יומונדיאל: בזמן ש(כמעט) ישנתי

לפעמים אני לא מבין את עצמי. עכשיו למשל. אני עייף, אפשר אפילו להגיד שאני עייף-מת, כלשון הביטוי, או מת מעייפות, כאילו יש קשר בין עייפות למוות, והרי כל כך הרבה אנשים מתו, לא עלינו, דווקא כשהם בשיא נמרצותם, ויש כאלה שהלכו מאיתנו עוד לפני שבאו, ועוד לא הספיקו להיות עייפים אפילו, לא הספיקו לעשות דבר כדי להתעייף ממנו. ואולי המקור לדימוי המורבידי הזה הוא אחר, אולי העייפות גורמת לך לחשוב יותר על המוות, כי אתה עייף ואתה רוצה לנוח, ולפעמים אתה כל כך רוצה לנוח שאתה מוכן לנוח לתמיד, כמו שהאצבע ברגל כל כך מגרדת שאתה מוכן לכרות אותה, ממש ככה, ישנם רגעים מסוימים שאם היה בא מישהו עם גרזן בזמן שהאצבע שלך מגרדת והיה מציע לך לחתוך אותה, היית אומר לו כן בלי היסוס. נותר רק להודות למזלנו הטוב שבאותם רגעים בהם אנחנו מוכנים לוותר על חלקים מגופינו אנחנו לא נתקלים במקרה באנשים עם גרזנים, ובכלל, שגרזנים הם די נדירים בימינו, שכן אם בכל בית היה גרזן, המון אנשים היו מהלכים בינינו ללא כמה מאצבעותיהם.

ולמה אני לא מבין את עצמי? כי כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה התחייבתי לכתוב פוסט בכל יום בתקופת המונדיאל, ועכשיו אני לא מבין למה הייתי צריך לקחת על עצמי את ההתחייבות הזו. אז נכון, אף אחד לא יושב מול מחשבו ומרפרש את העמוד ללא הרף כדי לבדוק אם העליתי פוסט חדש, אבל אני יודע שכתיבה, כמו כדורגל, גם היא עניין של מומנטום, וכשמתחילים לאבד את המרץ ולהזניח אותה, הקבוצה השניה (כלומר, העצלנות) קולטת את זה מהר מאוד ומשתלטת על המשחק, כלומר עליך (הדימוי הזה כל מטרתו היתה להשאיר פה את אוהדי הכדורגל, שאולי כבר ברחו כשלא ראו את שמו של רונאלדו או נוימן בפסקאות הראשונות). במילים אחרות, ההתחייבות הזו, לכתוב פוסט בכל יום, ניתנה גם ובעיקר לעצמי. ועכשיו התחייבות זו מתייצבת מולי במלוא עוזה, שכן אתמול כידוע לא נכתב פה פוסט בשל סיבות הקשורות בביטחון המדינה, והיום אני לא כבר יכול להתחמק מכתיבתו – למרות שאני עייף מאוד, עייף-מת, בשל אותן סיבות בטחוניות*.

כל ההקדמה הזו נועדה להדגיש את גודל העייפות השורה עליי ולהכין בעזרתה את האליבי לכך, קחו אוויר, שנרדמתי! באמצע משחק! במונדיאל! בין דרום אפריקה לצרפת, עם התעוררויות רנדומליות שעזרו לי להבין שדרום אפריקה החזירה את כבודה, שגם צרפת החזירה את כבודה – לימי משטר וישי, שהשופט היה גרוע, שהכדור היה חמקמק, שהווווווזלות היו רועשות והכי חשוב, עבור האוהד הפרובינציאלי העייף – שטספו יקיר הבלוג בישל שער, סגר יפה בהגנה ובאופן כללי היה נהדר, מה שעורר באוהד המנקר גאווה אדירה ובה בעת חשש קטן שמא האיילה האפריקאית הזו לא תחזור לארצו ותדהר לה ישר לאירופה, מקום בו היתה צריכה להיות כבר מזמן.

עם חלוף הדקות הלך והתגבר והתעצם חשש זעיר זה עד שהפך לבעתה שלא אפשרה לאוהד לישון יותר, והוא החליט להקדיש את המחצית השניה לבירור העניין המסתורי והסנסציוני שהתפתח לו באותו זמן בערוץ הנידח שמספרו 33: שתי נבחרות, מאותה יבשת, שהיו זקוקות לתיקו בלבד כדי להעפיל לשלב הבא, ובכל זאת – שומו שמיים! – ניסו לנצח אחת את השניה. המקרה המוזר של הספורטיביות בשעת אחר צהריים הביא את האוהד למחשבות ממחשבות שונות, וביניהן ערעור האקסיומה בה החזיק זמן רב, לפיה הכדורגל הדרום אמריקאי הוא כדורגל לא הוגן, לא הגון ולא ספורטיבי (או במילים פשוטות, מלוכלך), אקסיומה שטופחה לאורך השנים על ידי רינונים שונים על נבחרת ארגנטינה אך קיבלה חיזוק גם מצפיה במשחקה האחרון של נבחרת ברזיל, נבחרת שמחה ונאיבית ששחקניה, מסתבר, שוכחים לפעמים מרוב שמחה את החוקים, ומכדררים בידיהם את הכדור ובמרפקיהם את היריבים.

