יומונדיאל: נוסטלגיה עתידנית

טוב, כנראה שזה הולך לקרות. כנראה שדברים הולכים להשתנות. תזכרו טוב טוב את כל מה שאתם רואים במונדיאל הזה ובכדורגל בכלל, כי עוד מעט שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. לפי כל הסימנים, לפי הגמגומים של בלאטר, לפי הלחץ של התקשורת ולפי חישובי "מצד שני", בקרוב הכדורגל ישתנה.

כמובן, אין צורך להיות דרמטיים (מה שעושה את זה הרבה יותר כיף להיות דרמטיים). שום דבר גדול לא יקרה: ייכנסו שערים, יישרקו נבדלים. כדורים יעברו את קו השער. אחרים לא יעברו. פנדלים ייקבעו. כרטיסים יישלפו.

יקרו כל מיני דברים קטנים. גולים עם היד יבוטלו. שחקנים שתופסים בחולצה ייענשו. שחקנים שנותנים מרפקים יורחקו. שחקנים שיורקים יושעו. עבירות קטנות ייתפסו. מתחזים יורחקו.

אתם בכלל לא תשימו לב בכלל שמשהו קרה. אתם תתרגלו מהר. עוד כמה שנים תשבו מול ערוץ ספורט-היסטוריה, שיהיה כמובן ללא תשלום (שכן אחרי שחצה ערוץ הספורט עוד כמה גבולות גזילה וחוצפה, ואחרי מרד הצרכנים הישראלי הגדול של שנת 2016 – שהיה רק אדווה קטנה על גל ההתקוממות הצרכנית העולמית – פורק הערוץ והוקם מחדש במודל אחר וחינמי), ותתבוננו בהשתוממות במשחק המוזר והמשעמם הזה מפעם, שהיה מלא באלימות, התחזויות, שקרים, מרפקים, יריקות, וטעויות, כל כך הרבה טעויות. והבת שלכם תשאל אתכם "אבא, אמא, למה השופט לא שרק נבדל? ולמה השופט הוא בכלל אנושי, איך חשבו שבן אדם יכול לעשות את כל ההחלטות האלה?", ואתם תחייכו אחד לשני, או שלא תתייחסו בכלל אחד לשני, כל אחד והעתיד שלו, ותחשבו לעצמכם "למה באמת?", ולא תצליחו להיזכר ורק תדעו שאהבתם את המשחק הזה, גם אם לא תבינו בדיוק למה.

לשם כך נכתב הפוסט הזה. כדי שתשמרו אותו בפייבוריטס במחשב שלכם (ואח"כ, כי גם זה יגיע, תעתיקו אותו לפייבוריטס בצ'יפ שמאחורי האוזן שלכם), ותקראו אותו בשעת הצורך ותוכלו להיזכר ולהסביר, או לפחות לנסות להסביר, כי זה לא פשוט להסביר. אז ככה: אהבתם את זה בגלל שהשופט היה אנושי, ובגלל שהקוונים היו אנושיים והשחקנים היו אנושיים ובכלל, היה במשחק הרבה אנושיות, ואנשים הם דברים שיורקים ונותנים מרפקים ומשקרים ומתחזים, ואנשים הם דברים שלפעמים לא רואים שערים חוקיים ולפעמים קובעים פנדלים לא מוצדקים ולפעמים תופסים שקרים אבל הרבה מפספסים. כי אנשים הם דברים שטועים. ויהיה לכם קשה להסביר לבת שלכם למה טעויות ושקרים הם לפעמים דבר חיובי, נסו לשאול אותה מה היה קורה אם למורה שלה היה רובוט שיודע לזהות שקרים ותירוצים, איך היא היתה מרגישה אז כשהיתה מאחרת לבית הספר. ותשאלו אותה איך הרגישה כששוחררה הביתה אתמול בגלל שהיתה חולה, למרות שהיא לא היתה ממש חולה אלא סתם נורא עצובה אבל ידעה שעל עצבות לא משחררים מבית ספר, ומה היה קורה אם מי שהיה קובע אם היא חולה או לא היתה מערכת "עין הנץ" (שכבר תהיה סטנדרט אז, כל אחד יידע מה זה). ואז תגידו לה שיש קשת שלמה של רגשות שקיימת בזכות מקרים ושקרים וטעויות, כמו למשל ההרגשה שנעשה צדק כשטועים לטובת הקבוצה שלך ונגד היריבה שתקציבה פי עשר משלך, וששקרים וטעויות הם לפעמים נשקו של החלש שבלעדיהם הוא לא יכול היה לנצח, ואחד הדברים שאתם כל כך אוהבים בכדורגל זה את הרעיון הנהדר הזה שמובנה בו, שהחלש יכול לנצח.

