אנחנו – הפועל רעננה: הנעה מובטחת

רעננה יותר הגישה לנו את המשחק היום מאשר אנחנו לקחנו אותו. הפנדל שקיבלנו היה הכי זול שאפשר לקבל. אף אחד אפילו לא איים על השער של רעננה. בואו, קחו פנדל, תבקיעו לנו. ואפילו את זה התעקשנו להחמיץ. מזל שבניון ברמה אחרת משאר הקבוצה. גם במישור היכולת, גם במישור הנחישות (בכלל, עושה רושם שבניון הבין סוף סוף שהוא לא יקבל את התשואות רק כי החליט לפרוש בישראל. הוא יצטרך להרוויח אותן. הוא הבין גם שכל מה שיצטרך לעשות בשביל להרוויח אותן הוא לזוז על המגרש. זה כבר יבדיל אותו מהאחרים. מאז יוסי לא קם בישראל כיוסי. רק זהבי מתקרב, וזהו).

האדום היה גם הוא זול ממש. כמעט חינם. עוּף-בשקל. אמצע המגרש, שום איום שמחייב עבירה כזו.

רעננה הגישה, אנחנו בקושי לקחנו. זה הזכיר לי קצת את הצילום המפורסם של אהוד ברק וערפאת. אתה תיכנס – לא, תיכנס אתה קודם – לא, אתה קודם – לא, אני מתעקש. בסוף נאלצנו להיכנס קודם, ולהכניס – בקושי – שני שערים דרדל'ה. מול עשרה שחקנים. ובמשחק בינוני מאוד.

איכשהו הקבוצה הזאת מצליחה להוציא אותי מתוסכל גם במשחק שאמור להיות קל על הנייר, ושהופך לעוד יותר קל על המגרש. איפשהו בתרגום מספרדית לעברית, מישהו שכח לספר לרוני לוי שהנעת הכדור היא רק אמצעי, בדרך למציאת הפרצה להגנה, שגם היא אמצעי, כשהמטרה היא להבקיע גול. אנחנו נשארנו תקועים בשלב הראשון. להניע כדור, כמטרה בפני עצמה. אז בהנעת כדור הצידה ואחורה אנחנו הקבוצה הטובה בישראל. ההנעה מובטחת. אבל מול עשרה שחקנים של רעננה, הנעה אנמית כזאת היא עבור הקהל עינוי מתמשך.

בדקה ה-87 אנשים התחילו לצאת מהאצטדיון. זו לא היתה יציאה בשביל להימנע מהפקקים, הם היו נשארים אם היו חושבים שנראה עוד גול. אבל הם העדיפו לצאת לעמוד קצת בפקק. אפילו שם יהיה יותר עניין מאשר בהנעת הכדור השבלונית שלנו. לפחות אפשר לשמוע רדיו.

*

בדרך חזרה לתל אביב שמענו רדיו. הקשבנו לאחת מתוכניות הכדורגל של אחרי המשחקים, ואני מבין שיש איזה ניסיון להציג את הדברים קצת אחרת ממה שנדמה לי שהיא המציאות. אומרים לנו עכשיו שאנחנו לא יכולים לצפות ליותר מהיכולת שהקבוצה מציגה, כי זאת בסך הכל "עונת מעבר", בה הקבוצה בונה את עצמה מחדש, בהתבסס על שחקני בית. שזה אחלה. אבל אני רק מבקש לזכור שזה לא מה שאמרו לנו בתחילת העונה. בתחילת העונה הלכנו על כל התארים. שזה אומר מאבק על האליפות. אנחנו לא נאבקים על האליפות. אנחנו נאבקים על פלייאוף עליון.

האם חל שיפור במכבי חיפה מאז מחזורי פתיחת העונה? בהחלט. אבל נציין גם שהשיפור הוא ממצב בו היינו מאוד גרועים למצב שבו אנחנו סתם לא משהו. זה כמו שמישהו ייתן לנו מכות ואז יעבור לצבוט אותנו: זה בהחלט שיפור, אבל לא מגיעה לו תודה. אז עכשיו מדברים על הבראה, עכשיו עושים צעדים נכונים של ניקוי הקבוצה מכל מיני אלמנטים שליליים ומשחקנים בינוניים. זה מצוין. אבל זה לא מה שדיברנו עליו בתחילת העונה.

זו לא סתם קטנוניות. כי לקבוצה יש 18 אלף מנויים, שכל אחד שרבים מהם הוציאו לא מעט כסף על המנוי בהתבסס על מה שהקבוצה הצהירה כמטרות שלה. והמטרות לא היו "בניה", ולא "הצערה", ולא "התבססות על שחקני בית". אלא "מאבק על כל התארים".

אז אפשר להסביר לנו שהדרך ארוכה יותר ממה שחשבו. אני חושב שהמועדון ימצא אוזניים קשובות בקרב האוהדים לגישה כזו. אבל שלא יזיינו לנו את השכל. כי אנשים לא אוהבים שמתייחסים אליהם כטמבלים. אפילו אם הם אוהדים (במיוחד אם הם אוהדים: לאוהדים אכפת יותר מלאנשים אחרים. הם נוצרים בזכרונם רגעי שיא, ונצרבים בו רגעי השפל. לכן הזיכרון שלהם יותר ארוך משל אלה שלא אכפת להם).

*

האם רוני לוי הוא האיש הנכון להבריא את הקבוצה? לדעתי כן. הקבוצה זקוקה למשמעת, ליראה כלפי דמות המאמן, להבנה של השחקנים את רוח המועדון ואת הכבוד שהם אמורים לרחוש לסמל. ואת זה נראה לי שהוא מחדיר בה.

אבל אני חושב שזו גם תקרת הזכוכית שלו. לדעתי הוא לא יכול להביא אותנו למאבק על האליפות בעידן גולדהאר. כי הוא שמרן מדי וזהיר מדי. אבל א. זו רק דעתי, ובהחלט יכול להיות שאני טועה. ב. אנשים משתפרים בעבודה שלהם, ואולי גם רוני לוי ימצא את הדרך להפוך ממאמן שיודע להפוך חבורה לא ממושמעת של שחקנים לקבוצה, למאמן שיכול לקחת אותה לאליפות מול מתחרות רציניות.

*

ואם כבר דברים שציפינו להם לפני העונה: אח שלי, חייל, קנה מנוי לעונה, בהתבסס על ההנחה שכמו כל קבוצת כדורגל בישראל, גם אנחנו נשחק את רוב משחקינו בשבת. משום מה, המשחקים שלנו לאחרונה נערכים רק בימי ראשון ושני. מפה לשם יוצא שהוא לא ראה משחק באצטדיון כבר הרבה זמן. גם בשבוע הבא זה לא יקרה. האם מישהו יפצה אותו על המנוי שקנה? האם יש איזו סיבה הגיונית שאנחנו באופן עקבי לא משחקים בשבת?