הפועל תל אביב – אנחנו: הרפתקאות בפתח תקווה

אין חוקים.

כלומר יש חוקי טבע, כן, ויש הרגלים, ויש כל מיני דברים שקורים באופן די קבוע ושסטטיסטית צפוי שימשיכו לקרות. אבל סטטיסטיקה היא כידוע סוג של שקר, וגם אם יש 0.00001 שיקרה משהו, אף אחד לא יכול לערוב לכם שלא תיפלו דווקא על שבריר האחוז המסכן הזה. תשאלו את אוהדי לסטר, או קרית שמונה, או – להבדיל – שאפקואנסה.

אין חוקים, אבל יש דבר אחד חשוב שלמדתי בחיים ובינתיים תמיד הוכח לי כנכון: אם אני הולך למשחק של מכבי, יקרו דברים מעניינים. אני יכול ליפול על משחק נורא, או על משחק מדהים, או על משחק משעמם, אבל בטוח שיקרו דברים, והכל יכול לקרות. אם אני נשאר בבית, לעומת זאת, כנראה שלא יקרה שום דבר מיוחד.

ואני אוהב שקורים דברים מיוחדים. לכן היום, למרות שהטרמפ המיועד שלי לפתח תקווה הבריז ברגע האחרון, ולמרות שבשעה שש מזג האוויר נראה כסיכום הולם למדי לשנת 2016, החלטתי בכל זאת לבדוק איך בכלל מגיעים לאם המושבות באפליקציה שבה בודקים איך מגיעים למקומות.

לצד האפשרויות המפתות של לקחת שני אוטובוסים ואז ללכת; או לחלופין ללכת, לקחת שני אוטובוסים ואז ללכת – האפליקציה הציעה לי את האופציה לנסוע עד פתח תקווה ברכב פרטי של מישהו שאני לא מכיר. זאת היתה הצעה מופרכת לחלוטין, ולכן החלטתי מיד לאמץ אותה בהתלהבות. זהו, הולכים למשחק. איך אמר ד"ר סוס, "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"? אז לא קראתי את הספר, אבל לא צריך לקרוא ספר בשביל להסכים עם השם שלו. יצאתי.

לא יודע אם הגעתי למקומות נפלאים. אני כן יודע שעכשיו אני יושב על הספה בבית, אחרי ניצחון של הקבוצה שלי בדקות האחרונות, כשאני שיכור למחצה ושבע למדי, ועם תמונה בטלפון שיום אחד אולי תהיה שווה הרבה לייקים, או איך שלא יקראו למטבע הרשתות החברתיות בעוד עשרים שנה. וכל זה, אגב, מבלי להוציא מכיסי אגורה שחוקה.

*

אפרט: הנהג שהציעה לי האפליקציה היה בחור חביב בשם זאביק, רואה חשבון במקצועו. הנסיעה היתה מהירה, נטולת פקקים ובמפתיע גם חינמית, שכן האפליקציה – מסתבר – מעניקה הטבה של נסיעה ראשונה חינם או משהו. זאביק החביב לקח אותי עד קרוב לביתו של חבר שלי טי"ת, שגר בפתח תקווה ושאת המשחק ניצלתי כדי לבקר אותו ואת בנו נו"ן, שזה עתה נולד. טי"ת הצטרף אליי למשחק, ולפניו ישבנו בפאב של האיצטדיון – שם הוא התעקש להזמין אותי לסנדביץ' חזה אווז טעים ובירה, לכבוד יום ההולדת שהיה לי לא מזמן.

במשחק עצמו ישבתי ביציע העיתונאים, וזה יצא נהדר לא רק כי זה חינם (איזה מקצוע!) אלא גם כי זה (שוב) היה קרוב ליציע של אוהדי מכבי, שלא הפסיקו לשיר ולקפוץ כל המשחק – וזאת למרות שהיה די חרא של משחק. ביציע איתי גיליתי גם חבר מהעיתון, אוהד הפועל תל אביב, מה שסידר לי גם טרמפ חזרה הביתה. אחרי המשחק הדי גרוע והניצחון המאוד משמח ישבתי עם החבר מהעיתון ועם חבריו, אוהדי הפועל, בפאב של האיצטדיון (השני, לא זה ממקודם; יש להם שניים שם מסתבר, אולי אחד על כל גול). החברים האלה היו קצת שיכורים ומאוד נחמדים, ולמרות שכרגע הפסידו (אולי בגלל, בכל זאת אוהדי הפועל), ולמרות שהקבוצה שלהם עומדת בפני פירוק (אולי בגלל, כנ"ל) – הם התעקשו להזמין אותי לבירה ולצ'ייסרים.

בקיצור – יצא שעכשיו אני די שיכור, די שבע ודי מבסוט באופן כללי מכל החוויה הזאת. אז תודה לזאביק, תודה (ומזל טוב!) לטי"ת, תודה לאוהדי מכבי, תודה למכבי, תודה לחבר מהעיתון אוהד הפועל תל אביב ותודה לחברים שלו. ד"ר סוס אמנם לא כתב את זה – לפחות לא בשם של הספר – אבל די ברור שמקומות הם נפלאים במיוחד כשהאנשים בהם גם טובים ונדיבים.

