פעם ראשונה בים/ פוסט אורח מאת אפרת מלטר

"מצד שני" שמח לארח את אפרת מלטר, ידידה ואוהדת כדורגל מתחילה, אולי. בהזדמנות זו אנו רוצים להזמין את כל מי שלא נחשב בדרך כלל כמייצג את "האוהד הממוצע" – נשים, להטב"קים, דראג וילדים בני 2 למשל – לכתוב לנו על חוויותיו במגרש. לא מבטיחים להעלות הכל, אבל מה שיהיה מעניין ייכנס. את המייל אפשר למצוא בעמוד ה"אודות". ועכשיו לאפרת.

***

אז הרגע הבלתי נמנע הגיע, והחבר שלי הרגיש סוף סוף בטוח להכיר לי את הדבר הכי חשוב בחייו, את מי שמלווה אותו מאז ומתמיד, את הבעלים המקורי של הלב שלו – והזמין אותי לבוא איתו למשחק בבלומפילד.

ספורט, קבוצתי או לא, מעולם לא עניין אותי במיוחד, קשה לי להזדהות עם חבורות של אנשים שמתעקשים להתלבש אותו דבר ולריב עם אחרים על כדור או חפץ אחר במקום פשוט לחלוק, אבל אני יכולה להבין שיש מי שעבורם זה ביטוי לזהות, זו דרך חיים, אפילו דת. בני/בנות זוג יכולים לבוא וללכת, אבל מעטים שינו את האהדה שלהם לקבוצה. קבוצה יש רק אחת. לכן שמחתי על ההזדמנות להכנס לרגע לבית המקדש של העדה הזו בעת חגה.

ההתרגשות הורגשה כבר כשהתקרבנו לאיצטדיון ולשירת האוהדים הרועמת – שעה לפני המשחק. את השעה הזו בילינו בתור להוצאת הכרטיסים, חוויה מלחיצה למדי, אבל לא יותר מאחת מעשרות ההפגנות שהייתי בהן לאחרונה או לנסות לעלות לאוטובוס ביום רגיל. למזלנו, הפנו אותנו מיציע 8 המפוצץ באדם ליציע 7 שהיה כמעט ריק, ולטירונית כמוני זה היה סידור הרבה יותר נוח כי יכלתי לנשום, לשבת ולשמוע הסברים מהחבר. את החוויה של האוהדים השרופים אני אשמור לפעם אחרת.

כבר ראיתי משחקי כדורגל בטלוויזיה, אבל חייבת להודות שהחוויה במגרש היא אחרת לגמרי. גם בלי להבין יותר מידי מושגים כמו "נבדל" או "גרביים עד הברך" יכולתי לעקוב באמת אחרי המשחק, ולהבין מה קורה. פחות הבנתי מתי יש עבירות ומה הסנקציה עליהן והאם יש ערכאת ערעור (נו, משפטים, מה לעשות), אבל רגשות התסכול או לחילופין השמחה של האוהדים כלפי החלטות של השופט היו מדבקים.

אני לא חושבת שהנוכחות שלי במגרש הולכת להיות דבר קבוע, אבל זו ללא ספק היתה חוייה שאני שמחה שיצא לי לחוות, ועוזרת לי להבין את ההתלהבות של חבריי וחברותיי אוהדי הכדורגל. אני ממליצה בחום לכל אוהד כדורגל (או ספורט אחר) שנמצא בקשר עם בן זוג מן הנטייה ההפוכה לשתף בחוויה הזו לפחות פעם אחת.

אפרת מלטר