Happy Hour

היה שמח אתמול. אז מותר לנו להישען קצת אחורה ולא לחפש בכוח דבריים חיוביים ולהתאמץ לשמוח כמו בדרך כלל, נכון? סוף סוף הקבוצה עשתה את זה בשבילנו.

הופמן

התכנית "גולשים בזמן" ששודרה בערוץ הילדים בשנות התשעים, או בערוץ תשעים בשנות הילדות, מי זוכר, סיפרה את סיפורם של כמה חבר'ה שנמצאים במסע בלתי נגמר בין יקומים מקבילים, כשמטרתם היא לחזור סוף סוף הביתה, לעולם המקורי ממנו יצאו. החבורה הזאת כללה בחור צעיר עם פרצוף מעצבן, זמר משעשע, פרופסור שהזכיר לי תמיד את פבארוטי ובחורה שאני לא זוכר איך קראו לה אבל אני כן זוכר שהייתי מאוהב בה, כמו בכל כוכבת של כל סדרה שראיתי כשהייתי ילד.

אז החבר'ה האלה המציאו איזו מכונה בעזרתה הם גלשו בין יקומים מקבילים והגיעו לכל מיני עולמות מעניינים בהם שינוי אחד הפך את החיים כולם לשונים ומשונים. ולפחות פעם בעונה קרה שהם הגיעו לעולם שהיה זהה בכל הפרטים לעולם המקורי שלהם, כשבכל פעם כזאת מחדש הם היו בטוחים שהגיעו סוף סוף הביתה, לעולם ממנו יצאו. איכשהו תמיד בסוף הם גילו למרבה תסכולם את ההבדל הקטן בין העולם הזה לעולם האמיתי, שבדיעבד שינה את כל התמונה ושלח אותם לחפש את חור התולעת דרכו יעברו לעולם המקביל הבא.

למה בוויקיפדיה כתוב שהתרגום הישראלי הוא טעות? אז מה אם הם לא בדיוק נסעו בזמן, הם בכל זאת גלשו בזמן, כמו שכל פעולה היא בזמן. למעשה, לכל סדרה אפשר להוסיף בסוף את התואר "בזמן". אז למה סתם להשמיץ, יא סמולנים אוטואנטישמים

ולמה אני מספר את כל זה? כי במהלך המשחק אתמול הרגשתי מדי פעם כאילו גם אני גולש כזה, שנסע בין יקומים מקבילים ומוזרים כל העונה ואתמול הגיע סוף סוף הביתה, ליקום המקורי ממנו יצאתי, בו מכבי חיפה היא מכבי חיפה, והעונה הזו היא עוד עונה בו הכל הולך לפי התכנית.

בעולם הזה, האמיתי, למכבי יש גם העונה הגנה יציבה ושוער טוב, אבל רק לעתים נדירות יוצא לבחון אותו כי מרכז המגרש שלנו הוא חומת ברזל בלתי עבירה. שכן – כמו בכל עונה – הקשר האחורי שלנו הוא גרזן, והעונה הוא אפילו לא סתם גרזן כמו קולמה אלא גרזן משודרג, כי הוא יודע לתת גם מסירות צפונה (טוב אולי לא צפונה אבל לפחות צפון מזרח. טוב, מזרח צפון מזרח בטוח).

ביקום הזה, היקום המקורי בו מכבי חיפה היא מכבי חיפה, לצד יאיא אין קשר אחורי נוסף כי במשחקים כמו זה של אתמול מספיק לנו קשר אחורי אחד. ביקום הזה עידן ורד הוא הכוכב הבא של הליגה, שנמצא בכל מקום ולא מפסיק לאיים על השער ואייל גולסה הוא הכוכב הנוכחי שלא מפסיק לרוץ, ללחוץ ולסדר מצבים לחברים. ועל הקבוצה כולה מנצח קטן, השחקן  בה"א הידיעה של מכבי חיפה, הקפטן, המנהיג, שיש לו כמובן מקום סגור ונעול בהרכב כי ביקום הזה בכל משחק הוא מנווט, מנהל, כובש ומבשל, ממש כמו שאמור לעשות השחקן המוביל של הקבוצה, המנהיג הבלתי מעורער של מועדון הצמרת מכבי חיפה.

ביקום הזה, האמיתי, אפשר לקבל שער, אבל זה אומר שאנחנו נותנים ארבעה. ביקום הזה טאלב טוואטחה הוא טאלנט טוואטחה, המגן שממשיך את יכולתו הפנומנלית מהעונה שעברה ולא מפסיק להטריד את ההגנות. וביקום הזה יש לנו, כמו בכל עונה, חלוץ צעיר ומבטיח שנותן צמד ככה ברגיל, לצד חלוץ וותיק שאמנם גם נותן שער אבל בעיקר מעתיר על חברו הצעיר מנסיונו ומקור רוחו.

