כאבי גב(יע) – פוסט אורח מאת מתי סין-קרונה

מהר מהר כדי שנשכח את מה שצריך להישכח אם חפצי אליפות אנחנו, נעביר דף לעמוד חדש – בו מצפה לנו משחק גביע חשוב. לכבוד המאורע מארח "מצד שני" את יקיר הבלוג מתי סין-קרונה, שעובר לראשונה (ובטח שלא לאחרונה) מיציע המגיבים הישר להרכב הפותח. רשות הבילוג למתי

בשנים האחרונות ירד קרנו של מפעל גביע המדינה עד כדי כך שהמדינה החליטה לשלוח לזמן מה אנס מורשע שיעניק את הגביע לקפטן הזוכה, כמו היה זה טורניר קטרגל בכלא מעשיהו.

בעבר היו משחקי גביע המדינה היהלום שבכובע טמבל על ראשו של הכדורגל הישראלי. משחקי הגביע הוציאו מתוכם את הטובים מבין משחקי הכדורגל ששוחקו אי פעם בישראל, את המיתולוגיות הגדולות, הדרמות עוצרות הנשימה ובעיקר את מספר הצופים הרב ביותר. משחקי שמינית הגמר שוחקו בשבת שהוקדשה להם במיוחד, ניצחונות ברבע הגמר גררו אחריהם התרגשות מיוחדת לקראת ההגעה לאצטדיון רמת גן (את השיר "חיפה לרמת גן" היו שרים בזמנו בהתרגשות ודבקות לא פחותה מזו בה שרו שנים אחר כך את  "הוי הוי הוי הוי הוי הוי הוי הוי הוי ליגת האלופות"), אירוע חצי הגמר ברמת גן היה ערב שיא עבור הכדורגל הישראלי ומשך אליו עשרות אלפי צופים מארבע קבוצות שונות והגמר, עם הממלכתיות והטקסיות שלוותה אליו – תזמורת המשטרה, רכב השרד של הנשיא מגיח באצטדיון, ההמנון ובסוף הדרמה, הגביע וההנפה: כל אלו גרמו לאוהדי הכדורגל להתייחס למפעל גביע המדינה באופן זהה לזה שהאנגלים מתייחסים לגביע האנגלי (חוץ מהשורה המסורתית  ברדיו באנגליה בבוקרו של גמר הגביע "בוקר טוב, היום גמר הגביע").

2 גברים 1 גביע

מספר סיבות וגורמים הביאו לעמעום הזוהר של משחקי גביע המדינה. התרחקות החברה מכל מה שמריח כממלכתי וטקסי, במיוחד כשלימור לבנת עומדת על הפודיום ותופסת את כל הפריים. הפרס עצמו כבר לא כל כך גדול ומשמעותי, בתקופה בה האלופה מקבלת את כל הקופה בעצם האפשרות להתמודד בליגת האלופות. בעקבות זאת הקבוצות הגדולות פחות סופרות את המפעל ולראיה – מאז 2002 לא הגיעו לשלב חצי הגמר יותר משתי קבוצות מתוך ארבע הגדולות של ישראל, כשברוב השנים הללו ובשנים האחרונות הגיעה רק אחת מהן, וקבוצות מהליגה השנייה מגיעות באופן תדיר לשלב שפעם הכיל כמעט תמיד את הקבוצות הטובות ביותר באותה עונה. ביטול גביע אירופה למחזיקות גביע (מכבי חיפה היתה מהאחרונות ששיחקו במפעל הזה ב-99') וההשתתפות האוטומטית בגביע אופ"א של המסיימות במקומות שני ושלישי הם כנראה הסיבות שגרמו לכך.

טקס הענקת צלחת האליפות הוריד גם הוא מהזוהר החד פעמי שבהענקת הגביע, ולאחרונה גם שיטת הקיזוז המעוותת תורמת להורדת הערך של משחקי הגביע כמוקדי הדרמה הגדולים של השנה. בנוסף, כמו שרק אחרי שנים הבנו כאן בארץ שמחוץ לעולמו של פרנק נף מאיגוד השידור האירופי, שהיה מכריז בכל תחרות אירוויזיון על מספר מופרז של צופים בתחרות (נאמד לאחרונה ביותר ממספר האנשים החיים בכל העולם כולל חיפה), בתחרות צופים למעשה בכל רחבי אירופה בקושי ארבעה סטרייטים וכמה מאות אלפי הומואים – גם לגבי מפעל הגביע התחלנו להיפתח, אחרי שנים של השפעה מובהקת של הכדורגל והליגה האנגלית, לליגות כדורגל משאר העולם וגילינו שבמדינות כמו ספרד, איטליה וגרמניה מפעל הגביע הוא די זניח לעומת הליגה.