*

ובין לבין היה גם ניצחון. וגם הוא, אפשר לומר, היה ניצחון-חינם. כי הוא לא באמת הגיע לנו. תל אביב היתה יותר טובה במחצית הראשונה, אנחנו הופענו למשחק בחצי השני וגם אז לא הרשמנו מדי, ובסופו של דבר השגנו ניצחון די במקרה.

אין יותר מדי מה להרחיב על מה שהלך שם. עושה רושם שכבר אין ממש רעיונות חדשים, הג'וקרים כבר לא עובדים, וכולם בקבוצה כבר מחכים לינואר ולחיזוק שהוא יביא עמו. כן ייאמר לזכותנו: יש קבוצה. אנחנו לא אבודים. אנחנו לא סופגים בקלות. אבל אנחנו גם לא מרשימים. תהליך וכל זה, אתם יודעים.

ובכל זאת ניצחנו. כבר אמרנו שכשמעזים, דברים קורים? אולי הרוחות העזות עשו את שלהן והדביקו את רנה למטה על הקווים בווירוס ההרפתקנות שלי מהיציע למעלה. בדקה ה-65 הוא ראה שלא הולך, ובחר לקחת סיכון, להוציא קשר אחורי ולהכניס במקומו קשר התקפי – לא דבר מובן מאליו במשחק שממילא לא שלטנו בו. וזה עבד. אולי במקרה – אבל עבד פצצה: מחליף אחד מסר למחליף אחר שסידר לנו את הפנדל של השער הראשון, ואחר כך אחד מהם גם כבש את השער השני.

איך אמר ד"ר סוס, "אם יוצאים קורים דברים נפלאים"? הנה, ג'אבר ומוגרבי יצאו, ובאמת קרו דברים נפלאים.

*

זה קצת לא הוגן. ג'אבר כן ניסה ונלחם ועבד. אבל הוא עדיין לא היה טוב. הוא אמנם לא היה זוועתי כמו במשחק הקודם, אבל הוא לא היה טוב; ובינתיים, בשני הצ'אנסים שהוא קיבל, הוא הקל מאוד את ההחלטה על הצוות המקצועי אם להשאיר אותו בירוק.

התפקוד שלו כקשר אחורי לא עוזר. לדעתי הוא יותר 50-50 בואך קשר קדמי. הוא צריך חלק אחורי חזק ועצמאי מאחוריו, כזה שלא תלוי בו, וראינו את זה גם בעונה שעברה – אבל הנה הבעיה: הוא לא מספיק טוב כדי לבזבז עליו עוד עמדה.

אז הוא כן מקבל ממני הנחה על התפקוד הלא מדויק, ובכל זאת, זה לא זה. גם בחלק הקדמי, מלבד מתפרצת אחת טובה שהוא הוציא (זו שהובילה להחטאה של עטר משני מטר על סף המחצית), הוא לא עשה יותר מדי. בסך הכל ג'אבר התאמץ, רצה מאוד ואף מיעט לאבד כדורים (בטח לעומת רעננה) ובא לקבל את הכדור כשאחרים ברחו ממנו – אבל זה לא מספיק. כמו שהוא נראה כרגע, הוא לא ראוי לחולצה שלנו. בעיני יותר בגלל חוסר ביטחון מאשר חוסר יכולת, אבל זה לא באמת משנה. שיצבור קצת דקות במקומות אחרים, זה יעשה טוב לשני הצדדים.

*

אבל אין סיבה להתמקד דווקא בג'אבר. האחרים לא היו הרבה יותר טובים. הרוב גם לא היו רעים במיוחד – קגלמאכר הרביץ לעזרא, כמו שצריך; סאן היה בסדר בהגנה, ובהתקפה כמעט בישל גול לרוקאביצה עם הגבהה מצוינת; נטע רץ כרגיל והשתדל; וגם כל השאר התאמצו. אבל כקבוצה נראינו רע מאוד – בטח במחצית הראשונה – ובעיקר חסרי רעיונות בהתקפה, חוץ מבעיטות של עטר מרחוק. וזה הדבר שצריך לשפר בינואר יותר מהכל: שחקנים שיש להם רעיונות בהתקפה. קהת יכול אולי להיות מצוין כחלק מיחידה שמתפקדת היטב, אבל הוא ככל הנראה לא שחקן שירים על כתפיו את הקבוצה ויוביל אותה; ו-ורמוט לבד לא מספיק, בטח לא עם הנטיה שלו להיפצע (כתבו "ורמוט נפצע" בגוגל. בעצם אולי עדיף שלא תכתבו).

