ברצלונה, איתמר והפועל חיפה – אנחנו

אז לקחתי לי שבוע מנוחה. כמו הקבוצה שלי, גם אני זקוק לקצת שקט תעשייתי. וזה אפילו אפשר לי קצת עשיה. מקווה שגם לקבוצה. אולי כשעבדתי על משפטי מחץ וסיסמאות, הם תרגלו סוף סוף בעיטות חופשיות וקרנות.

דווקא התכוונתי לכתוב פוסט, אחרי ברצלונה – ארסנל. אפילו כתבתי טיוטה, שנגנזה ואולי תישלף שוב אחרי השלב הבא. כתבתי שם, שוב, כמה זה מהנה לראות אותם, אפילו ניסיתי לנתח למה בדיוק. כתבתי שמתחיל להימאס לי מהטרנד החדש של אוהדי הספורט, שהוא לסלוד מהטרנד הכללי יותר של לאהוד את ברצלונה. נהיה קצת מגוחך כל העסק. זה כמו שיתגלה איזה יוצר יוצא דופן ומרגש, נגיד איזה טרנטינו חדש כזה או איזה משורר מדהים או פסל של פעם בדור, וכל אוהבי האמנות הרשמיים יעקמו את האף מול יצירותיו רק בגלל שהוא נהיה תופעה שחוצה את גבולות השיח האמנותי הפנימי. הרי זה בדיוק מה שעושים אמנים גאונים וספורטאים יוצאי דופן – הם מאפשרים לקהל הרחב, שלא עוסק בהם בדרך כלל, להבין קצת לכמה רגעים מה יכול להיות מרגש כל כך בחומר מפוסל, בציור או במשוגעים האלה שרצים אחרי כדור. מה רע בזה? למה זה כל כך מציק לאוהדים?

והמשכתי והרחבתי וכתבתי ובסוף הגעתי למסקנה שכל ההתעסקות הזו בכל דיוני ה"אוהדי הצלחות" ו"ברצלונה – התופעה" היא סתם בזבוז זמן ואנרגיות. כרגע הדבר הנכון לעשות הוא פשוט להמשיך ליהנות מהכדורגל המופלא הזה, ולהודות על כל רגע שזכיתי לצפות בקבוצת כדורגל היסטורית וחד פעמית. הסולדים? שימשיכו לעקם את האף, ושיהיה להם לבריאות.

אז כתבתי וכתבתי ובסוף החלטתי לגנוז. רק זה מה שצריך בעולם, עוד פוסט על ברצלונה. ואז בא אלון עידן וכתב די במדויק (ויותר יפה) את הדברים שרציתי להגיד, כולל ההשוואה לאמנות, כולל ה"שיהיה להם לבריאות", ואפילו הוסיף תובנה נכונה על השידור (בקצרה – קשה לצפות מאוהדי כדורגל שלא יהיו בעד הקבוצה היחידה שמשחקת כדורגל. ועוד כדורגל כזה). וכך חסך לי פוסט וחסך מכם עוד כמה מלים מיותרות על בארסה, שבמילא אנחנו לא זקוקים להן, אלא רק לעוד ועוד מהמתוק מתוק המתוקתק הזה.

וכתבתי גם קצת על ונגר, ואת זה בכל זאת אעתיק לפה, הרי אני לא יכול שלא להתייחס אליו אחרי הפוסט שכתבתי על המשחק הראשון. ובכן, ארסנל באה למשחק השני במטרה לשחק הגנתי, בדיוק כמו אינטר של מוריניו, רק עם שחקנים פחות טובים. וכמו אינטר גם היא הפסידה. זו היתה כמובן אכזבה עבורי לראות את ונגר משחק כך, קיוויתי שהוא יעז יותר ממוריניו ולצערי הוא לא עמד בציפיות. יכול להיות שהוא דווקא תכנן מהלכים התקפיים, אבל ברצלונה לא באמת משאירה לך ברירה: תעבוד על יציאה להתקפה מפה ועד הודעה חדשה, הכדור ייחטף ממך עוד לפני המסירה הראשונה. האמת? זה די הגיוני. אין סיבה שקבוצות שמפורקות ונבנות מחדש כל כמה שנים, מחליפות שיטות ושחקנים, ינצחו קבוצה של שחקנים שמשחקים ביחד ובאותו הסגנון מגיל אפס. יש תמורה להתמדה, לתיאום ולעבודה קשה.

