יש לי חלום בהקיץ/ פוסט אורח מאת ברק בסטר

…וממחשבותיו של שמרלינג אנחנו עוברים היישר אל חלומותיו של ברק בסטר. קח את זה מכאן ברק

פרולוג

על חלומות בהקיץ – בניגוד לחלומות רגילים – יש לך שליטה. אתה יכול לבחור על מה לחלום ומתי. המתי שלי הוא הרבה פעמים במקלחת. זה מרגיע אותי כמו שאנשים אחרים נרגעים במקלחת בדרכים אחרות. המה שלי הוא סצנה של שנייה או שתיים שבה שחקן לבוש ירוק פורץ על קו שמאל, מעביר רוחב, ושחקן אחר לבוש ירוק מגיע מאחור, מקדים את ההגנה ודוחק את הכדור לשער. זהו. זה כל החלום. אם אני משחזר את הסצנה ומחדד את התמונה ניתן להבין שאני צופה בסצנה מיציע 10 בקרית-אליעזר, כאשר אנו תוקפים לשער הדרומי (הקרוב למתבונן). המחשבה הזו מעוררת חשד שמדובר בשחזור הגול השני נגד פ.ס.ז'. (יניב קטן מבשל לאלון מזרחי וזוכה בשיר שמלווה אותו עד היום, אני רואה זאת מיציע 10) אם כי בחלומי הבלמים לובשים לבן (לא כחול, גם זה פרט שמתגלה רק אחרי חידוד) והחלוץ מגיע בריצה (אלון מזרחי קיבל את הכדור בעמידה).

פרק א

כשהתיישבתי לכתוב את סיכום השנה שלי הבטתי אחורה והרגשתי שלא נהניתי מהעונה הזו.

לא נהניתי מהעונה. למרות שראיתי את החלום שלי מתממש פעמיים, ועוד בפליי-אוף: השער הראשון נגד הפועל (רפאלוב לקטן, ראיתי מיציע 13) והשני נגד ק"ש (חמד לרפאלוב, מיציע 6) נראו די דומים לחלום.

לא נהניתי מהעונה. למרות שסוף-סוף לקחנו את האליפות הזו "לפי החוקים שלי". זו היתה אליפות ראשונה מזה הרבה זמן שהושגה בלי יתרון כלכלי, מה שאפשר להגיד רק על האליפויות של 84 ושל 94. זו היתה אליפות שהושגה בעונה ששופטים לא היו בה אישיו – לפחות עד שהעסק כבר היה סגור – בניגוד, למשל, לאליפויות של 2001 ו- 2009. זו היתה אליפות שהוכרעה בישורת האחרונה – אני לא נגד הקיזוז, אני חושב שליגת 12 הקבוצות היתה מגעילה ברמות (יש לי עוד כמה טיעונים למה עושים ללוזון רצח אופי – אבל זה כבר לפוסט אחר). זו היתה אליפות של שחקנים מקסימים – בנאדו שמרגע שהוא קיבל את חולצת ההרכב מכבי חיפה התחילה לשחק כמו מועמדת לאליפות, רפאלוב שכל מילה על העונה שלו מיותרת, הצמד חמד ו-ורד שנותנים תקווה לעונה הבאה, בוקולי שלא קיבל את הקרדיט המגיע לו (בגדול) בכל סיכומי העונה וטוואטחה, שהתקשורת עושה לו קצת קיצורי דרך, אבל מילה וחצי לטובתו אני מוכן לשחרר.

לא נהניתי מהעונה כי המציאות היא לא חלום בהקיץ. בחלום כל הצלחה היא מדרגה בסולם האין-סופי של התהילה. (גם במדים הירוקים וגם במדים הכחולים-לבנים). בחלום מכבי חיפה היא אייאקס של המזרח התיכון.

למציאות יש קונטקסט. במציאות יש כסף ויש שופטים. החלום נמשך שתי שניות ואילו המציאות נמשכת 90 דקות שבינן ובין אותן שתי שניות שהניבו שער כל קשר הוא מקרי בהחלט. בחלום ה"מתנגד" (בלשונו של דוביד שווייצר) הינו יריב ראוי והחלוץ המוכשר שלנו גובר על הבלם בכישרון רב. במציאות נמצא שם המגן השמאלי כי הבלם היריב הוא קשר אחורי מוסב שלא היה לו כוח לרדת להגנה כיוון שהחתימו אותו בלי מבחנים בגלל שהקבוצה שלו בניגריה דרשה עליו שקל וחצי.

ואח"כ ישנו המשחק הבא שכנראה יהיה משמים. יש עונה הבאה שלא ברור מי יישאר בה ומי ילך. במציאות הצלחה הופכת במחי פגרה לתקרת זכוכית משמימה שמשעמם לחזור אליה ובלתי אפשרי להתעלות מעליה (להרחבה – ניק הורנבי וכל פסיכולוג מתחיל שמתמחה בהתמכרות). במציאות הנוכחית שלנו להצלחה אין המשכיות, פשוט כי ישנם פיני זהבי ורונן קצב. במציאות הנבחרת לא מעניינת. במציאות מכבי חיפה היא אייאקס של המזרח התיכון – אבל אייאקס כבר כמה שנים טובות לא הגיעה לצ'מפיונס.

