קווין. אבל לא ואן אריק

לא הייתי פה כבר איזה שבועיים, זמן שיא במונחי "מצד שני". שילוב של הרבה עבודה וקצת עייפות החומר (יש דבר כזה בבלוגאות "משבר חצי השנה"?) שהתחברו עם תחושת מחנק פוליטי ויצרו איזה חוסר חשק כללי לכתוב. וכמו תמיד, ככל שלא כותבים יותר זמן ככה קשה יותר לחזור, והתחלתי כבר לפקפק באפשרות שמשהו (חוץ אולי ממשחק) יוציא אותי מהמצב הקצת שבלולי הזה. עד שבא איתמר זהר מ"חיים של אחרים" והציע לי לכתוב פוסט על הגיבור הטלוויזיוני של ילדותי, לכבוד מארז DVD של סטיב אוסטין שיצא השבוע (אם האיש שווה מיליונים, מעניין כמה עולה ה-DVD). וכך, עם קצת עזרה מחברים, חזרתי לכתוב.

אז תודה לאיתמר. הנה פוסט הגיבור הטלוויזיוני שלו, וגם גלעד סרי-לוי כותב על אוסטין. והנה הגיבורה של דנה זייברט.

ועכשיו לגיבור שלי.

***

מבלוג על ספורט ניתן לצפות שיכתיר כגיבור הטלוויזיה של ילדותו דמות ספורטיבית גדולה או לפחות עיתונאי ספורט או איזה שדר מיתולוגי. אז יש כאלה כמובן, הרבה כאלה – ממג'יק ג'ונסון, דרך רוד חוליט, עבור בקרל לואיס, עם סטיה קלה הצידה לאחים ואן אריק, וחזרה דרך כל הכוכבים הירוקים (וכמה שכיכבו פחות) עד אורי לוי ויורם ארבל. כולם באמת היו גיבורים. אבל לא של טלוויזיה אלא על באמת. ולכן לא אותם בחרתי.

איש שהמתחרה היחיד שלו על התואר "תרם הכי הרבה למניעת התפשטות האיידס" הוא קונדום

מבין גיבורי סדרות הטלוויזיה, הפיקטיביים יותר מגיבורי הספורט (אפילו יותר מהאחים ואן אריק), אהבתי את מקגייוור, את סטיב אוסטין, את דאג וטוני כמובן; את גיבורי הסדרות המצוירות מקיד וידאו דרך כוח המחץ עד קפטן פלאנט; וכל מיני גיבורים לרגע, כמו ג'ק והשמן מ"ג'ק והשמן", או ההוא שבוחר את הצוות במשימה בלתי אפשרית, גם בגרסה בשחור לבן וגם בצבע. ואת כל צוות לעניין (מאז שגיליתי שבכוונה לא הורגים שם אף אחד מהרעים, עקבתי בדריכות אחרי כל קטטה וחילופי אש כדי להיות הראשון לגלות שמישהו נהרג בטעות), ואת ההוא מהמסוק שמצויר עליו כריש, ואחר כך גם את ההוא מזינוק לאתמול.

והיו בילדותי גם גיבורים פחות נועזים וקשוחים, כמו ביל קוסבי ודני טאנר וגיבורי סדרות משפחתיות אחרות שגבורתם התממשה ביכולתם לפתור כל משבר משפחתי בחכמה והומור, או לפחות מה שאז קראתי לו הומור. וגם גיבורים של תאים משפחתיים פחות נורמטיביים, כמו טוני ממי הבוס, וג'ון ריטר משלושה בדירה אחת, שלא לדבר על אל באנדי. והיו גם גיבורות, כמו וונדרוומן וכל הבנות מעובדות החיים וגם הילדות ההן שאומצו על ידי איזה איש עשיר וגרו בווילה, ואחת מהן ניגנה בסקסופון.