ובכל זאת ארסנל הצליחו לעשות כמה דברים. ונגר לא הפך את החלוצים שלו למגנים, וגם לא הורה לקבוצתו להצטופף ברחבה. קו הנבדל של ארסנל היה די גבוה, אם אני לא טועה יותר הרבה יותר גבוה משל אינטר דאז, ובכל זאת בארסה לא הצליחה להגיע להזדמנויות כמעט בכלל עד השער הראשון. ארסנל עוד הצליחה להבקיע (במקרה) ולהישאר בתמונה, אבל אז בא ואן פרסי והרס הכל (צהוב לא צודק? צודק בדיוק כמו הצהוב השני של ארבייטמן נגד מאלמו. יש לך צהוב? אל תעשה שטויות ולא תצטרך לבכות על השופט אחר כך). אז נכון, ונגר לא פיצח את אתגר ברצלונה, גם הוא לא; אבל אולי הוא בכל זאת מצא כמה פתרונות טקטיים שבסופו של דבר יתרמו לפיצוח הזה. עוד נראה.

***

ובינתיים קורים מסביבנו מעשי זוועה נוראיים, שגורמים אפילו לכדורגל (!) להיראות סר טעם. הרצח המזעזע באיתמר גרם לי, כמו כל פעולת טרור, להרהר קצת בדעות הפוליטיות שלי. עוד אפשר, בקושי, לתפוס את זה שיש אנשים שהם חיות אדם, שמסוגלים לטבוח בילדים או להתפוצץ בין נערים בתור לדיסקוטק. אפשר להתייחס אליהם כאל מקרים חריגים שלא צריך להסיק מהם על הכלל. אבל איך אפשר להבין את הארגונים ש"לוקחים אחריות" על דברים כאלה? הרי המעשה האנושי הוא להתנער מכל אחריות לרצח המטורף הזה, להודיע בראש חוצות "לי אין קשר לרצח ילדים", דם ילדים לא ניגר על ידיי. איך אפשר להתגאות בזה? עם אנשים כאלה אני רוצה לעשות שלום?

והזעזוע כדרכו של זעזוע מתפוגג עם הזמן, ומפנה מקום למחשבות אחרות. לא, לא עם אנשים כאלה אני רוצה לעשות שלום. כמו שהצד השני לא רוצה לעשות שלום עם הג'ק טייטלים והנחום קורמנים והברוך גולדשטיינים "שלנו", או עם אלה שחוגגים על קבריהם. בכל חברה קיימים אנשים שמסוגלים לזוועות, והם כל הזמן דואגים להזכיר לנו את המפלצות שבתוכנו, שכמו הרי געש רדומים או לוחות תת קרקעיים שקטים מחכות לטריגר שיגרום להן להתפרץ, להרוס ולטלטל. כמה אומץ ויכולת אנושית אנחנו צריכים, את מיטב היכולת האנושית שלנו אנחנו צריכים כדי להתעלות מעל הזעם והכאב והבחילה שגורמים לנו אנשים כמו אלה, ולהצליח לראות בעד מסך הדם והעשן את הדומים לנו בצד השני – ולהושיט להם יד, למרות הכל.

***

וכדי לרכך את המעבר הזה מילדים מבוססים בדמם להבלים כמו כדורגל, הנה כמה דברים נחמדים שנתקלתי בהם לאחרונה: פוסט חשוב של בני תבורי. איציק אלפסי עם משל הבשר השרוף (זה לא מקאברי כמו שזה נשמע) אחרי הניצחון של בית"ר על הפועל בשבוע שעבר. דיון מעניין בדה–באזר על פרס ישראל לשמעון מזרחי (מודה שבקרמן די שכנע אותי).

וכדי להשלים את פעולת הריכוך, כותרת משעשעת באופניק +LIVE, וגם "המלפפון" מבליח שוב עם אחד מהפוסטים המפתיעים האלה שלו: את האח של אניימה אתם מכירים? (מת לדעת מי זה המלפפון החרוץ הזה. ונחמד שבלוגרים מביאים ידיעות שעיתונאים לא עלו עליהם).