ובכל זאת היו כמה שהצטיינו. אלה אנשי המשחק שלי: עטר, שלמעשה היה האיום ההתקפי היחיד שלנו, וגם עזר לא מעט בהגנה ועשה לחץ טוב (כזה שגם סידר את המצב הכי טוב שלנו; אולי זה ילמד אותו שעבודה הגנתית משתלמת?). אני חייב לציין שהתלונות שלו אחרי כל כדור שלא מגיע בדיוק אליו ממש מאוסות, אבל זה שפשוט ככה הוא, ככה הוא מפרק מתח ועצבים, וצריך פשוט להתעלם – ונראה לי שזה גם מה שהשחקנים האחרים למדו לעשות. בכל אופן, את שלו עטר עשה היום ועשה טוב, לא הפסיק לאיים על השער ואני שמח שהוא קיבל על זה את הגמול (ותודה גדולה לרוקאביצה שהבין עם מי יש לו עסק, ויתר מהר על הפנדל וחסך מעטר ומאיתנו ריב מבזה).

איש המשחק השני שלי הוא ואליינטה. מארק עושה עבודה גדולה כבר שנה שניה ברציפות, ובניגוד לדקל – שכל פעולה הגנתית שלו היא באיזו הקרבה עצמית הירואית סטייל נגיחה בזינוק מהקו ברגע האחרון  – מארק עושה את העבודה שלו בשקט. נראה שמהבורות שדקל יוצא מהם בגבורה, ואליינטה פשוט נמנע בזכות החוכמה שלו, ויותר מזה – הוא מונע גם מאחרים ליפול אליהם. בכלל, ואליינטה הוא אחד השחקנים האהובים עליי במכבי, ואני מאוד מקווה שהוא יישאר פה גם כשהאיסלנדי או מישהו אחר יגיע.

מצטיין נוסף הוא ורמוט, שעושה בעשרים וחמש דקות מה שכל הקבוצה לא הצליחה לעשות בשני משחקים ורבע בלעדיו. כמעט כל נגיעה שלו בכדור היא סופר-אינטליגנטית, ובכל פעם שהכדור אצלו אתה יודע שמשהו יוצא דופן עשוי לקרות. הלוואי שמצא אצלנו בית ושיישאר בו עד הסוף (בלי קשר, אני גם אוהב את הכנות שלו בראיונות).

*

אבל מעל כולם היום, ואולי בכלל העונה – עמרי גלזר. היום הוא הציל אותנו כמה פעמים מפיגור מוקדם – שבכלל לא בטוח שהיינו יכולים לחזור ממנו. הוא שקט, עירני, שולט ברחבה, וירטואוז בזינוקים ומלא ביטחון ביציאות לכדורי גובה, גם לאלה שהוא מפספס, ויש כאלה, וזה בסדר, יש עוד מה לשפר ויש עוד הרבה זמן לעשות את זה.

האיש הטרגי בהקשר גלזר הוא כמובן לויטה, שעד שסוף סוף קיבל צ'אנס בקבוצת צמרת, נאלץ לראות בכיליון עיניים מהספסל איך איזה ילדון תופס את מקומו. אבל ככה זה. יום אחד לויטה יוכל אולי לספר שהיתה תקופה בה עמרי גלזר הגדול היה השוער המחליף שלו.

יאללה, ואצק חוזר, וינואר מגיע. ממש עוד מעט, עניין של שבוע וחצי.

*

הקיצר, אחרי המשחק אני יושב לי עם אוהדי הפועל תל אביב בפאב של האיצטדיון, שותה בירה וכותב לעצמי בטלפון הערות על המשחק, שאוכל אחר כך להרחיב בפוסט. וכמו שאני מסיים לכתוב את ההערה על גלזר, החבר מהעיתון מסמן לי להסתכל אחורה לעבר הכניסה. לפאב נכנס לא אחר מאשר עמרי פאקינג גלזר. ממש כאילו זימנתי אותו לשם עם ההערה שכתבתי עליו. הוא לא בא לבלות כמובן (לא שיש בזה משהו רע, לגמרי הגיע לו, אני רק לא יודע אם הוא בגיל שכבר מותר לשתות) – פשוט המשפחה שלו וכמה חברים, ליתר דיוק חברות, ישבו שם וחיכו לו אחרי המשחק.

שיכור קלות ומבסוט כלוט ניצלתי, כמובן, את ההזדמנות, ועשיתי איתו סלפי. נראה לי שבעוד עשרים שנה מאוד אתגאה בתמונה הזאת.

*

טוב, זה שקר. אני מאוד גאה בתמונה הזאת כבר עכשיו. למעשה, אני מתכוון להוציא עכשיו את הטלפון, להסתכל עליה שוב, לטפוח לעצמי על השכם על ההרפתקנות הנועזת שהפגנתי היום – וללכת לישון.

***

לבקשת המגיב מנטיסה, הנה התמונה (כלומר פרט ממנה, התמונה שווה הרבה יותר מדי מכדי שאשחרר אותה ככה לרשת!)