אל מול המשחק הספורטיבי להפליא של אורוגוואי ומכסיקו הבין פתאום האוהד שהקביעה מי ומה יותר ספורטיבי אינה פשוטה כמו שחשב ואינה מסתכמת בשאלה מי משחק בצורה אלימה יותר, שכן לפתע גילה שהוא מעדיף את המשחק המעט אגרסיבי אך שוחר הניצחון של הדרום אמריקאיות על פני משחקים אירופאיים הוגנים ועדינים שתוצאתם נקבעת בצורה מנומסת בין השחקנים במסדרון. האוהד המופתע הקדיש לעניין דקות ארוכות, הפך והפך במחשבתו ולבסוף קבע שאינו רוצה כרגע להחליט איזה חוסר ספורטיביות מרגיז אותו יותר (הוא ידע כמובן את התשובה, אך לא היה מוכן עדיין לשינוי תפיסתי עצום שכזה).

בין הטלות הספק והערעורים העצמיים שם לב האוהד לתופעה מוזרה נוספת, פרשן ושמו אייל לחמן שהבין את הגדרת תפקידו וממש פירש (!) את המשחק המלוכלך והספורטיבי לעיל. כן כן, נרשמה כאן פרשנות ממש, עם ניתוח של אירועים, עם תובנות אמיתיות, ושימו לב, עם מינון מינימלי עד לא קיים של נסיונות לחזות לאן השחקן יבעט, איך המשחק ייגמר ומה יקרה עכשיו. נדמה היה לאוהד (או שמא שרעפי השינה בלבלו מעט?) שהפרשן ממש בא לעבוד ולא רק להשמיע את קולו, ושהוא אפילו התכונן למשחק וידע על מה הוא מדבר! לחמן סיפק לא מעט אבחנות חדות ומעניינות שגרמו לאוהד המסכן, שרק רצה לישון מעט, להזדקף במיטתו וממש להקשיב. כך למשל למד שההתמסרות החדגונית בין שחקנים (נשמת אפן של ברצלונה ונבחרת ספרד, למשל) ירדה ממעמדה ושבעולם הכדורגל התפתחה תזה חדשה לפיה ברגע שקבוצה מתמסרת יותר מ-7 מסירות היא מסתכנת באיבוד כדור ובחטיפת שער; כך גילה שלשחקנים מסוגו ובגילו של בלנקו המכסיקני לא מומלץ לסטות לאגף שכן משחק באגף מתבסס על מהירות ומאמֵץ הרבה יותר מעשיית משחק במרכז; וכך תשומת ליבו הוסבה ברגע הנכון לתיאום הנהדר בתנועתם של שחקני ההגנה האורוגוואיים כשהם יוצאים קדימה בזמן בעיטות חופשיות של היריב כדי לגרום לנבדל. האוהד התרגש מהגילוי המרעיש: ישנם בעולם פרשנים שמסוגלים לומר דברים שהוא לא יודע לבד! ותקווה ניצתה בליבו – יש כנראה עוד מקום לפרשן הכדורגל ומקצוע זה לא צריך עדיין לחלוף מן העולם.

היו עוד כמה קישורים וקשרים שנטוו במחשבתו של האוהד המנומנם, אך אלו היו מחשבות שמאפיינות מצב עייפות, כאלו ששוהות לרגע בראש וחומקות מיד, ואינן משאירות אלא שובל קלוש של קצוות תלושים. חקירה מאומצת של שובל זה מאפשרת לומר רק שחלקן היו קשורות לאותו אייל לחמן שנחשב בעבר למאמן אגרסיבי ששחקניו אלימים, מה שהעלה בראשו של האוהד תהיות על הקשר בין האלימות שיוחסה לו למחויבותו לעבודה, שהזכיר לו קשר דומה (שנרמז אך לפני כמה פסקאות), בין אגרסיביות של שחקנים למחויבותם לניצחון. ענני מחשבות אחרים עסקו בקשר בין איכותם הגבוהה יחסית של כמה מהפרשנים, כמו אותו לחמן, רן בן שמעון וגם מוטי איווניר, לבין תפקודם כמאמנים בהווה, לעומת אחרים שהיו מאמנים ושחקנים בעבר והם מוצלחים פחות. הוא חשב שאולי יש פה התחלה של משהו, איזה רעיון או הצעה מעניינת, אבל לא צריך למהר ולחגוג, בכל זאת הוא היה עייף, עייף מאוד, והרי ידוע לכל שתובנות של לפני שינה נוטות להיראות מפתות וקוסמות יותר מאחרות, וייתכן גם, מי יודע, שהכל היה רק חלום.

***

שבעת השערים שכבשה אמש נבחרת פורטוגל לרשתה של צפון קוריאה התקבלו בהרמת גבה מסוימת, לנוכח מיעוט השערים עד כה ויכולתם הדלה של הפורטוגלים במשחק הקודם. ברצוני להסביר את העניין: מדובר היה, ללא ספק, במטח כבוד נדיר וחד פעמי של הפורטוגלים לכבודו ולזכרו של הסופר הנהדר ז'וז'ה סאראמאגו, אשר הלך לעולמו בשבוע שעבר. סאראמאגו היה הסופר האהוב עליי ומסתבר שגם על שחקני הנבחרת, שלא יכלו להתעלם מהחובה הלאומית והתרבותית וכיבדו את זכרו בשבע יריות סמליות. את היריות ספגו בשקט וללא התנגדות הצפון קוריאנים, שהבינו את חשיבות וגודל המעמד, ועל מעשה נאצל ונטול אגו זה אני מברך אותם, ובטוחני שגם מנהיגם, הידוע כאכזרי במיוחד, יידע להעריך את המחווה התרבותית ולחוס על חייהם.

סאראמאגו. רונאלדו ודאי מצטער שהוא לא זכה לראות את שערו הראשון במונדיאל 2010

* מילואים, נו. מה זה כבר יכול להיות