והנה עוד משהו נחמד: לא רק אצלנו יש אוהדים שמתרגשים מנוכחותה של המצלמה. לירן חולצה אפורה, תאכל אבק.

(דרך הבלוג המצוין gloglog.com)

ועכשיו כשריככנו, דרבי.

לפני

הרכב מנצח לא מחליפים, ואני בינתיים ממשיך עם הקו החדש והקצר יותר של ה"לפני" שהוכיח את עצמו בשבוע שעבר מול ר"ג. זכינו כאמור לשבוע של שקט יחסי אחרי הניצחון הדחוק ההוא, ובמיוחד בזכות הניצחון של בית"ר על הפועל וזה של ק"ש על מכבי ת"א, שהפנו את הזרקורים באופן טבעי אל התל אביביות (כלומר החזירו אותם למקום שבו הם רגילים להיות, וטוב שכך).

חבל שאלישע לא דבק כמוני בפתגם על ההרכב המנצח. נכון, דבה חזר ולאלישע בוערות האצבעות להחזיר אותו להרכב. אבל את חמד שלא מפסיק להבקיע אי אפשר להדיח. גם את ורד שממשיך להכריע משחקים אי אפשר, תודה לאל (תסמכו על אלישע שבלי הגול האחרון, וורד היה הראשון לעוף). מה יעשה אלישע? יש לו כמה אפשרויות: הראשונה היא להשאיר את דבה בחוץ ולהמשיך עם ההרכב שהבקיע שלושה שערים בשבוע שעבר, ואם המצב נתקע להכניס את הגיאורגי שייצור קצת עומס ברחבה של הפועל.

אבל במשחק כזה, בו צפוי קרב רציני מצד האדומים חדורי המוטיבציה, ובהתחשב בזה שהבעיה היא בעיקר בהגנה שלנו שספגה שישה שערים (!) בשבועיים האחרונים (!!), שניים מהם נגד ר"ג (@#$@%!!!), ושקולמה כנראה לא בהרכב, אנחנו זקוקים לשני קשרים אחוריים. לכן האפשרות השניה של אלישע, והמועדפת עליי במקרה של שני חלוצים, היא לוותר על רפאלוב המקרטע ולשחק עם בוקולי ויאיא מאחור, דבה וחמד מקדימה וגולסה וורד באגפים – כששניהם מקבלים כרטיס חופשי להצטרף למרכז ולסייע. אפשרות נוספת היא בכל זאת לפתוח עם קולמה, בתקווה שגרזן אחד יספיק, ואז גם לשחק עם שני חלוצים וגם עם רפאלוב. אבל זו כבר חתיכת הימור, ובכלל אלישע כנראה בתקופת האנטי-קולמה שלו.

מבין כל האופציות, אלישע צפוי לבחור כמובן בגרועה מכולן, זו שידועה גם בכינוי המסחרי "פטנט אלישע": להעביר את גולסה אחורה לעמדת הקשר הדפנסיבי – וכך לוותר בבת אחת גם על היכולות של אייל מקדימה וגם על יתרונותיו של קשר הגנתי אמיתי מאחורה. זו הגרסה הייחודית של אלישע ל"שתי ציפורים במכה" – שני קליעים ואף לא ציפור אחת. ובנימה פחות פיוטית: שכל העולם יתהפך, העיקר לשמור שרפאלוב יהיה מרוצה. ואולי בכל זאת עד המשחק משהו יזוז שם מתחת לצלחת, ונקבל קבוצה בה השחקנים האחוריים משחקים מאחורה, והקדמיים – מקדימה.

האמת? שיהיה מה שיהיה, ולא אכפת לי איך. אני העונה מסתפק בניצחונות ובנקודות, ומצדי שיגיעו מגולים מבעיטות שוער של דוידוביץ'. גם ככה העונה עוד לא באמת התחילה.

