חייל המקלדת ושרת ההיסטוריה

חשבנו שזה יקרה. תיארנו לעצמנו שיום-יומיים אחרי שהיומונדיאל ייגמר, לא נדבר עליו יותר. במשך חודש שלם זה היה רק "יומונדיאל" כאן ו"יומונדיאל" שם. לא היה אפשר לחמוק מזה. וזהו, זה נגמר. שוב לא נשמע בכל מקום "מה יהיה ביומונדיאל היום בערב?", או "ראית מה היה ביומונדיאל אתמול?". אנשים כבר לא יתערבו ביניהם מי ייקח בסוף – "אלוהים מת" או "נוסטלגיה עתידנית", וכבר לא יתווכחו מה היה יותר מלהיב, "גלגוליו של יואיצ'י קומאנו" או "המנצח הראשון של המחזור הראשון". זהו, חברים, לא נותר לנו אלא להמתין לשנת 2014, אז, בלי נדר, יגיע היומונדיאל הבא. יש האומרים שהוא ייערך בברזיל, אך ניקח אותם בעירבון מוגבל, עד שכרטיס טיסה ממשי ינחת בתיבת הדואר שלי.

עברנו את זה, ועכשיו אנחנו מתרגשים מכל משחק אימון חסר משמעות, ומכל מלפפון קיץ שקם ומרביץ לגנן. ובכל זאת, פה ושם, יש עדיין שאריות של הדבר הזה, הסוחף, שנגמר רק לפני שבוע בקול ענות גבורה. ומכיוון שעמלקים אנחנו לפעמים, השאריות האלו, הנשרכות מאחור, אהובות עלינו במיוחד. שארית כזו לדוגמה היתה הפוסט רחב ההיקף בבלוג של רונן דורפן שדן בדרכה ובסיפורה של נבחרת ספרד, או כפי שהוא כינה זאת, "האנטי סיפור". הפוסט הזה הלהיט לבבות והסעיר מקלדות, אך מה שעניין אותי במיוחד היתה התופעה המסוימת שתוכלו לזהות בנקל אם תיכנסו ותקראו את כמעט 500 התגובות בו: איש אחד עז לבב עומד לבדו ומנסה בכל כוחותיו להגן בגופו על כבודה של נבחרת ספרד מול צבא אימתני של מגיבים.

האיש הזה, ארגיעכם מיד, הוא לא אני. שמו טל. איני מכיר את הטל הזה, ולמען האמת ייתכן ששמו כלל אינו טל. ייתכן גם שהשם הוא אכן טל אבל הוא אינו איש אלא אשה, שמעדיפה לכתוב בלשון זכר. אי אפשר לדעת כלום באינטרטנט הזה. ככל הידוע לנו, הוא עשוי להיות בוט מתוחכם במיוחד או, אם נפליג אל מחוזות הדמיון, אפילו דורפן עצמו, ואם נרחיק להפליג עוד יותר, אני. אבל נניח לספקולציות. כנראה שזה אדם אמיתי וסביר גם שיש קשר בין הכינוי שלו לשם שלו; כל שאני רוצה כאן זה להגיד שהאינטרנט דרכיו מסתוריות הן, ואז לשתוק שתיקה רבת משמעות, סתם בשביל הרושם. (לעורך: למחוק את הפסקה המחורבשת הזו)

איש, אישה, בוט או פיה, בראותי את טל נלחם בשארית כוחותיו ובמאמצים כה רבים על שמה הטוב של הנסיכה הספרדיה, לא יכולתי שלא להצטרף אליו

לא יודע למה זכרתי פלג גוף עליון חשוף, ומה זה אומר עליי

במאבק האבוד, מה שהייתי עושה עבור כל אדם במצב מצוקה, בתנאי שדעותיו תואמות את דיעותיי, כמובן. עם חלוף הדקות עוד ועוד מגיבים הצטרפו למתרס שלנו, אך רובם נקטו באסטרטגיה של ירי מרחוק, במצב בודדת, שלא ממש הפריע לאויב, אשר המשיך לתקוף בזעם. את אותו טל כל זה לא עניין – כמו אותו מאגיסט ב"ואלס עם באשיר" הוא המשיך לעמוד בפלג גוף עליון עירום באמצע הרחוב, סליחה, הבלוג, מניף מקלדתו ויורה צרורות לכל עבר, בלי להתרגש מהמלים הנורות לכיוונו ללא הרף. עבורי זה היה מחזה מרשים, אפשר להגיד שגם מרגש; ולהסכמה עם רוב טענותיו של אותו טל (שקצת הגזים פה ושם) נוספה עם חלוף התגובות גם הערכה הולכת וגוברת על סבלנותו וקור רוחו, וגם הזדהות עם איזו תחושה של "יחיד מול ההמון" (שנראה שהוא עצמו לא חש בה וייתכן שהיא יותר שלי מאשר שלו, מה גם שהיא לא בהכרח נכונה סטטיסטית). למען האמת, הזדהיתי איתו עד כדי כך שהתחשק לי להעניק לו משהו.

פוסט זה מוקדש, אם כך, לאותו טל, חייל מקלדת אלמוני.

***

שלוש מטרות לפוסט הזה: לאותת לקוראים החוששים שאני עדיין פה למרות שהיומונדיאל נגמר. שנית, ליצור קישור מסוים בין העבר (היומונדיאל) לעתיד (הכדורגל המקומי וליתר דיוק, מכבי חיפה). שלישית, לבסס את הנימוק-לקיומו-של-הבלוג שהיה רשום משמאל למעלה מאז לידתו והוחלף רק לאחרונה: "(מצד שני) – כי כמה אפשר להציף בלוגים של אחרים?".

