מחשבות מהבילות

אין לי כוח. אני עייף והחום הזה מתיש והכל נראה מאוס ומיותר. אין לי כוח לעבוד אז אני בורח אל הפייסבוק, ומוצא שם תחרות מי יצליח להפיק שנינה מצחיקה יותר על משפחת שליט, כי כמה שאתה יותר מצחיק ככה אתה פחות סחי, וכולם מאוד מתאמצים עכשיו להיות לא-סחים, ואין לי כוח לכל המאמץ הזה, ואני חושב לעצמי איך אפשר להאשים הורים שבנם כלוא איפשהו, ומי יודע מה מצבו, שהם עושים הכל כדי לשחררו, והאם מישהו באמת חושב שהם צריכים לוותר על בנם ולא להיאבק רק בגלל שהם "מאוסים" (כפי שכינה אותם מישהו בפייסבוק) או שהפעולות שלהם "פתטיות"? לא ברור לי העניין הזה.

אז אני יוצא מהפייסבוק ובורח לאתרים, אתרי הספורט כמובן, ושם אותן שטויות רגילות של קיץ, מלפפונים שהוחמצו עוד לפני שנקטפו, כל מיני ענפי ספורט שצצים רק בקיץ ובסתיו הם מתכסים עלים ונעלמים, כל מיני משאים ומתנים ומתנים ומשאים, וכל המשאים כבדים עליי ואין לי כוח לשאת אותם.

ואז אני רוצה לברוח החוצה, אבל בחוץ כל כך חם. איזה כיף שעוד מעט כבר לא אהיה בחום הזה, המדכא, המזיע, המחניק, של הים התיכון. אה כן, אני נוסע, לא אמרתי? אני ומ"ם נבלה את החורף, חצי שנה ליתר דיוק, מספטמבר עד מרץ, בקור המקפיא של קונסטנץ, גרמניה. מעניין כמה זמן ייקח עד שאתגעגע לחום ולדביקות ולכל הגועל הזה פה. אני מהמר על חודש גג.

מה יהיה על הבלוג? אמשיך לכתוב אותו, אני מקווה. אולי אכתוב על מכבי מרחוק, אולי אכתוב פחות על מכבי, אולי אכתוב על מכבי קונסטנץ המקומית, אולי לא אכתוב. לא יודע, ובכל מקרה אין לי כרגע כוח לחשוב, בטח שלא לקבל החלטות. בינתיים הצלחתי לגייס כוח רק לכמה מחשבות על מה שקורה כאן בזמן האחרון, תחת שמי ים תיכון.

פרישת השבוע

אריק בנאדו פורש. בספר שאני קורא על מכבי ("הירוקים", של אביב הברון, אין להשיג בחנויות ותודה למתי שהשאיל) בדיוק הגעתי לקטע שמתאר את הכניסה שלו להרכב. עונת 91/92, השנה אחרי הדאבל. ליאור רוזנטל נפצע, מרקו בלבול ורפי אוסמו הורחקו, את יוסי צרפתי שרף לא אוהב והוא מושאל ליבנה. מכבי רוצה בלם מעכו, קורנל פישיק, אבל הספונסר שלה, יעקב שחר, מוכן לממן רק את הבלם ואסילי יבסייב שמגיע מצפרירים חולון. לעמדת הבלם הקדמי לידו מוקפץ שחקן קבוצת הנוער, אריק בנאדו. כבר מהמשחק הראשון הוא רוצה להוכיח שהוא לא פראייר ונותן כל המשחק קטנות לדני ניראון, כשניראון מחזיר לו הוא נופל על הדשא ומתפתל. בסוף אנחנו מנצחים, אחרי כמה הפסדים רצופים. בנאדו חוגג פרמיירה מוצלחת בחדר ההלבשה במריחת טונות ג'ל על השיער.

20 שנה אחרי, הג'ל נעלם אבל אריק עדיין לא פראייר. פעם היינו צוחקים עליו שאין לו טכניקה בגרוש. כל כדור שהגיע אליו בהגנה הוא היה בועט החוצה, אפילו לא ניסה למצוא שחקן למסור לו. כשאני משחק בפלייסטיישן, מגן שבועט החוצה בלי סיבה זוכה מיד לכינוי "בנאדו" (איך קוראים לשחקן שרץ ורץ וממשיך עם הכדור אל מעבר לקו החוץ? "בלילי" כמובן). עם הזמן, ואחרי שהכרנו כמה וכמה בלמים שניסו להתחכם וגרמו לנו לחטוף, למדנו להעריך את הבלי-חוכמות של אריק. ובזמן שלקח לנו להבין, הוא התפתח והשתפר והפך לבלם מושלם, ובעונה האחרונה כבר הוסיף לחכמת המשחק ולמיקום המדהים גם בישולים, דריבלים ואפילו עקבים. מה שלא השתנה וכבר לא ישתנה זה היותו של אריק חומה בצורה, וליתר דיוק, תחנה אחרונה. מהצחוקים שלנו על בנאדו המוגבל יצא שחקן ענק, עם אינספור תארים, הרבה כסף, כמה שיאים, המון כבוד ואילנה אחת. צוחק מי שצוחק אחרון.

