ברוך הבא, איש ירוק

סוף חג שמח חברים. סוף קדנציה שמח, אלישע. היה נחמד, היה מתוק, לעיתים אפילו משמין מרוב נחת. אבל החגיגה הזאת נגמרה, ועכשיו זה מרגיש כמו שמרגישה המופלטה האחרונה והאחת-יותר-מדי: דביק, מכביד, מעייף, ולא ברור ממה בדיוק נהנינו קודם.

אבל למה לסבול מנזקי החג הנגמר, כשאפשר לפנטז על החג הבא.

הופמן

מעולם לא היו שחקנים רבים כל כך תלויים במצב רוחו של שחקן אחד כל כך. יניב קטן היום, במצבה הפצוע והמפוזר של מכבי חיפה, הוא הקבוצה. ירצה – מכבי תשחק לא רע בכלל. כשלא יהיה לו כוח, כאילו פתחו את הפקק לקבוצה ולכולם נגמר האוויר ונשבר הזין. והיום הוא לא כל כך רצה.

המאמן הבא שלנו, ככל הנראה (צדקת, מיכל!), ניצח היום את המאמן היוצא. ועם כל החשש מהציפיות הגבוהות ומהלחץ של הקהל ומקשיי ההסתגלות הצפויים של רובן לקבוצה, צפיה במכבי נתניה מראה שיש בהחלט מקום לתקווה. עטר לקח אוסף של שחקנים שחלקם בינוניים, חלקם אלמוניים וחלקם בגדר הבטחה עמומה, והפך אותם לתלכיד אחד, שנע ביחד בתיאום נהדר, יודע מה הוא רוצה, וקטלני. יודעים מה, עזבו את נתניה, תראו איזה כוכב הוא עשה מדלה ימפולסקי המגושם (דווקא היה בסדר היום!), ותבינו הכל.

אחמד סבע, חן עזרא, קובי דג'אני, פיראס מוגרבי, בן בנימין – שמות שאפילו לא מוזכרים כמועמדים למכבי – גרמו לה להיראות כמו נבחרת שאר העולם שנפגשה בפעם הראשונה (חוסר התיאום בין השחקנים שלנו הוא בגדר פלא עולמי. הם לא מתאמנים ביחד כל השבוע?) לשחק מול קבוצה מאומנת וממושמעת. וכל הכוכבים שלנו לא יכלו לתלכיד המגובש להפליא הזה בו נתקלו היום.

אנחנו צריכים דבק חדש. הדבק הישן שלנו, שדווקא עבד לא רע בכלל בשנים הראשונות, התייבש. השחקנים מתפזרים. הקבוצה הפכה מענן שנע באחידות על המגרש, לאוסף של טיפות גשם בלתי מזיקות. ומישהו, מישהו יוצא דופן, צריך לחבר אותן ביחד שוב.

למישהו הזה יש תלתלים, וקוראים לו רובן, עם ר' מתגלגלת. לפני לא כל כך הרבה שנים, בכל פעם שכדור הגיע אליו לרגל ידעת שהולך לקרות משהו מיוחד. כמה אנחנו צריכים את המשהו המיוחד הזה שוב.

*

וגם: אם אתם קוראים פוסט אחד השבוע, הפוסט הזה הוא הזדמנות מצוינת לעשות היכרות נוספת עם הבלוג הנהדר "פוטבולוגרפיה", שכבר הזכרתי פה פעם. ואם זה עשה לכם תיאבון, אז לכו לקרוא את הפוסטים האחרונים של בני תבורי ושל דורון קרמר.

מתי

חוק בלתי כתוב מספר 1: המאמן הבא של מכבי חיפה חייב לנצח את מכבי חיפה.

חוק בלתי כתוב מספר 2: ראובן עטר חייב לאמן את מכבי חיפה.

אני זוכר טיול שנתי עם התנועה. הנוער העובד והלומד. קיץ 1900 ומשהו. חמישה ימים מים אל ים. בלי טלפונים, בלי עיתונים, בלי אינטרנט. חמישה ימים של ניתוק ומחשבה אחת בראש שמעסיקה אותי באובססיה של נרקומן בקריז: האם ראובן עטר חתם או לא חתם במכבי חיפה.

בתמונה: שניים אוחזין (לא בתמונה: אחד את אשכיו של השני)

בכל שנה היה הריטואל חוזר על עצמו. עיתונות הספורט היתה הופכת למשך חודשיים לסבא שמכוון את נכדיו לאפיקומן בערב פסח ומשחקת עם אוהדי מכבי חיפה ב"קר-חם". בכל בוקר הופיעה ידיעה חדשה במדורי הספורט: ראובן עטר מתקרב לחתימה במכבי חיפה, ראובן עטר מתרחק ממכבי חיפה, הפערים בין עטר למכבי חיפה מצטמצמים, הפערים תהומיים, נתק בין מכבי חיפה לעטר, התקרבות בין עטר למכבי חיפה. כך נמשכה הסאגה ונמשכה עד שעיתוני הספורט יצאו לקראת סוף הקיץ בידיעה הגואלת: ראובן עטר חתם במכבי חיפה!

אחרי יום היו חוזרים בהם עיתוני הספורט וממשיכים בעוד חודש של סולד אאוט במכירות העיתונים בחיפה והצפון עד עמוק לתוך תחילת העונה, עת ראובן עטר התייצב בפאר תלתליו באיצטדיון קרית אליעזר, דפק איזו קטנה מצלצלת לברקוביץ כדי להראות מי הבעל הבית והתחיל להפליא בקסמיו במקצבים של אחת לעשרים דקות בזמן שאנחנו מביטים לשמיים ומודים לאלוהים שנתן לנו לחיות בעולם שבו רובן עטר משחק במדים הירוקים.

עשר שנים חלפו מאז שיצחק שום, בהחלטה שבדיעבד הוכיחה את עצמה, הראה לראובן עטר את הדרך החוצה. עשר שנים מאז שראובן עטר, כמו משה רבינו, עמד על הקופסא בנתניה וראה את מכבי חיפה עולה לארץ ליגת האלופות המובטחת ולא יכל להיכנס בה.

עשר שנות הגלות חייבות להסתיים, כמו המאסר של פולארד, לאלתר. ראובן עטר חייב להיכנס בשערי קרית אליעזר בעוד אנו קמים על רגלינו ומריעים לאיש הירוק מהבית הירוק עם המכונית הירוקה ושני הילדים הירוקים. כי האיש הצהוב, האיש הצהוב הוא עכשיו כבר מסיפור היסטורי אחר.