את ההצעה הזו, לא להציף בלוגים של אחרים אלא לכתוב אותם בבלוג משלי אני מאמץ פה הלכה למעשה. דברים אלה הם תולדה של כוונתי לכתוב תגובה לדורפן על הערה שלו באותו פוסט בלתי נגמר, אך ככל שהתארכה התגובה הבנתי שלא תהיה ברירה ואהיה חייב להעביר אותה לבלוג שלי.

ובכן, על מה נסוב אותו דיון לוהט? בעיקר על השאלה האם ספרד האלופה שיחקה יפה או לא יפה, מרגש או לא מרגש; זה היה כנראה נושא הדיון, ואני כותב "כנראה" כי לדיון השתרבבו שאלות נוספות, כמו האם היא נבחרת טובה, האם היא נבחרת "היסטורית", האם היא טובה יותר מאיטליה 1982 או מוצלחת יותר מצרפת 1998, האם היא התקפית או הגנתית ועוד ועוד נושאים, שהתבלבלו זה בזה והתערבבו אחד בשני, יחד עם הלהט והחום וזיעת המגיבים והרוק הניתז מהפיות הזועמים ומדי פעם התלהמות ופה ושם עלבון, עד שהיו כולם לבלילה אחת כתומה-אפורה.

וכל השאלות האלו, בנוסף לשאלתו החוזרת ונשנית של דורפן, משהו כמו "אם הייתם צריכים לערוך קלטת DVD מהמונדיאל הזה, אילו קטעים ממשחקיה של ספרד הייתם מכניסים בה", שאלה יפה שמדגימה היטב את עמדתו לפיה ספרד היא נבחרת טובה וחזקה אך בוודאי אינה כזו שמשחקת יפה ומרגשת (שכן התשובה עליה אמורה להיות "וואלה, לא יודע" או "אתה יודע מה, אין הרבה כאלה אם בכלל")* – כל אלה הובילו אותי לחשוב על משמעותם של דיונים בנושא כדורגל, ועל חשיבותם של נתונים ומספרים וזכרונות וההיסטוריה. ומה שהעיר סופית משרעפיי ודחף אותי להתחיל לכתוב תגובה, שבסופו של דבר התגלגלה לפה, היא ההערה הזו של דורפן: "להיסטוריה תהיה בעיה קטנה עם ספרד הזו לא בגלל כוחה (שאני חושב שהיה גדול משל צרפת) – אלא בגלל שלא יהיו קטעי היילייטס. אין שערים יפים להראות מהמונדיאל הזה (מלבד אחד נהדר של וייה נגד הונדורס). וכשאין גולים יפים – וכמעט אין גולים בכלל – אנשים זוכרים פחות" (בפוסט אליו קישרתי, מדובר בתגובה האחרונה – כרגע – לתגובה 142).

הפסקה הקצרה הזו מכילה אבחנה מאוד נכונה. אנשים באמת זוכרים פחות כשאין גולים יפים להראות. אבל מה שעורר אותי בה הוא שהיא הזכירה לי משהו אחר, שעזר לי להבין למה על אף נכונותה המוחלטת של האבחנה הזו, יש בה משהו לא נכון לחלוטין.

***

כשמכבי חיפה שלי שיחקה בליגת האלופות בעונה שעברה, היא שיחקה לא רע בכלל וידעה להתמודד יפה עם מועדוני ענק אירופיים שאחד מהם אף הגיע לגמר.

רובן מבזבז נפילה (ועדיין לא יודע ששנה ופויול מעכשיו, לא יישארו לו יותר, והוא מה-זה יצטער על זה)

היא הפגינה יכולת טובה, בעיקר בהתחשב בסגל הדי צנוע שהורכב בעיקר משחקנים צעירים, ובלי אף שם "גדול" במונחים אירופיים. למרות שהתאכזבתי מכך שלא הצלחנו לנצח (או אפילו להשיג תיקו), הייתי גאה בשחקנים ויצאתי מהמשחקים עם חיוך, כמו שאוהד של קבוצה מליגה ב' יוצא ממשחק גביע בו קבוצתו נלחמה היטב מול קבוצת ליגת על ובסוף הפסידה הפסד מינימלי.

אבל אז, כשפתחתי בהתלהבות את העיתונים או העברתי בהתרגשות אל "חדשות הספורט" כדי להתענג על המחמאות על היכולת הטובה ועל משחק ההקרבה, גיליתי שרוב הדיון עוסק בדבר אחד, ליתר הדיוק בשניים: אפס שערים ואפס נקודות. המשפט שחזר על עצמו הכי הרבה פעמים באותם דיונים (משום מה אני זוכר שאמר אותו – בכל אותן הפעמים – נדב יעקובי), וכנראה הוא זה שהדהדה אצלי ההערה של דורפן, היה משהו כמו "בעתיד אף אחד לא יזכור את היכולת והלחימה של חיפה, יזכרו רק את ההיסטוריה השלילית שהיא קבעה".

ברגע הראשון זה עיצבן אותי. בעיקר בגלל שזה היה נכון. מי יזכור ששיחקנו יפה כשיביט בנתונים ויראה את הספרות העגולות לצד שם הקבוצה? מי יוכל לחלץ מהספרות האלו את מראה שחקנינו האמיצים שמגיעים להזדמנויות ומחמיצים אותן, שמגנים בגופם על הרחבה מול מיטב כוכבי אירופה, שנלחמים על כל כדור? החיוך נמחק מפניי, בהבנה שבחטא נולד.