והיו את המצוירים הקלאסיים כמו מרקו וגיבורי "היה היה", וכל המצחיקים שכללו את אלף מצד אחד ובני היל מצד אחר, ובראשם עמד ללא מתחרים פרקר לואיס (אחר כך הגיעו הסימפסונים שבדיעבד שינו הכל). ואם נחזור לנועזים הערצתי גם את המפקדים של האנטרפרייז ולפעמים גם את דמויות המשנה, ובקטגוריית המפחידים היה את האסיר שראיתי בתחושת אימה שקטה אך קבועה מהבועה הלבנה שתמיד עצרה אותו שניה לפני שהצליח לברוח, ומכל הדמויות המוזרות ושטופות המוח באי, שאי אפשר היה לסמוך עליהן כי אולי אחת מהן היא שליח של מספר 2. והיתה גם איזו סדרה שאני זוכר רק במעומעם אבל אהבתי מאוד, על חבורה של רופאים/ מדענים שטסים להם במעין קרוואן לבן לתרבויות שונות ביקום ומתקנים דברים, או שלא, אני לא ממש זוכר מה הם עשו אבל אני זוכר שהיה להם קוף, והכי חשוב – מעין כסא מעופף אישי שהיה הדבר שהכי רציתי שימציאו כבר.

אבל אף אחד מכל אלה לא נבחר להיות גיבור הטלוויזיה של ילדותי. כי הגיבור הגדול של ילדותי לא היה גיבור כלל. הוא לא היה חזק במיוחד או עם כוח מיוחד, אפילו לא עם חכמה מיוחדת או חוש הומור מפותח במיוחד. הוא היה פשוט ילד, כמוני, ילד רגיל. ולמרות זה, ואולי בגלל זה, הוא היה גיבור.

***

אני מנסה להיזכר מה היה שם, ב"שנות הקסם", בלי להידרש לוויקיפדיה או לאיזה אתר נוסטלגיה: היה את קווין, כמובן, ואת החבר שלו היהודי עם האוזניים הגדולות והמשקפיים. ואת החברה, בוני או סוני או ויני, כן ויני. שהייתי מאוהב בה כמובן ולבי נשבר יחד עם זה של קווין כשהיא נסעה.

והיה שם את האח הכי מעצבן בעולם. לי לא היה לי אח גדול אז שנאתי אותו במקום. ואת האחות הגדולה שנהייתה היפית כשהסדרה נכנסה עמוק לשנות השישים.

ואני לא זוכר כמעט כלום מהעלילה. רק שקווין התאהב בויני והיא בו אבל בסוף היא נסעה. ונדמה לי שהיא חזרה, אבל אז דברים כבר לא היו אותו דבר.

ולחבר שלו קראו פול פייפר, עכשיו אני נזכר. מצחיק איך דברים עולים בזיכרון אם קצת מסתובבים באזורים האלה, כמו שאם תסתובב מספיק זמן באתר חפירות איזו מטבע עתיקה כבר תצוץ לה לבד.

אז פול פייפר היה זה שאפשר לצחוק עליו, והאח היה מישהו להתעצבן עליו, כי ככה זה תמיד – תמיד יש מישהו אחד שדורך עליך ומישהו אחד שאתה קצת דורך עליו, גם אם אתה לא חושב שאתה כזה. ותמיד יש מישהי אחת להתאהב בה, ומישהי אחרת להתלהב ממנה כדי שזה ייצור אי הבנה עם הויני שלך, וכדי שהיא תיעלב ותתרחק קצת, ואז תבין את מי אתה אוהב באמת.

לי היו אז תספורת כמו של הילד באמצע, משקפיים כמו של הילד משמאל ואוסף מכתביות כמו של הילדה מימין

ומעל כל זה היו את ההורים, אבל הם תמיד איזה חלק מהעולם החיצוני, כשאנחנו קטנים אנחנו עוד לא לגמרי מבינים כמה הם משמעותיים ומה רבה ההשפעה שלהם עלינו, הם מבחינתנו נתונים שם, ליד השולחן במטבח ומאחורי המצלמה.

ואיך שהיתה מתחילה התכנית והייתי שומע את שיר הפתיחה של ג'ו קוקר, הייתי רץ מהחדר ומתיישב מול הטלוויזיה בסלון, ורואה את הצילום המלוכלך הזה של כאילו מצלמה ביתית בשנות השישים בארצות הברית. וזה תמיד גרם לי לתחושה של נוסטלגיה, שזה מצחיק כי הייתי ילד וכי מעולם לא חייתי או אפילו הייתי בפרברים האמריקאים. ובכלל הסדרה הזאת היתה בעיקר על ארצות הברית, על אמריקאים ולאמריקאים, והשם של הסדרה רומז לכך, אלו היו הרי שנות הקסם של אמריקה, שנות התמימות הגדולה, השנים בהן המשפחות היו עדיין כולן גרסאות שונות של הבריידי באנץ', לפחות על פני השטח, ועוד לא ידעו אז שתוך כמה שנים הילדים של הבריידים יתפלשו עירומים בבוץ, אלה בוייטנאם ואלה בוודסטוק.

