על זה, אני לא זוכר מעלילת הסדרה כמעט כלום, כמו שאני לא זוכר יותר מדי מהילדות שלי. כי כשאתה ילד אתה פטור גם מהצורך לזכור. אתה יכול לחיות כל יום בזמן שהוא קורה, לחיות אותו במלאות הווייתו בלי להקפיד להכניס אותו תוך כדי כך למגירות במוח. אלו השנים בהם אתה חי את הרגע ולא את הרגע שלפני ולא את הרגע שאחר כך.

וגם בגלל זה אלו שנות הקסם: בגלל שהשנים האלו של הילדות הן שנות ההווה האחרונות שלך, השנים האחרונות אי פעם בהן תחיה כל יום וכל רגע במלוא הוויתם, שנות ההווה האחרונות שלך אי פעם, מאז שהיקום התחיל ועד שייגמר, ההזדמנות הראשונה, האחרונה והיחידה שלך לחיות כך, וכשתבין את זה כבר יהיה מאוחר מדי, ואתה לא יודע את זה עדיין אבל עם הזמן תקדיש יותר ויותר מיומך לעתיד, ואחר כמעט את כולו לעתיד, ואז לאט לאט תתחיל להקדיש יותר ויותר זמן לעבר, ויותר ויותר זמן לעבר, עד שאתה עצמך תהיה עבר.

***

ושיר הפתיחה מחץ לי את הלב בכל פעם מחדש, אבל איכשהו בצורה שהיתה נעימה לי. ואולי לכן קווין הוא גיבור הטלוויזיה של ילדותי. כי כל שאר הגיבורים גרמו לי להתלהב ולשמוח על הניצחון. והוא היחיד איתו למדתי להתענג גם על הכאב. ובמבט אחורה אל ילדותי, זה אולי השיעור שהייתי הכי זקוק לו.

(זה לא מקולקל, רק קצת קמצני. צריך ללחוץ על הלינק שבפנים ולראות את זה ביוטיוב)

***

עדכון מאוחר: קריאה חוזרת של הפוסט וכמה מהתגובות גרמו לי לחשוב שאולי לא ממש הבהרתי מה היה כל כך טוב בסדרה הזו, במיוחד כשאני כותב שאני לא זוכר ממנה כלום. אז צפיתי בכמה קטעים ביוטיוב ונזכרתי מה בדיוק היה שם שגרם לי לחכות לכל פרק בכיליון עיניים: שחקנים נהדרים, ותסריט כתוב היטב, ובימוי נהדר עם תשומת לב לפרטים. ומְסַפֵּר אירוני בדיוק במידה הנכונה, ומצחיק. ובעיקר היו בה המון אינטילגנציה, שזה דבר שלא הייתי רגיל לקבל כילד מהטלוויזיה שלי, והמון המון רגישות והבנה אמיתית של ילדים והתחושות שלהם (קצת כמו "הילד הזה הוא אני" בגרסה טלוויזיונית).

הנה הסצנות הכי מייצגות שמצאתי – כאן אחת משעשעת. ועוד אחת כזו. וכאן אחת שמייצגת נפלא את כל התכונות הטובות של הסדרה, כולל סוף הסצנה שמצליח להימנע מהקיטש האמריקאי הרגיל בסוף. ולבסוף – הנשיקה אותה הזכיר שמרלינג בתגובות, שהיא אמנם קצת קיטשית אבל היי, זה הרגע הכי מרגש בסדרה אז מותר לו (וכמו שכתבה רוני בתגובות, לב הסדרה הזו היה ההתאהבות המתוקה, וכל השאר מסביב היה שם רק כדי שנקשיב).

עדכון מאוחר 2: והנה אוצר של ממש. מישהו טרח ובחר את 25 הרגעים הכי יפים בסדרה. כולל תמונות.

***

וכדי שזה לא יהיה לגמרי פוסט לא ספורטיבי, הנה קישור לטור של שגיא כהן שעשה לי טובה ובחר עבורי את ספורטאי השנה שלי, וגם חסך לי את ההסברים.

שְנֵזרחית (הברקה של מ"ם!) טובה לכולם!

***

ואם מותר לי פוסט לא ספורטיבי, מותר לי גם קישור לא ספורטיבי. אז הנה הוא, סיפור קטן של רוני גלבפיש שריגש אותי. אני לא רוצה להכניס לבלוג פוליטיקה, אבל לאט לאט אני מרגיש שאני כבר לא יכול להרשות לעצמי להמשיך לעמוד מנגד (חוץ מזה, הסיפור אליו קישרתי הוא לא פוליטי, הוא פשוט סיפור אהבה. מה לעשות שבארץ הזו גם האהבה היא פוליטית).

כן. כנראה שגם שנות הקסם של הבלוג הזה, חודשי הקסם ליתר דיוק, מתחילים להסתיים. וגם אני צריך להתחיל להישיר מבט למציאות. אני כבר לא תינוק במונחים בלוגאיים. כבר לא יכול להקיף את עצמי בבועה ולהתעלם ממה שמתרחש בחוץ.

(בינתיים, אנסה לסיים לפחות את העונה הזו של הסדרה הפרטית שלי בלי לתת לחוץ להיכנס. גם אם הרוח כבר מאיימת לשבור את החלונות).