קבוצה בפירוק

נו, נו.

הופמן

הבלגן בין טביב לתמוז ולאבוטבול ולאוהדי הפועל אחרי המשחק היה רק החותם הסופי: שיחקנו נגד קבוצה מפורקת. והקבוצה המפורקת הזו פירקה אותנו 1:2.

פורקנו על ידי קבוצה מפורקת כי לשחקנים שלנו יותר חשוב להיות אדיבים וספורטיביים-עאלק, להוציא את הכדור החוצה בהנחיית המנהיג הדגול בכל פעם ששחקן יריב נשכב על הדשא, כאילו אנחנו משחקים שחמט בבית המלכה ולא משחק יצרי ואלים, שתלוי אך ורק ברצון להבקיע, ולא בנכונות להיות נחמד.

פורקנו על ידי קבוצה מפורקת כי השחקנים שלנו לא מבינים שספורטיביות היא לא רק להיות הוגן. ספורטיביות היא קודם כל לרצות לנצח.

מה הפלא, אם כך, שכשאנחנו ציפינו שהיריבה תפגין פסאודו-ספורטיביות ותוציא את הכדור החוצה כששחקן שלנו נפצע, הופתענו לגלות שלא כולם לוזרים הוגנים כמונו. מה רבה היתה ההפתעה על פני שחקנינו כשגילו מולם קבוצה שמעדיפה לנצח מכוער ולא להפסיד נחמד.

אחרי ארבע שנים, המשחק הזה הוכיח סופית: הקבוצה ירשה את אופיו הצנוע והנחמד של המאמן שלה, שהשתלב נהדר עם האדישות שעונדת את סרט הקפטן. יש לנו קבוצה מאוד נחמדה וספורטיבית, איזה כיף. איזו אדישות. מעולם לא הייתי אדיש יותר להפסד בגמר גביע. כי זה מה שהקבוצה הזו משדרת לי: אדישות. אני מנותק רגשית מהשחקנים, מנותק מסגנון המשחק, לא מתחבר לקבוצה בירוק על כר הדשא.

קבוצה שאני לא מתחבר אליה היא לא הקבוצה שלי. טוב שהיא נגמרת.

*

זה היה המשחק האחרון של אלישע במכבי, והמשחק הזה הדגיש היטב לא רק את הכישלון ההישגי השנה, אלא את כשלונו הגדול ביותר של אלישע בארבע שנות שירות במועדון: הכישלון בלהחדיר בשחקנים את רוח הקבוצה. אני לא מדבר על "כדורגל יפה". זה לא האתוס של מכבי בעיני. אני מדבר על עוצמה, על כוח, על הרתעה. אני זוכר שפעם כל קבוצה היתה מגיעה לשחק מול מכבי חיפה כשהיא יודעת שבסוף מכבי תנצח, אלא אם כן יקרה משהו בלתי צפוי. למשחק האחרון בעידן אלישע, הגענו כפי שהוא חינך אותנו: שפלי רוח ומורכני ראש. אני לא רגיל לראות את אוהדי מכבי מגיעים למשחק כשהם כל כך מפחדים מהיריבה. ידענו שצריך לקרות משהו בלתי צפוי בשביל שאנחנו ננצח.

והלא צפוי לא קרה. זה דווקא התחיל לא רע. לקח למכבי זמן להבין שהיא משחקת נגד קבוצה מפורקת, שזזה רק מכוח האינרציה. כשהבנו את זה סוף סוף התחלנו לשלוט במגרש. אבל הפועל, שרק אלוהים יודע בשביל מה השחקנים שלה משחקים – כנראה בשביל האוהדים האדירים שלהם (לא בגלל מפגן הכוח במגרש. בגלל מפגן הכוח המרשים בחודשים האחרונים, שגרם לטביב לברוח מהקבוצה כל עוד נפשו בו) – הפועל שיחקה כאילו, כאילו… כאילו היא מכבי של פעם. בשלווה, בשקט, בלי להיבהל. כאילו היא יודעת מראש שהיא תנצח. זו לא שלווה של הגינות ונחמדות. זו שלווה מתוך כוח. שלווה של ביטחון מוחלט. שלווה שרק מי שרגיל לנצח מכיר. אני עוד קצת זוכר איך מרגישה שלווה כזו.