ביקום הזה מכבי חיפה היא מכבי חיפה, קבוצה שבאה לפרק, ולא עוצרת גם אחרי שער אחד או אפילו שלושה. זה יקום מוכר ואהוב עד מאוד, כמו שיקום שהוא הבית צריך להיות, בו האוהדים עסוקים בלעודד, המאמן עסוק בלאמן והיריבה עסוקה בלחטוף.

הכל היה טוב ביקום הזה. באמת כבר חשבתי שהגעתי סוף סוף הביתה ואפשר להשאיר מאחור את המסע המפרך והמפחיד שהייתי בו. אבל כמו ב"גולשים בזמן", כל השמחה הזו התנדפה בבת אחת והתחלפה באימה כשהעפתי מבט בטבלת הליגה וראיתי למרבה התסכול שלא, זה לא העולם שלנו. זהו עוד עולם מקביל בו הכל אותו דבר, הכל ממש זהה, חוץ מהמיקום של מכבי חיפה בטבלה. והפרט הזעיר הזה מאיר את כל השאר באור מאוד חיוור.

היה באמת שמח אתמול. הקבוצה היתה שמחה ושיחקה שמח. התלבטתי לפרקים האם זה רק ה"Happy Hour" בבר בו ראיתי את המשחק עם נו"ן ועם ארבעה בירות, שני צ'ייסרים ועוד כמה דברים משמחים, שעשתה את הכל שמח יותר. אבל לא. זו היתה שמחה של הקלה, של השתחררות מכובד ציפיות שיורד מקבוצה שלא מסוגלת לשאת אותן, כי היא לא מספיק קבוצה העונה כדי לערוך כמו שצריך את חילופי האלונקה, וכי המפקד העונה איבד את המנהיגות, וכי הגב של הקפטן בכלל לא מאפשר לו להרים את האלונקה, מלבד שעה וחצי בעונה.

אז אני שמח בשביל השחקנים. באמת. כבר לא כועס. בכיף שלכם חברים, אני מוכן להעמיד פנים שהכל בסדר, שיש לנו עונה רגילה. שזה לא יקום מקביל. תיהנו מזה כל עוד אתם יכולים.

רק תעירו אותי כשבאמת נוחתים בבית.

*

(וזה סיכום המחזור של פרוסנר, שחושב שרב"ש לא צריך לנחות בחיפה).

מתי

היום באמת אפשר לכתוב על כדורגל.

הבלוג, לפחות מצדי, יגשים את ייעודו כבלוג כדורגל שעוסק במכבי חיפה ויעסוק סוף סוף במהות שלשמה נתכנסנו ולא בכל מיני שטויות מסביב שאני נאלץ לכתוב עליהם כשאין מה לכתוב על כדורגל, כמו החומוסייה האהובה על המאמן הבא של מכבי חיפה, או כמו השאלה האם חבר הכנסת מיכאל בן ארי יודע שוויאם עמאשה פצוע.

חברים, את כל העיסוק בדברים שמסביב נשאיר לימים שלא יהיה מה לכתוב על כדורגל, כי היום יש, יש, יש, יייישששש מה לכתוב על כדורגל. היום, בניגוד לפעמים קודמות, לא ניזכר בסוף הפוסט לכתוב מילה או שתיים על המשחק. לא. לא היום. היום כל הפוסט שלי יעסוק מתחילתו ועד סופו בכדורגל נטו, בלי רעשי רקע, בלי סיפורים, בלי רכילויות ובלי דאחקות על בלוטות הרוק של מוחמד גדיר.

היום נסכם מכל הזוויות המקצועיות גרידא את מהלכי המשחק הנפלא ששיחקה מכבי חיפה, ננתח את המערך, את תוכנית המשחק ואת החילופים ולא נוסיף מילה אחת על השקיות מתחת לעיניים של משה סיני והשפעתן על איכות הסביבה.

אני מגלגל אחורנית ורואה שהכברתי כבר כמות מכובדת של מילים על הנצחון היום על מכבי פתח תקוה. כמות מכובדת שלשמחתי ולגאוותי כל כולה על כדורגל, כי סוף סוף באמת היה הרבה מה לכתוב על כדורגל. לכן, לא נותר לי אלא לבקש מכם, אנא, קומו על רגליכם והריעו לבחורים בירוק על חדוות המשחק שבגינה סיימנו את המחזור ה-25 מעל הפועל רמת השרון בטבלת הליגה.

*

אני מאמין ליעקב שחר שאומר שהמאמן הבא של מכבי חיפה לא קיבל עד היום שום הצעה. אבל כמו ואדיסלב צ'ורצ׳'ץ בזמנו, בטח היה כבר מי שהזמין לו מגש פיצה ממש גדול. [מתי סין-קרונה]