עם כל זאת אני, כמו מי שמכריז על עצמו שהוא חובב אירוויזיונים מתחת לברז האמצעי של המלתחות המשותפות בחדר כושר עמוס טסטוסטרונים הומופוביים, מכריז בזאת קבל עם וקוראיו הנאמנים של הופמן הנפלא שאני מעדיף גביע על אליפות! ולא, לא אכפת לי שתסתכלו עלי כאילו נשכתי לכם כרגע את הכרית או תהרהרו לרגע למה בדיוק בחרתי לצאת מהארון בבלוג שנקרא "מצד שני". זה לא מזיז לי. אני רוצה גביע. אני חושק בגביע.

אני עוצם את עיני לרגע ומדמיין את יניב קטן, כן, יניב קטן, שעלה לבוגרים בשנה שאחרי הזכייה האחרונה בגביע ב-98' ובעודו בגיל תיכון זיין ת'צרפתים בגביע אירופה למחזיקות גביע (האחרון, כאמור), עולה עם כאבי הגב שלו לשמעון פרס, שואל אותו אם לא אכפת לכבוד הנשיא לעזור לו להרים יחד איתו את הגביע למה הגב הורג אותו, ואז זה קורה, הרגע לו ערגתי מאז הפעם האחרונה לפני 13 שנה, נגד אותה הפועל ירושלים שביום רביעי תהווה עוד מכשול בדרכו של קטן אל זרועותיה של לימור לבנת על הפודיום ומשם אל חיק הנשיא שבאמת יכול במו ממלכותיותו להחזיר את המפעל הזה לימיו היפים –

יניב ייגש אז אל הגביע, שאומנם קרנו ירדה בשנים האחרונות אבל אף אחד לא יקח ממנו לא רק את רגעי השמחה והעצב הגדולים בכדורגל הישראלי אלא גם את היותו הסמן המרכזי שהדגיש באור זרקוריו את כל המגמות ההיסטוריות הגדולות שעברו על מכבי חיפה בכל השנים, אם זה הגביע של 62' שגילה למדינה את הכדורגל השמח והאטרקטיבי של הטריו אלמני, מנצ'ל, הרדי כשבשפיץ המלך אהרון אמר ואם זה הגמר נגד הכח ב-71' עם הגול האומלל שספג גרשוני משהרבני בבעיטה מ-35 מ' שסימל את תהליך שקיעתה של הקבוצה אל דמדומי שנות השבעים שממנה קמה ונולדה כאימפריה באותו הפסד בחצי גמר הגביע למכבי ת"א ב-1983, והיה זה הגמר של 93' אליו התייצבו נכדיו של הנשיא עזר ויצמן ברוב חוצפתם עם צעיפים ירוקים וסימלו את הפיכת הקבוצה לקונצנזוס, הביאו תואר ראשון מתוך 10 (עד עכשיו ובעזרת השם עד 120) ליעקב שחר כבעלי הקבוצה והכי חשוב, פתחו עבור מכבי חיפה לראשונה את השער לאירופה והקנו לה את הכרטיס הראשון להשתתפות במפעל אירופאי ומשם לשנות האלפיים, השנים של יניב קטן שלמרות שבע האליפויות שלקח במכבי חיפה עדיין ייזכר כלוזר שאף פעם לא הצליח לסחוב את הקבוצה לנצחונות גדולים במאני טיים, השנים בהן חוסר ההצלחה בגביע סימן את שיטת בניין הכוח שלאורה נבנתה מכבי חיפה והתנפצה לנו בשנה שעברה בפנים, לפיה מגיעים במירב הכוחות לשלבים הראשונים של העונה בהם גם מתמודדים באירופה, צוברים נקודות מספיקות כדי לזכות באליפות כבר במחזור ה-15 ואז הולכים לישון רק כדי להתעורר כשלוזון בא לחלק צלחת, בעוד השנה, כך אני מאמין לפחות, החליטה מכבי חיפה לזנוח את הדרך הזו ולבנות את בניין הכוח לאט לאט ובמתינות ולהגיע לרגעים הקריטיים של העונה בשיא –

באותו רגע בסוף מאי, על פי חלומי, ימחק יניב קטן מעליו את נטל ההיסטוריה, יניף את הגביע הראשון שלו ויתפוס את מקומו הראוי כאחד מהגדולים ביותר ששיחקו אי פעם במכבי חיפה.

ואם בכל זאת אצטרך להסתפק שוב רק בעוד אליפות? נו, מילא. שיהיה.

***

בכל אופן, לאנשים אחרים יש חלומות אחרים. כמו למשל לבוא לרבקה זוהר (מהתקופה שבה צולמה העטיפה של התקליט) ולשאול אותה אם בא לה להצטרף לאיזו שורת קוק בשירותים ואחר כך לזרום אלי הביתה, להיות הנגר שיבנה את ארון הגביעים העתידי של מכבי חיפה או הסנדלר שיתפור את הנעל שתבקיע את הגול המכריע או הבנאי שיבנה את האצטדיון בקרית אליעזר. או אולי להיות החבלן שיפוצץ כבר את אצטדיון רמת גן.

מתי סין-קרונה