אלישע הצליח להביא הישגים למכבי, אבל במחיר גבוה מאוד: הוא הכניס (מלה אהובה עליו בעוד 1,2,3) מימד של פחד לקבוצה שלא ידעה פחד מהו. הקבוצה שלנו הפכה פחדנית. והפחד הזה התבטא באבדן הקילריות, והתבטא בסגנון המשחק, והתבטא בכל רגעי האמת שלה.

אני בכלל לא בטוח שלא נשמעו כמה אנחות רווחה מאנשי מכבי אחרי ההפסד. למה לשחר להתעסק עם אירופה עכשיו, הרי הוא בכלל רוצה להשביח שחקנים ולמכור. למה לעטר להיכנס לקבוצה עם ציפיות אירופיות כשהוא יכול להסתפק בלבנות קבוצה חדשה, בלי יותר מדי ציפיות מלבד לגדל שחקנים בשביל הבוס. בכל מקרה, אירופה לא הגיעה לנו, ואנחנו לא הגענו לאירופה.

אבל רבאק, את מי מעניינת אירופה. כל מה שרצינו זה פעם אחת להניף גביע. פעם אחת. ולו בשביל האוהדים שחלק מהם לא ראו הנפת גביע ירוקה מעולם. פעם אחת.

אבל בקבוצה הזאת אין מספיק שכל, רצון או יכולת להשלים פעם אחת כזו. כבר היינו על הסף; אבל כמה סימבולי זה שבמשחק העזיבה של אלישע, ברגע האמת (ואולי כבר אפשר להגיד – כרגיל אצלו) התפרקנו.

ועכשיו לא נותר אלא לחכות לדבק שחור התלתלים, שידביק מחדש את הרסיסים.

*

(וזה הסיכום התמציתי של פרוסנר. וגם לבורוביץ' יש מה להגיד. ואריאל גרייזס חושב שהמשחק וכל מה שקרה סביבו מייצג היטב את רוח התקופה. ותבורי עם ה"אני מאשים" שלו כלפי משומר).

מתי

היום בבוקר בדרך לעבודה, בין הפקק לדיווחים מגלגלצ, הבזיקה לי לראש תודעה משונה שהגיעה מאיזו ספירה עלומה ביקום.

בקולה של מזכירתו של אלוהים נמסרה לי התודעה הבאה: "בוקר טוב מתי, היום החמש עשרה במאי 2012 בשעה שמונה ושתים עשרה דקות, נולד הרופא שיקבע את מותך".

התגובה האינסטנקטיבית הראשונה שלי למשמע התודעה היתה – סססאמק, כמה זמן עכשיו עד שיבוא. כמה פקקים יהיו לי לעבור בדרך עד שיגיע. אחר כך ניסיתי לחשב כמה נשאר לי ויצא משהו כמו שתיים-שלוש מלחמות, ששה-שבעה מונדיאלים, עשר-שתיים עשרה מערכות בחירות ושנת חיים אחת בלי משכנתא.

יופי, אמרתי לעצמי בזמן שהריאות התחילו לברר אצל הכבד אם יש בהיסטוריה מקרה של רופא שקיבל דוקטורט בגיל שלוש או מקרה של אדם שחי בלי ריאות מעל עשרים שנה. הכבד חזר אחרי זמן מה עם תשובה שהוא שמע על איזה כלב שקיבל דוקטורט בגיל הזה אבל הוא התמחה בבריחת סידן מהעצמות ולא מבין בריאות. אך בינתיים, בין כל הפקק והדיווחים מגלגלצ משב של אופטימיות החל לפרוע לי את השיער (עד כמה שבנאדם שמקבל מסרים על לידתו של הרופא שיקבע את מותו יכול להיות אופטימי) ואנחת סיפוק יצאה מתוכי, אנחה שאומרת – יש עוד זמן, יש עוד זמן.

