אנחנו – מכבי תל אביב: חוץ מהרגעים שעפתי? לא עפתי

אלה היו שלוש דקות של אושר טהור.

האוהדים שלנו היו קצת רדומים במחצית השנייה. שער היתרון שלנו היה חתיכת טריפ אדיר. והוא הכניס אותנו להיי מטורף, אבל זה הלך ודעך ככל שעברו הדקות ותל אביב השתלטו על המשחק, והשאיר רק איזה באזז נעים – אבל כבר הרגשנו את הנפילה מעבר לפינה. היא אכן באה בדמות שער השוויון, שכמה שהוא היה צפוי, היה חתיכת דאון. והוא כיבה לגמרי את כולנו.

ואז. משום מקום. לא ראינו את זה בא. בפעם הראשונה העונה, במקום שהאוהדים באבי רן יהיו אלה שיצטרכו להרים את השחקנים – השחקנים במו רגליהם (וראשיהם) הרימו את האוהדים. וזה היה אושר טהור. שלוש דקות של אושר טהור. ככה בטח מרגישים כשמזריקים הרואין לווריד.

ואז, כל כך מהר, הדאון השני. כל כך מהר, וכל כך מדכא.

איזה משחק ממכר זה כדורגל, יא אללה.

*

אחרי שנרגענו ממה שהלך שם בדקות האחרונות, כשאני חושב על המשחק באופן קר וקצת רחוק – שלוש שעות וכמאה קילומטר רחוק, ליתר דיוק – אני לא מתלהב במיוחד. ואסביר.

כשהמאמן הוא לא עילוי, והמאמן שלנו, לא משנה מה תחשבו עליו, הוא לא עילוי – צריך להטיל את כובד המשקל על השחקנים. יש איזושהי מסה קריטית של שחקנים שברגע שהם נמצאים אצלך, הם עושים לבד את ההבדל, ואם לא קורה משהו רע במיוחד, אתה צריך לנצח ברוב המשחקים – לא משנה אם המאמן שלך טוב או לא (בהנחה שכל המאמנים המועסקים יודעים פחות או יותר את מלאכת האימון הבסיסית).

אז דאגו למולנסטין לשחקנים כאלה. בכל חוליה במגרש – אולי למעט אחת – יש לו שחקנים מהטובים בישראל. כולל על הספסל. ועדיין – המשחק היום לא היה משחק של קבוצה טובה.

מה זאת אומרת לא משחק של קבוצה טובה? זאת אומרת שזה היה משחק של אנרגיות. אתם יודעים – הראינו הקרבה, נחישות, אגרסיביות, מאבק על כל כדור. ולכן עמדנו יפה ולא הפסדנו.

ובכל מה שקשור להתקפה, סמכנו על היכולות האישיות של השחקנים שלנו (שהם, להזכירכם, מהטובים בישראל). וזה הספיק. יכולות-העל של שחקן-העל שלנו התחילו את השער הראשון ובישלו עוד מצב אדיר. והיכולות האדירות של זנטי פלוס המהירות והסיומת של דמארי סידרו לנו גול. וזהו פחות או יותר. זה מה שהיה לנו למכור בהתקפה.

וזאת עוד היתה המחצית הטובה שלנו. במחצית השנייה, כשהשחקנים שלנו התעייפו ותל אביב לחצה על הדוושה, אפילו להזדמנויות לא הגענו – מלבד הזדמנות אחת, לא הכי מתוכננת, של שחקן ספסל שהוא גם שחקן נבחרת ישראל ואחד השחקנים היקרים בארץ.

מה אני מנסה להגיד כאן? שאם היינו מנצחים בטוח שהייתי נלהב יותר ונרגש יותר – אבל עדיין, זה היה ניצחון של אנרגיות. לא של קבוצה מאומנת. וניצחון של אנרגיות, אפילו על מכבי תל אביב, אפשר להשיג גם עם שחקנים פחות טובים על המגרש. יודעים מה? אפילו עשינו את זה. העונה. בחוץ.

כלומר, עם שחקנים הרבה יותר טובים, ובבית, לא הצלחנו לעשות את מה שכבר עשינו העונה עם שחקנים פחות טובים, בחוץ.

מבינים למה אני לא מתלהב במיוחד מהמשחק שלנו היום?

