אנחנו – הפועל עכו, אחרי: עד העונג הבא

מה יהיה? זה טוב מדי. יש כאן כבר סימנים די בולטים של עונה מהאגדות, כזו שתיכנס למגירה המיוחדת של יצחק הברמן. ומה שנחמד זה שמגוונים לנו במכבי: פעם ניצחון מוחץ, פעם ניצחון של אופי, פעם חזרה מפיגור מפתיע. שלא יחסר חומר ל"הירוקים 2".

החברים למערכת עושים לביתם והשאירו אותי לבד עם סיכום המשחק. משום שהבלוג א. דוגל בזכויות עובדים וב. יודע שחשוב יותר שהם יהיו שם כשאנחנו בחולי ופחות כשאנחנו בבריאות – אני לוקח על עצמי את המשימה בשמחה. אבל תזכרו שיותם ומתי חייבים לכם.

*

ברור שהשינוי העיקרי בקבוצה הוא בנאדו. הוא הכניס שקט לקבוצה, ייצב את ההגנה, ידע להחזיר ולהשתמש בגוסטבו הנפלא והראה ניהול משחק מצוין. אבל בהתקפה, ההבדל הקטן בין אריק לרובן הוא שלרובן לא היה את עמאשה.

מאז שויאם נפצע, קצת שכחנו איזה חלוץ מצוין הוא. לא נופל מאף חלוץ בליגה. גם לוחץ מצוין, גם מהיר מאוד, גם מפרגן, גם מבקיע (פעמיים! אם לא הטעות של הקוון), גם מבשל (בישול שלישי שלו היום בשני המשחקים האחרונים). עמאשה עושה את ההבדל בין מכבי לא מנוצחת לבין מכבי שמביסה.

אז ויאם תענוג, וגוסטבו תענוג וטאלב תענוג, גם בהגנה לשם שינוי. מה שקצת זמן מחוץ לדשא יכול לעשות.

*

צ'וצ'ה נתן משחק בינוני, וטוב שהוא שומר את המשחקים הפושרים שלו לעכו. שראנוב מתפתח לסוג של שטראובר עם הזינוקים התיאטרליים, אבל בינתיים אין תלונות טפו טפו טפו, ודקל זה דקל. החולשה הגדולה שלנו היא בעמדת המגן הימני, עם משומר הלא יציב שהמשחק שלו היום ייצג היטב את המהות שלו כשחקן: איבוד רשלני של שחקן שעלה בגול, לא מעט חורים בהגנה, אבל חצי-בישול נהדר לוורד מצד שני. בכל אופן, אנחנו צריכים מגן ימני יותר סולידי ופחות הרפתקן, ואני מאמין שבנאדו ייתן צ'אנס אמיתי לדגני לכשיחזור מהפציעה.

הבעיה השניה שלנו כרגע היא ליד עמאשה. שלומי אזולאי הוא שחקן טוב, חלוץ מחליף לא רע בכלל, אבל לא מספיק בשביל לפנטז על אליפות. יותר מדי התחכמויות, פחות מדי תכליתיות. אני לא יודע מה קורה עם השחקן היהודי התורן או עם חלוץ זר, אבל עד שאין חלוץ נוסף עדיף כבר לשחק עם ורד (שהיה מצוין כשנכנס, ולא בפעם הראשונה), ואולי לתת יותר דקות לתורג'מן, שעושה הרבה במעט הדקות שהוא מקבל.

*

וכמובן, קטן. היום עליתי על הפתרון לשאלת ה"50-50" שלחיאני דיבר עליה בפוסט שעבר. קטן אכן משחק קשר 50-50, אבל מסוג מאוד מקורי. בתחילת המשחק הוא משחק מקדימה, כחלוץ שלישי, ולקראת סוף המשחק, כשהוא מתעייף, הוא משחק כקשר אחורי. הבעיה היא שבהתחלה הוא חסר באמצע כדי לבנות התקפות, בטח כשידין לא על המגרש – ובסוף המשחק אין לו באמת מספיק כושר לרדוף אחרי שחקני היריבה. מה גם שבמשחקים האחרונים אפילו את מסירות הזהב שלו הוא כבר לא מחלק, ובעיקר מאבד כדורים.

אבל בנאדו לא אידיוט, ולדעתי הוא עלה על הפתרון האולטימטיבי לבעית קטן, כשמצא לו את התפקוד המושלם: התפקוד בו הוא מעורב במשחק כמה שפחות. ואם זה משתלם בחדר ההלבשה, זה משתלם לנו בכלל. גאון בנאדו, כבר אמרנו?

*

זהו, אין לי עוד מה להגיד. המשחק הזה היווה סיום מושלם לשבוע מענג מבחינתי, אישית.

שיהיה שבוע מענג לכולנו.