בדקה התשעים שחר שואל אם פעם אחת נזכה לראות את מכבי חיפה מבקיעה בדקה תשעים, פעם אחת. מן העבר השני של המגרש ענו לו, כמעט מייד, שחקני הפועל שבינתיים לא, אבל למה לא לראות שוב את מכבי חיפה סופגת גול מכריע בדקה תשעים? לא יכול להיות נחמד?

ביציאה מהאצטדיון תפסה אותי שוב התודעה מהבוקר, תמיד יש שנה הבאה, אמרתי לעצמי, תמיד יש שנה הבאה. מנגד עברו לי מול העיניים האוהדים המאושרים של הפועל תל אביב. התליין הנבזה שיביא למותם הספוטיבי כבר כורך את החבל סביב צווארם. עבור קבוצתם לא בטוח שתהיה שנה הבאה. לדקה אחת זה אפילו עזר לי להפיג את הדיכאון. דקה אחת, לא יותר. אבל דקות כאלו יהיו עוד הרבה.

אני יודע שזה קשה ברגעים אלו אבל אנא עשו מאמץ עבור עצמכם, קומו מתוך הלאות, קומו מתוך הדיפרסיה, אנא, קומו על רגליכם והריעו לימים שיבואו, לשנים שיבואו, לימים האחרים קומו, הריעו, כי, בעיקר לנו, יהיו עוד ימים. יהיו עוד שנים. אנחנו, אני מבטיח שחר, אנחנו עוד נבקיע גול מכריע בדקה התשעים, אנחנו עוד נראה את זה (אחרי שעוד נספוג הרבה כאלו).

*

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, עם התגים , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

14 תגובות על קבוצה בפירוק

  1. shmerlingz הגיב:

    תודה לכם חברים על מילותיכם החמות והחכמות.
    אני תמיד מרגיש, או חושב שעלי להרגיש, שאם קבוצתי לא עלתה ברמתה באופן ברור על היריבה, אין לי סיבה לחוש מתוסכל על ההפסד אלא רק על רמת המשחק שלנו. לכן שמחתי על הזווית שבחר הופי. עדיין, כשחזרתי הביתה וראיתי את נסיבות הגול שספגנו בדקה ה90, התסכול מההפסד הספציפי הרים ראש.
    זכור לי גול נוסף דומה, שבו שחקן שלנו ששכב פצוע שבר את קו הנבדל, שכבש דריקס במשחק שהכריע גורל אליפות או גביע. אם מישהו זוכר במה מדובר אשמח לפרטים.
    מתי, הקטע שלך ריגש אותי. לא נראה לי הגיוני משורר שגדל בקרית חיים (המזרחית?). לצערי, אין לדעת מה יוליד יום. אולי היורש של טביב יהיה תואם יענקל'ה או גולדהר? אולי הפועל בדרכם לתקופה מזהירה? הבסיס הקיים אצלם נראה מספיק טוב בשביל קבוצה טובה בעונה הבאה. גם הפטרון שלנו קרוב לסוף הפרק המפואר שלו בתולדות המועדון מאשר לתחילתו. מי יבוא אחריו? אני עדיין חוסך.
    ואיזו ריקנות זאת לספוג גול שובר שוויון בדקה ה90 ופשוט ללכת הביתה…

    אהבתי

  2. מיכל הגיב:

    לקנוס את ורד בארבע משכורות-זה בדיוק מה שצעקתי ביציע אחרי המהלך האדיב שלו. חבורת לוזרים שפשוט לא רוצה מספיק לנצח. וכל השאר, זה מה שמשאיר אותך ער בארבע בבוקר אחרי משחק.