ובכל זאת, למרות שכל הסדרות האחרות ניסו והצליחו להיות הכי אוניברסליות שאפשר, עם דברים שכל ילד בעולם אוהב כמו אש ופיצוצים ומכות וניצחונות ובעיות שנפתרות באורח פלא באמצעות מסטיק משומש, נייר אלומיניום וצינור, והצלת העולם בכל פרק – איכשהו בכל זאת אהבתי יותר מכולם את קווין, הילד האמריקאי הזה מהפרברים, שדברים קורים לו, והכל גדול ממנו, ואין לו שליטה בכלום, והוא לא יכול להציל אפילו את הנישואין של ההורים שלו. אולי כי זה הרגיש לי הכי קרוב. כי אצל מקגייוור אין דבר כזה לא לנצח, אבל הניצחון אף פעם לא מרגיש לגמרי אמיתי, או בכלל מרגיש משהו חוץ מקצת אדרנלין, ואצל קווין היו המון הפסדים קטנים, אבל כל אחד מהם הורגש היטב. והניצחונות הקטנים על אח שלו ובקרב על ויני, הרגישו אמיתיים וחשובים יותר מכל המכות המדומות שהוחטפו לרעים בסדרות האחרות.

ואולי זה קסם לי כי בניגוד למקגייוור ולכל האחרים, קווין לא היה צריך להילחם. אף אחד לא ציפה ממנו להציל את העולם, כי כשאתה קטן לא מצפים ממך להציל מישהו, בינתיים מותר לך לעסוק רק בעצמך ובחבר שלך ובילדה של השכנים, אז תהנה מזה כמה שיותר כי עוד מעט אתה לא תוכל להגיד אני קטן מדי או אני לא יודע. עוד מעט תצטרך להישיר מבט לעולם ולהגיד זה גם אני, גם זה אני, ויש דברים שאני לא רוצה שיהיו חלק ממני או שאני אהיה חלק מהם, עד כאן, אני לא מוכן יותר, אני יכול לשנות ואם אני יכול, אני מחויב, אבל עד אז אתה רשאי להסתובב חופשי, לראות את העולם מנקודת מבט נמוכה, כשהכל גדול ופלאי וקורה רק לך. עולם בו עזיבה של ילדה את השכונה מתרחשת כשדור שלם מתחיל לשנות את העולם, ושניהם משמעותיים עבורך באותה מידה, ולמען האמת הילדה קצת יותר. והשנים האלה, השנים האחרונות אי פעם, בכל הזמנים כולם, בהן אתה לא אחראי לאף אחד אחר מלבד לעצמך, השנים האלה הן בהחלט שנות קסם.

***

ושנות הקסם בסדרה נמשכו עד שרוחות המהפכה מבחוץ התחילו לנשב חזק יותר ויותר והלמו על החלונות והכיפה העדינה והמגנה מסביב איימה להתנפץ. ולקראת הסוף הסדרה היתה קצת פחות מעניינת, ואולי טיפה פחות מעניינת עבורי, כי גם שנות הקסם שלי התחילו להתפוגג, וראיתי הפגנות לא רק בסדרות טלוויזיה אלא גם בחוץ, ברחוב החיפאי. וככל שחדרה יותר מציאות פנימה, כך הקסם התמעט באוויר, והתחילה להתגבש תחושה חדשה של אחריות, ורצינות, והרוּת גורל.

***

וכשאני חושב על זה, אני לא זוכר מעלילת הסדרה כמעט כלום, כמו שאני לא זוכר יותר מדי מהילדות שלי. כי כשאתה ילד אתה פטור גם מהצורך לזכור. אתה יכול לחיות כל יום בזמן שהוא קורה, לחיות אותו במלאות הווייתו בלי להקפיד להכניס אותו תוך כדי כך למגירות במוח. אלו השנים בהם אתה חי את הרגע ולא את הרגע שלפני ולא את הרגע שאחר כך.