*

בחימום הקצר לפני הקלטת הפודקאסט שלנו השבוע, מתן שאל אותי מה קרה ש"התהפכת ככה על רנה". וחבל שלא שאל אותי בתוכנית עצמה, כי דווקא הייתי שמח להסביר. אני לא – לפחות מנסה שלא – "בעד" מאמן כזה או אחר, או "בעד" שחקן כזה או אחר, כל עוד אני לא מכיר אותם. אני כן בעד לתת לכל מאמן ושחקן צ'אנס, בהנחה שאנשי המקצוע בקבוצה יודעים את מי הם מביאים ולמי הם נותנים את המפתחות.

אז אני בעדם בהתחלה, בזכות העובדה הפשוטה שהם לובשים את מדי מכבי חיפה. ואמשיך להיות בעדם, אם יוכיחו שהם ראויים לתמיכה שלי. אבל אם לאורך זמן המאמן או השחקן לדעתי לא יספקו את הסחורה – פשוט לא אהיה בעדם יותר. כי אם כן אהיה, למרות שהם לא טובים, זה לא יוכיח איזו "נאמנות" או "עקביות" – זה יהיה פשוט קיבעון. המציאות קובעת מה אחשוב עליהם, ולא מה שאני חושב עליהם קובע איך הם במציאות. ככה לפחות אני מנסה שזה יהיה.

וזה מה שקרה עם מולנסטין. הייתי בעדו בהתחלה, כי חשבתי שצריך לתת לו צ'אנס, וכמובן שקיוויתי שהוא יצליח. זה קצת ג'עג'ע בהתחלה אבל אז הגיעו שני נצחונות אדירים על הפועל באר שבע ומכבי תל אביב, ואחר כך – בניגוד למסורת שפיתחנו בשנים האחרונות – גם נצחון על קבוצה קטנה, וזה נראה כאילו יש כאן מאמן שיודע מה הוא עושה. אבל מאז, המציאות גרמה לי לשנות את דעתי לגביו. כי מולנסטין הראה שהוא טוב בסוג אחד מסוים של משחקים – כאלה בהם אנחנו באים כאנדרדוג וצריך רק להכניס התלהבות ומוטיבציה בשחקנים, להסביר להם את חשיבות המשחק, ואז לשחק הגנתי ו"הירואי" ולבנות על היכולות שלנו בהתקפה כדי לגנוב גולים. אין לי בעיה עם משחק כזה באופן עקרוני, פעם ב, כשאין ברירה (נגיד באירופה, או כשחייבים ניצחון בשביל לשקם את הביטחון והאמון שלנו בקבוצה – כמו בתחילת העונה ולצערי גם עכשיו). כן יש לי בעיה עם מאמן שיודע לעשות רק את זה, בקבוצה שלרוב משחקיה בליגה לא מגיעה כאנדרדוג. וכשאנחנו מגיעים למשחקים כפייבוריטים, ואין "נסיבות מיוחדות" שגורמות לכל שחקן לתת יותר מעצמו, הקבוצה שלנו פתאום נראית מאוד לא מאומנת.

מה זה קבוצה מאומנת? כל מי שצפה היום במשחק יכול היה לראות בקלות. לא משחק גדול של התל אביבים, אפילו לא טוב במיוחד. אבל אתה רואה איך יש להם את הדרך שלהם לצאת להתקפה. איך הנעת הכדור שלהם היא לא סתם הנעת כדור מצד לצד, כמו אצלנו, אלא שבכל פעם אחרי ששחקן מוסר הוא גם עובר לעמדה אחרת, ומתפנה לקבל את הכדור שם. רואים שהם עובדים באימונים על המסירה ותנועה האלה, שמקדמים אותם בצורה חכמה לעבר חצי המגרש של היריבה. רואים שהם מתקדמים כך, בצורה מדודה ומחושבת לתוך עומק החצי של היריבה ועד הרחבה, וכך נוצר, כמעט בלי שתשים לב, לחץ על השער של היריבה, שבמקרה היום היתה אנחנו. וכך השער שלהם כבר הולך ומתמצק ועומד באוויר, ממש כמו שאדים הופכים לעננים ואלה הופכים לגשם. ואז, כשאתה נרטב, אתה מבואס מאוד, אבל לא ממש מופתע.

אנחנו? יותר כמו מונסון. בא והולך, לך תדע מתי ואיך.