    אהבתי

  3. Perla הגיב:

    מקום נחמד ה״מצד שני״ הזה. לפעמים מעצבן אבל במה טובה בסך הכל.
    הופמן – זו תמיד ההרגשה אבל בסופו של דבר יש גאנה על דרכו הספורטיבית של המועדון. הגישה קצת לא מתיישבת לי עם הרוח החברתית המנשבת בך.
    מתי – נקווה שהרופא נולד ונשאר במקום כזה בעולם שמותר להתחיל ללמוד בו בכלל ורפואה בפרט רק בגיל מבוגר ביותר ביחס למקובל אצלנו.
    לשניכם- הלו, טורפדו מוסקבה ופסז׳ אכלו מאיתנו יופי באמאמא של סוף המשחק. וגם אצל אלישע היו לא מעט מקרים. וגם השנה טואטחה מול מכבי ת״א.
    אלישע, לדאבון הלב מחזיר את הקבוצה כמו שהוא קיבל אותה. בלי אירופה, אמצע טבלה ותחושת פירוק כללי. הוא הביא את קרופניק וקולמה (ידיד המחלקה האורטופדית ברמב״ם) ואז זוג אליפויות, בתים בצ׳מפיונס ובאירופה ליג, שלושה גמרים. בסך הכל, דיינו.
    עטר- אין הכוונה שצריך שוב להביא את קרופניק. בהצלחה. לכולנו.
    הערב הזה על כל שהתרחש בו הוכיח שוב שאנו המועדון מס׳1 במדינה. שאו ראשיכם בגאווה.
     

    אהבתי

    • הופמן הגיב:

      זו לא "דרך ספורטיבית" בעיני. לא להוציא את הכדור כששחקן נפצע (תשאיר את זה לשופט), בטח לא לביים פציעה בדקה ה-90 כשהקבוצה זקוקה לך. לעשות את זה ליד השער שלך ולשבור נבדל (לפחות תתגלגל החוצה) זה כבר טמטום גמור.
      לדעתי זה דווקא מאוד הולם את הרוח החברתית שבי. אם הייתי בודהא לא הייתי יוצא מהבית. אבל הרוח החברתית כוללת גם רצון לנצח. בדיוק כמו ספורטיביות. קודם שתהיה הרוח, אח"כ נדבר על המוסר.
      כבר שיבחתי מספיק את אלישע, ואני אומר שוב שהוא מאמן מוצלח שהביא אותנו להישגים ואני מודה לו על כך. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהחוליים שהביא איתו למכבי. חוליים שאני מקווה שעטר יצליח לרפא.
      מועדון מס' 1 במדינה – אין ספק בכלל. אחרת היינו מקבלים את ההפסד הזה בשוויון נפש יחסי.

      אהבתי

      • Perla הגיב:

        כנראה לא הבנתי בתחילה את אי הוצאת הכדור אליה התייחסת. נסיבות מקלות ביחס לכל ענין שער ההפסד ניתן למצוא הצפיה במשחק ממרחק של קילומטרים (שער 8- 10)

        אהבתי

        • Perla הגיב:

          ואני דווקא מקבל את ההפסד בשיוויון נפש כי הייתי ממש מוכן וערוך לקראתו. שנה של היערכות הספיקה לי.

          אהבתי

        • הופמן הגיב:

          בסוף הגעתי למשחק וישבתי ב 8-10.
          גם אני כבר שווה נפש יחסית. אלו שרידי הכעס האחרונים שעוד נותרו בי.

          אהבתי

  4. שני דברים:

    1. אין לי מושג למה אוהדים שחוו 15 שנים של הצלחות מטאוריות עדיין מגיעים למשחקים כשהם מפחדים מהיריבה. אני חושב שהייתי פעם מדבר על הפסימיות הזו שאתם לא מצליחים להפטר ממנה גם עם פרוסנר. איך לעזאזל אתם לא מגיעים לאיצטדיון בביטחון של "נפרק אותם".