וגם בגלל זה אלו שנות הקסם: בגלל שהשנים האלו של הילדות הן שנות ההווה האחרונות שלך, השנים האחרונות אי פעם בהן תחיה כל יום וכל רגע במלוא הוויתם, שנות ההווה האחרונות שלך אי פעם, מאז שהיקום התחיל ועד שייגמר, ההזדמנות הראשונה, האחרונה והיחידה שלך לחיות כך, וכשתבין את זה כבר יהיה מאוחר מדי, ואתה לא יודע את זה עדיין אבל עם הזמן תקדיש יותר ויותר מיומך לעתיד, ואחר כמעט את כולו לעתיד, ואז לאט לאט תתחיל להקדיש יותר ויותר זמן לעבר, ויותר ויותר זמן לעבר, עד שאתה עצמך תהיה עבר.

***

ושיר הפתיחה מחץ לי את הלב בכל פעם מחדש, אבל איכשהו בצורה שהיתה נעימה לי. ואולי לכן קווין הוא גיבור הטלוויזיה של ילדותי. כי כל שאר הגיבורים גרמו לי להתלהב ולשמוח על הניצחון. והוא היחיד איתו למדתי להתענג גם על הכאב. ובמבט אחורה אל ילדותי, זה אולי השיעור שהייתי הכי זקוק לו.

(זה לא מקולקל, רק קצת קמצני. צריך ללחוץ על הלינק שבפנים ולראות את זה ביוטיוב)

***

עדכון מאוחר: קריאה חוזרת של הפוסט וכמה מהתגובות גרמו לי לחשוב שאולי לא ממש הבהרתי מה היה כל כך טוב בסדרה הזו, במיוחד כשאני כותב שאני לא זוכר ממנה כלום. אז צפיתי בכמה קטעים ביוטיוב ונזכרתי מה בדיוק היה שם שגרם לי לחכות לכל פרק בכיליון עיניים: שחקנים נהדרים, ותסריט כתוב היטב, ובימוי נהדר עם תשומת לב לפרטים. ומְסַפֵּר אירוני בדיוק במידה הנכונה, ומצחיק. ובעיקר היו בה המון אינטילגנציה, שזה דבר שלא הייתי רגיל לקבל כילד מהטלוויזיה שלי, והמון המון רגישות והבנה אמיתית של ילדים והתחושות שלהם (קצת כמו "הילד הזה הוא אני" בגרסה טלוויזיונית).

הנה הסצנות הכי מייצגות שמצאתי – כאן אחת משעשעת. ועוד אחת כזו. וכאן אחת שמייצגת נפלא את כל התכונות הטובות של הסדרה, כולל סוף הסצנה שמצליח להימנע מהקיטש האמריקאי הרגיל בסוף. ולבסוף – הנשיקה אותה הזכיר שמרלינג בתגובות, שהיא אמנם קצת קיטשית אבל היי, זה הרגע הכי מרגש בסדרה אז מותר לו (וכמו שכתבה רוני בתגובות, לב הסדרה הזו היה ההתאהבות המתוקה, וכל השאר מסביב היה שם רק כדי שנקשיב).

עדכון מאוחר 2: והנה אוצר של ממש. מישהו טרח ובחר את 25 הרגעים הכי יפים בסדרה. כולל תמונות.

***

וכדי שזה לא יהיה לגמרי פוסט לא ספורטיבי, הנה קישור לטור של שגיא כהן שעשה לי טובה ובחר עבורי את ספורטאי השנה שלי, וגם חסך לי את ההסברים.

שְנֵזרחית (הברקה של מ"ם!) טובה לכולם!

***

ואם מותר לי פוסט לא ספורטיבי, מותר לי גם קישור לא ספורטיבי. אז הנה הוא, סיפור קטן של רוני גלבפיש שריגש אותי. אני לא רוצה להכניס לבלוג פוליטיקה, אבל לאט לאט אני מרגיש שאני כבר לא יכול להרשות לעצמי להמשיך לעמוד מנגד (חוץ מזה, הסיפור אליו קישרתי הוא לא פוליטי, הוא פשוט סיפור אהבה. מה לעשות שבארץ הזו גם האהבה היא פוליטית).