*

עכשיו, יכול להיות שגם למולנסטין יש שיטת משחק כזאת. מה זאת אומרת יכול להיות? בטוח שיש לו. רק שהיא הרבה יותר פשוטה. הנעת הכדור פשוטה: כדור לאמצע – כדור לצד – כדור לאמצע – כדור לצד שני. ואז לשחקן האגף. ומשחק האגפים פשוט. וזה בסדר, כדורגל הוא בסף הכל משחק פשוט. בסופו של דבר, עם שחקנים טובים כמו שיש לו היום, זה צריך לעבוד. לפחות מול רוב קבוצות הליגה. כי יש את השחקנים שיעברו שחקן בדריבל, ויש את השחקנים שיתנו את המסירה החכמה, ויש את השחקנים שישימו את הכדור ברשת.

אז מול רוב קבוצות הליגה זה יעבוד, ואולי אם היינו מתחילים את העונה עם השחקנים האלה – ואני מתכוון דווקא פחות לאלושי ואיולפסון ויותר לדמארי וזנטי – היינו נמצאים היום במקום הרבה יותר טוב. הבעיה מתחילה מול הקבוצות היותר טובות של הליגה. ומולן, אני חושש שמשחק פשוט כזה, של קבוצה שגם לא ממש יודעת להשתנות תוך כדי משחק – לא יספיק. מולן אנחנו אולי מלאי אנרגיות, אבל נראים קצת מטומטמים, במובן הפשוט של המלה, לא המעליב. פשוטים. מיושנים. ואלו הן הקבוצות שאנחנו רוצים וצריכים להתמודד בשנה הבאה.

ולכן אני חושש שהמאמן הנוכחי שלנו – שהוא לא עילוי – לא יספיק.

*

השחקנים: לויטה היה בסדר. אם כי אני חושב שהיה לו חלק בשער הראשון, זינק מאוחר. גארי היה אדיר כרגיל, וטב"ח כבר כל כך מפחד ממנו שהוא אפילו לא צריך להיות כל כך אדיר. פעם אחת בן חיים הצליח לעבור אותו, וחוץ מזה נאדה.

מה שכן – לגארי יש הרבה אשמה בשער השני. באצטדיון זה היה נראה כאילו איולפסון אשם בגול, בתקציר ראיתי שזה גארי שאיפשר לחלוץ של תל אביב לברוח לו. לא מתאים. לאיולפסון עצמו היה משחק חלש, קיארטנסון ברח לו בשער הראשון, ואחרי המשחק שמעתי יותר מדי פעמים את השם דקל קינן. דיר באלאק. עד שנפטרנו מדקל בהרכב, אתם רוצים בכוח לחזור לשם? בסך הכל משחק רע אחד של הולמאר, לא פוסלים שחקן כל כך מהר. מה שכן, עדיף שיתנהל עם הכדור כמה שפחות, הוא רק מסתבך כשהוא עושה את זה. ובוא ניסגר כבר על מי מעביר כדורים ארוכים קדימה כשאין ברירה. אני הייתי הולך על ואליינטה דווקא ולא על האיסלנדי.

מארק נתן עוד משחק סולידי וטוב, והוא כרגיל המניה הבטוחה בהגנה שלנו. סאן מנחם היה טוב מאוד בעיני, גם בהגנה, גם בהתקפה, וכמובן הבישול. אולי זה בכל זאת לא הימור כל כך גרוע לתת לו את התפקיד הזה. אמנם שני הגולים וגם ההתקפות במחצית השנייה הגיעו מהצד שלו – אבל הגולים לא ממש באשמתו, וחוץ מזה – ורמוט הוא לא האיש שצריך לעזור לו. בכלל, שישחררו את גילי מעבודות הגנה. לחץ על המגנים מקסימום. אין לו אנרגיות למלחמות מיותרות, הוא סתם מתעייף ולא ממש תורם.

ואצק נהדר ואני תמיד נהנה לראות אותו. נטע השקיע, לקח אחריות באמצע ועשה הרבה עבודה שחורה. אלושי הוא עדיין תעלומה מבחינתי. בואו נגיד שהגנתית הוא לא אוגו (וזה צריך להיות הרפרנט שלנו), והתקפית הוא לא ראדי. הוא רץ הרבה, בא לקבל כדור ומניע את הכדור לא רע – אבל לא ראיתי יותר מדי מהמסירות החכמות שאמרו שיש לו (או שהוא אמר על עצמו שיש לו, לא בטוח). נראה אותו במשחקים הבאים.