    כמה עוד אליפויות אתם צריכים לקחת כדי להיפטר מרגשי הנחיתות והפסמיזם התמידי שאוחז בכם? 10? 20?

    "משהו בלתי צפוי כדי שאנחנו ננצח"? וואו, כנראה שעם כל הדיבורים על יעקב שחר=שמעון מזרחי ומכבי חיפה היא המכבי תל אביב של הכדורגל, יש לכם עדיין דרך ארוכה להגיע למצב המנטאלי של אוהדי מכבי בכדורסל. לא זוכר מתי הגעתי בהרגשה כזו למשחק ביורוליג – גם מול יריבות עדיפות בהרבה (כנראה שאף פעם).

    2. לגבי הוצאת הכדור.
    האמת היא שזה כלל לא משנה אם משומר באמת נפצע באותו המהלך או שהוא ביים פציעה.

    העובדה היא שתרבות הכדורגל השלטת היא "ביים פציעה כדי לעצור את התקפת היריבה". (אגב, האוהדים מקדשים את אותה התרבות עם מחיאות הכפיים הדביליות והפתטיות שהם מעניקים לקבוצה ש"מחזירה ליריבתה את הכדור לאחר שזו הוציאה אותה החוצה". אני אישית רוצה להקיא בפה שלי בכל פעם שאני רואה את אותו התהליך הזה מתרחש מולי)

    קצת כמו הסיפור של "הילדה שצעקה זאב זאב". אחרי כל כך הרבה הצגות ואי ספורטיביות שהפכה לנורמה במשחק הזה, למה שמישהו ימשיך להוציא כדורים?!

    אני בדעה שהיחידים שצריכים לעצור משחק אלה השופטים. זה נכון בכדורגל, כדורסל, פוטבול ושחמט. טוב עשו הפועל ת"א (טפו!) כשהמשיכו לשחק… בפעם הבאה – תסמכו על משומר שהוא לא יישאר על הדשא אלא אם הרגל שלו שבורה ב-5 מקומות שונים.

    אהבתי

    • בוב השקט הגיב:

      א. אתה צודק לחלוטין.
      ב. במקרה הנוכחי אין שום ספק שמשומר ביים פציעה.
      ג. מכבי חיפה המשיכה לשחק לאחר ה"פציעה" אבל משום מה ציפתה שהפועל תוציא את הכדור אחרי שזכתה בו.
      ד. כל שחקני חיפה עשו כל מה שניתן לבזבז זמן החל מהדקה ה75 בערך כאילו הם מובילים במשחק (או כאילו מישהו הבטיח להם שאם יש הארכה או פנדלים הם מנצחים) וכמות ה"פציעות" שלהם בדקות הסיום הצדיקו המשך של המשחק גם אם משומר היה שובר את הרגל ב-5 מקומות שונים.

      אהבתי

    • הופמן הגיב:

      טב"י – כיף שקבצת לבקר.
      1. להיפך: פעם לא היה בנו את הפחד הזה. עכשיו יש. זה משהו שבא (ואני מקווה שהולך) עם אלישע. אגב, אני הגעתי למשחק די בטוח בניצחון שלנו (שאל את עופר, חזיתי 2:3 לנו).
      אגב, לא אכפת לי לשמר משהו מהפחד (שמבטא גם צניעות) אם זה מבטיח לי שלא נהפוך למכבי ת"א כדורסל.
      2. מסכים איתך לגמרי.