כן. כנראה שגם שנות הקסם של הבלוג הזה, חודשי הקסם ליתר דיוק, מתחילים להסתיים. וגם אני צריך להתחיל להישיר מבט למציאות. אני כבר לא תינוק במונחים בלוגאיים. כבר לא יכול להקיף את עצמי בבועה ולהתעלם ממה שמתרחש בחוץ.

(בינתיים, אנסה לסיים לפחות את העונה הזו של הסדרה הפרטית שלי בלי לתת לחוץ להיכנס. גם אם הרוח כבר מאיימת לשבור את החלונות).

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, הכדור הוא הכל, כללי, קישור התקפי, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

20 תגובות על קווין. אבל לא ואן אריק

  1. itamarzo71 הגיב:

    יפה מאוד

    אהבתי

  2. קרוקודייל דנדי הגיב:

    קנית אותי עם ג׳ייק והשמן וגם ״הילדות ההן שאומצו על ידי איזה איש עשיר וגרו בווילה״, הלא הן ״בנות מזל״! הייתי מאוהב בבלונדה, נדמה לי ששמה היה דיאן. בקיצור, 2 סדרות אדירות.

    דווקא את ״שנות הקסם״, אני לא מכיר… לא ברור איפה הייתי כשזה היה…

    לסיום, אם זו הפוליטיקה שאתה מעוניין להכניס, יש לך אישור אפילו מהסמן הימני של קוראיך. כתבה יפה ומרגשת.

    אהבתי

  3. mirage הגיב:

    מהפוסט הזה למדתי שני דברים: 1) כמה אתה צעיר
    2)כמה אני זקן. אני כמובן לא מכיר את הסידרה. אני כן מכיר את שיר הפתיחה (אני מקווה שהזמר מוכר לך?). בכל אופן מצבך טוב. אתה מתאר לך מה יקרה כשיישאלו ילדים מהדור הנוכחי מי הגיבורים שלהם? הרי הכל היום תוכניות ריאליטי (שאין בהן שום מציאות)! חשבתי פעם לייסד תוכנית ריאלתי שייחד את כולן לתוכנית אחת. כותרת אפשרית:
    "המאסטר שף האכיל את האח הגדול של הכוכב שנולד כך שהוא נאלץ לרדת בגדול ולבדוק את יכולתו לרקוד עם כוכבים ובאותו זמן לעבור מבחני הישרדות". שם לא סופי…
    נ.ב. פוליטיקה? זאת אומרת שתכתוב על נושאים קריטיים כמו העובדה שמיקי פורשת מהנחיית החדשות?

    אהבתי

  4. mooncatom הגיב:

    אני מאוד מזדהה עם מיראז' כאן מעל… אתה צעיר ידידי.
    הנוסטלגיות שלי מרחיקות אל הרדיו ולא אל הטלויזיה.
    והספציפית הזו, אני חושבת שכבר לא הייתי בבית ההורים בשלב הזה,
    ומבחינתי שנות הקסם התחילו דווקא אז…
    וואו. אבל הרשומה הזו בטח תגרום לי לאיזה רשימה משלי,
    ככה לפני שארדם, לקול הגשם, אזכר בגיבורי ילדותי.
    תודה.

    אהבתי

  5. שמרלינג הגיב:

    שנות הקסם! סדרה מופלאה. לא מזמן ראיתי דוקומנטארי שעשו עליה. סצנת הנשיקה של ויני וקוין גרמה לי לצמרמורות קשות.
    הערה לכותב מאחד שגם כותב קצת: הארכת מידי, ידידי, וזאת תופעה שמציקה לך, אני יודע. נסה להתמקד.
    שנה אזרחית ירוקה וכו' :)

    אהבתי

  6. הופ הגיב:

    תודה לכולם!
    קרוקודייל – אכן "בנות מזל". אחרי שהעליתי את הפוסט עשיתי תחקיר גוגל לבדוק קצת פרטים על אז ובעיקר "איפה הם היום" (אני מודה שהתמקדתי ב"הן"). המסקנות: 1. ל"בנות מזל" היתה בסה"כ עונה אחת! ובכל זאת השאירה חותם. השחקניות בה, לעומת זאת, לא ממש. 2. בלייר מ"עובדות החיים" לא כזאת יפה כמו שחשבתי אז. 3. ויני, לעומת זאת, התבגרה יפה.
    מיראז' – קודם כל מברוכ על המשך מסע הקסם של קטמון גם אצל התימנים של שעריים. וLOL על הריאליטי המאוחד :)
    אני באמת צעיר אבל הספקתי לגדול בתקופה בה היו רק 2-3 ערוצים עם תכניות לילדים (1, ואחר כך 2 וערוץ הילדים). התהיה שלי לגבי הילדים של היום היא אילו חוויות טלוויזיה מהילדות משותפות לכולם – הרי אחד רואה ניקולדיאון והאחר את הערוץ של דיסני וערוץ הילדים ואחר רואה את ביפ ואחר את ערוצי הקומדיה של יס. אין פה שום מצע משותף לנוסטלגיה! באילו שירי פתיחה הם ייזכרו כשייפגשו בטיול אחרי הצבא? מדכא. אולי הם יזמזמו את מנגינת הפתיחה של "ווינדוז 7".
    ב"פוליטיקה" אני אומר שמתישהו אני לא אכתוב רק על ספורט. אני עדיין לא יודע אם זה יהיה פה או בבלוג אחר, ומה יהיה המינון, אבל מצטברים לי כבר יותר מדי דברים שמידפקים מבפנים ואני צריך להוציא.
    מונקה – צעיר? אני בדיוק בגיל בו אני עדיין קצת נעלב כשקוראים לי כך אבל מתחיל גם להיות מרוצה. אז אני מניח שאני אכן צעיר!
    נוסטלגיה לרדיו נשמעת לי מרגשת עוד יותר מלתכניות טלוויזיה – יותר מאשר היזכרות בדמויות, זו בעיקר הפלגה בנתיבי הדמיון, לא? מחכה לפוסט.
    שמרלינג – אוי, סוף סוף מישהו שמבין אותי! הנשיקה בין ויני לקווין… רק המשפט הזה העביר בי צמרמורת!
    בקשר לאורך – אתה צודק לגמרי. יש לזה כמה סיבות אבל אני לא אאריך גם פה, רק אגיד בקצרה שמשום שזה פוסט ראשון שעוסק בנושא שהוא לא ספורטיבי, וזה קצת הלחיץ אותי, לקח לי הרבה זמן לשחרר אותו, וכשעשיתי את זה לא היתה לי סבלנות לערוך, רק רציתי שייצא כבר.
    אתה צודק גם שזה מציק לי, עניין האורך. מצד שני, זה בסך הכל בלוג, לא ספר או כתבה עיתונאית – אני נהנה מהרעיון שאני יכול לשחרר דברים בלי לערוך אותם יותר מדי. מבחינתי זה לא התוצר שלי בה"א הידיעה אלא איזה שדה שאני יכול לערוך בו ניסויים בהפלגה/ צמצום, מיקוד/ פיזור, ואני לא מחויב לעריכה מלאה (במקרה הרע אני אפסיד כמה מנויים…).
    בכל מקרה האבחנה שלך נכונה וחשובה, תודה. ואני מאוד מעריך את הכנות והאכפתיות שגרמו לך לכתוב את זה. איפה אתה כותב? אשמח לבקר.

    אהבתי

  7. מתי הגיב:

    תודה שהזכרת לי את הסדרה הזו. אולי לא זכרתי אותה כי היא השפיעה עליי יותר מכל הסדרות האחרות ונכנסה לתת המודע. בטח שרציתי להיות קווין במיוחד כשהוא בא לארץ להצטלם עם שלמה ארצי לקליפ " תחת שמי ים תיכון" וישב לו על הברכיים וניגן באורגנית ועשה עם הגבות ככה וכל האימהות במיוחד הכוסיות רצו שהוא יהיה הבן שלהן או לפחות לעשות לו טובה או לאבא שלו. http://www.youtube.com/watch?v=6clbdukI3qM

    אהבתי

    • הופ הגיב:

      LOL
      אם הוא רק היה יודע אז שכל תהילת העולם הזו תסתכם בפוסט בבלוג ישראלי איזוטרי ובקרבות בוץ עם אפרים שמיר

      אהבתי

  8. רוני הגיב:

    תודה על הפרגון, הופ.
    גם אני נופלת בפוליטיקה רק כשהיאוש עולה על גדותיו, אבל עדיף להימנע. זה רק עושה אותנו עוד יותר חולים.
    אשכרה לא זוכרת כלום משנות הקסם, מלבד ההתאהבות המתוקה שהיתה שם. אולי מצאת את הלב האמיתי של הסדרה. כל השאר רק היה שם כדי שנקשיב.

