ארבע נקודות על חצי גמר הגביע

החזה כבר מאיים להתפוצץ, וכבר המשחק בשבת בין התל אביביות יכול לספק את הניצוץ הדרוש. אבל בינתיים ממשיכים להחזיק חזק. ועד שזה יקרה, הנה כמה מחשבות שחלפו לי בראש השבוע באצטדיון ר"ג.

אל תדבר על דאבל

לפני המשחק. מתוך האיצטדיון שומעים את תרועת הקהל ומיד אחר כך את הכרוז מודיע על כובש השער השני, בן שהר. מהפה נפלט משפט על גמר הגביע מול הפועל. "קודם תגיע לשם ואז תדבר", מזדרז להסות אותי אוהד ירוק שיושב לא רחוק.

התסריט חוזר על עצמו גם אחרי המשחק, ובעצם בכל מקום, בעבודה, בתקשורת, במסיבות העיתונאים, בפורומים. כולם זהירים, מהסים אחד את השני. אל תדברו על דאבל. הלקח נלמד. איבדנו את האליפות בטראומה ההיא, אבל הרווחנו משהו אחר: תזכורת שכדורגל משחקים עד הרגע האחרון. מי יודע מתי התזכורת הזו עוד תהיה שווה לנו אליפות. בעצם אני יודע. כבר השנה. השנה אנחנו משחקים עד הסוף.

קללה והצלה

דקה חמישים ומשהו. שוויון אחת. הכדור ברחבת נתניה, מגיע לולדימיר דבלאשווילי שנמצא עם הגב לשער. אייל משומר שעלה להתקפה פותח לו בצד, חופשי לגמרי. אבל דבה לא מוסר. יש לו רק דבר אחד בעיניים. הוא מסתובב ושולח את הכדור לרשת של אריאס, שגם הוא כמו כולם חשב שהחלוץ יכין למגן החופשי. אבל לדבה יש משהו להוכיח.

הוא רץ לקהל אחוז אמוק. שחקנים רצים אחריו, מחבקים אותו מאחור כחוגגים איתו את השער. שמחה גדולה. אבל הפנים שלו מספרות סיפור אחר. הוא צועק משהו לכיוון הקהל, הגבות מכווצות בזעם. החיבוקים של הקולגות פתאום נדמים כאחיזה. נראה שהם מחזיקים אותו כדי שלא תשתחרר לו איזו תנועה מגונה. הוא רוצה להתפוצץ על הקהל, והם בכל הכוח מחזיקים את הנצרה.

כמה דקות אחר כך. מאז השער של דבה נתניה הספיקה להשוות ועכשיו היא לוחצת. ניר נחום ששיחק מצוין היום מגיע מול דוידוביץ' ומגלגל את הכדור פנימה לנגד עינינו הנדהמות. אבל לא! ברגע האחרון גולש מישהו ועוצר את הכדור סנטימטר לפני הקו. מאמצים את העיניים לראות מי זה היה, מיציע 10 קשה לראות את השער הרחוק. משומר. לא מפתיע. הוא היה מצוין היום, בישל גול יפה ונתן את כולו בהגנה. בכלל הוא טוב לאחרונה.

משומר ודבאלישווילי. שני שחקנים שסופגים הרבה אש מהאוהדים. משומר לאורך כל העונה, באופן קבוע. יש שאף הפליגו וקראו לו "אייל משום מה". למרות שאין שחקן שנותן כמוהו את התחת על המגרש, אולי רק בוקולי. היחס לדבה לא יציב. הוא צובר ביקורות והשמצות ואז מבקיע איזה שער, בדרך כלל חשוב, שמשתיק את האוהדים, עד שהם חוזרים ללחשש ואז לבקר ולהשמיץ וכך הלאה. כשאוהדים מלחששים ביציע השחקנים שומעים היטב. אולי לא כל רטינה וכל צקצוק, אבל את אי שביעות הרצון הכללית. ולפעמים את הקללות. גם במשחק הזה דבה הושמץ בכל פעם שעשה פעולה מוטעית. ואז הוא החזיר.

