אנחנו – בני יהודה (גביע): תלויים

החילוף של יוסי בשביל הסטנדינג אוביישן היה צפוי כמעט כמו גול של יוסי אחרי שבוע דרמטי שהוא עמד במרכזו. אם רוני לוי היה יכול, הוא היה עולה ליציע ומריע לו בעצמו, עם תנועות ההשתחוות והכל. כי יוסי, יחד עם גילי ועם אלגרבלי*, הצילו הערב את רוני מהפסדי מביכי.

*מסתבר שהשער נרשם בסוף לטובת פלט. עם זאת, פלט לא מסתיים ב י' ולכן פה בבלוג השער יישאר לנצח של אלגרבלי.

*

כמו דראפיץ', גם יוסי מזרחי עשה בית ספר ללוי. כמו דראפיץ', גם הוא תפס את לוי עם המכנסיים למטה, כמו שחקני בית"ר גם השחקנים שלו עמדו מעולה והיו עדיפים עלינו באופן מוחלט. השחקנים שלנו, שידעו שהם עדיפים על הנייר וידעו גם שהם עושים כל מה שהם יכולים, לא הבינו איך קורה שבכל זאת הם לא מצליחים להחליף שלוש מסירות רצופות, שהם כמעט לא עוברים את החצי, שהם לא בועטים לשער, וכל זה בזמן שבני יהודה שוטפת את המגרש ולא מפסיקה לאיים על סטויקו. התשובה פשוטה: בכל מה שקשור להעמדה שלהם על המגרש ולהכנה למשחק, היתרון החד משמעי היה של היריבה.

באופן פרדוקסלי, דווקא המימוש של היתרון של בני יהודה בדמות השער של גלבאן (עוד פעם שמירה גרועה בקרן? מה יהיה?) הוציא את השחקנים שלנו מההלם.

*

הכל הלך לטובת בני יהודה, שהיתה ממושמעת ועשתה הכל נכון. אבל כמו שאומרת הקלישאה, פעולה אישית טובה אחת של שחקן יצירתי יכולה לעשות את כל ההבדל. רק משהו יוצא דופן היה יכול לשבור את הדינמיקה שהמשחק הזה קיבל. למזלנו, ולמזלו הגדול של רוני לוי, לבני יהודה יש שחקן אחד שיודע לעשות דברים יוצאי דופן. לנו יש שלושה כאלה. וזה הדבר הכי גדול שקרה בחלון ההעברות הזה. מה שלא הולך במוח (של המאמן) הולך בכוח (של השחקנים), וההגעה של ורמוט סידרה לנו כוח אש שיש מעטים כמוהו בליגה, שמחפה על החיסרון בעמדת המפקד. עם כל התכנון והמשמעת הטקטית שבעולם, קשה להתכונן לקבוצה שיש לה שלישיה כמו עטר, ורמוט ובניון בחוד.

למזלו של רוני לוי, אחרי הגול של גלבאן נמאס לוורמוט מהמשחק המסודר והנעת הכדור הלא תכליתית. במקום עוד מסירה מתוחכמת, הוא פשוט בעט לשער. למזלו של לוי, הדבר היוצא דופן יצא מהדופן של הנעל של גילי וננעץ בין החיבורים. למזלנו, היתרון המצטבר של השחקנים שלנו גדול מהיתרון של מזרחי על לוי.

ובקיצור: הניצחון הזה הגיע למרות רוני לוי, לא בזכותו. אבל משום שההצלחות רשומות על שמו של המאמן כמו שההפסדים רשומים על שמו, הוא יוצא הפעם זכאי ומקבל עוד לפחות שלב גביע אחד של חסד. מה יהיה בשלב הבא? תלוי בהגרלה, וביוסי, גילי ואלירן. לוי כבר לא ממש פקטור. אם כבר, הוא רק מפריע.

*

כמה מקריות יש בכדורגל. הכדור שהתלבש לורמוט פירק את כל מה שנבנה במשחק עד אותו רגע. הכתומים נשברו פסיכולוגית כשראו איך כל המאמצים שלהם, כל המשמעת שלהם, כל המשחק המדויק והפנטסטי שלהם עד אותו רגע – נמחקים במחי בעיטה אחת. משם הדרך היתה קצרה. עטר במסירה נדירה, טוואטחה במסירה אופיינית, פלט עם כל הגוף המתפזר שלו ובעיקר אלגרבלי דאגו לשער השני, ומאותו רגע זו היתה ההצגה של בניון.

