אנחנו – מכבי תל אביב, אחרי: הכי כיף

מה נאמר ומה נגיד, כנראה שלמרות הכל זו הולכת להיות עוד עונה רגילה של מכבי חיפה. איזה כיף.

הופמן

כידוע, כשמדברים במגרש אין טעם לדבר יותר מדי מחוצה לו, וכשהתותחים רועמים המוזות שותקות, והתותחים רעמו היום. אז רק נחלוק כבוד לכמה מהשחקנים שעשו את הערב הזה כל כך מרגש:

שראנוב – עם עצירה שבסוף שאפשר להשוות אותה לשלשה מנצחת בשניה האחרונה בכדורסל. עצירת קלאץ'. בכלל, יש הרבה דיבורים על זה שהוא שוער יציב ולא יותר מזה. אני מתחיל לחשוב ששוער יציב זה אולי מה שאנחנו צריכים.

צ'וצ'ו – עם משחק אדיר, שלט באוויר, בעטר וביבשה. הגיע ראשון לכל כדור ברגל ובראש, ולקראת הסוף הפליא בריחופים מעל גורי הענק.

שיימן – אני לא רוצה להגיד "טאלב מי?", אבל זה כבר עומד על הלשון. מראה ששילוב בין הגנה טובה ליכולות התקפיות מרשימות הוא לא דרישה בלתי אפשרית ממגן.

ידין – הדבר הכי טוב שקרה לנו השנה. לוחם אמיתי.

בוקולי – לא רק שעשה עבודה הגנתית נהדרת, הזכיר בכמה פעולות התקפיות את בוקולי לפני שחטפו אותו והחזירו קשר אחורי במקום.

גולסה – עוד עליית מדרגה בדרך לאייל שאנחנו רוצים לראות. רואים עליו כמה הוא נהנה מהתפקוד החופשי. חבל שהוא החמיץ את ההזדמנות בסוף, היה יכול לסגור לו משחק חלומי.

עמאשה – חוזר לעצמו דרך הרבה עבודה ותנועה. נתן גול של שחקן שרוצה להבקיע גול.

וגם לבנאדו מגיע. הכין את הקבוצה מצוין, נראה יותר ספרדי מהספרדי שמולו, איחר לדעתי עם החילוף של קטן אבל היי, הוא החליף את קטן! והכי חשוב, הביא ניצחון על מכבי תל אביב.

*

אני מאושר, אבל אני לא רוצה להתלהב יותר מדי.

מכבי לא נתנה משחק ענק היום. היא פשוט חזרה לפרופורציות טבעיות. זאת מכבי חיפה, זה מה שהיא היתה אמורה להיות העונה – מתמודדת לגיטימית על האליפות, לפחות שווה ברמתה לתל אביביות. עכשיו צריך לראות עד כמה רחוק אנחנו באמת יכולים להגיע. כי עם כמה שיפורים אפשר לחזור ולהיאבק על המטרות הקבועות שלנו, אם לא על אליפות אז לפחות על אירופה.

אבל לא נעסוק בשיפורים עכשיו. זמן לשמוח.

כי כיף לנצח משחק גדול, אבל הכי כיף בשבילי – כבר עשרים ומשהו שנה – לנצח את מכבי תל אביב.

*

וכפי ששנו רבותינו, מי שלא ראה צהובים עצובים לא ידע שמחה מימיו. אז לפני שאני רואה שוב את התקציר של המשחק, אני קופץ עכשיו לקרוא עוד פעם את הפוסט של טב"י, ידיד הבלוג, וליהנות מכל רגע.