אריק בנאדו פורש כמו גדול. בשיא, עם צלחת אליפות ביד. כשלכולם נשאר ממנו טעם של עוד. הוא רצה להמשיך לשחק, אבל אני שמח בשבילו שפרש ככה, אחרי אליפות. שחקנים בדרך כלל לא יודעים לגמור בזמן. הלב של אריק סידר לו פרישה מפוארת. גם אם הוא קצת מבואס עכשיו.

היה עוד מישהו שמאוד התבאס השבוע מהפרישה של אריק. ניר דוידוביץ' ייזכר לנצח כמי שהתלונן על קטן שהזמין את בנאדו להניף איתו את הגביע, מחווה שהפכה עם הפרישה ליפה ונאצלת במיוחד. ניר גם הספיק ללכלך קצת על אריק, וכך נרשם בספר דברי הימים הירוק כמי שפתח חזית מול אחד השחקנים הנערצים במדינה ובטח בקבוצה, רגע לפני שהוא פרש. נו, טיימינג ומזל אף פעם לא היו הצד החזק של ניר.

(ועוד על בנאדו בפוסט של אח של פרוסנר, ולמי שפספס – הראיון הנהדר שקיים איתו חיים שדמי).

שקט שקט הס

שבוע מרגש במכבי. אני לא זוכר כל כך הרבה אירועים בשבוע אחד. בנאדו פורש, הגרלת האלופות, כל כך הרבה שחקנים מוחתמים בבת אחת. דווקא בקיץ בו הפסקתי סופית להאמין למלפפונים של התקשורת, התברר שכמעט כל הדיווחים על מכבי היו נכונים.

מכבי הולכת ומשתפרת בכל שנה בדבר אחד מרכזי: השקט שבה היא עושה דברים. אם על ההחתמה של שראנוב עוד שמענו קצת לפני, הרי שהבלם הקרואטי הוחתם כמעט בלי שנדע (קרואטי וסרבי ביחד באותה קבוצה זה לא מתכון לאסון?), וימפולסקי בכלל תפס את כל הכתבים לא מוכנים. וזה היתרון המרכזי של מכבי, אחד הדברים העיקריים שמאפשרים לה לשמר את ההצלחה. היכולת שלה לנצל את העובדה שהזרקורים מופנים אל התל אביביות ולעשות את הדברים בשקט. אז עם כל הקנאה והטינה על תשומת הלב שמקבלות התל אביביות, צריך לזכור שההתעלמות היחסית מאיתנו מאפשרת לקבוצה להתנהל ברוגע ובלי הרבה רעש, ולשחקנים היא מאפשרת להתרכז בכדורגל, והרי בשביל זה אנחנו פה.

והרכישות עצמן? עמאשה נראה לי כמו החתמה נהדרת, הרבה זמן לא היה לנו חלוץ מהיר וחד, בשיא כושרו. ההחתמה של ימפולסקי קצת פחות מובנת לי. שחקן חזק, אולי מהיר, אבל מה חוץ מזה? לא חבל להחתים שחקן בינוני שיתפוס מקום של שחקן בית? נקווה שדלה – שכרגע הדבר הכי בולט בו הוא השילוב הבלתי אפשרי בין לוק של זמר ג'מאייקני לשם של עקרת בית פולניה – יגרום לי לאכול את הכובע, או לפחות איזה כובעון.

על בוליאט ושראנוב עוד מוקדם להרחיב, נחכה עד שנראה אותם בפעולה. בינתיים, לפי הכתבות, שראנוב מסתמן כחתיכת גניבה (ובוליאט כחתיכת רוצח). כך או כך, הסגל כמעט הושלם, והאתגר של אלישע השנה יהיה, כמו לפני שנתיים, להתמודד עם ציפיות שיא. האם הפעם הוא יעמוד בזה? לא יודע. נדמה לי שאלישע מצליח יותר כשאף אחד לא מצפה ממנו. בואו נקווה שגם בגילו הוא יכול להשתנות.

ורק משַימון לא מצליחים להיפטר.