יהיו שיגידו: לא יודעים לאהוד. במקום לעודד ולחזק הם גומרים את השחקן, מוציאים לו את כל הביטחון. העובדות אומרות אחרת: משומר לא מפסיק לתת את הנשמה כל העונה, ומציל שער בטוח בחצי גמר הגביע. דבה לא מפסיק לנסות, ומבקיע שערים חשובים שוב ושוב. רוצה לומר, אולי האוהדים בכל זאת יודעים משהו. אולי יש איזו הבנה סמויה, אינטילגנציה רגשית אוהדית שהתפתחה במשך שנים, שגורמת להם להבין בדיוק אילו שחקנים צריך לעודד, אילו שחקנים זקוקים לדרבון ולשוֹט, ואצל אילו שחקנים עדיף לשתוק. אולי שחקנים צריכים לא רק עידוד. אולי לא רק בזה מסתכם תפקיד האוהד. אולי הוא צריך להיות גם קצת הורה, לפעמים מלטף, לפעמים כועס ומעניש. הנה, זה עובד.

ואולי בכל זאת לא יודעים לאהוד.

גנדי של הכרמל

דקה שבעים ומשהו. חילוף. הקוון מרים שלט שעליו המספר 20, המספר של הקפטן יניב קטן. הקפטן מביט בשלט ופניו מתעוותות בכעס. הוא נושא מבטו אל עבר המאמן ומסמן לו עם הידיים: מה פתאום? האוהדים נדרכים. רק לא עוד מקרה בניון-אלי כהן. רק לא משבר בין המנהיג למאמן, רגע לפני הסוף. כולם מסתכלים בחשש. מה יקרה עכשיו? האם קטן יסרב לצאת? האם המאמן ינזוף בו לעין כולם או להיפך, יוותר בכניעות?

לא זה ולא זה. אלישע נשאר רגוע. פורש ידיים ומרים את הראש למעלה כמסמן – מה לעשות, זה החילוף. רפאלוב מגיע גם הוא לברר מה פשר ההחלטה, המאמן שולח אותו מהר חזרה למגרש ללחוץ על המגן. מה זה השטויות האלה עכשיו, באמצע המשחק.

קטן יוצא החוצה ברוגז. ברור שיש פה משבר, איך נצא מזה עכשיו, בטח אלישע לא יסתכל עליו, אולי קטן יילך ישר לחדר ההלבשה, אולי יבעט בספסל בכעס. לא. אלישע ניגש אל קטן, מושיט לו יד וטופח על גבו. הקפטן הולך בשקט לספסל. אחרי המשחק הוא יתייחס לתקרית בביטול.

לכאורה המעמד של אלישע נפגע בכל פעם ששחקן מעז להתלונן ולהתחצף. למעשה, אלישע מצליח כבר עונה שלישית ברציפות להסתדר מצוין עם הקפטן שלו, המנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה, השחקן עם המפתחות למשרד וללב של הבעלים, הבחור הקצת מתוסבך הזה שהתעמת והסתכסך עם יותר ממאמן אחד. ואלישע מצליח. לא רק להסתדר איתו אלא גם להשתמש בו בצורה שאף מאמן אחר לא ידע. בלי מריבות, בלי עונשים, בלי משברים.

איכשהו, בין לחצי התקשורת ללחצי ההנהלה, בין המנהיגים בחדר ההלבשה לקהל הקשה והאכזרי, אלישע לוי מעביר העונה לכולנו שיעור בהכלה.

מעודדים את המעודדים

כמה דקות לפני סוף המשחק. מכבי מובילה. השחקנים מעבירים זמן בנקודת הקרן במשך חמש דקות רצופות, ונתניה לא מצליחה לגעת בכדור. לפתע תומר חמד, שחקן בית, פונה ליציע המזרחי ומרים ידיים בתנועה שמסמנת: קדימה, לעודד!. הקהל מתעורר, קצת מופתע לנוכח הפניה המעליבה-משהו. מה, אנחנו צריכים אותך שתגיד לנו לעודד? לחמד לא אכפת. עכשיו הוא פונה באותה תנועה לעבר היציע המערבי. יאללה, מה איתכם? לעודד!. האוהדים נעים לרגע בחוסר נוחות. מה זה צריך להיות? מה זה אומר? הוא מתלונן על העידוד? מביע אכזבה? כועס?

זה כבר לא משנה. זה עבד. הקהל במזרחי התעורר, הקהל במערבי כבר קופץ. "יאללה, הביתה", הוא שר ליריבה, לא ברור אם לשחקנים או לאוהדים. ואחר כך "הפועל זונה". מעניין, הקהל בחר ליישם את הדרישה של חמד בצורה כוחנית. לא "חיפה אימפריה" אלא "תל אביב עולה באש". לא "ירוק עולה" אלא "הפועל מוצצת". יש בזה משהו מאוד נכון ומאוד עתיק, מימיה הראשונים של האנושות. ההודעה הכי ברורה על כוח היא לא פיאור עצמי, אלא תקיפת האויב.