      אהבתי

  5. תום א הגיב:

    לצד ההישגים המפוארים של המועדון, שאין להם מתחרים בשלושת העשורים האחרונים, מכבי חיפה יודעת להפסיד ברגעים מכריעים בכל הדרכים האפשריות. כל פעם זה בצורה אחרת. מכבי חיפה מקפידה לאמלל את אוהדיה בדרכים מגוונות ולעולם לא חוזרת על אותה שיטה פעמיים.
    מה היה לנו עד היום? בואו נרשום.
    להפסיד אליפות מטעות שיפוט במחזור האחרון ארבע דקות לסיום? נסמן וי.
    להפסיד אליפות על הפרש שערים כשבמחצית המשחק האחרון אנחנו כבר במקום הראשון עם 5:0, ואז לספוג בתחילת המחצית השניה שער ולהישבר? נסמן וי.
    להפסיד שתי עונות של צ'מפיונס ליג רצופות (שתי עונות צ'מפיונס!!! במשחק אחד!!!) בגלל גול בתוספת הזמן ושתי הפסקות חשמל? נסמן וי.
    להפסיד אליפות במשחק האחרון מול קבוצה שאין לה על מה לשחק ויש לה 0 אוהדים באצטדיון שכולו צבוע ירוק? נסמן וי.
    להפסיד במוקדמות צ'מפיונס בגלל שחקן שמוריד חולצה ואחר כך נוגע ביד בכוונה, וכמובן גול בדקה ה 90? נסמן וי.
    לנצח במוקדמות צ'מפיונס ואז לספוג הפסד טכני בגלל שלא קראנו פקס מאופ"א? נסמן וי.
    להפסיד גמר גביע בפנדלים? שלוש פעמים מתוך שלוש. נסמן שלוש פעמים וי.
    להפסיד גמר גביע מגול בדקה הראשונה? נסמן וי.
    להפסיד גמר גביע מגול בתוספת הזמן בגלל שחקן ששוכב ליד השער ואין לו מספיק תאי מוח להבין שהוא שובר נבדל? למה לא. עוד וי אחד לאוסף.
    מה צופן בחובו העתיד? איך עוד אנחנו מסוגלים להפסיד משחקים מכריעים? המשך יבוא.

    אהבתי

    • shmerlingz הגיב:

      כבוד. סקירה מרשימה!
      למרות שכל ווינר יגיד לך שלא מומלץ להתחפר בשברי הלב מהעבר…

      אהבתי

  6. מתי הגיב:

    שמרלינג, לא יודע למי קראת משורר ואם לי אז בא לי לבכות. אבל מקרית חיים מזרחית יצאו חווה אלברשטיין ונועם רותם ושליש משוטי הנבואה ואפילו אמיר פיי גוטמן ובקריצ חיים מערבית גדל והתרחב יהודה פוליקר ולהקת בנזין.
    צודק שאין לדעת מה יוליד יום כי היום נולדה המטפלת הפיליפינית שלי ובקצב הזה מחר יוולד הבן זונה שידרוס אותי ואת המטפלת במעבר חציה כשאני על כסא גלגלים. בינתיים אלי טביב מספיק גדול כדי לקבור את הפועל (לצערי, אני חייב לציין. לצערי)

    מיכל, אני מבקש שפעם הבאה תהי קצת יותר קצרה במסרים שאת מעבירה למגרש. קשה לקלוט באמצע משחק חמד מילים. את יכולה להסתפק ב-ורד יאזבל (חשוב לאחד בין יא לזבל כדי שלא יצא שלוש מילים)
    פרלה אני לגמרי איתך אבל למה אנחנו מעצבנים?

    טל פסימיות היא דבר אינדוידואלי. אי אפשר להגיד שכל אוהדי מכבי חיפה הגיעו פסימיים. אבל צריך לזכור שאנחנו קבוצה שרוב האליפויות שלה הושגו בהפרשים ניכרים ובפיקים של משחק מכריע אחד כמעט תמיד נכשלנו.
    לגבי הוצאת הכדור. אני אישית לא אוהב לנצח בסיטואציה כזו והרגשתי ככה לפני כמה שנים נגד אשדוד עם גול של איגביני אם אני לא טועה. אבל גול זה גול והפסד זה הפסד וזהו נגמר. אין מה לדון בזה.
    בוב אני לא ראיתי בזבוז זמן לא יודע. יכול להיות.
    תום , באמת סקירה מרשימה.
    הופמן תודה על הפלטפורמה הנפלאה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s