אדום/ מתי סין-קרונה

גוראן הוריד את הצעיף מעל כתפיו, דפק לי על הגב בשורה מתחתיו וענד אותו על צווארי כתכשיט יקר.

פגשתי את גוראן כשירדתי מהמונית ליד האצטדיון. הוא היה האוהד הראשון שנתקלתי בו והראשון ששאלתי אם יש לו כרטיס. כשהוא הוציא מהכיס כרטיס ליציע של הכוכב האדום בלגרד, כרטיס מיותר שקנה עבור הבן שלו שנשאר בבית חולה, חשתי את ההרגשה של חלוצי מ.ס אשדוד מול השער של מכבי לפני שבועיים. את השער של אצטדיון קאראיסקאקיס בפיראוס, שהיה סולד אאוט עוד לפני שנפתחה המכירה, הבקעתי בבעיטה הראשונה.

*

המשחק בין הכוכב האדום בלגרד לאולימפיאקוס היה חווית כדורגל מיוחדת במינה. הייתי בחיי בלמעלה מאלף משחקי כדורגל, אבל אף פעם לא הייתי במשחק בין שתי קבוצות אחיות בו הקהלים שלהן שרים את השירים אחת של השנייה; שהתפאורה ביציעים משני צדי האצטדיון מלאה דגלים של שתי הקבוצות; שלפני פתיחת המשחק האצטדיון צבוע כולו בשני צבעים אחידים – אדום ולבן; ושלאחריו, השחקנים משני הצדדים באים ליציע היריבה להודות לאוהדים של הקבוצה נגדה נלחמו הרגע על הדשא. בעצם הייתי פעם אחת במשחק כזה – כשהקבוצה הבוגרת של מכבי פגשה את קבוצת הנוער של המועדון למשחק אימון.

גוראן סיפר לי שהיחסים החמים בין שתי קבוצות האוהדים החלו בעונת 1986/87, כשהכוכב האדום בלגרד שיחקה ביוון נגד פנאתינייקוס בסיבוב הראשון של אליפות אירופה (ליגת האלופות של פעם). אחרי שניצחה 0-3 בבית, הגיעה הכוכב האדום לאתונה כשאלפי אוהדים של אולימפיאקוס, יריבתה המרה של פנאתינייקוס, מגיעים לתמוך בסרבים שהתחילו אז את תור הזהב שלהם, שהסתיים בזכייה באליפות אירופה ארבע שנים אחר כך, ב-1991. שם התחיל סיפור האהבה בין שניים מהקהלים המסוכנים והחוליגנים ביותר באירופה.

ביציע התיישבתי מתחת לגוראן וסיפרתי לו שהחלום שלי הוא לחוות פעם את הדרבי המופרע של בלגרד בין הכוכב האדום לפרטיזן. "אתה תהיה האורח שלי בדרבי הבא", אמר, לחץ לי את היד ונתן לי את מספר הטלפון שלו. חיבקתי אותו חזק כמו ילד שקיבל מתנה מפתיעה. שום דבר לא הכין אותי לרגע בו הניח גוראן את צעיפו על כתפיי ויישר אותו על חזי המצומרר ממגע הבד הצבוע בצבעי קבוצתו. באותם רגעים הרגשתי את חום ליבו והכוונות הטובות שהובילו אותי לגיהינום הנפשי שהציף אותי לאורך כל המשחק.

*

לפני המון שנים הגעתי לחבר לארוחת ערב. על השולחן הגישה אמו דגים וגבינות – שני סוגי מאכלים שלא אכלתי מימיי. העלבון על פניה כשראתה שלא נגעתי בכלום היה קשה מנשוא, אבל לא יכולתי אפילו להריח את ריח הדגים הכבד. ביקשתי סליחה, תירצתי שאני חייב ללכת ויצאתי משם בלי לראות את החבר ואת אמו הנעלבת עוד לעולם.

מאיפה יכול היה גוראן לדעת שמלבד זאת שאני לא אוכל דגים וגבינות, בחיי לא לבשתי אדום? ולאן יכולתי ללכת ומה יכולתי לעשות כשאני כלוא ביציע מלא סרבים חמומי מוח, שמוכנים להרוג בשביל הכוכב האדום על הצעיף שלהם?

"זה בשבילי?", שאלתי את גוראן בפליאה צבועה כשהניח את הצעיף האדום על כתפיי.

"כן, שלך חבר. אתה זבזדה (הכוכב האדום בסרבית) עכשיו", הוא ענה בסיפוק והשאיר אותי חסר אונים כשצעיפו מונח עליי כאבן רחיים.

*

בסוף המשחק חמקתי מהר החוצה, לא לפני שקבענו לדבר לפני הדרבי הבא של בלגרד. עיניי המבועתות חיפשו ילד אקראי לתת לו את הצעיף ולהתנקות מהאדום האדום הזה שגירד את צווארי הירוק. ברכבת בדרך חזרה הבנתי שכבר לא אגשים את חלומי להיות בדרבי של בלגרד. תמורת כרטיס למשחק, גוראן ודאי ידרוש לראות את הצעיף שנתן לי, ואת זה לא אעשה עוד לעולם.

בלילה חלמתי על יעדים אחרים לכבוש בחיי. הייתי חלוץ של מכבי במשחק נגד אולימפיאקוס וכבשתי שער בנגיעה הראשונה בכדור. גוראן ישב בבית עם בנו, התפוצץ מזעם ושבר את הטלוויזיה. רצתי אל היציע הירוק המאוכלס באלפי אוהדי מכבי ופנאתינייקוס, הנפתי שתי ידיים באוויר וצעקתי לעבר הקהל המשולהב באקסטזה: "שיישרפו האדומים".

מתי סין-קרונה