אחר כך גם ורד מצטרף לחמד ומעודד את הקהל לעודד. אחר כך משומר. השופט שורק ועכשיו כבר השחקנים כולם מסמנים לקהל לקפוץ, לשיר, לחגוג. לא סתם השחקנים דוחפים את האוהדים ולא להיפך. העונה הזו שייכת להם. הם יצאו מהקבר בכוחות עצמם, כמו הגיבורה של "להרוג את ביל". הם הבינו שיש להם חוב, והם החליטו להחזיר אותו על הדשא, ביזע, בדם ובדמעות, בכל משחק ומשחק. גם כשלא כל כך הולך, גם כשהאוהדים מתלוננים, גם כשהתקשורת מבקרת, גם כשהיריבה המרכזית קוצרת הצלחות ומחמאות. הם החליטו לא להתייחס לאף אחד ולשום דבר ופשוט לשחק ולנצח, עד שיחזירו את החוב. ועכשיו הוא עומד להיות מסולק.

הפסדנו הרבה בטראומה ההיא, לפני שנה. אליפות, אולי השתתפות בליגת האלופות. הרבה כסף. הרבה כבוד. אבל הרווחנו את התזכורת שכדורגל משחקים עד הסוף. והרווחנו קבוצה.

*

המשחק של התל אביביות יכול לקבוע שאנחנו אלופים. אחרי שיצאה מגדרה ומכללי ההוגנות בשביל להכניס מתח לליגה, לפתע ההתאחדות מוותרת על המתח, ויחד איתו על הספורטיביות, בשביל הכנסות הטלוויזיה. אז בסדר, יש אירוויזיון. יכלו לקיים את שני המשחקים ביום שני. העיקר שיתקיימו במקביל. אבל כרגיל אצלנו, קיבלו החלטה מטופשת, מזלזלת, כזו שנוגדת את הספורט, שהורסת לאוהדים, שמזיקה לכדורגל הישראלי. חבל שיש רק צדיקה אחת בסדום שהתלוננה על זה. וגם זה מסיבות אינטרסנטיות שלה. אף אחד לא חשב למחות בשם רוח הספורט. למה שיהיה מישהו כזה? הרי מי שאמורה לדבר בשמה היא ההתאחדות בעצמה.

אבל עזבו אתכם מספורטיביות והוגנות. זה באמת שטויות. קיללו את היו"ר. זה מה שחשוב עכשיו.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, תקשורת השרוכים, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על ארבע נקודות על חצי גמר הגביע

  1. עופר (הירוק) הגיב:

    ברשותך, אבחר להתייחס לנקודה החשובה שהעלית: שחקנים לא צריכים רק עידוד. אני ארחיב על כך בסוף העונה, אבל אין לי צל של ספק שאתה מאד צודק, ואין לי ספק שמבחינת הקהל, זו שיטה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) שמוכיחה את עצמה כבר די הרבה שנים.

    אהבתי

  2. ברק הגיב:

    רק לעדכן אותך, אם לא ראית את השידור ולא עודכנת – איל ברקוביץ' הילל את דבלשוילי ברמות:
    "אתם רואים כן איכויות טכניות שלא נראו פה הרבה שנים"
    "ראית איך הוא הוריד לעצמו את הכדור?"
    (אחרי הגול:) "אין שחקן שמגיע לו לכבוש היום יותר ממנו"
    וכמובן כל העניין הזה שהוא משתלט על כל כדור שנבעט למעלה ונותן לקישור זמן גיע ולבנות את ההתקפה – שיטה שנבנתה בזמנו בבית"ר סביב ויקטור פאצ'ה

    אהבתי

  3. פרלה הגיב:

    דבה נותן שנתיים רצוף גולים במנין דו ספרתי. גם יותר בישולים מרוב החלוצים. רץ 90 דקות בלי פוזה (למרות הפוספוריות הכתומה שדבקה בנעליו. מסתובב עם ליאור?!). יודע להחזיק כדור, לעבור דרך ההגנה בכוחניות בלתי אלגנטית. לפעמים מבריק עם מן סידור כדור עצמי ובעיטה לא צפויה. מתחלף ומחליף בלי ענינים. רחוק מאד באופיו מהגרוזיני הנגחן והירקן (גחוקידזה). בקיצור, אם הוא היה טוב יותר הוא היה באיטליה, וכל עוד אין מניה בטוחה אחרת בחוד אני אשמח לעודד אותו עוד עונה ולהמשיך להתווכח, גם על כך, עם שכניי ליציע ואפילו עם אבא שלי.