בינתיים, כל הכבוד לאוהדים שבאים לעודד ולתמוך דווקא בימים לא קלים לקבוצה. כמה שהדרבי של חיפה הוא בשנים האחרונות לא ממש הדרבי של גלזגו או אפילו של ת"א, בשביל האוהדים החיפאיים שרואים פתאום כל מיני דיסידנטים אדומים צצים מסביבם בעקבות ההצלחה ההפועלית מת"א, דרבי זה דרבי, ויש כמה פיות שצריך להשתיק. אז יאללה, בואו נשתיק אותם, עדיף כמובן בכמה סטירות ואיזו סנוקרת לחיבורים, אבל גם צביטה אחת קטנה תעשה את העבודה.

נבואות אני לא מתכוון לספק פה. אתם יודעים למי ניתנה הנבואה.

0:3 ירוק.

אחרי

טוב, זה כבר די ברור. העונה הזאת היא סוג של מבחן. מבחן אהדה, מבחן סבלנות, מבחן "עד כמה אתם מסוגלים לסבול כדי לראות את הקבוצה שלכם מנצחת". היא תנצח בסוף, היא תחזור למקום הראשון, אבל עד שנגיע לשם היא תוציא לנו את הנשמה, לאט לאט, עם כפית פלסטיק.

נראה שהשחקנים הפנימו לגמרי את מוטו ה"סבלנות" של אלישע. הם מפגינים את הסבלנות העילאית שהוא דורש מהם כל כך בהצלחה, שלפעמים נדמה לך שהמשחק בכלל לא מעניין אותם, והם רק מעבירים את הזמן באיטיות סגפנית ומרגיזה, כמו נזירים שוויתרו מזמן על החיים בעולם הזה ורק מחכים לעבור כבר לעולם שאחריו.

דווידוביץ' מעביר זמן בכל פעם שהכדור מגיע אליו. קולמה נשכב "פצוע" בדקה 78 נגד הפועל חיפה, כאילו אנחנו בזמן פציעות בגמר הצ'מפיונס. כולם מתמזמזים עם כל כדור נייח או קרן. איפה חדוות המשחק? איפה הרצון הטבעי אצל כל ספורטאי לשחק, לקפוץ, לרוץ, להבקיע עוד אחד, לשמח את האוהדים, להנות קצת?

העיקר שיש סבלנות, ואב המנזר (תודו שאלישע מתאים פרפקט לתפקיד ב"שם הורד". התסרוקת והקול הרגוע כבר שם, רק חסר חלוק חום ונער מקהלה תמים) מרוצה.

כמה

0:2 לנו.

בגדול

ההרכב דווקא היה בסדר. גולסה שיחק מקדימה, רפאלוב משמאל, ורד מימין, בכל פעם אחד משניהם הצטרף לאייל באמצע כשהמגן מחליף אותו באגף. הלוח מסודר יופי, הכל טיפ טופ על הנייר, רק חבל שאף אחד לא יודע מה לעשות עם הכדור. במצב רגיל מחכים שהיריבה תסתגר, אבל הפועל בהתחלה לחצה והתנפלה. במצב רגיל מחפשים את קטן, אבל הוא לא היה שם כדי להושיע. וכשהשחקנים מנסים לעשות את מה שאלישע לימד אותם כל העונה, הם אבודים. ועם כל דקה שעוברת וכל רטינה מכיוון הקהל, הם אבודים יותר.

כל השיטה שלנו בנויה על הנעת כדור מסודרת מצד לצד, כזו שמתאימה לקפטן שבור הגב, אבל הקבוצה שלנו כרגע בנויה משחקנים שצריכים לרוץ. גולסה, ורד, משומר, טוואטחה, רפאלוב, גדיר, כולם צריכים מרחבים, כמו אלה שהיו להם במחצית השניה. ובשביל זה צריך לשחק מהר, קדימה, לבעוט לשער, לאפשר לעצמנו להחטיא ולאפשר ליריבה לצאת קדימה – ממש כמו שקורה אחרי שאנחנו מבקיעים שערים. אז כל המהירות של השחקנים הצעירים שלנו יכולה לבוא לידי ביטוי במתפרצות.

נו מילא. אולי בעונה הבאה. בינתיים נסתפק באחוז ניצול ההזדמנויות המדהים שלנו. 2 מ-3. לא רע בכלל. מזל שמולנו עמדה יריבה שהשמות "ממן" ו"אבוקרט" היו הדברים היחידים בה שמזכירים כדורגל.

ציונים

דוידוביץ' – 5. לא סוכן.