    אהבתי

  9. הופ הגיב:

    רוני – כאמור גם אני לא זכרתי יותר מדי מהעלילה, מצד שני אני לא זוכר עלילה של אף סדרה (בעיית זיכרון קלה שאני מייחס למניעים שונים, ולא כולם לא חוקיים). אבל כשהרצתי שמות של סדרות בראש, כשהגעתי לזו הרגשתי שזה זה. פשוט היה בה משהו אחר. ובשביל להיזכר בדיוק מה זה היה צפיתי עכשיו בכמה קטעים, נזכרתי והוספתי עדכון לפוסט (סורי שמרלינג :))
    ומהקטעים האלה ברור לחלוטין שאת צודקת, ובצורה מנוסחת יפהפה כהרגלך – ההתאהבות היתה הלב, וכל השאר היה שם כדי שנקשיב.

    אהבתי

  10. דנה הגיב:

    שנות הקסם הייתה סדרה נהדרת, מתוקה, אמיתית מאוד, מתוקה אבל עם כאב אותנטי. מסכימה איתך לגמרי לגביה.

    אהבתי

  11. הופ הגיב:

    תודה דנה :)

    אהבתי

  12. סימה הגיב:

    הופ,
    כבר מזמן קוראיך חובבי הכדורגל מחכים שתפרוץ לשדות זרים.
    תמשיך.

    אהבתי

  13. הופ הגיב:

    סימה, זו התגובה הכי משמחת שיכולתי לקבל. תודה.

    אהבתי

  14. אביעד הגיב:

    מצטרף מאוחר, מגיב מאוחר :)
    אני זוכר את "שנות הקסם". לא זוכר כלום ממנה. כלום. ויש לי זיכרון מצויין לפרטים בד"כ.
    אני כן זוכר שראיתי את ויני ב"הבית הלבן" של סורקין בתפקיד כותבת נאומים זוטרה. גל של התרגשות קצר ואז התחלתי לחשוב לעצמי. "למה? כי ראית אותה בסדרה ישנה שאהבת פעם?". ואז הבנתי שאני לא מצליח להיזכר בשום סיבה בגללה אהבתי את הסדרה הזאת. פשוט דבר כזה שאוהבים בזמן מסוים ואח"כ כבר לא מזיז לך. אני לא יודע אם אובדן הרגש הזה צריך להעציב אותי. אולי הבעיה היא שאני פונה להגיון בשביל תשובה :)

    אהבתי

  15. הופ הגיב:

    אני אגיד לך למה אהבת אותה. זה פשוט. היא היתה סדרה אינטליגנטית בתוך ים של סדרות די מטופשות. היא התייחסה לילדים ולילדים מתבגרים כאל יצורים עם שכל. כאלה שיכולים להבין בדיחה.
    והיא ידעה היטב שאולי בחוץ או בביה"ס היית היום הכי מניאק בעולם לילד אחר, אבל כשישבת בבית מול הטלוויזיה, לבד, הרשית לעצמך להתחיל להרגיש מה זו התאהבות, וחמלה, וגעגועים. והיא אפשרה לך להזדהות עם ילד שמרגיש ככה, ולהבין אותו, ולהבין מה אתה מרגיש דרכו.
    (לך=לי, כמובן. אבל אולי גם לך.)
    וכאמור גם אני לא זכרתי כלום. ניתנו לכך הסברים כאן. אבל אני ממליץ לך לצפות בקטעי היוטיוב אליהם קישרתי. לי זה גרם להיזכר מיד – לא בעלילה, אבל במה שאהבתי שם. ולהיות גאה בעצמי על זה שכבר אז זיהיתי כמה היא טובה.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s