אז נכון, לצד השני (ווהו!) יש גם צד ראשון, והצד הראשון צודק במקרה הזה. יש משחק ויש חוקים ואם יש חוקים אז החוקים צריכים להיאכף, כי החוקים נכתבו בדם (של שחקנים אנגליים מן הסתם, ואם לדייק אז של טרי בוצ'ר), והחוקים נועדו להגביר את ההנאה מהמשחק, ויש טעם והיגיון בחוקים האלה. ויש גם צד שלישי, ולפיו טעויות ימשיכו להיעשות גם כשהטכנולוגיה תיכנס למגרש, והיא לא תוכל לכסות את כל החלטות השיפוט וזה ייקח זמן, וגם אז השחקנים יימצאו דרך לעבוד על המחשבים וכשגם זה יפסיק לקרות גם אז ימשיכו להיות טעויות רק לא של השופטים אלא של השחקנים, כי זה בכל זאת משחק אנושי, עד שזה יהפוך למשחק של רובוטים, ואז יש את האפשרות שלא נהנה ממנו, אבל האפשרות הסבירה יותר היא שעד שזה יקרה אנחנו כבר לא נהיה, או שנהיה העבדים של הרובוטים ולהם לא יהיה אכפת ממה אנחנו נהנים, או שנהיה רובוטים בעצמנו.

ובכלל, אין בכוונת כותב הבלוג להישאר מאחור או להצטייר כשמרן, והוא אמנם נוטה לרומנטיקת יתר אבל מעדיף להיות רומנטיקן ולא שם. השינויים נחוצים, אין בכך ספק יותר ואחרי שהטעויות פגעו אפילו בנבחרת אנגליה (באנגליה הם פגעו! הייתם מאמינים?), שמהווה כידוע לכולם ובעיקר להם את מרכז העולם, כבר אין מי שיעצור את כדור הג'אבולני המתגלגל. ואם לא ייעשו השינויים עכשיו (שכן מדובר בכל זאת בג'אבולני ומסלול התגלגלותו, או מוטב לומר קיפוצו, אינו צפוי), כשהנבחרות נפגעו, הם ייעשו כשכמה מועדונים גדולים ייפגעו ולבעליהם יימאס להפסיד הרבה מאוד כסף בגלל קוונים שמרוויחים, כולם ביחד, כמו מנקה השירותים הפרטי שלהם. כך או כך, השינויים ייעשו! כי דברים טיבם להשתנות, ואנחנו אוהבים שינויים אפילו יותר משאנחנו אוהבים הפתעות, אבל זה לא ממש משנה מה אנחנו אוהבים, זה משנה מה קובעים אלה שקובעים, והם כנראה יקבעו, ואולי כבר קבעו, אנחנו תמיד יודעים אחרונים, שהשינויים ייעשו.

ואם ייצא לכם ללחוץ בשנת אלפיים שלושים ומשהו על הלינק לפוסט הזה בפייבוריטס שבראש שלכם, חשוב לי שתדעו בעיקר דבר אחד: לא היינו מטומטמים. כמו שאלה שצפו במשחקים בהם המגן החזיר את הכדור לשוער, והוא תפס אותו בידו וגילגל אותו למגן וכך הלאה במשך 7 דקות, לא היו מטומטמים. זה פשוט שהכל מתאים לזמנו, קצב המשחק מתאים לקצב התקופה, והתקופה משתנה והכדורגל תמיד משתנה אחרון, אבל בסוף גם הוא משתנה. ואם עכשיו אפילו אני, הצעיר, הפעוט במונחי זמן חיים, מוצא עצמי לפעמים מתגעגע לתקופות בו דברים התנהלו לאט יותר, ולא יכלו להשיג אותי בכל רגע ומי שרצה לדעת מתי אני חוזר חיכה בסבלנות שאתקשר מטלפון ציבורי, ואף אחד לא דאג ואף אחד לא מיהר, כי היה עסוק בלצפות בכדור עובר מהשוער למגן ומהמגן לשוער, אם בגילי המוקדם אני כבר מתגעגע לקצב ההוא, כנראה שגם גיל הסף לנוסטלגיה הולך ויורד, וגם אתם חובבי הטכנולוגיה ותומכי המהירות והדיוק תתגעגעו מהר מאוד לכל הטעויות, ההתחזויות והשקרים, גם אם הם יגרמו לכם להרגיש קצת מטומטמים.

קוקטייל "בלאדי טרי" (הצעת הגשה)