ירוק בפנים, אדום בחוץ/ פוסט אורח מאת עמית שור

 אנחנו מגיעים לסוף סדרת סיכומי העונה של קוראי הבלוג (אלא אם כן מישהו יפתיע עם פוסט של הרגע האחרון). ממש כמו בבחירות, האחרונים להגיע הם אלה שנפשם כאן אך גופם נמצא הרחק בצד השני של הגלובוס. רשות הבילוג לעמית שור, ואחריו – בלי נדר – יגיע סוף סוף סיכום העונה החגיגי של "מצד שני"

*

ישנם אנשים שהם חסרי בושה. אני לא אחד מהם. אני יושב ומתבייש. לא מפני שכבר מזה כשנתיים אני נהנה לי ממנעמיה של סידני, אוסטרליה, לדעת רבים העיר היפה בעולם (לא יודע אם אותם רבים ביקרו בכל ערי העולם, אבל ניחא), בזמן שמדינתי נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה חסרת תקדים. גם לא מפני שאני הולך לבונדאי ביץ' בזמן שחבריי בארץ נקראים למילואים (טוב, בעצם, אני כן קצת מתבייש בשני הדברים הנ"ל, אבל אני לא רוצה להסתכסך עם מי שנותן לי פה במה :)).

אני יושב ומתבייש כי בפעם השלישית בהיסטוריה, לא הייתי שם לחגוג עם קבוצתי האהובה כשזו זכתה באליפות.

ב-2001, אותה אליפות מתוקה אחרי שבע השנים הרעות, הייתי בדרום אמריקה. הזיכרונות מאותה עונה מועטים. את ה-3:0 במשחק העונה מול בית"ר של רוסו ראיתי בלייב בעיירת החוף אריאל דה אג'ודה שבברזיל, כשלידי רוב מוחלט של אוהדי בית"ר. היה אדיר. פרט לזה אני זוכר את כולם מספרים לי על הגול של בניון בדקות הסיום נגד מכבי ת"א בבלומפילד ואת שיחת הטלפון העצובה מתחנת האוטובוסים המרכזית של לה-פאז, בה אבא שלי מבשר לי על ההפסד בחצי גמר הגביע, 3:1 למכבי פ"ת.

ב-2009 כבר הייתי באוסטרליה. בואו לא נעליב את הבוליביאנים המסכנים (שנשיאם הראה לא מכבר את הערצתו לאייל ברקוביץ'), ונזקוף את העובדה שיכולתי לעקוב אחרי הירוקים הרבה יותר מקרוב לזכות זה שהאינטרנט השתפר פלאים מ-2001.

2011 כבר הייתה עולם אחר. "מצד שני" נתנה לי את ההרגשה כאילו ראיתי כל אחד ממשחקי האלופה שבדרך בלייב (לקק-לקק-לקק-לקק). כבר הייתה לי דירה (תמורת סכום שבת"א לא הייתי מעז לשלם), פרנסה (בה רק עם בחור וויאטנמי חביב אפשר לדבר על כדורגל. סיפרתי לו על הקיזוז ועל אבי לוזון, או במילים אחרות, המשכתי את מסע הדה-לגיטימציה של ישראל), ואפילו מחשב משלי עם אינטרנט (שחברת האינטרנט מגבילה את השימוש בו בכל חודש בצורה כזו שצריך לשקול אילו משחקים אפשר לראות, ועל אילו אפשר לוותר). למרות כל זאת, ראיתי בסה"כ ארבעה וחצי משחקים כל השנה (עוד מקור לבושה, אפילו ליגת האלופות ראיתי יותר) – את כל הסדרה נגד הפועל ת"א, את משחק האליפות נגד ק"ש, וחצי מהמשחק נגד מכבי ת"א בפלייאוף (בחצי השני נאבקתי עם תינוק מאד לא שקט. יכול להיות שהשנאה למכבי ת"א זה גנטי?).

אתם בטח חושבים שראיתי תקצירים, לפחות, של שאר המשחקים לאורך העונה. פחחחחחח. את מייק טייסון נגד הוליפילד בזמנו היה קל יותר לראות. כל אתר ישראלי שמראה תקצירים מקדם אותך בברכת "This video will only be broadcasted in Israel" בבואך לצפות בדבר שאתה הכי מתגעגע אליו (טוב, אולי חוץ משקדי מרק). אתם מבינים? אחרי כל מחזור בספרד, האינטרנט מפוצץ בכל יריקה של מסי וגרעפס של רונאלדו, אבל לראות את אשקלון נגד סכנין מחו"ל אי אפשר, כי זה הפרה של זכויות יוצרים או משהו כזה.

מישהו, לא זוכר מי, שיתף פעם בדילמה שהייתה לו בזמן שצפה בסופרבול. קבוצתו האהובה חזרה מפיגור גדול, השוותה את התוצאה, והייתה מרחק יריקה מטאץ' דאון נוסף, שיוביל למהפך דרמטי, דקות ספורות לפני הסיום. אלא שאז חלה תקלה, והשידור הופסק. מצד אחד, הוא אמר, הרצון הבלתי תלוי בהצלחת הקבוצה שלך. מצד שני (!והוו – שזה ווהו! שנשלח מחצי הכדור הדרומי) – ההכרה שקבוצתך אולי עשתה מהלך שייזכר לכל הדורות, ואתה לא היית שם כדי לראות…

אעפ"י שראיתי רק ארבעה וחצי משחקים, אצלי לא הייתה קיימת הדילמה הזאת. אולי כי לא הפסיקו להגיד כמה הקבוצה לא משכנעת. אולי כי פשוט עשיתי מעשה רפאלוב והתבגרתי. ואולי כי אני פשוט אוהד אמיתי. רציתי אליפות, אפילו במחיר של החלפת חיתול בזמן שבנאדו מבקיע שער אליפות בדקה ה-95 מול בני יהודה בבלומפילד. רציתי וקיבלתי. יש אליפות. האדומים הובסו. ורק האדום של הבושה זוקף קומה ושואל את בעליו – איפה, איפה תהיה באליפות הבאה?

בתמונה – אוהד מכבי חיפה מבויש, שלא זכה לראות אף לא אחת מ-12 האליפויות

עמית שור