כנראה שבחלום אני ילד בן 10 שמגיע לאיצטדיון בקו 22 עם החבר הטוב התורן – אוהד קבוצה שמעולם לא זכתה באליפות, במדינה שכל העולם ישתחווה לרגליה אם רק תשיג הישג ספורטיבי מכובד אותו אזקוף לזכות גרוני וצעיפי. במציאות אני גבר בן 37, אב לשתי בנות, משכנתא ושלושה לקוחות, שמבחינתו נסיעה לקריית אליעזר (בבודדת – כי חבריי לשעבר כבר התרגלו שאני מתעניין בהם רק כשותפים למשחק) פירושה פקקים בכביש החוף בהלוך וסכנת הירדמות על ההגה בחזור.

לא נהניתי מהעונה. אבל דרבי הגביע היה לא רע. והניצחון על הפועל סיפק לי מנה שלא טעמתי ממנה מאז אוקזר. פ.ס.ז' או החמש-אפס על מכבי ת"א ב- 94'? אולי שנה הבאה בצ'מפיונס.

פרק ב

אחרי שנת לילה טובה חשבתי על מה שכתבתי ופתאום התחילו לבוא אלי הרגעים שכן נהניתי מהם.

נהניתי מהניצחון הראשון על מכבי ת"א שהוציא מהבלון הזה את האוויר.

נהניתי מהניצחון השני נגדם שגילה לנו את טוואטחה.

נהניתי מהמשחק השני נגד הפועל, זה שהפסדנו בו אבל הוכחנו שעם חצי קבוצה אנחנו יכולים לתת פייט לקבוצה בכושר שיא חד פעמי.

נהניתי מהניצחונות על קבוצות אחרות שהמשחק מולן נחשב משמים, אבל הניצחונות נגדן הגיעו לכיס שלנו ולא של היריבות (ק"ש, עכו, הפועל חיפה). נהניתי מהשילוב בין רפאלוב לקטן, מהבישולים המתוחכמים של חמד ומהשערים הפשוטים שלו. מבוקולי ובנאדו ו-ורד וכל מי שהזכרתי קודם.

כן, היו קטעים שנהניתי העונה, אבל לא נהניתי מ-העונה.

פרק ג

בזמן שניסחתי לעצמי את פרק ב בפעם השנייה (בזכות ניר, שיכול להתחיל קריירה שנייה בתור עורך ספרותי, לא שאני יודע מה הקריירה הראשונה שלו) פגעה בי ההארה:

כן נהניתי מהעונה. לא ראיתי את זה כי שלשום הסתכלתי על העונה דרך רפאלוב וחמד. הם שיחקו טוב העונה והם באמת שני המתמודדים על תפקיד שחקן העונה – אבל האם אזכור את זה בעוד שנתיים, כשרפאלוב ישחק בריינג'רס וחמד ידעך כמו ורמוט (או להפך)? אתם כבר מבינים מה התשובה.

הפסקה הבאה תצא לא משהו כי ההשכלה הקולנועית שלי היא לא משהו – אבל…

העונה הזו היא קלאסיקה מבחינתי בגלל בנאדו, שכמו קלינט איסטווד ב"טוב הרע והמכוער" הגיע משום מקום ובלי הרבה מילים הציל את העיירה. העונה הזו היא קלאסיקה בגלל בוקולי שכמו ברוס וויליס בסרטיו האחרונים הראה שאף פעם לא מאוחר מדי לפוצץ.

ובטח יש איזו גם קלאסיקה קולנועית (או סרט מתבגרים שמשודר בימי שלישי אחרי הצהריים) שבה כוכב העבר המזדקן והמושמץ והכישרון הצעיר שסובל מנטייה להעלמות ברגעי האמת מצליחים לשתף פעולה דווקא בשנייה הכי חשובה של העונה… עד שהעורך הספרותי שלי ימצא לי דוגמא העונה לדרישות, אני הולך על שון קונרי ב"בלתי משוחדים". [צבע הכסף? נשק קטלני? טרנר והוץ'? – נ.ה.].

יהיו הדוגמאות אשר יהיו – נהניתי מהעונה הזו כי בכל כך הרבה מובנים, היא היתה קלאסיקה.

אפילוג

לצורך כתיבת פרק ג חיפשתי קצת באינטרנט על "סרטי חניכה" ועל כוכבים מזדקנים".

מסתבר שהסרט שנחשב הכי סרט חניכה זה "קראטה-קיד": יש לכם מועמד לתפקיד מיסטר מיאגי? בנאדו היה קרוב, אבל ללמד את פילאבסקי להיות בלם זה לא חוכמה – לך תלמד את שי מיימון. אם כבר הזכרנו את הצמדים קטן-רפאלוב ובנאדו-פיאלאבסקי: שמתם לב שגם ליד בוקולי פרח שחקן מאוד צעיר (יאיא)?

התשובה המתבקשת היא שאת מיסטר מיאגי צריך להעניק לאלישע. אני דווקא מעניק לו את התפקיד של ג'ין הקמן ב"המחליפים" (סרט לא מאוד מוכר אבל קורע מצחוק, ויש לו שם מאוד רלבנטי לעונה הזו).

והזקן האחרון, דוידוביץ'? לצורך הספרות היפה מתבקש להגיד שהוא שייך לתחום הקומדיה – אבל האמת היא שהוא קם מהקרשים יותר מהר מרוקי.

ברק בסטר