אבל רגע אחר כך חשבתי – אז מה? מי קבע שכדורגל צריך להישפט רק לפי מדד ההיסטוריה? למה זה יותר חשוב שבהיסטוריה יזכרו את הקבוצה שלי ככה או ככה, מאשר שבאותו משחק אני נהניתי והייתי גאה בשחקנים שלי? האם המשחק מתקיים רק בשביל שיום אחד אוכל לנופף בתוצאה שלו מול מישהו, או להגן על כבוד הקבוצה שלי מול אוהד יריבה? למה הכבוד העתידי והערטילאי שלה יותר חשוב מההרגשה שלי, המוחשית והחד משמעית, באותו רגע?

***

מחשבה זו הרגיעה אותי אז והחזירה את החיוך לפניי, והיא מרגיעה אותי שוב עכשיו. נניח שההיסטוריה לא תזכור את נבחרת ספרד 2010 לטובה (ואני לא חושב שזה נכון – ספרד העמידה בזכייתה רף כל כך גבוה, שאפילו אותה היסטוריה מתנשאת תתקשה להתעלם ממנו). אז מה? מה אכפת לי אם היא לא תזכור אותה כהתקפית או ככזו ששיחקה כדורגל יפה? למה כל כך אכפת לנו מה ההיסטוריה תזכור או לא תזכור?

הרי זה אני שזוכר את הזכרונות שלי. לא ההיסטוריה תשב על המרפסת ותספר לנכדיי על אותה נבחרת קסומה שטיקי-טיקטקה את כל יריבותיה במשולשים ומרובעים ומתומנים ותריסרים ששחקניהן לא הצליחו לסכל. ולא ההיסטוריה תיזכר בערגה באיפוק הטנטרי המופלא שהפגינו הספרדים עד מציאת הפרצה בהגנה, כשתצפה בעוד משחק בו כל שחקן לוקח את הכדור ובועט לבדו או נכנס עם הראש בקיר בהגנת היריבה. זה יהיה אני. וזה מה שחשוב, הזיכרון שלי והזיכרון של כל אחד שראה את המשחק, על הריגוש וההנאה שיהיו בזיכרון הזה או השעמום והתסכול – כל אחד וחווייתו שלו. וכשהבנתי את זה חשבתי, כל אחד בונה לעצמו את הסיפור שלו במקום וברגע שהוא קורה; ומי שחשוב לו מה תגיד ההיסטוריה על כל דבר ודבר דומה קצת למי שמקשיב לסיפור מופלא ומלא דמיון, ובמקום ליהנות מהסיפור, מתעקש לחבר למספר המוכשר מכשיר פוליגרף שידווח מה אמת ומה שקר.

אז נכון, הנתונים והמדדים חשובים בשביל הדיון. קשה להתווכח בלי להתחמש בראיות ועובדות, הרי כשאנחנו מנסים לשכנע אנחנו מניחים במובלע שיש "נכון" ו"לא נכון" אובייקטיביים. אבל העובדה היא שיש אובייקטיביות שאינה דורשת ראיות ונתונים, שמתגלה לנו מעצמה, כמו למשל כאשר נשמעים צירופי מלים כמו "הולנד 1974" או "ברזיל 70", או "טוטאל פוטבול", או אפילו מלים בודדות כמו "פלה" ו"מראדונה" ו"פלאטיני", ואין צורך להוסיף מספרים ומובאות כי כולם יודעים במה מדובר ואף אחד לא מתווכח. ואז מסתבר לנו שלצד הנתונים והמספרים והראיות האובייקטיביות, אותו ספר היסטוריה מכיל גם אותנו ואת הזיכרון שלנו, זה שבראש שלנו וזה שבגוף, תשאלו את הציפורניים שלי ואת השערות שלי ואת הגרון שלי, כל אלה זוכרים טוב מאוד את ערב יום ראשון שעבר. ואיננו יודעים כמה מהספר ימלאו הטבלאות וכמה ממנו נמלא אנחנו וגופנו, ואנחנו לא באמת יודעים מה בסופו של דבר ייכתב בספר הזה.

***

אנחנו יכולים להמשיך ולהתווכח ולטעון בשם ההיסטוריה, אבל אין לנו מושג אמיתי מה היא תאמר כשתיקרא להעיד. כי ההיסטוריה הזו, שיש המדמים אותה לשר, "שר ההיסטוריה", ומאליו עולה פרצוף חמור סבר ודקדקן וקפדן, היא לא כל כך יבשה וברורה כמו שנדמה, היא מורכבת מכל כך הרבה משתנים שאנחנו לא מכירים ושלאף אחד מאיתנו אין יכולת לשלוט בהם. והיא זו שתחליט לבדה בשעת הצורך, מה יבוא בשעריה ומה יישאר בחוץ, וכמו שאנחנו יודעים היטב, היא יכולה גם לשנות את דעתה,  ואולי טועה מי שאומר שמופקד עליה שר, בדמיוני זו בכלל שרה, שרה מצחיקה ולא צפויה, וקצת פרימדונה וקצת משוגעת, ואפשר אולי להעז ולאמר קפריזית. ואולי טעה מי שאמר שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, והאמת היא שהשרה עצמה יושבת וכותבת מי המנצחים ומי המפסידים, ואז, כמו להתל בנו, מוחקת וכותבת מנצחים אחרים, וכך שוב ושוב, ובכל פעם מחדש, אנחנו שוכחים מי היה כתוב שם קודם ומריעים למנצחים החדשים.

