הסיפור העצוב על הבלון המרהיב סיידו יאיא/ נדב סין-קרונה

כמעט כמו כל תלמיד י"ב, נאלצתי לבצע מנהג שכל תלמיד י"ב מוכרח לבצע. לא, אני לא מדבר על סקס. אני מדבר כמובן על טיול שנתי אחרון.

כן, כמו כמעט כל תלמיד י"ב גם אני יצאתי לטיול שנתי האחרון שלי – ולא, אני לא נשאר לשבת על האסלה עם המכנסיים מופשלות כדי לכתוב לכם על הטיול שנתי האחרון שלי. אני רוצה לכתוב על בלון. למעשה, הבלון שלי בטיול שנתי האחרון. בצאתנו לטיול כל כיתה קיבלה בלון, כשהמשימה היתה להשאיר את הבלון כמה שיותר זמן בשלמותו. התחרות לא היתה קשה וכבר בחמש הדקות הראשונות מחצית מהבלונים התפוצצו. גם אני לא הייתי מוכן שהבלון ייסחב איתנו במשך הטיול כמו איזה מהגר שכל השבוע ינסה לגנוב לי את הטונות והעלי גפן, לכן הייתי מוכן לפוצץ אותו עוד אז ברגעיו הראשונים. חבריי לכיתה לא הסכימו לכך והתחננו בפניי שאשאיר אותו בשלמותו; לכן הסכמנו בעל פה שאני קובע מה יהיה שמו של הבלון ומקבל את הזכות לכתוב את שמו על הבלון עצמו ועוד במרקר שחור עבה! אחרי עשרות שניות של התלבטויות בחרתי את השם: סיידו יאיא.

כן, אני מבין את הפצצה שהטלתי עליכם ואתם יכולים להרים את הלסתות שאני בטוח שנפלו ברגע ששמעתם את השם של הזר שמרגש בדיוק כמו לעבור תיאוריה בניסיון החמישי. בסופו של דבר הבלון התפוצץ לאחר שלושה ימים. שמו של סיידו נהפך לכתם שחור על בלון כתום, ולא נשאר זיכרון לאותו גומי נפוח ומרהיב שהיה. אספתי את שאריותיו של סיידו וקברתי אותו במדבר, במרחק של מאות קילומטרים מאיפה שמסעו התחיל. שם, מסעו נגמר.

לאט לאט, ככל שאני מתקרב יותר לסיום הסיפור, אני מתחיל להבין שאין נקודה. היה בלון שקרוי על שמו של סיידו ועכשיו אין. אי אפשר להילחם ברצונותיו של הטבע. הניסיון שלי להקים לתחייה את עונת האליפות האחרונה בדרכי שלי נכשלה, ודרך בלון מפוצץ הבנתי שלפעמים הטבע חזק יותר ממך. למרות שאתה משקיע מזמנך וקושר אותו לזרוע שלך כדי להרחיק אותו מכל צרה, לפעמים הטבע מנצח ואתה לא חזק מספיק בשביל להילחם. כמה ימים לפני כן הצלת את קיומו והענקת לו אישיות, היום הוא חסר אוויר וחסר שאיפות. בסופו של דבר, ככל שאתה ממשיך לאחוז בחוזקה – ככה האוויר יוצא. הגיע הזמן לשינוי.

*
נדב סין-קרונה