(עדכונים של יום אחרי: 1. לתמיר לחיאני, ידיד בלוג חדש, יש מה להגיד על הלוביסטים של דוידוביץ' בתקשורת, ובמיוחד יוני הללי. הטעות היחידה של לחיאני שם בעיני היא שהוא קורא להללי עיתונאי. 2. השידור אתמול היה אחד הגרועים שאני זוכר. הבמאי כנראה החליט שצילומי הצבע יותר חשובים מהמשחק עצמו. הנה מה שהיה לחבר פייסבוק, אלי מרציאנו, להגיד על זה: "ראיתי את הספסל ואת כל הסגל והשחקנים, ראיתי גם את הפרחה הבלונדינית שיושבת באחד היציעים, קלטתי את הבחור עם החולצה המצחיקה, לא פספסתי גם את ההוא שדפק לו יריקה, וכשגרסיה התעצבן וכשבנאדו שמח, כשהמעסה עישן וכשדוקטור נמתח. למזלי מדי פעם הצלחתי לקלוט גם איזה הגבהה או פסים לצדדים. ככה זה כשבערוץ 1 אי אפשר לפטר את העורכים").

מתי

ישבתי אתמול על הכסא הקדוש של אבא של מוישה. 20 שנה מנוי. אם עשרה קבין של קדושה ירדו על העולם ותשעה לקחה ירושלים, אז עשרים שנה מנוי, יציע 4 שורה 23 כיסא 34 אוכל הכותל המערבי, בלי לדבר בכלל על כיפת הסלע.

עלינו למקומותינו אני ומוישה. הוא עם המנוי שלו , 20 שנה מנוי, יציע 4 שורה 23 כיסא 35 ואני עם המנוי של אבא של מוישה לכיסא הקודש, אחד מימינו. כשאתה 20 שנה מנוי באותו כיסא, השכנים מסביבך קרובים אליך יותר מזה שגר דלת לידך. השעות שהעברתם יחד, הטובות, הגדולות, העצובות. החיבוקים שחיבקת אותם עם השנים עולים לפעמים על כמות החיבוקים בהם חיבקת את אשתך. אולי אחד הדברים שמבאסים אותי בזה שאין לי מנוי זה השכנות הזו ביציע, מאז שאני לא גר בחיפה אין לי מנוי וכך אני עולה ליציע, אם ב-2 שם אני לרוב יושב עם חברים שלי ואם עכשיו ב-4, ומרגיש כמו זר העולה במעלית של בניין מגורים כשהדייר שעולה איתך עושה לך שלום עם הראש, בלי חיוך, אולי אתה בכל זאת שכן בבניין שהוא אף פעם לא ראה, בוחן לאיזו קומה במעלית לחצת ותוהה מה בדיוק אתה הולך לעשות שם. האחווה הזו , אווירת הביחד הזו היא חלק נפלא מההתכנסות במגרש כדורגל. עבורו מוטב היציע מן הטלוויזיה.

ולמוישה כולם מסביב לחצו את היד ונענעו בעצב את הראש ובחנו מי מגיע היום לשבת בכיסא הקדוש של אבא של מוישה שנפטר לפני כשנה.

אחרי שאבא של מוישה נפטר, אמא של מוישה החליטה בכל זאת לחדש את המנוי שיהיה לנכד, אם ירצה, ללכת ולשבת בכיסא הקדוש של הסבא. והנכד בא וראה כמה הפסדים בכיסא הקדוש של סבא ונכנע. באה האחות ראתה תיקו, הגיעה אשתו של מוישה לשבת וראתה גם היא תיקו בדרבי. הגיעו דודים, גיסים, מכרים, כולם כולם ראו מאמצע יציע 4 רק הפסדים. ישבה המשפחה של מוישה על המדוכה, החליטו להביא איצטגנינים להוציא את העין הרעה, לא עזר. הביאו מכשפות, מעלות באוב, הרב פינטו הציע לשים על הכיסא הקדוש סרט אדום רחמנא ליצלן וגורש משם יחד עם דנקנר שחייב מיליונים לחצי מיציע 4, כלום לא עזר. אתמול ישבתי אני על הכיסא הקדוש. נחה רוחו של אבא של מוישה. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים הירוקים.