וכדי שלא ייצא שאני אומר זה טוב וגם זה טוב ובעצם אין טוב ורע והכל בסדר ואי אפשר לדעת ורק העתיד יגיד, אוסיף עוד דבר אחד שהוא חשוב לי מאוד. אם איננו יודעים דבר על שרת ההיסטוריה, ומה היא תכתוב בסוף בספרה, ואת מי היא תחליט לרומם לכדי כותרת ואת מי לכתוב בשולי הדף, כהערת שוליים, הרי כל תחזיותינו שוות כקליפת הכלום, וכולנו אך מנחשים, עם סטיה קלה לכאן או לכאן, וכולנו פחות או יותר שווים. ולכן חשוב לי להדגיש, אפשר להתווכח ואפשר לנסות לשכנע ובטח שאפשר ואף רצוי להשתכנע. דבר אחד אסור בתכלית האיסור, והוא לוותר מהר מדי על מה שהרגש שלך אומר לך, ולקבל מהר מדי את דעתו של האחר רק כי נדמה לך שהוא חשוב יותר או מבין יותר. עליך לסמוך על עצמך. אתה יודע הכי טוב מה מהנה אותך ומה מרגש אותך ומה לא, ואף אחד לא יכול לקבוע בשבילך, ואם לשון הציווי נראית קצת מטיפנית ודידקטית ולא במקום, זה בסדר, אני הרי מדבר בעיקר אל עצמי, ועל עצמי מותר לי לצוות. זו הבשורה שלי לעצמי מהדיון הזה אצל דורפן, ובכלל מהשבוע החולף, ואם מישהו רוצה לקחת מזה משהו לעצמו, הוא מוזמן אבל זה באחריותו הבלעדית.

ועכשיו אולי מובן יותר, וכאן אנחנו סוגרים מעגל כמו שאנחנו אוהבים, מדוע כה הערכנו והתרשמנו מאותו חייל אלמוני המתכנה טל, שכן לא היה אחד שגרם

הוא ינצח אותו, יגיע לבחורה, ואח"כ יישאר רק רִיק גדול

לו להשפיל ראש ולהימנע מלהתווכח עמו, אפילו לא ראש הבלוג בכבודו ובעצמו (ואולי זה נדמה לי, אבל ייתכן שהיה שם אפילו איזה תהליך מובנה, כמו בסרטים ובמשחקי מחשב – אני נזכר כרגע ב"קראטקה" הישן והאהוב – כאילו טל התווכח אחד אחד עם כל החיילים, סליחה המגיבים, עד שהגיע להתווכח עם כותב הבלוג). כי כנראה שהחייל המטורף הזה הוא לא כל כך מטורף, הוא פשוט מכיר כבר בכך שאם הוא משוכנע בטענותיו, יש לכך סיבה טובה, שאף אחד לא יוכל למחוק או לדחות בקלות. ועל הביטחון העצמי הזה, שיש שיאמרו שהוא התעקשות-סתם ודוגמטיות, אבל במקום בו אני נמצא כעת בחיי נתפס כהבנה פנימית עמוקה של חשיבות ההרגשה ועדיפותה על פני הנתונים היבשים, על הביטחון הזה אני מביע את הערכתי.

וכמובן, יכול להיות שעשיתי מאותו טל יותר ממה שהוא באמת, ואולי פשוט משהו אחר ממה שהוא באמת, אבל פה דווקא האינטרטנט הזה, עם השמות הבדויים והכינויים הסודיים, מתגייס לעזרתי, הרי אי אפשר לדעת מי הוא באמת, ועד שנדע את זה, הוא יכול להיות כל מי שאני רוצה שהוא יהיה. וגם אם כל ההאדרה הזו והסופרלטיבים האלה אינם במקומם, והוא בכלל לא חייל קר רוח אלא בחור רגיל שאוהב להתווכח, זה גם בסדר, אנשים שאוהבים להתווכח אנחנו אוהבים, כי את עצמנו אנחנו אוהבים, ואיכשהו תמיד זה מגיע בסוף לאהבה העצמית שלנו, וגם על זה עוד נתגבר יום אחד.

***

ואני לא יודע למה כל זה הזכיר לי את השיר הבא, אולי זו רק כותרת הפוסט, שניתנה ברגע האחרון. אבל כשהקשבתי לו וחשבתי על מה שנכתב פה, הרגשתי שיש בכל זאת איזה קשר מעניין בין הדברים. שהרי אותה שרת היסטוריה בשמה אנו מתווכחים ורבים ונלחמים כל כך הרבה פעמים, מה אנחנו בכלל יודעים עליה, ומה היא יודעת על החיים.

(ומי שלא מכיר את המילים מוזמן להקליק על הסרטון, יש מלים מתחתיו. או פה, למשל)

*תשובתי שלי לשאלת ה-DVD היתה "כדורגל, לפחות בעיניי, הוא לא אוסף של היילייטס".

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, שאלות ברומו של אדם, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

19 תגובות על חייל המקלדת ושרת ההיסטוריה

  1. אביאל הגיב:

    אז מה בעצם אתה אומר ? הקטע עם טל הוא שאם אינטר היתה משחקת כמו ספרד אבל מנצחת את ברצלונה הוא ממש לא היה רושם את הדברים האלה, רק לפני כמה חודשים שאינטר העיפה את ברצלונה הוא נלחם באותה הצורה וכתב כמעט ההפך כלפי אינטר, אתה יכול לקרוא לזה חייל אמיץ אני קורא לזה "לראות מה שנוח לי" ובזה לדעתי זה מסתכם, אם לספרד היו קוראים גרמניה, איטליה, צרפת ואפילו ברזיל היו קוטלים אותה הרבה יותר ועל זה אין ויכוח.

