כל המשחק אמש, עמד לשמאלי הופמן וניסה לשדל אותי להגיד מילה טובה על חן עזרא. והופמן זה, שלא משנה איפה אעמוד תמיד יעמוד לשמאלי, יכול לגרום לאוהב אדם כמוני, המחזיק עשרות אלפי מטרים מרובעים של מחסני מילים טובות עבור כל אדם, יפה נפש מהז'ורנאלים, להרגיש לידו כמו בולס טובלרונים בטיסות.
ואני עמדתי שם לימינו, נושך שפתיים, מלהג באוזניו מילים טובות על מרקו בלבול, על הקהל של הפועל, על אבו מאזן, על חסן נסראללה, אפילו נדמה לי ששמעתי את עצמי אומר שלזכותו של היטלר אפשר לציין שהוא אהב כלבים, אבל מילה טובה על חן עזרא לא יצאה מפי. בונקר. והופמן מתעקש: "תראה כמה הוא מתאמץ", הוא אמר. "תראה איזו מהירות, תראה איזו מסירה, תראה איך הוא פותח לשטחים מתים". ואני לא מוכן, לא מוכן. כי להגיד מילה טובה על חן עזרא זה עבורי כמו להגיד מילה טובה על ביבי: גם אם מגיעה לו מילה טובה, מבחינתי אין לו את המרכיבים הבסיסיים שראויים להפוך אותו למנהיג שלי. כך גם לחן עזרא אין את שני הדברים הבסיסיים שצריכים להיות לשחקן כדורגל מבחינתי: ראש למעלה ורכות של שלג טרי בפנימי של הנעל.
ואז הגיעה הדקה התשעים, וחן עזרא שלח כדור נפלא מימין לאלירן עטר, והופמן משמאלי עשה לי שוב בפעם המי יודע כמה את הפרצוף של: "נו יא אספסוף, תגיד מילה טובה", ואני עוד ניסיתי להגיד לו שאת הכדור בכלל מסר טוואטחה, אבל כשהופמן הבחין שיצאתי אידיוט, כי מה פתאום טוואטחה באגף ימין, זה עמד להגיע. נשבע לכם שזה עמד להגיע. הצוואר כבר נטה שמאלה לכיוון הופמן, הפה התחיל להיפתח, וכל המילים הטובות עמדו לצאת מתוכו כהורה סוערת. ואז, שניה לפני, כשהשם חן עזרא כבר נזרק לחלל האוויר ורק נשאר להשלים אחריו מיליוני סופרלטיבים, הגיעה הדקה התשעים ושלוש. הפה נחתם, הצוואר חזר לעמדת מוצא, הראש הורכן. ירדתי מכיסאי בבלומפילד, עקפתי משמאל את הופמן ההמום והלכתי הביתה.
***
השיר "עזרה בדרך" הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר (נראה לי שכבר צירפתי אותו פה לאחד הפוסטים). אין הרבה שירי תקווה כאלה שנותנים לך הרגשה שיש עוד סיכוי להינצל, שיש עוד מישהו שיבוא להחזיק לך את היד גם ברגעים הכי קשים של החיים. מצד שני, השיר "עזרא בדרך" הוא השיר המייאש ביותר בעולם. ובכל זאת, דווקא היום, דווקא עכשיו ודווקא כי הופמן תמיד צודק: חן עזרא, כל עוד אתה לובש ירוק – אני אוהב אותך (וחוץ מזה, היית אתמול מצויין).
מתי סין-קרונה
מצד שני 
העקרב והצפרדע, מכיר? הטבע של שחקנים נחשף כשיש להם מעט מאוד זמן לחשוב. אז עזרא הוא העקרב שלנו. הוא ינסה ויבטיח ויתאמץ, אבל בסוף הוא יעשה את מה שעקרבים עושים, גם אם זה אומר שהוא יטבע ביחד איתנו במעמקי הטבלה.
מצד שני, כדורגל זה לא באמת טבע, ושחקנים יכולים להשתנות. תראה את יוסי, שפעם כשהוא היה מול שוער האוהדים כבר היו מתחילים להתחבק, והשנה כולנו ראינו איך הוא עומד מול שוער ומחליט למסור לתורג'הינום. אז יש תקווה.
בקיצור הכל נכון, אבל אני אופטימי לגבי חן. הוא ילמד.
והשלג בנעל – מבריק.
אהבתיאהבתי
נו, כרגיל, אחרי כאב לב כזה רק אתה והופמן מצליחים לעקם לי חיוך.
פוסט מעולה שעושה חשק לעמוד איתכם שם ולבכות יחד.
פעם אמרתי לך שאת השיר הזה אני קורא בנימה צינית. מן ביקורת מיואשת על כל ההבטחות שלא מתממשות אף פעם (והנה ביבי פעם שניה באותו פוסט). ממש כמו חן עזרא.
אהבתיאהבתי
טוב זה ענק. ממש נהניתי לקרוא
אהבתיאהבתי
כתיבה סטנדרטית שלך, כלומר, יוצאת מהכלל בכל קנה מידה.
המהלך האחרון של עזרא הוא תמצית הקריירה שלו עד כה, הלואי וסופה יהיה שונה מהסוף אמש.
אנחנו הסך-הכל הכי קטן מסך חלקיו, חבורת כשרונות שבמקרה קיבלו אותה חולצה, ומנסים בפעולות שניים-על-שניים, לנצח משחק של 11 על 11.
אהבתיאהבתי
וואלה העקרב והצפרדע הופמן.
יניב, אני אבכה כשתעמוד יחד איתנו.
תודה תום.
פראליה, היטבת לזהות. שתיים על שתיים במשחק של 11 על 11. בול.
אהבתיאהבתי
אחלה פוסט מתי.
ממש מרגיש כמוך.
אפילו עם התוספת בסוף, למרות הכול.
אהבתיאהבתי