חכם לא נכנס לצרה וגו'

עם כל הרכישות הטובות ומכירת השחקנים והפרידה היפה מבנאדו, הידיעה שמספרת טוב מכולן את סיפור הניהול החכם במכבי (למה להתייפייף – את הגאונות של יעקב שחר), הגיעה השבוע בכלל מקבוצה אחרת: מאור בוזגלו הולך לעזוב גם את מכבי תל אביב. במשרד ממוזג ברחוב יצחק שדה בתל אביב, מישהו מחייך לעצמו מתחת לקסקט.

(ועוד על העריץ הנאור שלנו בהשוואה מעניינת פה, ופה).

במלחמה הבאה יילחמו בסלים ושערים

אני ומ"ם היינו השבוע בועידת הנשיא. אם הוא לא בא לתת לנו גביע, אנחנו נבוא אליו לירושלים. הועידה היתה מרשימה, הרבה אורחים חשובים הסתובבו לידינו ולפעמים גם אנחנו לידם: ראשי מוסד ורמטכ"לים לשעבר, פרופסורים, סלבס, אנשי תקשורת, יהודים בינלאומיים וסתם בינלאומיים. פטפטנו עם שִימון, שמענו את מייסד ויקיפדיה, דרעי חזר לפוליטיקה ממש מולנו ודן אריאלי הנהדר זכה להצטלם עם מ"ם. אפילו במתיסיהו נתקלתי בדרך לשירותים (רק את שרה סילברמן פיספסתי, מצד שני ווהו גם היא פספסה אותי, אז אנחנו תיקו).

ואני התפלאתי איך בכנס שעוסק בעתיד (שם הועידה היתה "המחר"), לא מתקיים אף פאנל על ספורט, ואין ולו ספורטאי אחד לרפואה, אפילו לא קובי רפואה. מתי יבינו שם למעלה שספורט הוא הוא המחר? הזירה היחידה בה ניתן להתעלות מעל השנאות, לקבל ניצחון או הפסד בלי לשמור טינה, לחיות יחד ולשתף פעולה בדו קיום, ערבי לצד יהודי, איראני לצד ישראלי, סרבי לצד קרואטי, מרוקאי לצד פולני (ולנו כקבוצה האהודה ביותר במגזר הערבי יש תפקיד חשוב במישור המקומי. ובהחלט יש עבודה לעשות).

אני באמת ובתמים מאמין שתחרויות ספורט עוד יחליפו מלחמות יום אחד. כשיצליחו להבין את היכולת של הספורט לנתב רגשות שליליים לקרבות נטולי נפגעים והרוגים ולנצל אותה לסיפוק כל יצרינו האפלים, כשנפסיק להתעסק בכיבושים טריטוריאליים מטופשים ונעבור להתרגש יותר מכיבושים של שערים, אז נוכל להגיד באמת שמותר האדם מן הבהמה, שיש טעם בשכל שקיבלנו. כנראה שזה לא יקרה במשמרת שלי, אבל מי יודע? צריך להיות אופטימיים, ולהגיד את זה כמה שיותר: ספורט יכול לעשות שינוי. ספורט הוא העתיד. הנה אמרתי.

ויש עוד כמה דברים יפים שספורט יכול לעשות. הנה בני תבורי עם דוגמא מרגשת.

אוזניים לקוטג'

אז לא היתה מהפכה. אבל בפעם הראשונה הצליח מרד צרכנים בפייסבוק לעשות קצת רעש. אז אומרים, ובצדק, שזו היתה "מחאה לייט". אף אחד לא יצא לרחובות. צמיגים לא נשרפו, בית ראש הממשלה לא היה נתון באיום בשום שלב. נכון. אבל העניין הוא שבמדינה קפיטליסטית לא צריך לשרוף שום דבר, או לעלות על שום בית. מספיק שחצי מדינה תעשה חרם, והעשירים מתחילים להיבהל. לא היתה מהפכה, אבל בפעם הבאה אולי יחשבו פעמיים לפני שמעלים מחירים. והרבה יותר חשוב, בפעם הבאה כבר נדע שאנחנו יכולים.

ובכלל, מה יועיל לנו לצאת לכיכרות אם העשירים נעולים באחוזותיהם (אם הם בכלל נמצאים בארץ)? האפשרות היחידה שנותרת לפגיעה בהם היא דרך הכיס. רק כסף הם מבינים.

*

וחם, כל כך חם, והכל סגור ומזיע ומחניק. אבל אם פותחים את החלון וממש מתאמצים, אפשר כמעט לראות את ספטמבר. ואולי יש איזה סיכוי זעיר, אחד למיליון, ששם יתגנב איזה שמץ של אושר אירופי קריר אל החלון.

(כן, האירוניה, אני יודע. ואולי בסוף אושר יתגנב גם הנה. אמשיך לעקוב מרחוק).