    עכשיו בקשר למכבי חיפה, אמנם אני אוהד בית"ר, אבל עשיתי מנוי כדי לראות קבוצות שגדלתי עליהן כמו באיירן מינכן ויובנטוס, חיפה היו לא רעים בכלל במהלך כל הקמפיין, אבל בדיוק כמו שאתה ואחרים אוהבים להזכיר קבוצות גדולות ובעיקר בגלל הסטטיסטיקות שלהן שמביאות להן בסופו של דבר תארים, חיפה של המחזור האחרון בליגת האלופות מבחינת נתונים היא הקבוצה הגרועה ביותר שהיתה שם וזה יהיה תמיד בעוכריה, כי היסטוריה על אף העובדה שאתה חושב שאפשר ואף רצוי להתעלם ממנה היא זאת שיוצרת נקודת השוואה ובלעדיה לא היה לנו טעם, בדיוק כמעט כל דבר בחיים, אנחנו בתור אנשים משווים במשך כל חיינו כמעט כל דבר שאנחנו עושים מתבסס על דברים שקרו לנו או לאחרים.

    אהבתי

  2. הופ הגיב:

    אביאל, תודה על התגובה.
    אם אתה רוצה שורה תחתונה, אז מה שאני אומר בעצם (נראה לי), זה מה שכתוב בחלק האחרון, על ה"לבטוח בעצמך ובתחושות שלך".
    לגבי טל, יכול להיות מאוד שאתה צודק, וכתבתי את זה. כנראה שאני עושה ממנו יותר/ משהו אחר ממה שהוא באמת, אבל זה לא ממש חשוב לי. טל הוא לא באמת העניין, אלא מה שאני רואה בו. אגב, גם אם אני מגזים לגביו, וגם אם הוא משנה את דעותיו לפי שם הקבוצה (ואני לא בטוח שהוא עושה את זה, וכן, אני זוכר את הדיון על אינטר-בארסה) – בפוסט הזה אצל דורפן הוא בכל מקרה הרשים אותי, הוא ענה בצורה די ישירה ועניינית לרוב הטענות, חוץ מכמה מקרים בהם הוא יורד נמוך (ואני לא בטוח שזו אשמתו).
    אם לספרד היו קוראים ברזיל, גרמניה וכו'… – אני לא יודע מה היו אומרים אז. יכול להיות שאתה צודק. אני חושב ההיפך – אם לנבחרת היו קוראים הולנד או ברזיל, הפסטיבלים היו יותר גדולים (לא בבלוג של דורפן אגב – נדמה לי שאפילו אם אנגליה היתה זוכה לא היו שם פסטיבלים. המגיבים שם פשוט ביקורתיים יותר ובאופן כללי לא אוהבים עדריות, וזה דבר שאני מעריך).
    לגבי חיפה – אתה צודק לגבי זה שאנחנו משווים כל הזמן וכל דבר, וברור שבהקשר הזה יש חשיבות לנתונים ולמספרים. מה שניסיתי להגיד זה לא שרצוי להתעלם מההיסטוריה אלא שהיא לא כזו פשוטה כמו שאנחנו חושבים לפעמים, ומעבר לנתונים ולמספרים יש בה חשיבות גם למה שאנחנו זוכרים. לדוגמה: תחשוב רגע איזו עונת אליפות של בית"ר אתה זוכר יותר לטובה. עכשיו תגיד – זו העונה הכי מוצלחת של הקבוצה מבחינה מספרית? הכי הרבה נקודות, הכי הרבה שערים? או שיש עוד מרכיבים בזיכרון הזה, כמו סגנון המשחק, השחקנים ששיחקו, הרגש שהעונה הזו הותירה בך? אם זה לא רק המספרים, זה מה שניסיתי להגיד.

    אהבתי

  3. הופ,
    מקסים, פשוט מקסים!
    בעניין חיפה באלופות- גם אני הרגשתי כמוך לגבי ההופעה שלה, שהיתה מעוררת כבוד באמצעים שעמדו לרשותה, וכך אני אזכור אותה. כך שאתה לא לבד בעניין הזה, ואני אפילו לא אוהד של מכבי חיפה. אולי זה קשור גם לעובדה שראיתי את שידורי המשחקים כאן באנגליה ויכולתי להתרשם מההופעה של חיפה מעמדה כמעט ניטראלית לחלוטין.

    אהבתי

  4. הופ הגיב:

    איציק, תודה רבה. אם בוויכוח העתידי על "איך שיחקה חיפה בליגת האלופות ב-2009" יהיה אוהד בית"ר בצד שלי, אני את שלי עשיתי :)

    אהבתי

  5. "ההיסטוריה תיזכר בערגה באיפוק הטנטרי המופלא שהפגינו הספרדים עד מציאת הפרצה בהגנה"
    לא יודע לגבי ההיסטוריה אבל אני את המשפט המופלא הזה אזכור עוד הרבה זמן.

    גם את השיר של סוזן ווגה.

    כדורגל, גם בעיני, הוא לא אוסף של היילייטס. הוא אוסף של רגעים קטנים ומרגשים.
    החיים, גם הם, אינם אוסף של היילייטס. הם אוסף של רגעים קטנים ומרגשים.