    אהבתי

  4. מתי הגיב:

    לי גם יש רק מילים טובות על דבלשווילי וגם על משומר. אני פשוט אוהב מאוד שחקנים שרוצים ולא משנה לי כלכך עד כמה הם מצליחים.
    בנוגע לעידוד,דווקא אם עוברים על רשימת השירים במשחק יש הרבה יותר האדרה עצמית מהתעסקות ביריבות.
    מאו טסה טונג ענה פעם על השאלה -מה הוא אומר על המהפכה הצרפתית בתשובה- תשאלו אותי עוד 200 שנה אולי תהיה לי תשובה. עברה שנה והולך ומתברר שאולי רק הרווחנו מהפסד האליפות בשנה שעברה. אני לא מאמין שאליפות בשנה שעברה איתה מביאה אותנו לאן שאנחנו עכשיו.

    אהבתי

  5. ניר הופמן הגיב:

    עופר – תודה, מחכה לקרוא.
    ברק, פרלה וגם ברקוביץ' – לא צריך להיסחף. דבה חלוץ סביר פלוס ויש לו לפעמים משחקים ממש טובים אבל הוא בטח לא "משתלט על כל כדור שנבעט למעלה" ואין לו איכויות טכניות יוצאות דופן.
    יש לו יכולת טכנית לא רעה ובכל זאת הוא מאבד המון כדורים, הוא קצת מגושם וכבד ואפילו משחק הראש שלו, שהרשים אותי בעונה שעברה, נראה חיוור פתאום ליד חמד. חוץ מזה, אני לא חושב שאחוז ניצול ההזדמנויות שלו הוא משהו מיוחד ובאופן כללי הוא לא חלוץ גדול. הוא אכן נותן את הנשמה בכל משחק, והוא מאוד מאוד רוצה אבל לעיתים קרובות זה פוגע בו. נראה לי שחסרה לו איזו יד מכוונת שתשים אותו בדיוק בעמדה הנכונה, כי הוא נוטה לנסות להתחיל התקפות במקום רק לסיים אותן, וזה גורם להמון איבודים. באופן כללי, מלבד ההשקעה הראויה להערכה, לא ברור לי אם התועלת שלו עולה על הנזק. ובטח שאני לא חושב שאם הוא היה טוב יותר הוא היה באיטליה. היו חלוצים טובים ממנו, אפילו העונה, אולי אפילו בקבוצה, והם שיחקו ומשחקים כאן בישראל.
    בסה"כ מדובר על חלוץ טוב עבור הליגה הישראלית, שמשתלב היטב באג'נדת הלחימה והכוח שלנו השנה. לרמות הגבוהות יותר הוא לא יספיק, וזה כבר קיבל חיזוק רציני בשנה שעברה בצ'מפיונס. והלוואי שאוכל את הכובע.
    מתי, לגבי העידוד – אם זה לא היה ברור התכוונתי לאותו רגע ספציפית. וחוץ מזה, בפוסט הקודם יש דרישה גורפת לחשוף את מקורות השם שלך.

    אהבתי

    • ברק הגיב:

      א. צריך לזכור שהוא כולה בן 24 (אם אני לא טועה).
      ב. מאז ויקטור פאצ'ה המקורי אני תמיד מסתכל אם חלוץ מספק את איכות ה-ויקטור פאצ'ה לקבוצה (זה משהו נורא אפור אבל מאוד חשוב) – לדבה יש את זה והרבה שערים שלנו התחילו מזה
      ג. הוא לא לגמרי מתאים לצ'מפיונס – זה נכון. אבל בשנה שעברה הסיבה שלא היתה לנו התקפה היא שהקישור האחורי קיבל הוראה מאלישע לא לעבור את האמצע. בין קטן, דבה, ארבייטמן (בעיני גרסה מודרנית של איתי מרדכי – משיג סטטיסטיקה באמצעות התפרקות על הפועל ירושלים) ורפאלוב בוסרי אי אפשר להפתיע את ההגנה של ביירן.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s