כמו כולם, גם אני לא אוהב את הדרמה של הילד המחונן. הייתי מעדיף שהדלק שלו יהיה הרצון לנצח את היריבה ולזכות בתארים, ולא הרצון להוכיח לכולם כל הזמן. אבל מה לעשות, לא תמיד אפשר לבחור מה יציל אותך מחבל התלייה, וברגעים כאלה קשה להיות בררנים. אם זה מה שעושה ליוסי את זה, שיהיה. אי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים, והכלב הזה, כבר אמרנו, חי וניזון מתפקיד הגיבור שמציל את כולם ברגע האחרון נגד כל הסיכויים.

כל עוד הוא לא גורר את הקבוצה אחריו לתהומות האלה, כל עוד זה מתבטא רק בחגיגות שמחה מוגזמות אחרי גולים ולא בתנועות מגונות והצהרות מטופשות, שיהיה לו לבריאות.

*

אני לא יודע מה יוסי יודע לגבי התוכניות לעונה הבאה, אבל נדמה לי שיש לפרש את התמיכה שלו ברוני לוי בשבוע שעבר כתנאי – אני אשאר בקבוצה, אם רוני לוי יישאר בקבוצה. שניהם צריכים זה את זה. יוסי יודע שבהצלה החוזרת ונשנית את ראשו של לוי העונה הוא קנה לעצמו מקום בהרכב אצלו כל אימת שרק ירצה. עליו רוני כבר לא יעשה סדרות חינוך, ואת הביטחון הזה הוא לא ישוש לאבד בשביל מלחמה נוספת על מקומו בהרכב אצל מאמן אחר. לוי יודע, כמובן, שבלי יוסי הוא היה בפלייאוף התחתון השנה, כישלון עצום שהיה מהווה מכה רצינית, אולי מכת מוות, לקריירה שלו. הוא חב ליוסי כרגע את המוניטין המקצועי שלו.

רוני ויוסי תלויים זה בזה, ונראה שהצמד הזה יישאר איתנו לפחות לעוד עונה אחת, בתקווה שבסופה לא נמצא את עצמנו תלויים לצידם. האם ההישארות של יוסי שווה לנו את ההיתקעות עם רוני? האם היכולות האישיות של יוסי יצליחו לחפות על יכולות האימון של רוני?

אני די בטוח שלא. אני חושב שבלי הכנה נכונה וניהול משחק טוב אפשר לנצח משחק פה ושם, אולי גם לקחת גביע, אבל אי אפשר להגיע רחוק בליגה – גם עם השחקנים הטובים בעולם. תשאלו את אוהדי ריאל מדריד. מאמן טוב, לעומת זאת, יכול לקחת שחקנים חלשים על הנייר הרבה יותר רחוק ממה שאפילו הם חושבים. תשאלו את אוהדי אתלטיקו מדריד.

בכל מקרה, את אוהדי מכבי חיפה אף אחד לא שואל. אולי הסטה של לוי לתפקיד שמתאים לו יותר, נניח מנהל מקצועי מעל מאמן שיודע לנהל משחק, תוכל לעשות פלאים לקבוצה. אשרי המאמין. בינתיים נשים מבטחנו ביוסי וגילי.

אה, ו

– בחיאת חברים, תנו לאלירן להבקיע ראשון כל משחק. אחרת הוא הופכת למפלצת אגו מטורפת שלא רואה שום דבר חוץ מהשער.

– השתיקה של שחר בכל הנוגע לסאגת בניון ולמרמור הכללי של הקהל מדאיגה אותי לגביו יותר מכל מה שקורה בצד המקצועי. שחר שאני מכיר יוצא בזמנים כאלה בסדרת ראיונות, נפגש עם האוהדים, עולה לשידור ביציע העיתונות. עושה סדר. אבל שחר שותק. האם ייתכן שהאריה באמת קצת עייף ממלחמות? עכשיו אני מתחיל לחשוב שיש בזה משהו.