    אהבתי

  6. שי הגיב:

    יש הבדל גדול בין נקודת המבט של אוהד, בה אתה אני ועוד 40,000 ראינו את מכבי חיפה ברמת-גן לבין נקודת המבט הבידורית, בה אני לפחות, צופה במונדיאל NBA או ליגת האלופות.
    אני משוכנע שאין יווני ע"פ כדור הארץ שהיה רוצה שנבחרתו תשחק אחרת מכפי ששיחקה ב2004, בזמן ששאר הצופים בקשו את נפשם למות.
    ספרד איננה יון 2004 וגם לא גרמניה 1990. היא קבוצה חזקה, התקפית וממושמעת. אבל משעממת, בניגוד לברצלונה אמהּ הרוחנית.
    מה שכן – הטרחנות של טל משעממת הרבה יותר.

    אהבתי

  7. הופ הגיב:

    שוב תודה איציק. קראתי את הפוסט שלך (מלפני שנה) על ט' באב. היה מרתק.
    שי, ברוך הבא ותודה על התגובה. אני מסכים איתך שיש הבדל גדול בין נקודת מבט של אוהד לזו של צופה שרוצה רק ליהנות מהמשחק (אגב, בהקשר הבלוג של דורפן, אני חושב שחלק מהמגיבים שם אינם אוהדים של ספרד או הולנד – ועדיין אינם "נייטרליים", הם קצת נגד ספרד כי הם אנטי "הפסטיבליזם", ה"עכשוויזם", "אוהדי ההצלחות" וכו').
    אבל טוב שהזכרת את יוון בהקשר הזה. כי אני דווקא לא ביקשתי את נפשי למות כשהם שיחקו אז. דווקא הייתי בעדם. יכול להיות שזו האנדרדוגיות שלהם ויכול להיות שפשוט הבנתי שאלו הכלים שלהם, ואין להם ברירה אחרת אלא לשחק כמו שהם שיחקו (בניגוד להולנד או, נניח, אינטר, שיש להם כלים להפגין יכולת יותר טובה ובכל זאת הם בוחרים במשחק הגנתי). וזה קצת עוזר לי להבין משהו לגבי דפוס האהדה שלי* : אני מניח שאני צריך ריגוש, ובד"כ יש לו אחת משלוש סיבות: א. זו הקבוצה/ נבחרת שלי, ולא משנה איך היא תשחק. ב. אני צריך ליהנות מהמשחק. ג. אני צריך סיפור טוב (כמו יוון).
    במקרה של ספרד נהניתי מהמשחק, ממש כך. עד כדי כך שקשה לי להבין את אלה שאומרים שהיא "מכונה". הטכניקה האישית של השחקנים שלהם, מהחלוץ ועד אחרון המגנים, ממש מפעימה אותי. וגם סגנון המשחק. אני מסכים שהיא לא מלהיבה כמו בארסה (בכל זאת, מסי), אבל יש מגוון של רגשות ממלהיבה ועד משעממת… אבל אני כבר מבין שיש כאלה שהיא משעממת אותם. לגיטימי.
    לגבי טל, עניתי על זה לאביאל ואין לי מה להוסיף.

    *אם מצטייר פה דפוס של "אהדת הצלחות", אפריך אותו מיד – לא אהדתי את איטליה ב-2006, את ברזיל ב-2002 וב-94' ובטח לא את גרמניה ב-90' (לצרפת 98' היתה לי סימפטיה כי הם שיחקו יפה ובזכות זידאן כמובן).

    אהבתי

  8. mirage הגיב:

    נגעת ב*המון* נקודות. אשתדל להתייחס לאחת מהן. הביטוי "אף אחד איננו זוכר את סגנו של בר כוכבא" תמיד נראה לי מוזר,לפחות בקשר לספורט . שתי דוגמאות. כשאני שואל את כל מי שמספיק מבוגר לזכור, מה אתה זוכר ממונדיאל 1974 כמעט כולם עונים "יוהן קרויף ונבחרת הולנד". תזכיר לי, מי זכה בגביע העולם באותה שנה? ושאני שואל אותה שאלה לגבי מונדיאל 1982 כמעט כולם עונים "נבחרת ברזיל האדירה". ומי זכה באותה עונה? זה חשוב? זאת אומרת שאני מסכים איתך שהזכרון שייך רק לך. אף אחד לא יקבע לאוהד את הזכרונות שלו.

    אהבתי

  9. הופ הגיב:

    מיראז' – מסכים. דוגמאות טובות.

    אהבתי

  10. אסף הגיב:

    mirage – לדעתי הולנד 74 וברזיל 82 הן דווקא דוגמאות לניצחון הזיכרון הקולקטיבי. אני הייתי בן 3 ב 82 ולמרות זה אני "זוכר" את ברזיל הזו – כי כך נכתבה ההיסטוריה, וכל מה שקראתי על התקופה הוסיף ובנה את הסיפור הזה. הייתי רוצה לשמוע ממישהו שחווה את המונדיאלים האלו בזמן אמת זיכרון אישי אחר, שלא תואם את המיתוס המקובל.
    בכל אופן, אני מאוד מזדהה עם הטקסט. ואני אשתדל לשמור לעצמי את הזכרונות הטובים מספרד 2010, למרות החשש ש"ההיסטוריה" תשחוק אותם לאט לאט.
    ניר – אני מאוד נהנה לקרוא אותך, וההתרופפות בקצב פירסום הפוסטים מאז סיום המונדיאל מאוד מאכזבת…

    אהבתי

  11. הופ הגיב:

    אסף – אם אני מבין נכון את מה שכתבת למיראז', אתה אומר שזיכרון יכול להיות מאוד שתלטן ודיקטטורי, בין אם הוא נסמך על מספרים ונתונים יבשים ובין אם הוא מורכב מזכרונות אישיים של הרבה אנשים. נקודה טובה. נדמה לי שבעבר ה"היסטוריה" היתה הרבה יותר קשיחה, ודווקא בעידן שלנו, הרבה בדחיפת הפוסטמודרניזם והתפיסה היותר נרטיבית של החיים – היא מקבלת מימד גמיש ודינמי יותר (ואשמח אם היסטוריונים או פילוסופים של ההיסטוריה יתקנו אותי).
    (אגב נדמה לי שלגבי 82', אני, בן גילך פחות או יותר, זוכר בעיקר דיבורים על איטליה של פאולו רוסי ודינו זוף. רק כשגדלתי התחלתי לשמוע יותר על ברזיל של אז. לגבי 74, הזיכרון שלי דומה).
    תודה על התגובה ועל הפידבק. אכן לקחתי לי קצת חופש, בכל זאת עבדתי קשה במונדיאל הזה :) בינתיים אשתדל להעלות פוסט לפחות פעם בשבוע. אני מניח שכשתתחיל העונה הקצב יגבר, ביחס ישיר להתרגשות…

    אהבתי

  12. mirage הגיב:

    אסף-הרבה מאד אנשים יגידו שבספורט, או שאתה מנצח או שאתה "לוזר". ניסיתי לתת 2 דוגמאות ל"לוזרים" שבכל זאת זכורים לטוב. אני לא בטוח שהם זוכים לאהדה כללית. ייתכן אם תשאל בגרמניה לגבי 1974 יתברר שהם בכלל לא סופרים את הולנד. ואם תשאל אוהד שרוף של הכדורגל האיטלקי (אבי רצון?) הוא יציין רק את נבחרת איטליה ב1982. אבל הזכרון שלי הוא אחר בשני המקרים ואין כל צורך להתיישר לפי דעתו של מישהו בטורניר כלשהו. וכאן אני מגיע לדוגמא הפוכה (וזה מאפשר לי לחלוק על ניר……). שמעתי שמועה שנבחרת יוון זכתה ביורו 2004. אישית לא סבלתי את הרובוטים של ריהאגל. ולכן החלטתי למחוק אותם מזכרוני. יש לי זכרונות אחרים מאותו טורניר….

    אהבתי

  13. אסף הגיב:

    mirage – גם אם תשאל את אבי רצון על מונדיאל 2010 הוא יציין רק את איטליה.

    אהבתי

  14. אמיר הגיב:

    ארוווווווווווווווווווווווך

    השתדלתי לקרוא הכל, אבל נשברתי איפשהו באמצע.
    מה שכן, אני חייב לציין נקודה חשובה בהקשר של מכבי חיפה בסאגת ליגת האלופות.
    ראשית, גילוי נאות, אני אוהד נתניה.
    שנית, ההופעה שלכם בליגת האלופות הייתה מעליבה. כן, כן, מעליבה.
    היא לא העליבה אותי, חלילה, אלא את האוהדים שטרחו לטוס למילאנו בקור של מינוס 4 מעלות כדי לראות אחד עשר שחקנים שאין להם גרם אחד של כשרון ברגליים. את אותם ארבעים אלף אוהדים שרכשו במיטב כספם (לא אציין את הדוחק והזמן הרב שעמדו בקופות…) מנויים לאיצטדיון ר"ג, ע"מ לראות מעט מאותה חיפה האימתנית (אני לא מאמין שאני כותב את זה) של פעם של פני 4-5 שנים.
    אבל , פלופ, יעקב שחר ואלישע לוי לא שמו כסף גדול ע"מ לחזק את הקבוצה האנמית שזכתה באליפות הכי עלובה שראיתי מזה זמן רב. (בעצם הייתה האליפות של בית"ר שקריית שמונה וסכנין זכו במקום השלישי ורביעי בהתאמה, אבל גם אז בית"ר הציגה כדורגל יפה ומשכנע).
    ולך נותר להתרפק על משחק הלחימה וה"התמודדות היפה" של הירוקים…
    הלו!!!!
    החבר'ה שלך נשברו אי-שם בדקות ה 60-70. ולמרבה הפלא המשחקים לא נגמרו בהפסדים צורבים יותר. (כמה כדורים שרקו ליד הקורה במינכן ובר"ג…)
    נכון, גם לחיפה היו הזדמנויות מסמרות שיער לכבוש (נראה לי 5 הזדמנויות בכל ששת המשחקים, ואני נדיב), אך עדיין לא הייתם שווים יותר מנקודה אחת, בכל הקמפיין הזה.
    ולכן מבחינה היסטורית (הביטוי הזה משעשע אותי) דווקא במקרה הנ"ל אני חושב שנעשה פה צדק, לאור המשקל הסגולי של הקבוצה. (אני למשל אזכור את ישראל זגורי שעלה לבכורה שלו בבוגרים במשחק צ'מפיונס ליג בעוד שבליגה ישב על הספסל).