בנאדו – 6. כמה מהלכים אלגנטיים לצד כמה טעויות והרחקות מפחידות. מקבל בונוס בזכות הבישול שכולו רוגע וקור רוח של שחקן מנוסה. 

פילאבסקי – 7. אי אפשר להגיד שהוא לא טועה מדי פעם, אבל בסך הכל היה לו משחק שקט וטוב מאוד, והשליטה הטוטאלית שלו בגובה היא פריבילגיה שאין להרבה קבוצות בארץ.

טוואטחה – 4. אחד המשחקים הגרועים העונה של ט.ט., גם בהגנה, גם בהתקפה. נראה שהתרגיל הפסיכולוגי שעשה לו אבוקסיס הצליח מעבר למשוער.

משומר – 4. חלש מאוד.

יאיא – 3. לא מה שקיווינו לו. מסורבל, איטי, מאבד המון כדורים ולא תורם כלום בהתקפה.

בוקולי – 6. חלש במחצית הראשונה, השתפר מאוד והיה נהדר בשניה.

רפאלוב – 5. איבד הרבה כדורים והיה חלש כמו כולם. אבל נתן גול, ועל כך זכה בנקודה אקסטרה ובמחיאת כף יד אחת.

ורד – 4. לא הצדיק את המקום החדש בהרכב.

גולסה – 4. עוד אחד שלא הגיע למשחק. אחד המשחקים הכי גרועים שראיתי ממנו.

חמד – 6. לא קיבל כדורים כמעט בכלל, וכשקיבל הצליח להוציא מזה קורה אחת ובישול יפה אחד. וחוץ מזה נלחם כרגיל כמו אריה, משחק יפה כשחקן ציר עם הגב לשער, אבל צריך לעשות הרבה יותר תנועה בלי הכדור.

מחליפים

דבאלישווילי – 6. היה מעורב בשער הראשון, הבקיע את השני, היה חלש חוץ מזה אבל עשה את תפקידו.

קולמה – שיחק מעט וזה אומר שהוא היה חלש כמו כולם רק הרבה פחות זמן.

גדיר – שיחק מעט והספיק להראות שהטראומה של השבוע שעבר עשתה את שלה.

השחקן המצטיין

פילאבסקי. היחיד שנראה כל המשחק כאילו הוא בא לשחק כדורגל.

עוד כמה מילים

בסדר גמור, אני מקבל את מבחן הסבלנות הזה באהבה והשלמה. אני מוכן לסבול ככה עד סוף העונה, משחק משחק, דקה דקה, לשאת כל השתהות ארוכה עם הכדור של דוידוביץ' ולהתייסר בכל התמזמזות מיותרת ליד הכדורים הנייחים והקרנות (שלא לדבר על הבעיטות עצמן). אני מקבל על עצמי את העינוי. רק תקיימו את החלק שלכם בעסקה, ותביאו לי אליפות.

תודות

לבנאדו שהבין שחייבים לעשות משהו בשביל שהאוהדים לא ייצאו  עם 0:1 כזה מגעיל, ובישל גול בהרמה אחת יותר מדויקת מאלו שנתנו כל שחקני האגף שלנו כל המשחק.

פינת הטלוויזיה ע"ש ד. נוימן

"כמו שאמר מנחם בגין: רפאלוב הוא ראשון בין שווים" (ד. נוימן, האיש והפינה)

אחרי כל הפטפוטים המיותרים והשטויות התדירות במהלך המשחק, המשפט הזה דווקא שעשע אותי. אולי זה מה שנוימן מנסה לעשות, להוריד את הרמה כל כך נמוך כדי להפוך את הבדיחות שלו למצחיקות יחסית. אני מודה בדאגה שהוא מצליח.

וחוץ מזה, קלוז אפים ארוכים על אלישע בזמן שהמשחק משוחק וגו'. גם הבמאי של ערוץ 1, ממש כמו הקבוצה שלנו, לא מראה שום שיפור לאורך העונה.

השורה התחתונה

עוד קו על הקיר בדרך לקיזוז.

השורה מתחת לשורה התחתונה

מצד אחד, הליגה הזאת כל כך גרועה. מצד שני (ווהו! של מקום ראשון), אנחנו הכי טובים בה!