גילי היה כרגיל האיש שלנו בהתקפה – אם זה בהנעת הכדור, אם זה בשמירה עליו עד שהשחקנים יצטרפו, אם זה במסירות החכמות ואם זה בדריבל. הוא ענק, אבל הוא לא יכול לבד. קיוויתי שבחלון הזה יביאו עוד שחקנים יצירתיים מקדימה וזה לא קרה, וזה חבל מאוד. לב"ש יש לפחות שלושה-ארבעה שחקנים שיכולים לשים חלוץ מול שוער (מליקסון, אוחנה, בוזגלו, וגם וואקמה וראדי), גם לת"א (סקאריונה, בניון, יצחקי, וגם טב"ח, מיכה ומדוניאנין). לנו יש רק את גילי, וזהו. לא מספיק. קהת היה אמור להיות שחקן כזה, והוא בינתיים לא, אלטמן לא הגיע, ולא נראה לי שגם אלושי יעשה את זה. חייבים להביא עוד מישהו בקיץ להוריד קצת עומס ומגנים מגילי.

מה שכן קרה בחלון הזה זה זנטי, וזה נהדר. אם לא שחקן שיכול להציב חלוץ מול שוער, לפחות מישהו שיכול לסדר מצב לעצמו, וכמו שראינו גם לפרוץ יפה ולמסור מצוין מהאגף. יש לו יכולות אדירות, ואם יידעו לעבוד איתו נכון הוא יכול להיות שחקן ענק. אם מול מכבי תל אביב, במשחק הראשון שלו בהרכב, הוא משחק ככה וגם מבשל – עוד נכונו לו גדולות ולנו נצורות.

דמארי משדרג את ההתקפה שלנו בכמה דרגות. גם שומר על הכדור נהדר, גם יודע למסור, גם לסיים – וזה כולל גם את ההימצאות במקום הנכון ברגע הנכון (וכמה חבל על הפספוס הנורא ההוא בהתחלה). הרכש הכי טוב שלנו השנה בהתקפה.

וכמובן קהת – שקראנו לתת לו את הצ'אנס להיות הסופר-סאב שאנחנו זקוקים לו, וסוף סוף הוא קיבל את ההזדמנות והחזיר בשער. סחתיין עליו, נראה שהוא מצא את התפקיד שלו על המגרש – לא על המגרש.

סתם. אני מקווה שקהת עוד יחזור להרכב וגם יהיה טוב בו. אבל בגדול, כשיש לנו על הספסל אותו, את רוקאביצה, את זנטי (כשעטר יחזור), את אזמי, את עוואד ואת דקל, זה מרגיש כאילו יש לנו כבר סגל טוב, אפילו טוב מאוד. עכשיו רק חסר מאמן טוב מאוד.

*

שמעתי אוהדים שאומרים שהמשחק, גם אם הרגיש כמו פספוס, לפחות נתן תקווה. אני לא הרגשתי משהו כזה, אולי כי לי היתה תקווה כל הזמן, כי סמכתי על תור שיבנה קבוצה טובה. ושמעתי אוהדים שאומרים שלעומת החודשים האחרונים, סוף סוף ראינו קבוצה. יכול להיות. אבל לעומת החודשים האחרונים זה לא ממש קשה לספק אותנו. לא חוכמה להוריד את הציפיות לאפס ואז לשמוח שאנחנו נראים כמו קבוצה. ממכבי חיפה אני מצפה להרבה יותר.

ממכבי חיפה אני מצפה לנצח את מכבי תל אביב והפועל באר שבע – לא "להפתיע" כשהיא מוציאה תיקו מולם. ולכל הפחות אני מצפה ממכבי חיפה לבוא למשחקים מול מכבי תל אביב ומול הפועל באר שבע לא כאנדרדוג, אלא כיריבה שוות כוחות. כזו שגם אם היא לא מנצחת, משחקת כמו קבוצה גדולה. ולפעמים גם מנצחת ככזו.

אני בספק אם רנה מולנסטין יכול להפוך אותנו לקבוצה כזאת. וממילא זה לא תלוי בי: כנראה שאחרי היום, הוא יקבל את שארית העונה להוכיח שהוא יכול לבנות קבוצה גדולה משחקנים איכותיים.

אם זה יקרה, אין לי שום בעיה להתהפך חזרה. אבל אם אני תור, אני בכל מקרה מתחיל לגשש ולבדוק מי מתפנה בקיץ.

***

הוספה מאוחרת – בתגובות התבקשתי ובצדק להזכיר את הציוץ שלי בטוויטר אחרי המשחק:

https://twitter.com/ho_ff/status/826186787076833280