    ארוווווווווווווווווווך :)

    אהבתי

  15. הופ הגיב:

    אמיר – ברוך הבא ותודה על התגובה. אכן ארוך, השתדלתי להפיק לקחים בפוסט הבא :)
    ובכן, אותי אישית, שנדחקתי ושילמתי, ההופעה הזו לא העליבה, וזה קצת בעייתי מבחינתך להעיד על עלבון שהיה שם אלא אם כן חווית אותו באופן אישי. אם אני לא נעלבתי ואתה לא, אז מי נעלב שם בדיוק?
    יכול להיות שמקור אי ההבנה שלך טמון במשפט "רכשו מנויים… ע"מ לראות את חיפה האימתנית". נדמה לי שאף אחד מאיתנו לא ציפה לראות את חיפה האימתנית, ידענו טוב מאוד מה יש לנו ביד, ואני אישית אמנם התאכזבתי מהתוצאות אבל שמחתי והתרגשתי מהלחימה, ואולי כאוהד קבוצה שלא תמיד נלחמת על האליפות, אתה דווקא יכול להבין מהי משמעותה של שמחה על לחימה ומאמץ. אולי פה אנחנו חווים מה שאתם חווים מול קבוצות גדולות בליגת העל לפעמים (אני כותב את התגובה הזו אחרי שכתבתי את התגובה אליך בפוסט הבא, ומעניין לקרוא אותן זו מול זו).
    אגב, מצחיק שאתה מזכיר דווקא את המשחק במילאנו (טורינו כמובן), זה אולי המשחק שהכי אזכור מהקמפיין הזה – חבורה של חבר'ה צעירים, בלי הכוכב הגדול שלהם, משחקים נגד אחד המועדונים הגדולים באירופה בלי רגשי נחיתות, מדקה מסוימת בעשרה שחקנים וכשמוביל אותם שחקן צעיר שלא משחק בליגה, ולא נופלים מהיריבים (כמה שמות: מלו, טרזגה, דייגו, קמורנסי, סיסוקו, קנבארו, קילייני, בופון). אם זה לא משחק הירואי והיסטורי, אני לא יודע מה כן…
    זו היתה ההרגשה שלי מול הטלוויזיה, ולגבי ההרגשה של האוהדים שהיו שם, אני מניח שצריך לשאול אותם (ואשמח אם מישהו שהיה שם יעיד).
    אלופה עלובה? אוקיי. גם כאן, הכל הוא פונקציה של ציפיות, וכאוהד חיפה אני מעיד שהאליפות הזו היתה מתוקה עבורי הרבה יותר מלפחות אליפות אחת עם רוני לוי. כשכולם מזלזלים בך לפני פתיחת העונה, כשהתל אביביות משוויצות ברכש ואתה עולה עם כל מיני צעירים שאף אחד לא מכיר ובסוף לוקח אליפות חד צדדית עם משחק חד צדדי נגד היריבה הגדולה, שסוגר אותה בחותמת ברורה וחד משמעית, האליפות היא די מרגשת.

    אהבתי

  16. באבא ימים הגיב:

    כל מה שכתבת בקשר לספרד הוא נכון (וכתוב נפלא). אני מסכים שזכרון הוא עניין אישי ושהוא מעצב תודעה אישית אלא שלדעתי גם הזיכרון האישי הוא מן שבבים של קטעי וידיאו (אמיתיים או מומצאים – כך לדוגמה אני זוכר שבמסגרת דיון בבלוג של רונן דורפן טען אחד המגיבים אוהד איטליה שבמשחק העליה לגמר בין הולנד לאיטליה במונדיאל 1978 הולנד פצעה את פאולו רוסי, דבר שלא קרה). בכל מקרה, טענת "מה היית מכניס ל – DVD" היא רלוונטית גם בהקשר הזכרון האישי. במובן מסויים ספרד היא נבחרת שאותי מצליחה להרשים רק אחרי שהמשחק נגמר ואז כשאני שואל את עצמי "מה היה לנו שם" אני מסוגל להתרשם מן התיאום, הטכניקה העילאית, המשמעת וכו'. כשאני מריץ את הוידיאו הפרטי בראשי אני מוצא את הגול של אינייסטה (בו צפיתי באימה) והדמעות של איקר. כל השאר זה יותר מסקנות מזכרונות.

    אהבתי

  17. הופ הגיב:

    באבא – תודה על התגובה ועל המחמאה.
    אני חושב שאני מבין מה אתה אומר, ויש בזה משהו. משחקים שמאוד ריגשו אותנו באמת משאירים בנו איזה חותם ויזואלי, גם אם הוא דמיוני. ובלי החותם הזה יהיה קשה לנו לזכור (וכמובן שגם רונן צודק בשאלתו במידה מסוימת, אחרת היא לא היתה מפעילה אותי לשבת ולכתוב עליה פוסט שלם). ובכל זאת – אני זוכר שהולנד של סוף השמונים ריגשה אותי מאוד, אבל אני לא זוכר אף קטע מהמשחקים שלה. יש כמובן את הוידאו של הוולה של ואן באסטן שאנחנו חוזרים ורואים כל כמה שנים, אבל אני חושב שגם אם הוא לא היה, הייתי זוכר אותם לטובה. פשוט אהבתי אותם אז, ואת האהבה הזו שלי אני זוכר. מספיק שתקריא לי את ההרכב של הולנד ב-88' ואני אתרגש, אני לא צריך וידאו בשביל זה.
    ולגבי ספרד, באמת נהניתי מהמשחק שלה, וזה בכל פעם מחדש מפתיע אותי לקרוא שהיא עד כדי כך שיעממה אנשים (אני מבין ומקבל כמובן את הטענות על מיעוט השערים).
    יודע מה? אני אפילו חושב שאפשר להרכיב היילייטס לא רעים מהאליפות הזו. עם ההטעיות, הסלאלומים של ראמוס, אינייסטה, פדרו ונבאס, התרגילים והמסירות של צ'אבי, השערים של וייה… אם היה לי קצת זמן והייתי יודע לערוך וידאו, הייתי עושה את זה בעצמי ומוכיח לכולכם :)

    אהבתי

  18. פינגבאק: פסט: נבחרי העונה | מצד שני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s